פרנהייט 451
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרנהייט 451
מכר
מאות
עותקים
פרנהייט 451
מכר
מאות
עותקים

פרנהייט 451

4.6 כוכבים (20 דירוגים)

עוד על הספר

ריי‏ ברדבורי

ריי ברדבורי פירסם עשרות ספרים ומאות סיפורים קצרים, ובהם אלו שנאספו בקובץ "רשימות מן המאדים", נכס צאן ברזל של המדע הבדיוני, שעובּד למיני סדרה בשנות השמונים.
ברדבורי כתב גם פואמות, מאמרים, מחזות, מסות ותסריטים וזכה לפרסים רבים, ובהם ציון לשבח מאת ועדת פרס פוליצר על מפעל חיים, פרס או' הנרי, המדליה הלאומית לאומנויות, תואר
"רב־אמן" של איגוד סופרי המדע הבדיוני של ארצות הברית, פרס הפנטזיה העולמי למפעל חיים, פרס סטוקר למפעל חיים ועוד.
ברדבורי אף זכה בפרס על שם בנג'מין פרנקלין, מי שייסד את חטיבת מכבי האש הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית.
עם מותו ב־2012 ספד לו הנשיא ברק אובמה בּמילים: "המתת שניחן בה לאומנות הסיפור עיצבה את התרבות שלנו והרחיבה את עולמנו. אין כל ספק שריי ויצירתו ימשיכו להעניק השראה לדורות רבים נוספים.

תקציר

"ספר הוא אקדח טעון בבית השכן. שרוף אותו.
פרוק את הנשק. פרוץ למוחות של אנשים." 
 
גאי מונטאג היה כבאי שתפקידו להבעיר. הוא אהב את עבודתו. מעולם לא עצר כדי לתהות על העונג שהוא חש למראה הזוהר הכתום של האש בלילה, או על השמחה שמציפה אותו למראה להבות המאכלות דפי ספרים. כי בעולמו של מונטאג בעלוּת על ספר היא פשע שדינו שרֵפה של הספר ושל הבית שבו הוסתר, והכבאים הם אלו שמוטלת עליהם המלאכה, צנזורים עם גפרורים.
זהו עולם של תקשורת המונים מטמטמת, של תוכניות מציאוּת אינטראקטיביות, עולם שיש בו פנאי אך אין בו חופש, שיש בו שפע אך אין בו אהבה.
גאי מונטאג מעולם לא פיקפק בכך שהוא חי בעולם מושלם, עד שפגש נערה בת שבע־עשרה שסיפרה על עבר שבו אנשים חיו ללא פחד, ופרופסור בדימוס שסיפר על עתיד שבו אנשים יוכלו לחשוב. 
 
יצירת המופת של ריי ברדבורי ראתה אור ב־1953 ונותרה מרהיבה, מרתקת ומבעיתה גם בחלוף יותר ממחצית המאה. "פרנהייט 451" ניצב בשורה אחת עם הדיסטופיות הגדולות של המאה ה־20 — "עולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי" ו־1984 של ג'ורג' אורוול — ומציע חזון עוכר שלווה ומעורר מחשבה, אך בד בבד מזמֵן לקורא נבואת נחמה שתיגע ללבו של כל אוהב ספר באשר הוא. 
על אבן המצבה של ברדבורי, שהלך לעולמו ב־2012, נכתב רק: מחבר "פרנהייט 451", לכבוד מי שהאמין שכל המציל ספר אחד כאילו הציל עולם ומלואו. 
בתוספת אחרית דבר מאת המתרגמת נועה מנהיים.
 
בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול ביקר ריי ברדבורי בן ה־12 בקרקס. קוסם ושמו "מר אלקטריקו" נגע בקצה חוטמו של הצעיר בחרב מחושמלת שגרמה לכל שערותיו לסמור ואמר לו, "חיֵה לנצח." זה היה הרגע שבו נגע בו ייעודו.
"הרגשתי שמשהו מוזר ונפלא קורה לי," סיפר ברדבורי, "הוא העניק לי את העתיד. התחלתי לכתוב, וכתבתי כל יום מאז." אחרי התיכון עבד ברדבורי כמוכר עיתונים והרחיב את השכלתו בספרייה, ובה גם שכר מכונת כתיבה בעשרה סנט לחצי שעה והחל לכתוב את הסיפור הקצר "כבאים", שהפך, בעלות כוללת של כעשרה דולר, לרומן הראשון שלו, "פרנהייט 451".
הספר זכה להצלחה בינלאומית, וב־1966 הפך לסרט בבימויו של פרנסואה טריפו.

פרק ראשון

חלק ראשון
 
הקמין והסלמנדרה
 
היה זה תענוג לשרוף.
 
היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים. עם זרבובית הפליז באגרופיו, בעוד הפיתון העצום יורק את הנפט הארסי שלו על העולם, הדם הלם בראשו וידיו הפכו לידיו של מנצח מופלא המנגן את כל סימפוניות הרשף והבְּעֵרָה שימוטטו את קרעיה ושרידיה המפוחמים של ההיסטוריה. קסדתו הסמלית, הנושאת את המספר 451, מונחת על ראשו הכהה, ועיניו עולות בלהבות כתומות במחשבה על העתיד לבוא. הוא הקפיץ את המצת, והבית כולו זינק באש מאכּלת שחרכה את שמי הערב באדום, בצהוב ובשחור. הוא צעד בנחיל גחליליות. יותר מכול רצה, כמו בבדיחה הנושנה, לתחוב מרשמלו על שיפוד לכבשן, בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, בעת שהספרים נסחפים בסחרחרת ניצוצות ועפים ברוח שהאפילה משרֵפה.
 
מונטאג גיחך את גיחוכם הפראי של כל האנשים שנחרכו ונהדפו לאחור בידי הלהבה.
 
הוא ידע שכאשר יחזור לתחנה אולי יקרוץ לעצמו, אל המינסטרֶל1 מושחר הפנים שבמראה. מאוחר יותר, כשילך לישון, הוא יחוש בחשכה בחיוך הלוהט, עדיין אחוז בשרירי פניו. הוא אף פעם לא נעלם, החיוך הזה, אף פעם אף פעם לא נעלם, עד כמה שהוא זכר.
 
1 minstrel (מילולית): זמר נודד. מופעי המינסטרל היו מופעי וודוויל שבהם כיכבו גברים לבנים שפניהם נצבעו שחור והציגו דמויות סטריאוטיפיות מגוחכות של אפרו־אמריקאים בקטעי ריקוד, שירה ומשחק "אותנטיים". (כל ההערות בספר הן של המתרגמת.)
 
הוא תלה את קסדתו השחורה כחיפושית וציחצח אותה; תלה את מעילו חסין האש במסודר; התענג על מקלחת מפוארת, ואחר כך, שורק, ידיים בכיסים, פסע לאורך הקומה העליונה של תחנת הכיבוי ונפל אל תוך הפיר. ברגע האחרון, כשהאסון נדמה ודאִי, הוא משך את ידיו מכיסיו ועצר את צניחתו באחיזה במוט המוזהב. הוא החליק עד שבלם בחריקה, העקבים במרחק אינץ' מרצפת הבטון של הקומה התחתונה.
 
הוא יצא מן התחנה ופסע לאורך הרחוב החשוך אל התחתית, שם החליקה חרש הרכבת על מדחס אוויר במורד ארובתה המשומנת באדמה ושיחררה אותו בנשיפת אוויר חם אל מעלית מחופה אריחים בצבע שמנת, העולה אל הפרוור.
 
בעודו שורק הוא הניח למעלית להניף אותו אל אוויר הלילה הדומם. הוא פסע אל הפנייה, חושב מחשבות של לא־כלום על שום דבר. אבל לפני שפנה האט, כאילו רוח פתאומית התפרצה לה משומקום, כאילו מישהו קרא בשמו.
 
בלילות האחרונים, כשצעד באור הכוכבים לעבר ביתו, היתה לו תחושה מוזרה לגבי המדרכה מעבר לפינה. הוא חש כי רגע לפני שפנה היה שם מישהו. נדמה שהאוויר טעון ברגיעה מיוחדת, כאילו מישהו חיכה שם, בדממה, ורגע לפני שהגיע, פשוט הפך לצל והניח לו לעבור. אולי אפו הבחין בניחוח קלוש של בושם, אולי העור על פניו, על גב היד, חש בחום עולה בנקודה זו, כפי שנוכחותו של אדם יכולה לחמם את האוויר במעלות ספורות לרגע. הוא לא הבין זאת. בכל פעם שפנה ראה רק את המדרכה הלבנה המתבקעת מחוסר שימוש, ואולי, לילה אחד, משהו שנעלם בחטף לאורך מדשאה לפני שהצליח למקד את עיניו או לומר דבר.
 
אלא שהלילה הוא האט כמעט עד לעצירה. רוחו, השלוחה קדימה אל מעבר לפינה, שמעה לחישה קלושה. נשימה? או שמא האוויר נדחס מעצם הימצאותו של מישהו שם, שממתין בדממה?
 
הוא פנה.
 
עלי השלכת ריפרפו על המדרכה המוארת באור הירח, משווים לנערה שנעה שם מראה זורם, כמי שמניחה לתנועת הרוח והעלים לשאת אותה קדימה. ראשה היה מוטה קלות כדי להתבונן בנעליה הבוחשות בעלים המסתחררים. פניה היו דקיקות ולבנות כחלב, והיה בהן מין רעב עדין, שנגע בכול בסקרנות בלתי נלאית. זה היה מבט של פליאה חיוורת. העיניים הכהות היו כה מרותקות אל העולם עד ששום תנועה לא נמלטה מהן. שמלתה הלבנה לחשה. הוא כמעט האמין שהוא שומע את תנועת ידיה בהליכתה, ואת צליל הניעה הקלוש לאין שיעור של פניה הלבנות בהסתובבן, כשהבחינה שהיא מתקרבת ממש לאיש שעמד והמתין במרכז המדרכה.
 
העצים שמעליהם המטירו את הגשם היבש שלהם בשאון גדול. הנערה עצרה ונראתה כאילו היא עשויה לסגת בהפתעה, אך במקום זאת עמדה והביטה במונטאג בעיניים כה כהות, בוהקות ומלאות חיים, עד שהרגיש כאילו אמר משהו מופלא. אבל הוא ידע שפיו נע רק כדי לומר שלום, ואז, כשנראה שהסלמנדרה על זרועו ודסקית עוף־החול על חזהו מהפנטות אותה, דיבר שוב.
 
"כמובן," הוא אמר, "את השכנה החדשה שלנו, נכון?"
 
"ואתה בוודאי —" היא הרימה את עיניה מתגי המקצוע שלו, "הכבאי." קולה נחלש.
 
"יש לך דרך משונה לומר זאת."
 
"הייתי — הייתי יודעת גם בעיניים עצומות," אמרה באיטיות.
 
"מה? ריח הנפט? אשתי תמיד מתלוננת," הוא צחק. "אף פעם אי אפשר להסיר אותו לגמרי."
 
"לא, אי אפשר," אמרה, ביראה.
 
הוא חש שהיא סוגרת עליו את המעגל, הופכת אותו מקצה לקצה, מנערת אותו בדממה עד שכיסיו התרוקנו, מבלי לנוע כלל בעצמה.
 
"נפט," אמר משום שהשתיקה התארכה, "הוא כמו בושם בשבילי."
 
"באמת?"
 
"כמובן. למה לא, בעצם?"
 
היא השתהתה למחשבה על כך. "אני לא יודעת." היא פנתה אל המדרכה המובילה אל בתיהם. "אפשר לחזור איתך? אני קלאריס מק'קלן."
 
"קלאריס. גאי מונטאג. בואי. מה את עושה בחוץ מאוחר כל כך, מסתובבת ככה? בת כמה את?"
 
הם פסעו בחמימות הקרירה הנושבת של הלילה על המדרכה המוכספת, והאוויר הדיף ניחוח קלוש של אפרסקים ותותים טריים. הוא הביט סביבו והבין שהדבר לא ייתכן, בעונה מאוחרת זאת.
 
היתה רק הנערה עכשיו שהלכה לצדו, פניה בהירות כשלג באור הירח, והוא ידע שהיא הופכת בשאלות שלו, תרה אחר התשובות הטובות ביותר שתוכל לתת.
 
"טוב," אמרה, "אני בת שבע־עשרה ומשוגעת. הדוד שלי אומר שזה תמיד הולך יחד. כשאנשים שואלים אותך לגילך, הוא אומר, תמיד תגידי שבע־עשרה ומשוגעת. נכון שזאת שעת לילה נחמדה לטייל בה? אני אוהבת להריח דברים ולהתבונן בדברים, ולפעמים להישאר ערה כל הלילה, להסתובב בחוץ ולראות את השמש זורחת."
 
הם הוסיפו ללכת בשתיקה ולבסוף היא אמרה בהרהור, "אתה יודע, אני לא פוחדת ממך בכלל."
 
הוא היה מופתע. "למה שתפחדי ממני?"
 
"המון אנשים ככה. פוחדים מכבאים, זאת אומרת. אבל אתה סתם איש, בסך הכול..."
 
הוא ראה את עצמו בעיניה, צף בשתי טיפות מבהיקות של מים צלולים, כהה וזעיר, משורטט לפרטים, החריצים לצדי פיו, כולו שם, כאילו היו עיניה שתי פיסות מופלאות של ענבר סגול שלכדו והכילו אותו בשלמותו. פניה, שפנו אליו עתה, היו גביש חלבי שביר שקרן ממנו אור רך תמידי. לא היה זה אור החשמל הקודח אלא — מה? אלא אורו הנוח משום־מה, הנדיר והמהבהב מעדנות של הנר. פעם, כשהיה ילד, בזמן הפסקת חשמל, אמו מצאה והדליקה את הנר האחרון לשעה קלה של גילוי מחדש, של הארה כזאת, עד שהחלל איבד את ממדיו העצומים ונכרך סביבם בנינוחות, ושניהם, אם ובנה, לבדם, הותמרו איך שהוא, בתקווה שהזרם לא יחזור מהר מדי...
 
ואז אמרה קלאריס מק'קלן:
 
"אפשר לשאול משהו? כמה זמן אתה עובד ככבאי?"
 
"מאז שהייתי בן עשרים. לפני עשר שנים."
 
"אתה קורא לפעמים את הספרים שאתה שורף?"
 
הוא צחק, "זה בניגוד לחוק!"
 
"אה. כמובן."
 
"זאת עבודה טובה. בשני שורפים מילי, ברביעי ויטמן, בשישי פוקנר. לשרוף 'תם עד אפר ואז לשרוף את האפר. זאת הסיסמה הרשמית שלנו."
 
הם המשיכו ללכת והנערה אמרה, "זה נכון שפעם, מזמן, כבאים כיבו שרֵפות במקום להצית אותן?"
 
"לא. בתים תמיד היו חסיני אש. את יכולה לסמוך עלי."
 
"מוזר. שמעתי שפעם בתים היו נשרפים בטעות, ונדרשו כבאים בשביל לכבות את הלהבות."
 
הוא צחק.
 
היא הביטה בו בחטף. "למה אתה צוחק?"
 
"אני לא יודע." הוא החל לצחוק שוב והפסיק. "למה?"
 
"אתה צוחק כשאני לא מצחיקה ואתה עונה מיד לכל דבר. אתה אף פעם לא חושב על מה שאני שואלת אותך."
 
הוא עצר. "את באמת משונה," אמר, מתבונן בה. "אין לך שום כבוד?"
 
"לא התכוונתי להעליב. זה בטח בגלל שאני אוהבת יותר מדי להתבונן באנשים."
 
"ובכן, זה לא אומר לך כלום?" הוא טפח על הספרות 451 התפורות אל שרוולו המפוחם.
 
"כן," היא לחשה. קצב פסיעותיה גבר. "צפית פעם במכוניות הסילון מתחרות שם, בשדֵרות שבהמשך?"
 
"את משנה נושא!"
 
"לפעמים אני חושבת שנהגים לא יודעים בכלל מה זה דשא, או פרחים, כי הם אף פעם לא רואים אותם לאט," אמרה. "אם תַראה לנהג כתם ירוק מעורפל, הוא יגיד, אה, כן! זה דשא! כתם ורוד מעורפל? גן ורדים! כתמים לבנים מעורפלים הם בתים. חומים מעורפלים הם פרות. הדוד שלי נהג פעם לאט בכביש המהיר. הוא נסע ארבעים מייל לשעה והם עצרו אותו ליומיים. מצחיק, וגם עצוב, לא?"
 
"את חושבת יותר מדי," אמר מונטאג באי־נוחות.
 
"אני בקושי מסתכלת ב'קירות' ולא הולכת למירוצים ול'גני כיף'. אז יש לי הרבה זמן למחשבות מטורפות. ראית את שלטי הפרסומת באורך מאתיים רגל בשדות מחוץ לעיר? ידעת שפעם הם היו באורך של עשרים רגל בלבד? אבל מכוניות התחילו לחלוף על פניהם כל כך מהר, שהם היו חייבים למתוח את הפרסומות כדי שיספיקו לקרוא."
 
"לא ידעתי את זה!" מונטאג צחק בחדות.
 
"מתערבת איתך שאני יודעת עוד משהו שאתה לא יודע. יש טל על הדשא בבקרים."
 
לפתע לא הצליח לזכור אם הוא ידע את זה או לא, וזה די הרגיז אותו.
 
"ואם תסתכל" — היא החוותה בראשה כלפי השמים — "יש איש בירח."
 
הוא לא הסתכל זה זמן רב.
 
הם הלכו את שארית הדרך בשתיקה. שלה מהורהרת, שלו חשוקה וחסרת מנוחה, בעזרתה חסם את מבטיה המאשימים. כשהגיעו לביתה כל האורות דלקו.
 
"מה קורה כאן?" רק לעתים נדירות ראה מונטאג בית שבו כל כך הרבה אורות דולקים.
 
"אה, רק אמא ואבא והדוד שלי יושבים ומדברים. זה כמו להיות הולך רגל, רק נדיר יותר. דוד שלי נעצר פעם — סיפרתי לך? על זה שהיה הולך רגל. הו, אנחנו מאוד משונים."
 
"אבל על מה אתם מדברים?"
 
היא צחקה לשאלתו. "לילה טוב!" היא עלתה בשביל המוליך לביתה, ואז נראה כאילו נזכרה במשהו ושבה להתבונן בו בהשתאות וסקרנות. "האם אתה מאושר?" שאלה.
 
"האם אני מה?" קרא.
 
אבל היא נעלמה — רצה באור הירח. דלת הכניסה נסגרה אחריה בעדינות.
 
"מאושר! מכל השטויות שבעולם."
 
הוא הפסיק לצחוק.
 
הוא הכניס את ידו לחור־הכפפה שבדלת ביתו והניח לה להכיר את מגעו. הדלת החליקה ונפתחה.
 
"ודאי שאני מאושר. מה היא חושבת לעצמה? שאני לא?" שאל את החדרים השקטים. הוא עמד והביט מעלה אל סבכת האוורור במסדרון ונזכר פתאום כי משהו חבוי שם, מאחורי הסבכה. משהו שנדמה כמציץ אליו עכשיו. הוא הסב את עיניו במהירות.
 
איזו פגישה מוזרה בלילה מוזר. הוא לא זכר שום דבר שדמה לה מלבד אחר צהריים אחד לפני שנה, כשפגש איש זקן בפארק והם שוחחו.
 
מונטאג הניד בראשו. הוא התבונן בקיר החשוף. פניה של הנערה היו שם, יפות מאוד בזיכרונו: מדהימות, בעצם. היו לה פנים דקות מאוד, כמו פני החוגה של שעון קטן הנראים במעומעם בחדר חשוך באמצע הלילה, כשאתה מתעורר ורואה את השעון מצביע על השעה, הדקה והשנייה בשקט לבן וזוהר, כולו ביטחון ויֶדע במה שיש לו לספר על הלילה החולף במהירות לתוך חשכה מתמשכת, אך בה בעת נע לעבר שמש חדשה.
 
"מה?" שאל מונטאג את עצמיותו האחרת, את האידיוט התת־מודע שבירבר לעצמו לפעמים, חופשי לגמרי מכוח הרצון, ההרגל והמצפון.
 
הוא הציץ שוב בקיר. פניה היו גם כמראָה. בלתי אפשרי. כמה אנשים הכיר שאורו היה יכול להשתבר בהם? אנשים היו בדרך כלל — הוא חיפש דימוי ומצא כזה בעבודתו — לפידים. רושפים עד שכבו. כמה נדיר למצוא אנשים שפניהם לוקחות ממך ומשיבות אליך את הבעת פניך שלך, את מחשבותיך שלך הכמוסות, המרעידות?
 
איזה כוח הזדהות מופלא היה לנערה הזו. היא היתה כמו קהל נלהב במופע מריונטות, צופה כל רפרוף עפעף, כל מחווה של ידו, כל תנועת אצבע, רגע לפני שהחלו. כמה זמן הלכו יחד? שלוש דקות? חמש? וכמה גדול נדמה הזמן הזה. איזו דמות כבירה היא יצרה על הבמה מולו. איזה צל הטיל גופה הצנום על הקיר! הוא חש שאם עיניו יצרבו היא תמצמץ, ואם שרירי הלסת שלו יידרכו באופן בלתי מורגש, היא תפהק זמן רב לפניו.
 
למה עכשיו כשאני חושב עליה, הירהר, נדמה כאילו חיכתה לי שם, ברחוב, מאוחר כל כך בלילה, לעזאזל...
 
הוא פתח את דלת חדר השינה.
 
זה היה כמו להיכנס לתוך תא קר מחופה שיש באחוזת קבר אחרי שקיעת הירח. אפלה מוחלטת, אף לא רמז של העולם הכסוף בחוץ, החלונות מוגפים לחלוטין, הקיטון כקבר שאליו אף צליל מהעיר הכבירה אינו יכול לחדור.
 
החדר לא היה ריק.
 
הוא האזין.
 
זמזום עדין כשל יתוש המחולל באוויר, מלמול חשמלי כשל צרעה חבויה המכורבלת בקִנה הוורוד והחמים. המוזיקה היתה כמעט רמה דיה לאפשר לו לעקוב אחר המנגינה.
 
הוא חש שחיוכו מחליק, נמס, קורס לתוך עצמו כאילו היה עורו עשוי שעווה, כמו חֵלֶב של נר מופלא שבער זמן רב מדי ועכשיו מתמוטט ועכשיו כבה. אפלה. הוא לא היה מאושר. הוא לא היה מאושר. הוא אמר את המילים לעצמו. הוא הכיר בהן. זה היה המצב לאשורו. הוא לבש את אושרו כמסכה, והנערה לקחה אותה ורצה עמה על פני המדשאה ולא היתה דרך ללכת ולהקיש על דלתה ולהשיב אותה.
 
בלי להדליק את האור הוא העלה בעיני רוחו את מראה החדר. אשתו שרועה על המיטה, קרה ולא מכוסה, כגווייה המוצגת על גבי ארון קבורה, חוטי פלדה בלתי נראים מקבעים את עיניה לתקרה. ובאוזניה דחוסות בחוזקה הקונכיות הקטנות, הרדיו האצבעוני ואוקיאנוס אלקטרוני של צליל, של מוזיקה ודיבור ומוזיקה ודיבור נשבר, נשבר על חופי מוחה הער. החדר היה ריק. בכל לילה באו הגלים, מציפים אותה על נחשולי הצליל העצומים שלהם, נושאים אותה בעיניים פקוחות לרווחה אל הבוקר. לא היה לילה אחד בשנתיים האחרונות שבו לא שחתה מילדרד בים הזה, לא טבעה בו בשמחה.
 
החדר היה קר אך למרות זאת הוא חש שאינו יכול לנשום. הוא לא רצה להסיט את הווילונות ולפתוח את החלונות הצרפתיים, כי לא רצה שהירח ייכנס אל החדר. בתחושה של אדם העומד לגווע במהרה מחוסר אוויר, גישש את דרכו לכיוון מיטתו הפתוחה, הנפרדת ומכאן גם הקרה.
 
רגע לפני שרגלו פגעה בחפץ על הרצפה הוא ידע שיפגע בו. התחושה דמתה לזו שחווה רגע לפני שפנה וכמעט הפיל את הנערה. רגלו, ששלחה גלי רטט קדימה, נענתה בהד ממחסום קטן לאורך מסלולה עוד בעודה מונפת. רגלו בעטה. החפץ השמיע נקישה חלושה והתגלגל הלאה ממנו בחשכה.
 
הוא עמד זקוף מאוד והאזין לברייה על המיטה החשוכה בלילה חסר התווים. הנשימה שבקעה מהנחיריים היתה כה חלושה עד שהניעה רק את שולי החיים. עלה זעיר, נוצה שחורה, שערה בודדת.
 
הוא עדיין לא רצה אור חיצוני. הוא הוציא את המצת שלו, חש בסלמנדרה הצרובה בדסקית המוכספת, הדליק אותו...
 
שתי אבני ירח הביטו בו באור האש הידנית הקטנה שלו. שתי אבני ירח חיוורות קבורות בפלג של מים צלולים. חיי העולם זרמו מעליהן, בלי לגעת.
 
"מילדרד!"
 
פניה היו כאי מושלג שעשוי לרדת עליו גשם, אך הוא לא חש כל גשם; עננים יכולים להטיל עליו את צלליהם החולפים, אך היא לא חשה בצללים. רק זמזום צרעות־האצבעון באוזניה האטומות, עיניה המזוגגות והנשימות נכנסות ויוצאות, רכות, קלושות, נכנסות ויוצאות מנחיריה, בלי שיהיה לה אכפת אם הן באות והולכות או הולכות ובאות.
 
החפץ שבו פגעה רגלו ניצנץ כעת מתחת לשולי מיטתו שלו. בקבוק זכוכית קטן של טבליות שינה, שמוקדם יותר היום הכיל שלושים כדורים, היה מוטל עכשיו, ריק ולא פקוק באורה של הלהבה הזעירה.
 
השמים שמעל הבית צרחו בעודו עומד שם. קול שיסוע עצום נשמע, כאילו זוג ידי ענקים קרעו קריעה בסדין שחור המשתרע על פני עשרות אלפי מיילים. מונטאג נחתך לשניים. הוא חש שהחזה שלו נכרת ונחצה. מפציצי הסילון חולפים מעליו, חולפים, חולפים, אחד־שניים, אחד־שניים, אחד־שניים, שישה מהם, תשעה מהם, תריסר, אחד ואחד ואחד ועוד אחד ועוד ועוד. הם צרחו בשבילו. הוא פתח את פיו והניח לצווחה שלהם לבקוע מבין שיניו החשוקות. הבית הזדעזע. הלהבה כבתה בידו. אבני הירח נגוזו. הוא חש שידו צוללת אל הטלפון.
 
המפציצים נעלמו. הוא חש ששפתיו נעות, נוגעות באפרכסת. "שירותי חירום". לחישה נוראה.
 
הוא חש שהכוכבים נכתשו בשאון המפציצים השחורים ושבבוקר תהיה האדמה מכוסה באפרם, כמו שלג מוזר. זו היתה המחשבה הטיפשית שעלתה במוחו שעה שעמד רועד בחשכה, והניח לשפתיו להמשיך לנוע עוד ועוד.

ריי‏ ברדבורי

ריי ברדבורי פירסם עשרות ספרים ומאות סיפורים קצרים, ובהם אלו שנאספו בקובץ "רשימות מן המאדים", נכס צאן ברזל של המדע הבדיוני, שעובּד למיני סדרה בשנות השמונים.
ברדבורי כתב גם פואמות, מאמרים, מחזות, מסות ותסריטים וזכה לפרסים רבים, ובהם ציון לשבח מאת ועדת פרס פוליצר על מפעל חיים, פרס או' הנרי, המדליה הלאומית לאומנויות, תואר
"רב־אמן" של איגוד סופרי המדע הבדיוני של ארצות הברית, פרס הפנטזיה העולמי למפעל חיים, פרס סטוקר למפעל חיים ועוד.
ברדבורי אף זכה בפרס על שם בנג'מין פרנקלין, מי שייסד את חטיבת מכבי האש הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית.
עם מותו ב־2012 ספד לו הנשיא ברק אובמה בּמילים: "המתת שניחן בה לאומנות הסיפור עיצבה את התרבות שלנו והרחיבה את עולמנו. אין כל ספק שריי ויצירתו ימשיכו להעניק השראה לדורות רבים נוספים.

סקירות וביקורות

אלף כבאים 'פרנהייט ‭ '451‬ מציע דיון מעניין על תפקידם של ספרים, והוא רלוונטי היום פי כמה פחדנו מאורוול של ‭ '1984'‬ ושכחנו את האקסלי של 'עולם חדש, ‭ ,'מופלא‬ טען חוקר התקשורת ניל פוסטמן בספרו 'בי־ דור עד ‭ .'מוות‬ חששנו מדיכוי מבחוץ, אבל לא חששנו מספיק מפני עצמנו, בגלל רצוננו להתבדר ולהיטמטם. "מי שהפחידו את אורוול היו מחרימי הספרים. מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר, שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו‭,"‬ כתב פוסטמן.

על הציר שבין אורוול להאקסלי, בין רודנות כפויה לבין השתעבדות מרצון לעקרון העונג, ניצבת היצירה הדיסטופית הזו מ־‭,1953‬ של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי. בעולם העתידני של 'פרנהייט ‭ '451‬ מסממים בני אדם בתוכניות טלוויזיה ופרסומות מטופשות. ברדבורי הוא חלק אינטגרלי מגל אינטלקטואלי ששטף את אמריקה בשנות ה־‭,50‬ וחשש ממה שכונה אז באימה "חברת ההמונים‭."‬ אבל בעולם של 'פרנהייט ‭ '451‬ גם מפעילים אמצעי כפייה. בראש ובראשונה שריפת ספרים. שם הספר הוא הטמפרטורה שבה נייר עולה באש, וגיבורו הוא גאי מונטאג, "כבאי" שמשרת ביחידה מיוחדת לביעור ספרים מהארץ, אבל אמונתו בשליחותו מתערערת.

ייחודו של הרומן המעניין הזה אינו נעוץ בעלילתו או בלשונו או בכושר ההמצאה שלו באשר לעתיד הרחוק (כן, ברדבורי חוזה טלפונים סלולריים, פקסים, תוכניות ריאליטי, מסכים מקיר לקיר בתלת־ממד ועוד‭.(‬ הייחוד הוא בהתמקדותו בספרים, שהיעדרם והדאגה להכחדתם הם ליבה של הדיסטופיה שהוא מתאר. בתחילת הקריאה חששתי שהטיפול בנושא יהיה סנטימנטלי, ארכאי ושטחי, כלומר שהוא יבטא איזו תפיסה נאיבית ושמרנית ופטישיסטית באשר לתפקידם של הספרים בעולם - אבל ברדבורי מציע עושר של תפיסות באשר לחשיבותם של הספרים.

אז מהי בעצם חשיבותם של ספרים? הנה כמה תשובות שאפשר ללקט מחלקי הספר השונים. הקפטן ביטי, מפקדו של מונטאג, מסביר מה המוטיבציה לשריפתם: כשהופיעו אמצעי התקשורת ההמוניים - קולנוע, רדיו ולבסוף טלוויזיה - הבינו מנהיגי החברה שבאמצעותם אפשר להאחיד את החברה ולהשקיט את סתירותיה. תכונתם של אמצעי התקשורת האלה לפשט, לתקצר, ולהתאים למכנה המשותף הגדול ביותר, הייתה כך בעלת תכלית פוליטית. מורכבותם של הספרים, לעומת זאת, הפכה למכשול בהאחדתם של בני אדם. בפרפרזה על דוסטויבסקי ב'שדים' (שכתב כי תולדות המין האנושי נחלקים לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ואז כל הדרך בחזרה‭,(‬ מסביר ביטי את הפילוסופיה של העולם החדש האמיץ: "מגן הילדים עד למכללה ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה‭."‬

במקום אחר נטען כי הספרים הם אוצרי הזיכרון של המין האנושי והיכרות איתם מסייעת למיננו לא לחזור על טעויותיו: "הספרים נועדו להזכיר לנו איזה חמורים טיפשים אנחנו‭."‬ ואילו פאבר, הזקן שעוזר למונטאג להצטרף לאנשי המחתרת, גורס כי חשיבותם של הספרים נעוצה בהימלטותם מקלישאות שהן בעצם הכללות: "ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכל סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר '‭.'ספרותי‬ זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים. הסופרים הטובים נוג־

עים בחיים לעיתים קרובות ‭ (...)‬ אז עכשיו אתה מבין מדוע הספרים מעוררים שנאה ופחד? הם חושפים את הנקבוביות בפני החיים‭."‬ מה שנרמז כאן הוא שעצם ההכרה בממד הלא נעים של החיים הופכת את הקיום לטרגי ולכן לנסבל, בעוד העמדת הפנים שהקיום מאושר וחסר דאגות, אותה מעודדת הטלוויזיה הבידורית, מובילה דווקא לדיכאון.

יחלפו רק שנים אחדות לאחר צאת הספר הזה והתיאורטיקן מרשל מקלוהן, משיח הטלוויזיה, יטען נגד הספרים שהם מבודדים אותנו מבני אדם אחרים וממגע בלתי אמצעי עם המציאות, מחנכים אותנו לחשיבה מופשטת ומסודרת מדי ומסכלים את יכולתנו לקלוט את המציאות באופן רב רובדי ובו־זמני. ויהיו תיאורטיקנים שיסכימו עם הניתוח של מקלוהן ורק יהפכו את כל המינוסים שלו לפלוסים. כלומר, ימצאו במדיום הספרותי כשלעצמו את המסר ההומניסטי. אבל ברדבורי לא נכנס לזה.

ומיותר כמעט להוסיף: הספר הזה רלוונטי אולי שבעתיים היום, בעידן שזונח את המסורת ההומניסטית ומשתעבד לטכנוקרטיה ול"מדע" מצד אחד, ולבידור מטמטם מצד שני.

3 דיסטופיות תוצרת הארץ:
הדרך לעין חרוד > עמוס קינן
הארץ שטה > חגי דגן
פונדקו של ירמיהו > בנימין תמוז
אריק גלסנר 7 לילות 07/06/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אלף כבאים 'פרנהייט ‭ '451‬ מציע דיון מעניין על תפקידם של ספרים, והוא רלוונטי היום פי כמה פחדנו מאורוול של ‭ '1984'‬ ושכחנו את האקסלי של 'עולם חדש, ‭ ,'מופלא‬ טען חוקר התקשורת ניל פוסטמן בספרו 'בי־ דור עד ‭ .'מוות‬ חששנו מדיכוי מבחוץ, אבל לא חששנו מספיק מפני עצמנו, בגלל רצוננו להתבדר ולהיטמטם. "מי שהפחידו את אורוול היו מחרימי הספרים. מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר, שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו‭,"‬ כתב פוסטמן.

על הציר שבין אורוול להאקסלי, בין רודנות כפויה לבין השתעבדות מרצון לעקרון העונג, ניצבת היצירה הדיסטופית הזו מ־‭,1953‬ של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי. בעולם העתידני של 'פרנהייט ‭ '451‬ מסממים בני אדם בתוכניות טלוויזיה ופרסומות מטופשות. ברדבורי הוא חלק אינטגרלי מגל אינטלקטואלי ששטף את אמריקה בשנות ה־‭,50‬ וחשש ממה שכונה אז באימה "חברת ההמונים‭."‬ אבל בעולם של 'פרנהייט ‭ '451‬ גם מפעילים אמצעי כפייה. בראש ובראשונה שריפת ספרים. שם הספר הוא הטמפרטורה שבה נייר עולה באש, וגיבורו הוא גאי מונטאג, "כבאי" שמשרת ביחידה מיוחדת לביעור ספרים מהארץ, אבל אמונתו בשליחותו מתערערת.

ייחודו של הרומן המעניין הזה אינו נעוץ בעלילתו או בלשונו או בכושר ההמצאה שלו באשר לעתיד הרחוק (כן, ברדבורי חוזה טלפונים סלולריים, פקסים, תוכניות ריאליטי, מסכים מקיר לקיר בתלת־ממד ועוד‭.(‬ הייחוד הוא בהתמקדותו בספרים, שהיעדרם והדאגה להכחדתם הם ליבה של הדיסטופיה שהוא מתאר. בתחילת הקריאה חששתי שהטיפול בנושא יהיה סנטימנטלי, ארכאי ושטחי, כלומר שהוא יבטא איזו תפיסה נאיבית ושמרנית ופטישיסטית באשר לתפקידם של הספרים בעולם - אבל ברדבורי מציע עושר של תפיסות באשר לחשיבותם של הספרים.

אז מהי בעצם חשיבותם של ספרים? הנה כמה תשובות שאפשר ללקט מחלקי הספר השונים. הקפטן ביטי, מפקדו של מונטאג, מסביר מה המוטיבציה לשריפתם: כשהופיעו אמצעי התקשורת ההמוניים - קולנוע, רדיו ולבסוף טלוויזיה - הבינו מנהיגי החברה שבאמצעותם אפשר להאחיד את החברה ולהשקיט את סתירותיה. תכונתם של אמצעי התקשורת האלה לפשט, לתקצר, ולהתאים למכנה המשותף הגדול ביותר, הייתה כך בעלת תכלית פוליטית. מורכבותם של הספרים, לעומת זאת, הפכה למכשול בהאחדתם של בני אדם. בפרפרזה על דוסטויבסקי ב'שדים' (שכתב כי תולדות המין האנושי נחלקים לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ואז כל הדרך בחזרה‭,(‬ מסביר ביטי את הפילוסופיה של העולם החדש האמיץ: "מגן הילדים עד למכללה ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה‭."‬

במקום אחר נטען כי הספרים הם אוצרי הזיכרון של המין האנושי והיכרות איתם מסייעת למיננו לא לחזור על טעויותיו: "הספרים נועדו להזכיר לנו איזה חמורים טיפשים אנחנו‭."‬ ואילו פאבר, הזקן שעוזר למונטאג להצטרף לאנשי המחתרת, גורס כי חשיבותם של הספרים נעוצה בהימלטותם מקלישאות שהן בעצם הכללות: "ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכל סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר '‭.'ספרותי‬ זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים. הסופרים הטובים נוג־

עים בחיים לעיתים קרובות ‭ (...)‬ אז עכשיו אתה מבין מדוע הספרים מעוררים שנאה ופחד? הם חושפים את הנקבוביות בפני החיים‭."‬ מה שנרמז כאן הוא שעצם ההכרה בממד הלא נעים של החיים הופכת את הקיום לטרגי ולכן לנסבל, בעוד העמדת הפנים שהקיום מאושר וחסר דאגות, אותה מעודדת הטלוויזיה הבידורית, מובילה דווקא לדיכאון.

יחלפו רק שנים אחדות לאחר צאת הספר הזה והתיאורטיקן מרשל מקלוהן, משיח הטלוויזיה, יטען נגד הספרים שהם מבודדים אותנו מבני אדם אחרים וממגע בלתי אמצעי עם המציאות, מחנכים אותנו לחשיבה מופשטת ומסודרת מדי ומסכלים את יכולתנו לקלוט את המציאות באופן רב רובדי ובו־זמני. ויהיו תיאורטיקנים שיסכימו עם הניתוח של מקלוהן ורק יהפכו את כל המינוסים שלו לפלוסים. כלומר, ימצאו במדיום הספרותי כשלעצמו את המסר ההומניסטי. אבל ברדבורי לא נכנס לזה.

ומיותר כמעט להוסיף: הספר הזה רלוונטי אולי שבעתיים היום, בעידן שזונח את המסורת ההומניסטית ומשתעבד לטכנוקרטיה ול"מדע" מצד אחד, ולבידור מטמטם מצד שני.

3 דיסטופיות תוצרת הארץ:
הדרך לעין חרוד > עמוס קינן
הארץ שטה > חגי דגן
פונדקו של ירמיהו > בנימין תמוז
אריק גלסנר 7 לילות 07/06/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
פרנהייט 451 ריי‏ ברדבורי
חלק ראשון
 
הקמין והסלמנדרה
 
היה זה תענוג לשרוף.
 
היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים. עם זרבובית הפליז באגרופיו, בעוד הפיתון העצום יורק את הנפט הארסי שלו על העולם, הדם הלם בראשו וידיו הפכו לידיו של מנצח מופלא המנגן את כל סימפוניות הרשף והבְּעֵרָה שימוטטו את קרעיה ושרידיה המפוחמים של ההיסטוריה. קסדתו הסמלית, הנושאת את המספר 451, מונחת על ראשו הכהה, ועיניו עולות בלהבות כתומות במחשבה על העתיד לבוא. הוא הקפיץ את המצת, והבית כולו זינק באש מאכּלת שחרכה את שמי הערב באדום, בצהוב ובשחור. הוא צעד בנחיל גחליליות. יותר מכול רצה, כמו בבדיחה הנושנה, לתחוב מרשמלו על שיפוד לכבשן, בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, בעת שהספרים נסחפים בסחרחרת ניצוצות ועפים ברוח שהאפילה משרֵפה.
 
מונטאג גיחך את גיחוכם הפראי של כל האנשים שנחרכו ונהדפו לאחור בידי הלהבה.
 
הוא ידע שכאשר יחזור לתחנה אולי יקרוץ לעצמו, אל המינסטרֶל1 מושחר הפנים שבמראה. מאוחר יותר, כשילך לישון, הוא יחוש בחשכה בחיוך הלוהט, עדיין אחוז בשרירי פניו. הוא אף פעם לא נעלם, החיוך הזה, אף פעם אף פעם לא נעלם, עד כמה שהוא זכר.
 
1 minstrel (מילולית): זמר נודד. מופעי המינסטרל היו מופעי וודוויל שבהם כיכבו גברים לבנים שפניהם נצבעו שחור והציגו דמויות סטריאוטיפיות מגוחכות של אפרו־אמריקאים בקטעי ריקוד, שירה ומשחק "אותנטיים". (כל ההערות בספר הן של המתרגמת.)
 
הוא תלה את קסדתו השחורה כחיפושית וציחצח אותה; תלה את מעילו חסין האש במסודר; התענג על מקלחת מפוארת, ואחר כך, שורק, ידיים בכיסים, פסע לאורך הקומה העליונה של תחנת הכיבוי ונפל אל תוך הפיר. ברגע האחרון, כשהאסון נדמה ודאִי, הוא משך את ידיו מכיסיו ועצר את צניחתו באחיזה במוט המוזהב. הוא החליק עד שבלם בחריקה, העקבים במרחק אינץ' מרצפת הבטון של הקומה התחתונה.
 
הוא יצא מן התחנה ופסע לאורך הרחוב החשוך אל התחתית, שם החליקה חרש הרכבת על מדחס אוויר במורד ארובתה המשומנת באדמה ושיחררה אותו בנשיפת אוויר חם אל מעלית מחופה אריחים בצבע שמנת, העולה אל הפרוור.
 
בעודו שורק הוא הניח למעלית להניף אותו אל אוויר הלילה הדומם. הוא פסע אל הפנייה, חושב מחשבות של לא־כלום על שום דבר. אבל לפני שפנה האט, כאילו רוח פתאומית התפרצה לה משומקום, כאילו מישהו קרא בשמו.
 
בלילות האחרונים, כשצעד באור הכוכבים לעבר ביתו, היתה לו תחושה מוזרה לגבי המדרכה מעבר לפינה. הוא חש כי רגע לפני שפנה היה שם מישהו. נדמה שהאוויר טעון ברגיעה מיוחדת, כאילו מישהו חיכה שם, בדממה, ורגע לפני שהגיע, פשוט הפך לצל והניח לו לעבור. אולי אפו הבחין בניחוח קלוש של בושם, אולי העור על פניו, על גב היד, חש בחום עולה בנקודה זו, כפי שנוכחותו של אדם יכולה לחמם את האוויר במעלות ספורות לרגע. הוא לא הבין זאת. בכל פעם שפנה ראה רק את המדרכה הלבנה המתבקעת מחוסר שימוש, ואולי, לילה אחד, משהו שנעלם בחטף לאורך מדשאה לפני שהצליח למקד את עיניו או לומר דבר.
 
אלא שהלילה הוא האט כמעט עד לעצירה. רוחו, השלוחה קדימה אל מעבר לפינה, שמעה לחישה קלושה. נשימה? או שמא האוויר נדחס מעצם הימצאותו של מישהו שם, שממתין בדממה?
 
הוא פנה.
 
עלי השלכת ריפרפו על המדרכה המוארת באור הירח, משווים לנערה שנעה שם מראה זורם, כמי שמניחה לתנועת הרוח והעלים לשאת אותה קדימה. ראשה היה מוטה קלות כדי להתבונן בנעליה הבוחשות בעלים המסתחררים. פניה היו דקיקות ולבנות כחלב, והיה בהן מין רעב עדין, שנגע בכול בסקרנות בלתי נלאית. זה היה מבט של פליאה חיוורת. העיניים הכהות היו כה מרותקות אל העולם עד ששום תנועה לא נמלטה מהן. שמלתה הלבנה לחשה. הוא כמעט האמין שהוא שומע את תנועת ידיה בהליכתה, ואת צליל הניעה הקלוש לאין שיעור של פניה הלבנות בהסתובבן, כשהבחינה שהיא מתקרבת ממש לאיש שעמד והמתין במרכז המדרכה.
 
העצים שמעליהם המטירו את הגשם היבש שלהם בשאון גדול. הנערה עצרה ונראתה כאילו היא עשויה לסגת בהפתעה, אך במקום זאת עמדה והביטה במונטאג בעיניים כה כהות, בוהקות ומלאות חיים, עד שהרגיש כאילו אמר משהו מופלא. אבל הוא ידע שפיו נע רק כדי לומר שלום, ואז, כשנראה שהסלמנדרה על זרועו ודסקית עוף־החול על חזהו מהפנטות אותה, דיבר שוב.
 
"כמובן," הוא אמר, "את השכנה החדשה שלנו, נכון?"
 
"ואתה בוודאי —" היא הרימה את עיניה מתגי המקצוע שלו, "הכבאי." קולה נחלש.
 
"יש לך דרך משונה לומר זאת."
 
"הייתי — הייתי יודעת גם בעיניים עצומות," אמרה באיטיות.
 
"מה? ריח הנפט? אשתי תמיד מתלוננת," הוא צחק. "אף פעם אי אפשר להסיר אותו לגמרי."
 
"לא, אי אפשר," אמרה, ביראה.
 
הוא חש שהיא סוגרת עליו את המעגל, הופכת אותו מקצה לקצה, מנערת אותו בדממה עד שכיסיו התרוקנו, מבלי לנוע כלל בעצמה.
 
"נפט," אמר משום שהשתיקה התארכה, "הוא כמו בושם בשבילי."
 
"באמת?"
 
"כמובן. למה לא, בעצם?"
 
היא השתהתה למחשבה על כך. "אני לא יודעת." היא פנתה אל המדרכה המובילה אל בתיהם. "אפשר לחזור איתך? אני קלאריס מק'קלן."
 
"קלאריס. גאי מונטאג. בואי. מה את עושה בחוץ מאוחר כל כך, מסתובבת ככה? בת כמה את?"
 
הם פסעו בחמימות הקרירה הנושבת של הלילה על המדרכה המוכספת, והאוויר הדיף ניחוח קלוש של אפרסקים ותותים טריים. הוא הביט סביבו והבין שהדבר לא ייתכן, בעונה מאוחרת זאת.
 
היתה רק הנערה עכשיו שהלכה לצדו, פניה בהירות כשלג באור הירח, והוא ידע שהיא הופכת בשאלות שלו, תרה אחר התשובות הטובות ביותר שתוכל לתת.
 
"טוב," אמרה, "אני בת שבע־עשרה ומשוגעת. הדוד שלי אומר שזה תמיד הולך יחד. כשאנשים שואלים אותך לגילך, הוא אומר, תמיד תגידי שבע־עשרה ומשוגעת. נכון שזאת שעת לילה נחמדה לטייל בה? אני אוהבת להריח דברים ולהתבונן בדברים, ולפעמים להישאר ערה כל הלילה, להסתובב בחוץ ולראות את השמש זורחת."
 
הם הוסיפו ללכת בשתיקה ולבסוף היא אמרה בהרהור, "אתה יודע, אני לא פוחדת ממך בכלל."
 
הוא היה מופתע. "למה שתפחדי ממני?"
 
"המון אנשים ככה. פוחדים מכבאים, זאת אומרת. אבל אתה סתם איש, בסך הכול..."
 
הוא ראה את עצמו בעיניה, צף בשתי טיפות מבהיקות של מים צלולים, כהה וזעיר, משורטט לפרטים, החריצים לצדי פיו, כולו שם, כאילו היו עיניה שתי פיסות מופלאות של ענבר סגול שלכדו והכילו אותו בשלמותו. פניה, שפנו אליו עתה, היו גביש חלבי שביר שקרן ממנו אור רך תמידי. לא היה זה אור החשמל הקודח אלא — מה? אלא אורו הנוח משום־מה, הנדיר והמהבהב מעדנות של הנר. פעם, כשהיה ילד, בזמן הפסקת חשמל, אמו מצאה והדליקה את הנר האחרון לשעה קלה של גילוי מחדש, של הארה כזאת, עד שהחלל איבד את ממדיו העצומים ונכרך סביבם בנינוחות, ושניהם, אם ובנה, לבדם, הותמרו איך שהוא, בתקווה שהזרם לא יחזור מהר מדי...
 
ואז אמרה קלאריס מק'קלן:
 
"אפשר לשאול משהו? כמה זמן אתה עובד ככבאי?"
 
"מאז שהייתי בן עשרים. לפני עשר שנים."
 
"אתה קורא לפעמים את הספרים שאתה שורף?"
 
הוא צחק, "זה בניגוד לחוק!"
 
"אה. כמובן."
 
"זאת עבודה טובה. בשני שורפים מילי, ברביעי ויטמן, בשישי פוקנר. לשרוף 'תם עד אפר ואז לשרוף את האפר. זאת הסיסמה הרשמית שלנו."
 
הם המשיכו ללכת והנערה אמרה, "זה נכון שפעם, מזמן, כבאים כיבו שרֵפות במקום להצית אותן?"
 
"לא. בתים תמיד היו חסיני אש. את יכולה לסמוך עלי."
 
"מוזר. שמעתי שפעם בתים היו נשרפים בטעות, ונדרשו כבאים בשביל לכבות את הלהבות."
 
הוא צחק.
 
היא הביטה בו בחטף. "למה אתה צוחק?"
 
"אני לא יודע." הוא החל לצחוק שוב והפסיק. "למה?"
 
"אתה צוחק כשאני לא מצחיקה ואתה עונה מיד לכל דבר. אתה אף פעם לא חושב על מה שאני שואלת אותך."
 
הוא עצר. "את באמת משונה," אמר, מתבונן בה. "אין לך שום כבוד?"
 
"לא התכוונתי להעליב. זה בטח בגלל שאני אוהבת יותר מדי להתבונן באנשים."
 
"ובכן, זה לא אומר לך כלום?" הוא טפח על הספרות 451 התפורות אל שרוולו המפוחם.
 
"כן," היא לחשה. קצב פסיעותיה גבר. "צפית פעם במכוניות הסילון מתחרות שם, בשדֵרות שבהמשך?"
 
"את משנה נושא!"
 
"לפעמים אני חושבת שנהגים לא יודעים בכלל מה זה דשא, או פרחים, כי הם אף פעם לא רואים אותם לאט," אמרה. "אם תַראה לנהג כתם ירוק מעורפל, הוא יגיד, אה, כן! זה דשא! כתם ורוד מעורפל? גן ורדים! כתמים לבנים מעורפלים הם בתים. חומים מעורפלים הם פרות. הדוד שלי נהג פעם לאט בכביש המהיר. הוא נסע ארבעים מייל לשעה והם עצרו אותו ליומיים. מצחיק, וגם עצוב, לא?"
 
"את חושבת יותר מדי," אמר מונטאג באי־נוחות.
 
"אני בקושי מסתכלת ב'קירות' ולא הולכת למירוצים ול'גני כיף'. אז יש לי הרבה זמן למחשבות מטורפות. ראית את שלטי הפרסומת באורך מאתיים רגל בשדות מחוץ לעיר? ידעת שפעם הם היו באורך של עשרים רגל בלבד? אבל מכוניות התחילו לחלוף על פניהם כל כך מהר, שהם היו חייבים למתוח את הפרסומות כדי שיספיקו לקרוא."
 
"לא ידעתי את זה!" מונטאג צחק בחדות.
 
"מתערבת איתך שאני יודעת עוד משהו שאתה לא יודע. יש טל על הדשא בבקרים."
 
לפתע לא הצליח לזכור אם הוא ידע את זה או לא, וזה די הרגיז אותו.
 
"ואם תסתכל" — היא החוותה בראשה כלפי השמים — "יש איש בירח."
 
הוא לא הסתכל זה זמן רב.
 
הם הלכו את שארית הדרך בשתיקה. שלה מהורהרת, שלו חשוקה וחסרת מנוחה, בעזרתה חסם את מבטיה המאשימים. כשהגיעו לביתה כל האורות דלקו.
 
"מה קורה כאן?" רק לעתים נדירות ראה מונטאג בית שבו כל כך הרבה אורות דולקים.
 
"אה, רק אמא ואבא והדוד שלי יושבים ומדברים. זה כמו להיות הולך רגל, רק נדיר יותר. דוד שלי נעצר פעם — סיפרתי לך? על זה שהיה הולך רגל. הו, אנחנו מאוד משונים."
 
"אבל על מה אתם מדברים?"
 
היא צחקה לשאלתו. "לילה טוב!" היא עלתה בשביל המוליך לביתה, ואז נראה כאילו נזכרה במשהו ושבה להתבונן בו בהשתאות וסקרנות. "האם אתה מאושר?" שאלה.
 
"האם אני מה?" קרא.
 
אבל היא נעלמה — רצה באור הירח. דלת הכניסה נסגרה אחריה בעדינות.
 
"מאושר! מכל השטויות שבעולם."
 
הוא הפסיק לצחוק.
 
הוא הכניס את ידו לחור־הכפפה שבדלת ביתו והניח לה להכיר את מגעו. הדלת החליקה ונפתחה.
 
"ודאי שאני מאושר. מה היא חושבת לעצמה? שאני לא?" שאל את החדרים השקטים. הוא עמד והביט מעלה אל סבכת האוורור במסדרון ונזכר פתאום כי משהו חבוי שם, מאחורי הסבכה. משהו שנדמה כמציץ אליו עכשיו. הוא הסב את עיניו במהירות.
 
איזו פגישה מוזרה בלילה מוזר. הוא לא זכר שום דבר שדמה לה מלבד אחר צהריים אחד לפני שנה, כשפגש איש זקן בפארק והם שוחחו.
 
מונטאג הניד בראשו. הוא התבונן בקיר החשוף. פניה של הנערה היו שם, יפות מאוד בזיכרונו: מדהימות, בעצם. היו לה פנים דקות מאוד, כמו פני החוגה של שעון קטן הנראים במעומעם בחדר חשוך באמצע הלילה, כשאתה מתעורר ורואה את השעון מצביע על השעה, הדקה והשנייה בשקט לבן וזוהר, כולו ביטחון ויֶדע במה שיש לו לספר על הלילה החולף במהירות לתוך חשכה מתמשכת, אך בה בעת נע לעבר שמש חדשה.
 
"מה?" שאל מונטאג את עצמיותו האחרת, את האידיוט התת־מודע שבירבר לעצמו לפעמים, חופשי לגמרי מכוח הרצון, ההרגל והמצפון.
 
הוא הציץ שוב בקיר. פניה היו גם כמראָה. בלתי אפשרי. כמה אנשים הכיר שאורו היה יכול להשתבר בהם? אנשים היו בדרך כלל — הוא חיפש דימוי ומצא כזה בעבודתו — לפידים. רושפים עד שכבו. כמה נדיר למצוא אנשים שפניהם לוקחות ממך ומשיבות אליך את הבעת פניך שלך, את מחשבותיך שלך הכמוסות, המרעידות?
 
איזה כוח הזדהות מופלא היה לנערה הזו. היא היתה כמו קהל נלהב במופע מריונטות, צופה כל רפרוף עפעף, כל מחווה של ידו, כל תנועת אצבע, רגע לפני שהחלו. כמה זמן הלכו יחד? שלוש דקות? חמש? וכמה גדול נדמה הזמן הזה. איזו דמות כבירה היא יצרה על הבמה מולו. איזה צל הטיל גופה הצנום על הקיר! הוא חש שאם עיניו יצרבו היא תמצמץ, ואם שרירי הלסת שלו יידרכו באופן בלתי מורגש, היא תפהק זמן רב לפניו.
 
למה עכשיו כשאני חושב עליה, הירהר, נדמה כאילו חיכתה לי שם, ברחוב, מאוחר כל כך בלילה, לעזאזל...
 
הוא פתח את דלת חדר השינה.
 
זה היה כמו להיכנס לתוך תא קר מחופה שיש באחוזת קבר אחרי שקיעת הירח. אפלה מוחלטת, אף לא רמז של העולם הכסוף בחוץ, החלונות מוגפים לחלוטין, הקיטון כקבר שאליו אף צליל מהעיר הכבירה אינו יכול לחדור.
 
החדר לא היה ריק.
 
הוא האזין.
 
זמזום עדין כשל יתוש המחולל באוויר, מלמול חשמלי כשל צרעה חבויה המכורבלת בקִנה הוורוד והחמים. המוזיקה היתה כמעט רמה דיה לאפשר לו לעקוב אחר המנגינה.
 
הוא חש שחיוכו מחליק, נמס, קורס לתוך עצמו כאילו היה עורו עשוי שעווה, כמו חֵלֶב של נר מופלא שבער זמן רב מדי ועכשיו מתמוטט ועכשיו כבה. אפלה. הוא לא היה מאושר. הוא לא היה מאושר. הוא אמר את המילים לעצמו. הוא הכיר בהן. זה היה המצב לאשורו. הוא לבש את אושרו כמסכה, והנערה לקחה אותה ורצה עמה על פני המדשאה ולא היתה דרך ללכת ולהקיש על דלתה ולהשיב אותה.
 
בלי להדליק את האור הוא העלה בעיני רוחו את מראה החדר. אשתו שרועה על המיטה, קרה ולא מכוסה, כגווייה המוצגת על גבי ארון קבורה, חוטי פלדה בלתי נראים מקבעים את עיניה לתקרה. ובאוזניה דחוסות בחוזקה הקונכיות הקטנות, הרדיו האצבעוני ואוקיאנוס אלקטרוני של צליל, של מוזיקה ודיבור ומוזיקה ודיבור נשבר, נשבר על חופי מוחה הער. החדר היה ריק. בכל לילה באו הגלים, מציפים אותה על נחשולי הצליל העצומים שלהם, נושאים אותה בעיניים פקוחות לרווחה אל הבוקר. לא היה לילה אחד בשנתיים האחרונות שבו לא שחתה מילדרד בים הזה, לא טבעה בו בשמחה.
 
החדר היה קר אך למרות זאת הוא חש שאינו יכול לנשום. הוא לא רצה להסיט את הווילונות ולפתוח את החלונות הצרפתיים, כי לא רצה שהירח ייכנס אל החדר. בתחושה של אדם העומד לגווע במהרה מחוסר אוויר, גישש את דרכו לכיוון מיטתו הפתוחה, הנפרדת ומכאן גם הקרה.
 
רגע לפני שרגלו פגעה בחפץ על הרצפה הוא ידע שיפגע בו. התחושה דמתה לזו שחווה רגע לפני שפנה וכמעט הפיל את הנערה. רגלו, ששלחה גלי רטט קדימה, נענתה בהד ממחסום קטן לאורך מסלולה עוד בעודה מונפת. רגלו בעטה. החפץ השמיע נקישה חלושה והתגלגל הלאה ממנו בחשכה.
 
הוא עמד זקוף מאוד והאזין לברייה על המיטה החשוכה בלילה חסר התווים. הנשימה שבקעה מהנחיריים היתה כה חלושה עד שהניעה רק את שולי החיים. עלה זעיר, נוצה שחורה, שערה בודדת.
 
הוא עדיין לא רצה אור חיצוני. הוא הוציא את המצת שלו, חש בסלמנדרה הצרובה בדסקית המוכספת, הדליק אותו...
 
שתי אבני ירח הביטו בו באור האש הידנית הקטנה שלו. שתי אבני ירח חיוורות קבורות בפלג של מים צלולים. חיי העולם זרמו מעליהן, בלי לגעת.
 
"מילדרד!"
 
פניה היו כאי מושלג שעשוי לרדת עליו גשם, אך הוא לא חש כל גשם; עננים יכולים להטיל עליו את צלליהם החולפים, אך היא לא חשה בצללים. רק זמזום צרעות־האצבעון באוזניה האטומות, עיניה המזוגגות והנשימות נכנסות ויוצאות, רכות, קלושות, נכנסות ויוצאות מנחיריה, בלי שיהיה לה אכפת אם הן באות והולכות או הולכות ובאות.
 
החפץ שבו פגעה רגלו ניצנץ כעת מתחת לשולי מיטתו שלו. בקבוק זכוכית קטן של טבליות שינה, שמוקדם יותר היום הכיל שלושים כדורים, היה מוטל עכשיו, ריק ולא פקוק באורה של הלהבה הזעירה.
 
השמים שמעל הבית צרחו בעודו עומד שם. קול שיסוע עצום נשמע, כאילו זוג ידי ענקים קרעו קריעה בסדין שחור המשתרע על פני עשרות אלפי מיילים. מונטאג נחתך לשניים. הוא חש שהחזה שלו נכרת ונחצה. מפציצי הסילון חולפים מעליו, חולפים, חולפים, אחד־שניים, אחד־שניים, אחד־שניים, שישה מהם, תשעה מהם, תריסר, אחד ואחד ואחד ועוד אחד ועוד ועוד. הם צרחו בשבילו. הוא פתח את פיו והניח לצווחה שלהם לבקוע מבין שיניו החשוקות. הבית הזדעזע. הלהבה כבתה בידו. אבני הירח נגוזו. הוא חש שידו צוללת אל הטלפון.
 
המפציצים נעלמו. הוא חש ששפתיו נעות, נוגעות באפרכסת. "שירותי חירום". לחישה נוראה.
 
הוא חש שהכוכבים נכתשו בשאון המפציצים השחורים ושבבוקר תהיה האדמה מכוסה באפרם, כמו שלג מוזר. זו היתה המחשבה הטיפשית שעלתה במוחו שעה שעמד רועד בחשכה, והניח לשפתיו להמשיך לנוע עוד ועוד.