במרחבים

החור, כוכב שבור בקרח, היה הקרע היחיד במישור הלבן שהתמזג אל תוך השמים הלבנים. ללא רוח, ללא אות חיים, ללא קול.

שתי ידיים בקעו מתוך המים וגיששו אחר שולי החור הזוויתי. זמן־מה חלף עד שהאצבעות המחפשות טיפסו במעלה דופנות הפתח העבות, כמו צוקי קניון זעיר, ומצאו את דרכן אל פני השטח. כשהגיעו אל מעל לשפת החור, ננעצו בשלג ומשכו. ראש הגיח. השחיין פקח את עיניו והביט הלאה בַּמרחב האחיד, חסר האופק. בשערו ובזקנו הלבנים והארוכים היו שזורות קווצות זהובות כקש. שום דבר בו לא העיד על מצוקה. אם התנשף, אדי נשימתו לא נראו על רקע האין־צבע. הוא השעין את מרפקיו וחזהו על השלג הרדוד והסב את ראשו.

כתריסר גברים מזוקנים ושחוקים, בפרוות ובמעילי גשם, הביטו בו מסיפונה של מפרשית גדולה שנלכדה בקרח, כמה עשרות מטרים משם. אחד מהם צעק משהו שהגיע לאוזניו כמלמול בלתי ברור. קולות צחוק. השחיין סילק בנשיפה טיפה שנתלתה מקצה אפו. על רקע ממשותה העזה של הנשיפה הזאת (ושל השלג שנגרס תחת מרפקיו, והמים שליחכו את שולי החור) נשמעו הקולות הקלושים מן הספינה כדולפים מתוך חלום. הוא התעלם מהקריאות העמומות של אנשי הצוות, המשיך להיאחז בשוליים, הפנה את גבו אל הספינה ושוב הסב את פניו אל הרִיק הלבן. ידיו היו הדבר החי היחיד שנגלה לעיניו.

הוא שלף את עצמו מהחור, הרים את המכוש שבעזרתו שבר את הקרח, השתהה רגע, עירום, וצמצם את עיניו מול השמים הבהירים, חסרי השמש. הוא נראה כמו ישו זקֵן וחזק.

הוא מחה את מצחו בגב כף ידו, התכופף והרים את הרובה שלו. רק אז התבררו לעין ממדי גופו הכבירים, שהמרחב הרֵיק הִסווה. הרובה נראה כמו צעצוע בידו, ואף שאחז בלועו, הקת לא נגעה בקרקע. ובהשוואה לרובה, התברר שהמכוש שעל כתפו הוא גרזן. האיש היה גדול ככל שאפשר להיות בלי לאבד צלם אנוש.

עכשיו הביט בָּעקבות שהותיר בדרכו אל הטבילה בקרח, ולפיהם פסע במערומיו בחזרה אל הספינה.

שבוע קודם לכן, בניגוד לעצתם של רוב אנשי הצוות ושל כמה נוסעים דעתנים, החליט הקברניט הצעיר והבלתי מנוסה לנווט את הספינה אימְפֶּקְבְּל — "המושלמת" — לתוך מֵצר מלא גושי קרח סחופים, ולאחר סופת שלג וגל קור עז שבא אחריה התלכדו הגושים וכלאו את הספינה. מכיוון שחודש אפריל רק התחיל והסערה רק קטעה לזמן־מה את תהליך ההפשרה שהחל כמה שבועות קודם לכן, לא היו השלכות חמורות למצב הזה, מלבד קיצוב מצרכים קפדני, אנשי צוות משועממים ומעוצבנים, כמה מחפשי זהב ממורמרים, מנהל אחוז דאגה מחברת הקירור של סן פרנסיסקו וניתוץ המוניטין של רב־החובל ויסלר. הרי אם האביב הוא שישחרר את הספינה, הוא יחבל גם במשימתה — איסוף סלמון ופרווֹת מאלסקה, ולאחר מכן, בשירותה של חברת הקירור, שינוע קרח לסן פרנסיסקו, לאיי סנדוויץ' ואולי אף לסין וליפן. מלבד אנשי הצוות, רוב האנשים על הסיפון היו מחפשי זהב ששילמו תמורת ההפלגה בעבודת כפיים — פיצוץ וניתוץ גושי קרח גדולים, הובלתם בעגלה אל הספינה ואחסונם בבטנה המרופדת חציר ומבודדת באופן כושל למדי בעורות וביריעות ברזנט. ההפלגה בחזרה דרומה בים שילך ויתחמם תקטין את נפח המטען שלהם. מישהו ציין כמה מוזר שספינת קרח לכודה בקרח. איש לא צחק, והעניין לא הוזכר שוב.

השחיין העירום היה מיתמר לגובה רב עוד יותר אילולא היו רגליו עקומות כל כך. הוא דרך רק על הצד החיצוני של כפותיו, כפוסע על אבנים חדות, רכן קדימה וטלטל את כתפיו לשם איזון, וכך התקדם לאט אל הספינה. הרובה היה תלוי על גבו, הגרזן היה בידו השמאלית, ובשלוש תנועות זריזות טיפס על גוף הספינה, הגיע למעקה וקפץ אל הסיפון.

הגברים, ששתקו כעת, העמידו פנים שהם מסיטים את מבטם, אך לא התאפקו וסקרו אותו מזווית העין. השמיכה שלו נותרה במקום שבו השאיר אותה, כמה צעדים משם, אך הוא המשיך לעמוד ולהשקיף אל מעבר לדופנות המתכת, מעל ראשי כולם, כאילו הוא שם לבדו והמים שעל גופו לא קופאים אט־אט. הוא היה לבן השיער היחיד על הספינה. גופו היה בלוי מזוֹקֶן אבל שרירי. צנום אך מלא חוסן משונה. לבסוף התעטף האיש בשמיכה, שכיסתה את ראשו כגלימת נזיר, ניגש אל הדלתית שמובילה אל בטן הספינה ונעלם.

"אז הברווז המרוט הזה הוא הנץ, אתם אומרים?" שאל אחד ממחפשי הזהב. הוא ירק אל המים וצחק.

קודם, כשהשחיין הגבוה עדיין היה על הקרח, הם הרשו לעצמם לפרוץ בשאגת צחוק משותפת, אבל עכשיו נשמע רק המהום קלוש. כמה גברים צחקקו בביישנות, ואילו הרוב העמידו פנים שלא שמעו את הערתו של האיש ולא ראו אותו יורק.

"בחייך, מונרו," הפציר בו אחד מעמיתיו ומשך בעדינות בזרועו.

"מה אתה רוצה, הוא אפילו הולך כמו ברווז," התעקש מונרו וניער מעליו את ידו של חברו. "גע, גע, גע, ברווז משוגע!" זימר, דידה סביב וחיקה את הילוכו המשונה של השחיין.

רק שניים מעמיתיו גיחכו בשקט עכשיו. השאר התרחקו ככל האפשר מהלץ. חלק ממחפשי הזהב נאספו ליד האש הדועכת שכמה אנשים עדיין ניסו לשמר בירכתיים — רב־החובל ויסלר אסר בתחילה להדליק אש על הסיפון, אבל ברגע שהתברר שיישארו לכודים בקרח זמן־מה, לא נותרה לקברניט המושפל כמעט שום סמכות לאכוף את האיסור. חלק מהאנשים היו בדרכם חזרה, כחבורה אחת, אל המכרות שנאלצו לנטוש בספטמבר, כשהעפר נעשה קשה כאבן. הצעיר שבהם, והיחיד שלא היה מזוקן, היה בן חמש־עשרה לכל היותר. הוא תכנן להצטרף בהמשך לקבוצת מחפשים אחרת כדי להתעשר במקום צפוני יותר. אלסקה היתה יבשת חדשה, והשמועות היו פרועות.

מצדה השני של הספינה נשמעו קריאות נרגשות. מונרו החזיק עכשיו בעורפו של גבר צנום, ובידו השנייה אחז בקבוק.

"מר בארטלט הנדיב שלנו החליט להציע לגימה לכל הנאספים על הסיפון," הכריז מונרו. בארטלט עיווה את פניו בכאב. "ישר מהמרתף שלו."

מונרו לגם, שחרר את קורבנו והעביר את הבקבוק לעמיתיו.

"זה באמת נכון?" שאל הנער את עמיתיו. "כל הסיפורים האלה. כל מה שאומרים על הנץ. הם נכונים?"

"איזה מהם?" ענה לו אחד המחפשים בשאלה. "שהוא הרג את כל בני האחווה רק בעזרת אלָה? או הסיפור על הדוב השחור בהרים?"

"אתה מתכוון לאריה," התערב גבר חסר שיניים. "הוא הרג אריה, בלי שום נשק ביד."

כמה צעדים משם צותת לשיחתם גבר במעיל צמר מרופט ואמר, "הוא היה פעם ראש שבט באומות הראשונות. משם הוא קיבל את השם שלו."

בהדרגה משכה השיחה את תשומת לבם של האחרים על הסיפון, עד שרובם נאספו סביב הקבוצה המקורית בירכתיים. לכל אחד מהם היה סיפור.

"איחוד מדינות הצפון הציע לו שטח משלו, כמו מדינה, עם חוקים שהוא יקבע וכל השאר. רק בשביל להרחיק אותו."

"הוא הולך בצורה משונה כי צרבו לו את הרגליים בברזל מלובן."

"יש לו באזור הקניונים צבא של שוכני צוקים, שמחכים לו שיחזור."

"חברי הכנופיה שלו בגדו בו והוא הרג את כולם."

הסיפורים התרבו, ועד מהרה התנהלו כמה שיחות מקבילות, בקולות שהלכו וגברו ככל שהעלילות שגוללו נעשו נועזות ומשונות יותר.

"שקרים!" צעק מונרו והתקרב אל אחת הקבוצות. הוא היה שיכור. "הכול שקרים! תסתכלו עליו! לא ראיתם אותו? זקן פחדן. כמו כלום אני מחסל להקה שלמה של נצים כמוהו. כמו יונים אני מחסל אותם! בום, בום, בום!" הוא ירה על פני השמים ברובה בלתי נראה. "מתי שרק תגידו. הנה, זה וזה וזה וזה, וגם את מנהיג הכנופיה הזאת, וזה וזה וזה, ואת ראש השבט הזה. מתי שתגידו! הכול שקרים."

הדלתית אל בטן הספינה נפתחה בחריקה. כולם השתתקו. השחיין בקע מתוכה במאמץ, וכמו פסל ענקי צולע התקדם כמה צעדים כבדים לעבר הקהל. עכשיו לבש מכנסיים מעור לא מעובד, חולצה מרופטת, כמה שכבות צמר בלתי מזוהות, ומעל כל אלה מעיל שהיה עשוי מפרוות של חתולי בר וזאבי ערבות, בונים ודובים, ראמים ונחשים, שועלים ונובחניות, חוטמנים ופומות וחיות בר נוספות, בלתי ידועות. פה ושם השתלשלו חוטם, כפה או זנב. ראש חלול של פומה גדולה היה תלוי כמו ברדס על גבו. מגוון החיות ששולבו במעיל, ודרגות הבלאי השונות של העורות, העידו על הזמן הרב שבמהלכו נוצר הבגד, וגם על המרחקים הגדולים שעבר הלובש. בכל אחת מידיו אחז בול עץ, בקוע לשניים לאורכו.

"כן," אמר בלי להביט באף אחד מהם במיוחד. "רוב הסיפורים האלה הם שקרים."

כולם התרחקו במהירות מהקו הבלתי נראה שנמתח בין מונרו לבין הגבר במעיל הפרוות. ידו של מונרו ריחפה מעל נרתיק האקדח שלו. הוא עמד שם, רציני והמום, כפי שקורה לגברים שיכורים מאוד ומפוחדים מאוד.

האיש הכביר נאנח. הוא נראה עייף להחריד.

מונרו לא זז. השחיין נאנח שוב, ופתאום, לפני שמישהו הספיק למצמץ, חבט את בולי העץ זה בזה, ברעם מחריש אוזניים. מונרו צנח ארצה והתכרבל לכדור; שאר הגברים השתופפו או הרימו את אמת ידם אל מצחם. החבטה תפחה, הדהדה והתפוגגה לתוך המישור, ורק אז העזו כולם להביט סביב. מונרו עדיין היה על הרצפה. בזהירות הרים את ראשו וקם על רגליו. בפנים סמוקים ובלי להתיק את עיניו מנעליו נעלם מאחורי עמיתיו ולתוך גומחה נסתרת בספינה.

הענק המשיך לאחוז את בולי העץ באוויר, כאילו הם עדיין מהדהדים, ואז פסע דרך ההמון שהתפצל לפניו והתקדם אל האש הדלה. הוא שלף ממעילו סיבי חבל ופיסות קנבס, השליך את חומרי הבעירה על הגחלים, הניח באש בול עץ אחד, השתמש בבול העץ השני כדי לערבב את הגחלים, ולבסוף הוסיף גם אותו ללהבות ושילח עַלעוֹל ניצוצות אל השמים המאפילים. עם שוך המערבולת הקורנת חימם את ידיו מעל האש. הוא עצם את עיניו וגחן קצת לתוכה. באור הנחושתי הוא נראה צעיר יותר, וכאילו חייך בשביעות רצון — אם כי אולי היתה זאת רק ההעוויה שמעלֶה החום העז על פני כולם. הגברים החלו להתרחק ממנו ביראת כבוד ובפחד, כהרגלם.

"תישארו ליד האש," אמר בשקט. הפנייה הראשונה שלו אליהם.

הגברים היססו ועצרו, כשוקלים את שתי האפשרויות, המפחידות באותה מידה — לציית לבקשה או לסרב לה.

"רוב הדברים האלה הם שקרים," שב האיש ואמר. "לא כולם. הרוב. השֵם שלי," הוא אמר והתיישב על חבית. הוא הניח את מרפקיו על ברכיו ואת מצחו על כפות ידיו, נשם עמוק, ואז הזדקף, עייף אך מלכותי. מחפשי הזהב והימאים נשארו במקומותיהם, בראשים מורכנים. הנער הגיח מאחורי ההמון. הוא גלגל חבית, הציב אותה באומץ סמוך לאיש והתיישב. האיש הגבוה הנהן קלות, במחווה קצרצרה וכמעט בלתי מורגשת, שיכלה להיות גם הטיית ראש אקראית.

"הוֹקֶן," אמר האיש, הביט באש וביטא את התנועה הראשונה כחולם שנהפך לסֶגוֹל לרגע ושב להיות חולם, לא ברצף, אלא במין פיתול או עיקול, כך שלרגע נהפכו שלושת הצלילים לאחד. "הוקן סוֹדֶרסטרוֹם. בשם המשפחה שלי לא השתמשתי. לא היה צורך. ואת השם הפרטי שלי אף אחד לא הצליח לבטא. לא ידעתי אנגלית כשהגעתי לכאן. אנשים שאלו אותי איך קוראים לי. עניתי להם — הוקן," אמר והניח כף יד על חזהו. "הם שאלו, 'הוֹ כֵּן? כן מה? הוק? כן?' ועד שלמדתי לדבר ויכולתי להסביר, כבר נהייתי הוֹק." נץ.

הוקן נראה כמי שמדבר אל האש, אם כי לא מפריע לו שאחרים מקשיבים. הנער היה היחיד שישב. חלק מהאנשים נותרו במקומם; אחרים חמקו והתפזרו לעבר החרטום או אל בטן הספינה. בסופו של דבר, כחצי תריסר גברים התקרבו אל האש, הביאו איתם חביות, ארגזים וצרורות למיניהם והתיישבו. הוקן השתתק. מישהו הוציא גוש טבק ואולר, חתך בתשומת לב חתיכה קטנה, בחן אותה כאילו היתה אבן חן והכניס אותה אל פיו. בינתיים נקבצו המאזינים סביב הוקן וישבו על שפת המושבים המאולתרים שלהם, מוכנים לזנק מהם בכל רגע אם מצב רוחו של האיש העצום ייעשה עוין. אחד ממחפשי הזהב שלף לחם מחמצת וסלמון; אחר הוציא תפוחי אדמה ושמן דגים. האוכל חולק בין הנאספים. הוקן סירב. הסועדים נרגעו תוך כדי אכילה. איש לא דיבר. השמים והארץ עדיין נראו כרצף אחד, אך שניהם האפירו עכשיו. לבסוף, אחרי שסידר מחדש את האש, התחיל הוקן לדבר. לא פעם השתתק לזמן רב, לפעמים היה קולו חרישי עד שכמעט לא נשמע, וכך המשיך לדבר עד הזריחה, וכל אותה עת עדיין פנה אל האש, כמבקש שמילותיו יישרפו רגע אחרי שנהגו. אך לעתים נראה שהוא מדבר אל הנער.

1

הוֹקֶן סודֶרסטרום נולד בחווה מצפון לאגם טיסְטנאדֶן בשוודיה. האדמה התשושה שעיבדו בני משפחתו היתה שייכת לאיש עשיר שלא פגשו מעולם, אף שהקפיד לגבות בקביעות את חלקו ביבול באמצעות מנהל האחוזה שלו. מאחר שהתוצרת הידלדלה משנה לשנה, הידק בעל האחוזה את לפיתתו ואילץ את בני משפחת סודרסטרום להתקיים מפטריות וגרגירים שליקטו ביער ומצלופחים ודגי זאב־מים שדגו באגם (שבו נהג הוקן, בעידודו של אביו, לטבול במי קרח). רוב המשפחות באזור חיו כך, אך במהלך השנים נטשו השכנים את בתיהם והרחיקו אל סטוקהולם ואף דרומה ממנה, ובני משפחת סודרסטרום נותרו מבודדים יותר ויותר, עד שאיבדו כל קשר עם בני אדם — מלבד מנהל האחוזה, שהגיע כמה פעמים בשנה לאסוף את המגיע מהם. הבן הבכור ובן הזקונים חלו ומתו, ורק הוקן נותר עם אחיו לינוּס, המבוגר ממנו בארבע שנים.

הם חיו כמו ניצולים מספינה טרופה. ימים שלמים לא נשמעה מילה בבית. הבנים השתדלו לשהות רוב הזמן ביער או בחוות הנטושות, ושם סיפר לינוס להוקן סיפור אחר סיפור — הרפתקאות שחווה, לטענתו, תיאורי מעללים ששמע כביכול מפיהם של גיבורים אמיצים ומעשיות על מקומות רחוקים שהכיר לפרטי פרטים באופן כלשהו. לנוכח הבידוד שבו חיו והעובדה שלא ידעו לקרוא, לא היה לסיפורים האלה מקור אחר מלבד דמיונו הפורה של לינוס. ובכל זאת, אף שנשמעו משונים, לא פקפק הוקן ולו לרגע בדבריו של אחיו. אולי מפני שלינוס הגן עליו תמיד בחירוף נפש ולא היסס ליטול על עצמו את האשמה ולספוג את המהלומות על כל עבירותיו הקטנות של אחיו. לכן סמך עליו הוקן ללא כל סייג. יש לשער שלא היה מצליח לשרוד אילולא לינוס, שווידא תמיד שיש לו די אוכל, הצליח לשמור על חום הבית בזמן שהוריהם נעדרו והסיח את דעתו בסיפורים כשסבלו ממחסור במזון ובעצי הסקה.

כל זה השתנה כשהסוסה התעבּרה. באחד מביקוריו הקצרים הורה מנהל האחוזה לאריק, אביו של הוקן, לוודא שההיריון יעלה יפה: סוסים רבים מדי אבדו להם בגלל המחסור, ואדונו יקדם בברכה תוספת לאורוותו המידלדלת. הזמן חלף והסוסה תפחה באופן חריג. אריק לא הופתע כשהמליטה תאומים. הפעם, אולי לראשונה בחייו, החליט לשקר. בעזרת בניו הוא בּירֵא חֶלקה ביער ובנה מכלאה נסתרת, שאליה העביר את אחד הסייחים ברגע שנגמל. כעבור שבועות ספורים הגיע המנהל ולקח את הסייח התאום. אריק המשיך להסתיר את הסייח שלו ווידא שיהיה בריא וחזק. בבוא העת מכר אותו לטוחן בעיר רחוקה, שבה איש לא הכיר אותו. כאשר שב לעת ערב, אמר אריק לבניו שבעוד יומיים ייסעו לאמריקה. הכסף שקיבל תמורת הסייח יספיק לשני כרטיסים בלבד. ובכל מקרה, הוא לא מתכוון לברוח כמו פושע. האֵם לא אמרה דבר.

הוקן ולינוס, שמעודם לא ראו אפילו תצלום של עיר, הדרימו במהירות לגֶטבּוֹרג, כי קיוו שיוכלו לשהות בה יום־יומיים, אך בסופו של דבר בקושי הספיקו להגיע בזמן אל הספינה המפליגה אל פּוֹרטסמוּת שבאנגליה. ברגע שעלו לסיפון חילקו ביניהם את הכסף, שמא יקרה משהו לאחד מהם. בחלק הזה של המסע סיפר לינוס להוקן על כל הפלאים שממתינים להם באמריקה. הם לא ידעו אנגלית, כך ששמה של עיר היעד שלהם לא היה מבחינתם אלא מילת קסמים מופשטת: "נוּאוֹרק".

הם הגיעו לפורטסמות באיחור רב, וכולם נחפזו לרדת אל סירות המשוטים שלקחו אותם אל החוף. ברגע שהציבו את רגלם על הרציף, נסחפו הוקן ולינוס בזרם האנשים שהתרוצצו לאורך הנתיב המרכזי. הם פסעו זה לצד זה וכמעט רצו. מדי פעם פנה לינוס אל אחיו כדי ללמד אותו משהו על הדברים המשונים שמסביב. שניהם ניסו לקלוט הכול תוך כדי חיפוש הספינה הבאה שלהם, שעמדה להפליג אחר הצהריים. סוחרים, קטורת, קעקועים, עגלות, נגני כינור, צריחי כנסייה, ימאים, קורנסים, דגלים, קיטור, קבצנים, טורבנים, עִזים, מנדולינה, מנופים, להטוטנים, סלים, תופרי מפרשים, לוחות מודעות, פרוצות, ארובות, צפירות, עוגב, אורגים, נרגילות, רוכלים, פלפלים, בובות על חוט, קרב אִגרוף, נכים, נוצות, מכשף, קופים, חיילים, ערמונים, משי, רקדנים, תוכי, מטיפים, בשר מעושן, מכירות פומביות, נגן אקורדיון, קוביות מזל, לוליינים, מגדלי פעמונים, שטיחים, פירות, חבלי כביסה. ואז הביט הוקן ימינה — ואחיו נעלם.

רגע קודם לכן חלפו שניהם על פני קבוצת ימאים סינים שאכלו צהריים, ולינוס סיפר לאחיו כמה עובדות על ארצם ועל המסורות שלה. הם המשיכו ללכת בפה פעור, ובעיניים קרועות לרווחה בהו במראות סביבם, ואז פנה הוקן אל לינוס, אבל הוא כבר לא היה שם. הוא הביט סביבו, חזר על עקבותיו, סטה מהמדרכה ופנה אל חומת המזח, רץ קדימה וחזר שוב אל המקום שבו ירדו לחוף. סירת המשוטים כבר נעלמה. הוא שב אל הנקודה שבה איבדו זה את זה. הוא טיפס על ארגז, קצר נשימה ורועד, צרח את שמו של אחיו והביט מלמעלה על זרם האנשים. תסיסה מלוחה על לשונו נהפכה במהירות לעקצוץ משתק, שפשט בכל גופו. רק בקושי הצליח לייצב את ברכיו הפָּקות, מיהר אל המזח הסמוך, פנה אל ימאים בסירה קטנה ושאל אותם על נוּאוֹרק. הימאים לא הבינו. אחרי ניסיונות רבים עלה על דעתו לומר, "אמריקה." את המילה הזאת הם הבינו מיד, אבל הנידו את ראשיהם. הוקן עבר ממזח אל מזח ושאל על אמריקה. לבסוף, אחרי כישלונות רבים, ענה לו מישהו במילה "אמריקה" והצביע על סירת משוטים, ואחריה על ספינה שעגנה במרחק כשלושה כבלים מהחוף. הוקן הביט לתוך סירת המשוטים. לינוס לא היה בה. אולי כבר עלה על הספינה. אחד הימאים הושיט לו יד והוא נכנס לסירה.

ברגע שהגיעו לספינה, דרש ממנו מישהו את כספו והוביל אותו אל פינה חשוכה בבטנה. שם, בין דרגשים, ארגזי מטען, צרורות וחביות, מתחת לעששיות מתנדנדות שהשתלשלו מקורות עץ ומטבעות מתכת, התמקמו חבורות מהגרים קולניות לקראת ההפלגה הארוכה וניסו לנכס לעצמן מקום קטן בחלל הדחוס, האפוף צחנת כרוב ואורווה. הוקן חיפש את לינוס בין הצלליות המתעוותות באור הרוטט, פילס לו דרך בין תינוקות ישנים או צורחים, בין נשים תשושות או צוחקות ובין גברים נמרצים או בוכים. בייאוש גובר עלה שוב במהירות אל הסיפון ופילס לו דרך בין ההמונים המנפנפים והימאים הטרודים. כל המלווים כבר ירדו מהספינה. כבש העלייה נאסף. הוא צעק את שמו של אחיו. העוגן הורם; הספינה נעה; ההמונים הריעו.

 המשך הפרק בספר המלא