ענבי זעם

פרק 1

על אדמתה האדומה ועל חלק מאדמתה האפורה של אוקלהומה ירדו גשמי המלקוש ברוך, ולא חרצו את האדמה המצולקת. תלמי המחרשות חצו שוב ושוב את נתיבי הפלגים. גשמי המלקוש הנצו במהירות את הדגן וחלקות עשבים שוטים פה ושם ודשאים בצִדי הדרכים כך שכתמי הארץ האפורים וכתמיה האדומים כהים החלו להיעלם מתחת למעטה ירוק. לקראת סוף מאי החווירו השמים וענני הכבשים שתלו ממעל במשך האביב כולו התפזרו. השמש הכתה בחומה דבר יום ביומו את הדגן הצומח עד שפס חום דקיק התפשט לאורך שולי כל שיבולת ירוקה. העננים הופיעו והסתלקו, ואחרי זמן מה חדלו לנסות. כדי להתגונן שינו העשבים את צבעם לירוק כהה יותר, ולא התפשטו עוד. פני האדמה העלו קרום, קרום דק וקשה, ובעוד השמים מחווירים החווירה האדמה כנגדם, האדום היה לוורוד והלבן בא על מקום האפור.

בערוצים שחרצו המים התאבקה האדמה לכדי ערוצים חרבים. סנאים ואוכלי נמלים עוררו מפולות קרקע קטנות. ובעוד השמש העזה מכה מדי יום, עלי השיבולים הצעירות התרככו והן איבדו מזקיפותן; בהתחלה הן התכופפו, ואחר כך, עם היחלשות העורקים המרכזיים, כל שיבולת רכנה אפיים. אז הגיע יוני, והשמש זרחה ביתר עוז. הפסים החומים התרחבו על שיבולי הדגן והשתקעו בעורקים המרכזיים. העשבים השוטים נשחקו ונסוגו אל שורשיהם. האוויר היה שקוף והשמים החווירו עוד; ומדי יום החווירה האדמה.

בדרכים שבהן נעו העגלות, היכן שהגלגלים טחנו את האדמה ופרסות הסוסים חבטו בה, נשבר קרום העפר והאבק נוצר. כל חפץ נע הניף את האבק אל האוויר: אדם הולך הותיר אחריו שכבה דקה בגובה מותניו, ומאחורי עגלה התרומם האבק עד לגובה הגדרות, ומכונית נשפה ענן אחריה. האבק השתהה ארוכות לפני התיישבו שוב. אחרי אמצע יוני נעו העננים הגדולים מחוץ לטקסס ומפרץ מקסיקו, עננים גבוהים וכבדים, חשרת סופה. האנשים בשדות הביטו אל על בעננים ורחרחו לעברם ופשטו אצבעות לחות כדי לחוש את הרוח. והסוסים התנהגו בעצבנות בשהות העננים ממעל. ענני הסופה טפטפו מעט נתזים ומיהרו למדינה אחרת. השמים החווירו שוב אחריהם השמש להטה. באבק ניכרו גומות היכן שנפלו טיפות הגשם, ועל שיבולי הדגן כתמים נקיים, וזהו זה.

רוח קלה באה בעקבות ענני הגשם, מאיצה אותם צפונה, רוח שליטפה את הדגן המתייבש. בחלוף יום התחזקה הרוח, קבועה, בלא משבי פתע. אבק הדרכים התנער והתפשט ונחת על העשבים שבצִדי השדות, ונחת מרחק מה בתוך השדות. הרוח התחזקה והתקשחה וכרסמה את קרום האדמה שנותר בשדות הדגן אחרי הגשם. לאיטו החשיך האבק המתערבל את השמים, והרוח גיששה את האדמה, שיחררה את האבק, ונשאה אותו איתה. הרוח התחזקה עוד. קרום הגשם התפרק והאבק נישא מחוץ לשדות והתרומם בתמרות אפורות אל האוויר כעשן נרפה. הדגן דש ברוח וצליל יבש ושורקני בקע ממנו. האבק העדין ביותר לא שב אל האדמה עתה, אלא נעלם בשמים המתכהים.

הרוח התחזקה, טאטאה מתחת לאבנים, ושלפה משם גבעולים ועלים יבשים, ואפילו רגבי עפר קטנים, שציינו את נתיבה בעודה מנשבת על פני השדות. האוויר והשמים החשיכו ובעדם זרחה שמש אדומה, ועקצוץ חריף נישא באוויר. בלילה הגבירה הרוח את מרוצתה על פני האדמה, חפרה בערמומיות בין שורשוני הדגן, והוא לחם בה בעליו המוחלשים עד שעקרה הרוח את השורשים ואז נחה כל שיבולת מותשת על צִדה, נוטה אל האדמה ומצביעה בכיוון הרוח.

השחר הפציע, אך לא היום. בשמים האפורים שמש אדומה הופיעה, עיגול אדום עמום שלא הפיץ אור כמעט, כבשעת בין ערביים; ובהתקדם היום שקעו הדמדומים והיו לחשיכה, והרוח ייללה ושרקה על פני הדגן השטוח.

גברים ונשים התכרבלו בבתיהם, וקשרו ממחטות על חוטמיהם בצאתם החוצה, והגנו על עיניהם במשקפי מגן.

בבוא הלילה שוב היה זה לילה שחור, שכן הכוכבים לא הצליחו להחדיר את אורם מבעד לאבק והאור שבקע מהחלונות לא התפשט אפילו מחוץ לחצרות הבתים. עכשיו היה האבק מעורבב שווה בשווה עם האוויר, תמיסת אבק ואוויר. הבתים נסגרו על מנעול ובריח, וסמרטוטים הודקו סביב הדלתות והחלונות, אך האבק היה כה דק עד שבחדרו פנימה אי אפשר היה להבחין בו באוויר, והוא התיישב כאבקת פרחים על כיסאות ושולחנות, על כלי האוכל. בני אדם הברישו אותו מעל כתפיהם. פסי אבק דקיקים נחו בחרכי הדלתות.

בחצי הלילה ההוא המשיכה הרוח בדרכה והניחה את הארץ בשלווה. האוויר הספוג אבק עמעם צלילים ביתר שלמות מערפל. האנשים, שוכבים במיטותיהם שמעו שהרוח חדלה לנשב. הם התעוררו בהסתלק הרוח המייללת. הם שכבו בשקט והאזינו עמוקות אל תוך הדממה. אז קרקרו התרנגולים, וקולותיהם היו מעומעמים, והאנשים נעו בעצבנות במיטותיהם והמתינו בכיליון עיניים לבוקר. הם ידעו שזמן רב יחלוף בטרם ישקע האבק מהאוויר. בבוקר תלה האבק כערפל, והשמש היתה אדומה כדם טרי. במשך כל היום חלחל האבק למטה מהשמים, ולמחרת היום הוא עדיין חלחל. שמיכה כיסתה את הארץ מאופק לאופק. היא התיישבה על הדגן, הצטברה על קודקודי עמודי הגדרות, הצטברה על מיתרי הגדרות; היא התיישבה על הגגות, החניקה את העשבים והעצים.

האנשים יצאו מבתיהם ורחרחו את האוויר החם המעקצץ וכיסו את חוטמיהם מפניו. והילדים יצאו מהבתים, אך הם לא רצו או צעקו כשם שנהגו לעשות אחרי גשם. גברים עמדו ליד גדרות בתיהם והתבוננו בדגן החרב, הגוסס עתה במהירות, ורק מעט ירק נראה מבעד לדוק האבק. הגברים שתקו וכמעט לא נעו. והנשים יצאו מהבתים לעמוד לצד בעליהן - לחוש האם הפעם הזאת יישברו הגברים. הנשים בחנו בחשאי את פני הגברים, מפני שעל הדגן אפשר לוותר, כל עוד נותר משהו אחר. הילדים עמדו סמוך, משרטטים דמויות באבק בבהונותיהם החשופות, והילדים שלחו החוצה חיישנים לברר האם גברים ונשים עומדים להישבר. הילדים הציצו בפני הגברים והנשים, ושבו ושרטטו בבהונותיהם קווים באבק. סוסים קרבו אל אגני השתייה וחככו באפיהם לסלק את האבק מפניהם. אחרי זמן מה הסתלקו התדהמה והבלבול מפני הגברים המתבוננים והם לבשו ארשת קשה ונרגזת ומתריסה. אז ידעו הנשים שהם בטוחים וכי לא חל משבר. אחר כך הן שאלו, מה נעשה? והגברים השיבו, אין לי מושג. אבל הכול היה בסדר. הנשים ידעו שהכול בסדר, והילדים המתבוננים ידעו שהכול בסדר. נשים וילדים ידעו בסתרי לבם ששום צרה אינה קשה מנשוא כל עוד נותרו הגברים בשלמותם. הנשים חזרו לבתים להמשיך בעבודתן, והילדים החלו לשחק, בחשש בהתחלה. בהתקדם היום נחלשה אדמומית השמש. היא בערה על פני הארץ המכוסה שמיכת אבק. הגברים ישבו על מפתני בתיהם; ידיהם התעסקו במקלות ובחלוקי אבן. הגברים ישבו שקטים - מהרהרים - מחשבים.

פרק 2

משאית אדומה כבירה חנתה בחזית מסעדת הדרכים הקטנה. צינור הפליטה האנכי מלמל ברכות, ואד בלתי נראה כמעט של עשן כחול אפרפר היתמר מעל חלקה האחורי. היתה זו משאית חדשה, צבועה באדום בוהק, ועל דופנותיה נכתב באותיות של קידוש לבנה: חברת התובלה של אוקלהומה סיטי. צמיגיה הכפולים היו חדשים, ומנעול נחושת בלט ישירות מהבריח על דלתותיה האחוריות הגדולות. מאחורי דלת הרשת של המסעדה ניגן מקלט רדיו, מוזיקת ריקודים שקטה כנהוג כאשר איש אינו מקשיב. מפוח אוויר קטן הסתובב בדממה בשקעו העגול שמעל הכניסה, וזבובים זמזמו בהתרגשות מחוץ לדלתות ולחלונות, נחבטים בשמשות. בפנים, גבר אחד, נהג המשאית, ישב על שרפרף, והניח את מרפקיו על הדלפק והתבונן מעבר לכוס הקפה במלצרית הרזה והגלמודה. הוא פנה אליה בלשון דרכים נרפית. "ראיתי'תו בערך לפני שלוש חודשים. ניתחו אותו. הוציאו משוּ. שכחתי מה." והיא: "לא נראה שיותר משבוע שראיתי'תו בעצמי. נראה בסדר אז. בחור טוב כשהוא לא מרוח." מדי פעם הסתערו הזבובים ברכות על דלת הרשת. מכונת הקפה פלטה אדים, והמלצרית, בלי להפנות את מבטה, שלחה את ידה אחורנית וכיבתה אותה.

בחוץ, גבר שהתהלך לאורך שולי הכביש הראשי חצה אותו והתקרב אל המשאית. הוא ניגש לאיטו אל חזיתה, הניח את ידו על הפגוש המבריק, והתבונן במדבקת "אין הסעות" שעל מגן הרוח. לרגע הוא עמד להמשיך במורד הדרך, אבל נמלך בדעתו וישב על מדרגת תא הנהג בצד המרוחק מהמסעדה. הוא לא עבר את שנתו השלושים. צבע עיניו היה חום כהה מאוד ורמז לפיגמנט חום ניכר בגלגלי עיניו. עצמות לחייו היו גבוהות ורחבות, וקמטים עמוקים ובולטים מאוד חרצו את לחייו בעקמומיות לצדי פיו. שפתו העליונה השתרבבה, ומאחר ששיניו בלטו, נמתחו השפתיים לכסותן, מפני שאיש זה הקפיד לחתום את פיו. ידיו היו קשות, אצבעותיו רחבות וציפורניו עבות וחרוצות מעט כצדפות. יבלות הבריקו ברווחים שבין אגודליו לאצבעות המורות ועל עור כפות ידיו.

בגדיו של האיש היו חדשים - מכף רגל ועד ראש, זולים וחדשים. כובעו האפור היה כה חדש עד שהמצחייה היתה נוקשה עדיין וכפתור הרכיסה במקומו, לא מקומט ונפוח כפי שהוא עתיד להיות אחרי שימוש ממושך בכל המטלות המיועדות לכובע - שק חפצים, מגבת וממחטה. בגדיו היו תפורים מאריג גס אפור וזול, והיו כה חדשים עד שעדיין ניכרו קפלי הגיהוץ במכנסיים. חולצת אריג הכותנה הגס היתה נוקשה ומעומלנת. המעיל היה גדול, המכנסיים קצרים מדי, מאחר שהיה גבה קומה. כתפי המעיל השתלשלו על זרועותיו, ואפילו כך היו השרוולים קצרים מדי ודשי המעיל התנפנפו על בטנו. הוא נעל נעליים חומות מהסוג המכונה "עודפי צבא", ממוסמרות וחצאי עיגול דומים לפרסות הגנו על שולי העקבים מפני שחיקה. האיש הזה ישב על המדרגה והסיר את כובעו ומחה בו את פניו. אחר כך חבש שוב את הכובע ובמתיחתו על מצחו פתח בתהליך הרס המצחייה. אחר כך הוסבה תשומת לבו לרגליו. הוא רכן ופרם את השרוכים, ולא שרך אותם שוב. מעל ראשו לחש צינור הפליטה של מנוע הדיזל ופלט במהירות ענני עשן כחול.

המוזיקה השתתקה במסעדה וקולו של גבר בקע מהמקלט, אך המלצרית לא השתיקה אותו, כי היא לא הבחינה שהמוזיקה חדלה. אצבעותיה המגששות מצאו פצעון מתחת לאוזנה. היא ניסתה לבחון אותו במראה שמאחורי הדלפק מבלי למשוך את תשומת לבו של נהג המשאית, לפיכך היא התיימרה לסדר קווצת שיער שפגמה בתסרוקתה. נהג המשאית אמר: "היתה מסיבה גדולה בשאוני. שמעתי שמישהו נהרג או משוּ. שמעת על זה?" "לא," השיבה המלצרית, ומיששה באהבה את הפצעון מתחת לאוזנה.

בחוץ, הגבר היושב קם על רגליו והתבונן מעל למכסה המנוע של המשאית והסתכל לרגע במשאית. הוא חזר לשבת על מדרגת תא הנהג, שלף שקיק טבק וחבילת ניירות מכיסו הצדדי. הוא גלגל את הסיגריה באיטיות וללא דופי, בחן אותה, החליק אותה. בסופו של דבר הוא הצית אותה ונעץ את הגפרור הבוער בעפר שלמרגלותיו. השמש הצרה את צל המשאית בהתקרב שעת הצהריים.

במסעדה שילם נהג המשאית את חשבונו ותחב את שני הניקלים שקיבל כעודף בחריץ מכונת המזל. הגלגלים המסתחררים לא נטו לטובתו. "הם סידרו אותם ככה שאי אפשר להרוויח כלום," אמר למלצרית.

והיא השיבה: "מישהו לקח את הקופה לפני שעתיים. שלוש מאות ושמונים יצא לו. מתי אתה אמור לחזור?"

הוא החזיק את דלת הרשת פתוחה מעט. "שבוע - עשרה ימים," אמר. "יש לי נסיעה לטולסה, ואף פעם אני לא חוזר בזמן שתכננתי."

היא אמרה בכעס: "שלא תיתן לזבובים להיכנס. או שתיכנס או שתצא."

"להתראות," הוא אמר, ונדחק החוצה. דלת הרשת נטרקה אחריו. הוא עמד בשמש, מקלף עטיפה של מסטיק. הוא היה גבר מגודל, רחב כתפיים, עבה במותניים. פניו היו אדומים ועיניו הכחולות צרות וארוכות מרוב התבוננות מלוכסנת באורות מסנוורים. הוא לבש מכנסיים של מדי צבא ונעליים גבוהות שרוכות. אוחז בפיסת המסטיק לפני שפתיו הוא קרא בעד הדלת: "טוב, אל תעשי שום דבר שאת לא רוצה שאשמע עליו." המלצרית עמדה כבר ופניה אל המראה שעל הקיר האחורי. היא רטנה בתשובה. נהג המשאית שאב אל פיו באיטיות את פיסת המסטיק, פוער לרווחה את לסתותיו ושפתיו עם כל נגיסה. הוא גלגל את המסטיק בפיו, תחב אותו מתחת לשונו בעודו צועד אל המשאית הגדולה האדומה.

הטרמפיסט קם על רגליו והסתכל מבעד לחלונות. "תוכל לתת לי טרמפ, מיסטר?"

הנהג הפנה לרגע את מבטו אל המסעדה. "לא ראית מדבקת 'אין הסעות' על המגן רוח?"

"בטח - ראיתי אותה. אבל לפעמים אפשר להיות בחור טוב גם אם איזה ממזר עשיר מכריח אותך לשים מדבקה."

הנהג, נכנס באיטיות אל המשאית, שקל את משמעות תשובתו. אם יסרב עכשיו, לא זו בלבד שהוא לא בחור טוב, אלא שהכריחו אותו לשים מדבקה, ולא הרשו לו לנסוע בחברה. אם ייקח את הטרמפיסט ייחשב אוטומטית בחור טוב וכמי שהממזר העשיר לא יכול לעשות בו כרצונו. הוא הבין שהוא שרוי במלכוד, אבל לא יכול היה לחשוב על דרך היחלצות. והוא רצה להיות בחור טוב. הוא התבונן שוב במסעדה. "תשתופף על המדרגה עד שנעבור את העיקול," אמר.

הטרמפיסט נעלם מהעין ונצמד לידית הדלת. המנוע שאג לרגע, ההילוכים השתלבו, והמשאית הגדולה הסתלקה, הילוך ראשון, הילוך שני, הילוך שלישי, ואז חריקה צווחנית והילוך רביעי. מתחת לגבר הנצמד בכל כוחותיו היטשטשה הדרך במהירות מסחררת. המרחק אל העיקול הראשון בדרך היה כמייל אחד, אחריו האטה המשאית. הטרמפיסט התיישר, פתח מעט את הדלת והחליק אל המושב. הנהג בחן אותו באלכסון, מצר את עפעפיו, ולעס משל הוא ממיין ומסדר בלסתותיו מחשבות והתרשמויות לפני שהוא מארגן אותן לבסוף במוחו. עיניו החלו לסרוק מהכובע החדש, ירדו אל הבגדים החדשים וסיימו בנעליים החדשות. הטרמפיסט פיתל את גבו בנוחות כנגד המושב, הסיר את כובעו וניגב בו את מצחו וסנטרו המזיעים. "תודה חבר," אמר, "כמעט הלכו לי כפות הרגליים."

"נעליים חדשות," אמר הנהג. בנעימת חשאיות ורמיזה לגנאי כאלה שניבטו מעיניו. "לא כדאי לצאת לצעדות בנעליים חדשות - ועוד כשחם."

הטרמפיסט התבונן בנעליים המאובקות הצהובות. "לא היו לי נעליים אחרות," אמר. "אם אין אחרות צריך לנעול מה שיש."

הנהג הציץ קדימה בשיקול דעת והגביר קצת את מהירות המשאית. "צריך להגיע רחוק?"

"אהה! הייתי הולך ברגל אם לא היו הולכות לי כפות הרגליים."

הנהג שאל את שאלותיו בנעימת בחינה ערמומית. דומה היה שהוא פורש רשתות, מניח מלכודות, בשאלותיו. "מחפש עבודה?" שאל.

"לא, לאבי יש שטח, ארבעים אקרים. הוא מגדל תבואה, אריס, אבל אנחנו שם כבר המון זמן."

הנהג נתן מבט רב-משמעות בשדות שלצִדי הדרך שם נטו השיבולים על צִדן והאבק נערם על התבואה. אבני צור קטנות נדחקו בעד האדמה המאובקת. הנהג אמר, כאילו לעצמו: "אריס של ארבעים אקר ועוד לא גורש על ידי האבק, והטרקטורים עוד לא סילקו אותו מהם."³

"כמובן, לא שמעתי מהם בזמן האחרון," אמר הטרמפיסט.

"הרבה זמן," אמר הנהג. דבורה ריחפה לתוך תא הנהג וזמזמה כנגד השמשה הקדמית. הנהג פשט את ידו והסיט את הדבורה בזהירות לתוך זרם אוויר שהעיף אותה מחוץ לחלון. "אריסים נעלמים מהר עכשיו," הוא אמר. "בולדוזר אחד נכנס ודוחק החוצה עשר משפחות. בולדוזרים מהגיהינום. מתפרצים פנימה ודוחקים את האריסים החוצה. איך הזקן שלך מחזיק מעמד?" לשונו ולסתותיו החלו שוב להתעסק במסטיק שנזנח, הפכו ולעסו אותו. בכל פעם שפתח את פיו נגלתה לשונו מגלגלת את המסטיק.

"טוב, לא שמעתי בזמן האחרון. אף פעם לא הצטיינתי בכתיבה, וגם אבי לא." והוסיף בחיפזון: "אבל שנינו יכולים, אם אנחנו רוצים."

"עבדת קשה?" שוב הנינוחות החשאית החוקרת. מבטו הקיף את השדות, את האוויר הרוטט, והוא דחק את המסטיק לשקע לחיו, שלא יפריע, וירק מחוץ לחלון.

"בטח," אמר הטרמפיסט.

"חשבתי כך. ראיתי ת'ידיים שלך. הנפת מעדר או גרזן או קורנס. זה מיָבֵּל את הידיים. אני מבחין בדברים כאלה. גאה בזה."

הטרמפיסט נעץ בו מבט. צמיגי המשאית זמזמו על הדרך. "רוצה לדעת עוד משהו? אני אגיד לך. אתה לא צריך לנחש."

"טוב, אל תתעצבן. לא התכוונתי לחטט."

"אני אספר לך הכול. אנ'לא מסתיר כלום."

"טוב, אל תתעצבן. אני סתם אוהב להבחין בדברים. זה עוזר להעביר את הזמן."

"אני אספר לך הכול. השם הוא ג'ואד, טום ג'ואד. גם לאבי קוראים טום ג'ואד." הוא נתן מבט מהורהר בנהג.

"אל תתעצבן. לא התכוונתי לכלום."

"גם אני לא מתכוון לכלום," אמר ג'ואד. "אני רק מנסה להסתדר בלי לדרוך על יבלות של אף אחד." הוא השתתק והתבונן החוצה בשדות היבשים, בגדמי העצים המורעבים שריחפו בהיסוס במרחק הלוהט. מכיסו הצדדי הוא נטל את הטבק והניירות. גלגל לעצמו סיגריה בין ברכיו, שם לא הפריעה הרוח.

הנהג לעס בקצב אחיד וביסודיות, כְּפרה המעלה גירה. המתין לשקיעת ולהיעלמות התחושה הלא נוחה של חילופי הדברים הקודמים. לבסוף כשהתפוגגה האווירה העכורה, אמר: "מי שלא היה אף פעם נהג של משאית לא יודע איך זה. הבעלים לא מרשה לנו לקחת נוסעים. אז אנחנו צריכים לשבת כאן ורק לנהוג אותה, אלא אם כן אנחנו מוכנים לקחת צ'אנס שיפטרו אותנו, בדיוק כמו שעשיתי איתך."

"מעריך את זה," אמר ג'ואד.

"הכרתי חבר'ה שעשו דברים לא נורמאליים בזמן שנהגו במשאיות. אני זוכר טיפוס אחד שהיה ממציא שירה. להעביר את הזמן." הוא לכסן מבט לברר האם עורר את עניינו של ג'ואד או את סקרנותו. ג'ואד שתק, מתבונן אל המרחק לפניו, לאורך הדרך, לאורך הדרך המתפתלת שהתעגלה רכות, כגל שאחרי סערה. בסופו של דבר המשיך הנהג. "אני זוכר איזה שיר שהטיפוס שרבט. זה היה עליו ועל עוד כמה חבר'ה שהסתובבו בעולם, שתו ועשו מהומות וזיינו כל מה שזז. חבל שאני לא זוכר את כל השרבוט הזה. הבחור הכניס לשם מילים שאפילו ישו בכבודו ובעצמו לא היה מבין. מה שאני זוכר הולך ככה: 'ושם ראינו כושי עם כלי כביר מפרובוסיס של פיל או מקטן של לווייתן." הפרובוסיס זה כמו אף. אצל הפיל זה החדק שלו. הוא הראה לי במילון. סחב את המילון הזה לכל חור. היה מציץ בו בכל עצירה לעוגה וקפה." הוא השתתק, חש גלמוד בנאומו הארוך. עיניו המסתודדות פנו אל הנוסע. ג'ואד המשיך לשתוק. בעצבנות ניסה הנהג לכפות עליו השתתפות בשיחה. "הכרת פעם מישהו שהשתמש במילים כאלה קשות?"

"מטיף," אמר ג'ואד.

"משגע לי את השכל לשמוע מישהו משתמש במילים פלצניות. כמובן עם מטיף זה בסדר כי במטיף אפשר לבטוח איך שלא יהיה. אבל הבחור הזה היה מוזר. אף אחד לא שם זין על המילים הפלצניות שלו כי הכול היה בשביל הרושם. בלי טעם." ביטחונו של הנהג שב אליו. היא ידע לפחות שג'ואד מאזין לדבריו. הוא הטה את המשאית הגדולה בפראות מסביב לעיקול והצמידים צווחו. "כמו שאמרתי," המשיך, "מי שנוהג משאית עושה דברים משוגעים. הוא מוכרח. אפשר להשתגע רק מלשבת כאן כשהדרך חומקת לך מתחת לגלגלים. מישהו אמר פעם שנהגי משאיות אוכלים כל הזמן - שורצים כל הזמן במפגשי המבורגרים לאורך הדרך."

"באמת נראה שהם חיים שם," הסכים ג'ואד.

"בטח שעוצרים, אבל לא בשביל לאכול. הם כמעט אף פעם לא רעבים. הם פשוט משתגעים מהנסיעה - משתגעים. המפגשים הם המקומות היחידים שאפשר לעצור בהם וכשת'עוצר אתה מוכרח לקנות משוּ כדי לסובב את החתיכה שאחרי הדלפק. אז אתה קונה קפה ועוגה. ככה אפשר לנוח קצת." הוא לעס את המסטיק באיטיות וסובב אותו בלשונו.

"בטח קשה," אמר ג'ואד באדישות.

הנהג נעץ בו מבט מהיר, מחפש עדות ללגלוג. "טוב זה בטח לא משחק ילדים מזוין," הוא אמר בחמיצות. "נראה פשוט לשבת כאן שמונה או אפילו עשר או ארבע-עשרה שעות ביום. אבל הדרך נכנסת לך לנשמה. מוכרחים להעביר את הזמן. יש כאלה ששרים ויש ששורקים. החברה לא מרשה לנו להתקין רדיו. יש כאלה שלוקחים בקבוק לדרך, אבל אלה לא מחזיקים מעמד הרבה זמן." וסיים בזחיחות דעת: "אני אף פעם לא שותה עד שאני לא גומר."

"בטוח?" שאל ג'ואד.

"בטוח! צריך להתקדם בחיים. הי, אני חושב לקחת איזה קורס בהתכתבות. מכונאות. זה קל. רק ללמוד כמה שיעורים קלים בבית. אני חושב על זה. אחר כך אני לא אנהג משאיות יותר. אז אני אגיד לאחרים לנהוג משאיות."

ג'ואד שלף מכיס מעילו בקבוק שטוח של ויסקי. "בטוח שלא תיקח לגימה?" הקניט.

"לא, באלוהים. לא אגע בזה. אי אפשר לשתות אלכוהול כל הזמן וללמוד כמו שאני מתכוון."

ג'ואד חלץ את הפקק, לגם שתי לגימות מהירות, פקק אותו שוב, והחזיר אותו לכיסו. ניחוחו החריף של הוויסקי מילא את תא הנהג. "אתה מתוח לגמרי," אמר ג'ואד. "מה הבעיה - יש לך בחורה?"

"כן, ברור. אבל אני רוצה להתקדם בכל אופן. אני מאמן את הזיכרון שלי כבר המון זמן."

הוויסקי שיחרר כמדומה את חרצובות לשונו של ג'ואד. הוא גלגל סיגריה נוספת והצית אותה. "אין לי עוד הרבה לנסוע," אמר.

הנהג המשיך במהירות, "אסור לי לשתות," אמר, "אני מאמן את הזיכרון כל הזמן. לקחתי קורס בזה לפני שנתיים." הוא טפח על ההגה בידו הימנית. "נניח שאני רואה מישהו בדרך. אני מסתכל עליו, ואחרי שעברתי אותו אני מנסה לזכור הכול עליו, איזה בגדים ונעליים וכובע, ואיך הוא הלך ואולי מה הגובה והמשקל שלו ואם יש לו צלקות. אני לא רע בזה. אני יכול לצייר תמונה שלמה בראש. לפעמים אני חושב שכדאי לי ללמוד להיות מומחה לטביעות אצבעות. אתה תופתע לדעת כמה אפשר לזכור."

ג'ואד לגם לגימה מהירה מהבקבוקון. שאף שאיפת עשן אחרונה מהסיגריה המתפוררת ואחר כך, באגודל ואצבע מורה מיובלות, מעך את הקצה הבוער. הוא כתש את הבדל לעיסה והשליך אותו מחוץ לחלון, מניח לרוח לשאוב אותה מאצבעותיו. הצמיגים הגדולים צרחו על הבטון. ג'ואד נתן בדרך מבט משועשע מעיניו הכהות הרגועות. הנהג המתין והתבונן בעצבנות. לבסוף חייכה שפתו העליונה המשורבבת של ג'ואד מעל שיניו והוא גיחך לעצמו, חזהו רוטט מהצחוק הכבוש. "לקח לך המון זמן לתפוס את זה, חבר."

הנהג לא השיב למבטו. "לתפוס מה? למה אתה מתכוון?"

שפתיו של ג'ואד התהדקו לרגע על שיניו הבולטות, והוא ליקק את שפתיו ככלב, פעמיים, פעם אחת לכל צד מהאמצע. קולו התקשח. "אתה יודע למה אני מתכוון. בחנת אותי מלמעלה למטה כשנכנסתי. קלטתי אותך." הנהג התבונן ישר לפנים, לפת את ההגה בעוצמה כזאת שרפידות כפותיו בלטו, ועור ידיו החוויר. ג'ואד המשיך: "אתה יודע מאיפה אני בא." הנהג שתק. "אתה לא?" ג'ואד עמד על שלו.

"טוב - בטח. כלומר - אולי. אבל זה לא עסקי. אני דואג לעצמי. זה לא ענייני." המילים נשפכו החוצה עכשיו. "אני לא דוחף את האף שלי בעסקים של אף אחד." ולפתע הוא השתתק והמתין. וכפות ידיו הלבינו לגמרי על ההגה. חגב זינק פנימה בעד החלון ונחת על לוח השעונים, התיישב והחל לצרום את כנפיו ברגליו הקופצניות הזוויתיות. ג'ואד שלח את ידו ומחץ את ראשו הקשיח דמוי הגולגולת, ושיחרר אותו לתוך זרם הרוח שמחוץ לחלון. הוא גיחך שוב בסלקו פיסות חרק מרוסק מקצות אצבעותיו. "לא פירשת אותי נכון, אדוני," אמר. "אני לא מסתיר את זה. בטח שהייתי במק'אלסטר.⁴ הייתי שם ארבע שנים. בטוח שאלה הבגדים שנתנו לי כשיצאתי משם. לא אכפת לי מי יודע על זה. ואני בדרך לחווה של אבי כדי שלא אצטרך לשקר כדי להשיג עבודה."

הנהג אמר: "טוב - זה לא ענייני בכלל. אני לא חטטן."

"בטוח שלא," אמר ג'ואד. "האף הגדול שלך בולט מיילים מהפרצוף. רחרחת אותי עם האף הגדול הזה כמו כבשה בערוגת ירק."

פני הנהג נמתחו. "לא הבנת אותי בכלל -" הוא פתח בהיסוס.

ג'ואד צחק בפרצופו. "היית בחור טוב. נתת לי טרמפ. שיהיה, לעזאזל! ישבתי בפנים. אז מה! רוצה לדעת על מה ישבתי, נכון?"

"זה לא ענייני."

"שום דבר הוא לא עניינך חוץ מלהוביל את הפרה הזאת בדרך, וזה הדבר שמטריד אותך פחות מהכול. עכשיו תסתכל. רואה את הדרך לפנים?"

"אהה."

"ובכן, שם אני יורד. בטח, אני יודע שאתה מרטיב במכנסיים מהחשק לדעת מה עשיתי. אני לא מתכוון לאכזב אותך." נהמתו הרועשת של המנוע קהתה וזמזום הצמיגים השתתק מעט. ג'ואד שלף את הבקבוקון ונטל לגימה קצרה נוספת. המשאית האטה ובלמה היכן שדרך עפר פנתה בזווית ישרה ימינה מהכביש הראשי. ג'ואד יצא החוצה ועמד לצד חלון הנהג. צינור הפליטה האנכי פלט בעצלתיים עשן כחול שקוף כמעט. ג'ואד רכן אל הנהג. "רצח," אמר במהירות. "זו מילה מפוצצת - כלומר הרגתי מישהו. שבע שנים. השתחררתי אחרי ארבע על התנהגות טובה."

עיני הנהג החליקו על פני ג'ואד כדי לחקוק אותם בזיכרונו. "לא שאלתי אותך כלום על זה," הוא אמר. "אני מתעסק רק במה שנוגע לי."

"אתה יכול לספר על זה בכל מפגש מכאן ועד טקסולה." הוא חייך. "להתראות, חבר. אתה בחור טוב. אבל תבין, אחרי שאתה יושב איזה זמן, אתה יכול להריח שאלה כל הדרך מהגיהינום לארוחת בוקר. שידרת את שלך בפעם הראשונה שפתחת את הלוע." הוא חבט בדלת המתכת בכף ידו. "תודה על הטרמפ," אמר. "להתראות." הוא פנה לדרכו ופסע אל דרך העפר.

הנהג התבונן בו קצרות, וקרא: "בהצלחה!" ג'ואד נופף בידו בלי להפנות את מבטו. אחר כך רעם המנוע וההילוכים החליקו והמשאית הגדולה האדומה יצאה בכבדות לדרכה.