החתול

מבין הכותבים בצרפתית, הסופר הבלגי ז׳ורז׳ סימנון (Simenon, 1903-1989) היה אחד הסופרים הפורים, האהובים והמתורגמים ביותר במאה העשרים. סימנון חיבר מאות ספרים. בצד סדרת הרומנים הבלשיים בכיכובו של המפקח מגרה הוא כתב רומנים ספרותיים שאותם כינה ״רומנים קשים״, סיפורים קצרים, סיפורי מסע, ספרים אוטוביוגרפיים, ועוד עשרות רבות של רומנים שפרסם תחת 27 שמות בדויים.

מספריו שראו אור בעברית:

פרשת סן–פיאקר (עם עובד, 2020) / מגרה בניו יורק (עם עובד, 2020) / לילה בצומת (עם עובד, 2018) / החברה של גברת מגרה (עם עובד, 2018) / ססיל מתה (עם עובד, 2017) / השען מאוורטון (עם עובד, 2016) / מגרה טומן מלכודת (עם עובד, 2016) / המת של מגרה (עם עובד, 2016) / טרוצקי על מות בנו: מלווה בראיון שערך ז'ורז' סימנון עם טרוצקי (נהר ספרים, 2015) / מר גאלה המנוח (עם עובד, 2015) / ראשו של אדם (עם עובד, 2015) / פיוטר הלטבי (עם עובד, 2014) / הדייר; זר בעיר (עם עובד, 2012) / החדר הכחול: שתי נובלות (מודן, 2012) / מגרה וסוחר היין; מגרה והרוצח (הקיבוץ המאוחד, 2011) / הנוסע הסמוי (עם עובד, 2011) / חופשתו של מגרה; מגרה והאיש על הספסל (הקיבוץ המאוחד, 2009) / מותה של בל; מכת ירח (עם עובד, 2008) / התלוי מסן–פוליין: חג–המולד של מגרה, שבעה צלבים קטנים בתוך פנקס (הקיבוץ המאוחד, 2007) / הסוד המשותף; הכלב הצהוב (עם עובד, 2006) / מכתב לשופט; הילד שבחלון (עם עובד, 2005) / שעת הפעמונים; העשיר (עם עובד, 2004) / מדרגות הברזל; אלמונים בבית (עם עובד, 2003) / האיש שצפה ברכבות: האיש הקטן מארחנגלסק (עם עובד, 2001) / ידידי מגרה / סיפורי ז'ורז' סימנון (משרד הביטחון / ההוצאה לאור, 1982) / השלג היה שחור (כתר, 1979) / הכלב הצהוב (הוצאת רות, 1968) / מגרה והסוכן הנוסע המוזר (רמדור, 1966) / מגרה על פרשת דרכים (רמדור, 1966) / מגרה וחונק היפהפיה (רמדור, 1966) / מגרה והפשע המושלם (רמדור, 1966) / האחים ריקו (מ' מזרחי, 1961) / אקספרס לגרדום (ספרית המסתורין, 1960) / מגרה טועה (צוהר, 1955) / השלג היה שחור (צוהר, 1955)

הספרייה של בבל
סדרה בעריכת שרון רוטברד

1

הוא שמט את העיתון, שנפרש תחילה על ברכיו ואחר גלש לאיטו עד שנחת על רצפת העץ המדונגת. אפשר היה לחשוב שנרדם אלמלא הסתמן מפעם לפעם חרך דק בין עפעפיו.

האם נפלה אשתו בפח? היא עסקה בסריגה, בכורסה הנמוכה שלה, בעברו האחר של הקמין. בשום רגע לא נראה שהיא מסתכלת עליו, אך הוא ידע זה מכבר שדבר אינו חומק מעיניה, אף לא הזיע הקל ביותר של שריר משרירי גופו.

ממול, הכף בעלת מלתעות הפלדה צנחה ממרומי העגורן ונחבטה בכבדות בקרקע בהמולת ברזלים, סמוך למערבל הבטון. בכל פעם זעזע ההלם את הבית, ובכל פעם נרתעה אשתו כאילו הרעש הזה, אף שכבר היה דבר שבשגרה, פוגע בה בעמקי ישותה.

הם השגיחו זה על זה. לא היה להם צורך להסתכל. זה שנים השגיחו כך זה על זה, בהיחבא, משלבים במשחקם בלי הרף דקויות חדשות.

הוא חייך. שעון הקיר העשוי שיש עם עיטורי ארד הראה חמש דקות לפני חמש, ואפשר היה לחשוב שהוא מונה את הדקות, את השניות. למעשה מנה אותן באופן מוכני, ממתין אף הוא שהמחוג הגדול יגיע למצב אנכי. אז, רעשי המערבל והעגורן יחדלו באחת. העובדים העוטים שכמיות, פניהם וידיהם נוטפים מים, יעמדו מלכת רגע בטרם יפנו אל הצריף שהוקם באחת מפינות המגרש.

היה חודש נובמבר. החל בשעה ארבע אחר הצהריים, הם עבדו לאור הזרקורים שלא יאחרו לכבות ואז בלי כל מעבר יחשיך ותשתרר דממה, הסמטה ללא מוצא תואר רק בפנס הגז היחיד.

רגליו של אמיל בּוּאֶן קהו מחמת החום. כשפקח קמעה את עיניו, ראה את הלהבות, מקצתן צהובות, אחרות כחלחלות בבסיסן, עולות מבולי העץ שבקמין. הארובה היתה עשויה שיש שחור, כמו שעון הקיר, כמו הנברשות בעלות ארבעת הקנים משני צדיו.

הכול בבית, פרט לתנועות ידיה של מרגֵריט ולתקתוק הרפה של המסרגות, היה דומם, חסר תנועה, כמו בתצלום או בציור.

שלוש דקות לחמש. שתי דקות. פועלים החלו לנוע, איטיים וכבדים, לעבר הצריף, כדי להחליף שם את בגדיהם, אבל העגורן עדיין פעל וכף אחרונה התרוממה עם מטען הבטון שלה לעבר התבניות המסמנות את הקומה הראשונה של המבנה.

דקה לחמש. חמש. המחוג רטט, מהסס על לוח השעון, ונשמעו חמש פעימות קצובות, כאילו הכול בתוך הבית חייב להיות איטי.

מרגריט נאנחה, אוזנה כרויה לדממה הפתאומית בחוץ העתידה להימשך עד בוקר המחרת.

אמיל בואן הרהר. בחיוך עמום הביט בלהבות מבעד לחרכי עפעפיו.

מאחד מגזירי העץ, זה שמעל, נותר רק שלד מושחר שסלילי עשן עלו ממנו. שני האחרים האדימו עדיין אך קולות הפצפוץ בישרו את דעיכתם הקרובה.

מרגריט תהתה אם בכוונתו לקום, לקחת גזירי עץ מהסל ולהניח אותם במקום. שניהם היו מורגלים בחום האח והתענגו עליו עד שהעור בפניהם עקצץ והם נאלצו להסיג את כורסותיהם.

הוא חייך ביתר שאת. לא אליה. לא על האש. רק בשל רעיון שחלף בדעתו.

לא אצה לו הדרך לתרגמו לכלל מעשה. היה להם זמן, לו ולה, כל הזמן המפריד בינם לבין הרגע שבו אחד מהם ימות. איך יכלו לדעת מי יסתלק ראשון? בטוח שגם מרגריט חשבה על זה. הם חשבו על כך כבר שנים רבות, פעמים רבות ביום. הדבר נעשה הבעיה העיקרית שלהם.

לבסוף נאנח גם הוא וידו הימנית הרפתה ממסעד הכורסה ופשפשה אחר כיס אפודת הבית שלו. הוא הוציא משם פנקס קטן שמילא תפקיד חשוב בחיי הבית. בדפים הצרים היו קווים מנוקבים שאיפשרו לתלוש רצועות נייר ברוחב שלושה סנטימטרים.

הכריכה היתה אדומה. עיפרון דק היה מושחל בלולאת עור.

האם מרגריט נדרכה? האם שאלה את עצמה מה יהיה המסר הפעם?

אין ספק שהיתה מורגלת בכך, אבל אף פעם לא יכלה לדעת אילו מילים הוא עומד לכתוב והוא הקפיד להתמהמה שעה ארוכה, עם העיפרון ביד, כאילו מהרהר בדבר.

לא היה לו שום דבר מיוחד למסור לה. כל רצונו היה להטריד אותה, להחזיק אותה במתח, דווקא ברגע שבו חדֵלה המולת הבנייה למרבה הקלתה.

רעיונות רבים עלו בדעתו של האיש והוא דחה אותם בזה אחר זה. קצב המסרגות לא היה כמקודם. הוא הצליח להדאיג אותה, מכל מקום לגרות את סקרנותה.

הוא האריך את ההנאה בחמש דקות נוספות וכבר נשמעו צעדי הפועלים הנעים לעבר קצה הסמטה.

בסופו של דבר כתב באותיות מרובעות:

החתול

אחר כך התמהמה עוד זמן מה לפני שהחזיר לאותו כיס את הפנקס שממנו תלש רצועת נייר.

לבסוף, קיפל אותה קטן־קטן, כמו שעושים ילדים בפיסת נייר שהם יורים בעזרת גומייה. הוא רכש במשחק זה מיומנות מפליאה, כמעט מקיאבלית.

פיסת הנייר נאחזה בין אגודלו לאצבע המורה שלו. האגודל התכופף לאחור ואז השתחרר פתאום ושילח את המסר אל חיקה של מרגריט.

מעולם לא החטיא את המטרה, ובכל פעם צהל בלבו אותה צהלה.

הוא ידע שמרגריט לא תניד עפעף, שתעמיד פנים שלא הבחינה בדבר, שתמשיך לסרוג, ושפתיה ינועו כמו בתפילה בעודה סופרת את העיניים בלי קול.

לפעמים היתה מחכה עד שייצא מהחדר, או שיפנה את הגב, כדי להכניס גזירי עץ לקמין.

בפעמים אחרות, אחרי כמה דקות של אדישות לכאורה, היתה מחליקה את ידה הימנית על סינרה ואוחזת בפתק.

אף כי מעשיהם היו פחות או יותר זהים, הם הכניסו בהם שינויים קלים. היום, למשל, היא חיכתה עד שכל רעשי הבנייה יידומו והדממה תתפשט עד קצה סמטת מגוריהם.

כאילו כילתה את מלאכתה, הניחה את הסריג על שרפרף, ובעיניים עצומות למחצה אף היא, נראתה מתנמנמת בחום הקמין.

כעבור זמן רב העמידה פנים שהבחינה בפיסת הנייר המקופלת על סינרה ואחזה בה באצבעותיה המחורצות קמטים עדינים.

ניתן עדיין לשער שבכוונתה להשליך אותה אל האש, שהיא מתלבטת, אך הוא ידע שזה חלק מההצגה הקבועה, ולא הלך עוד שולל אחריה.

ילדים חוזרים בשעה ידועה מדי יום ביומו על אותו משחק עצמו בלי לאבד אמון. הם עושים "כאילו".

ההבדל הוא שאמיל בואן היה בן שבעים ושלוש, ומרגריט בת שבעים ואחת. הבדל אחר הוא שהמשחק שלהם נמשך כבר ארבע שנים ודומה שלא נמאס עליהם.

באווירו הטחוב והדומם של הסלון, פרשה האישה לבסוף את הנייר וקראה, בלי להרכיב את משקפיה, את המילה שרשם הבעל:

החתול.

היא לא הנידה עפעף, לא הרימה גבות. היו בעבר פתקים ארוכים יותר, מפתיעים יותר, דרמטיים יותר, אחדים שחדו חידה של ממש.

הפתק הזה היה הבנלי ביותר, זה שחזר ונשנה לעתים הקרובות ביותר, כשלא מצא אמיל בואן משהו זדוני אחר.

היא השליכה את פיסת הנייר אל הקמין ושם עלתה להבה קטנה שדעכה כעבור רגע. כששתי ידיה על בטנה, נשארה בלי ניע, כך שלא היו חיים אחרים בסלון פרט לאלה שבקמין.

שעון הקיר רטט, השמיע צלצול אחד. כאילו היה זה אות, קמה מרגריט, נמוכה וצנומה.

שמלת הצמר שלה היתה בגון ורוד חיוור, אותו ורוד שבלחייה, הסינר במשבצות כחלחלות. בלובן שערה ניכרו עדיין אי אלו הבהובים של שערות בלונדיות.

תווי פניה התחדדו עם השנים. לאחרים, שלא הכירו אותה, הביעו חביבות, מלנכוליה, השלמה.

"אישה ראויה כל כך...!"

אמיל בואן לא גיחך. הם לא נטו עוד, לא הוא ולא היא, להבעות כה מופגנות של מצבי הנפש שלהם. די היה להם ברטט קל, בכיווץ של זווית שפתיים, בנצנוץ חולף באישוניהם.

היא הביטה סביבה, כמי שמתלבטת מה בכוונתה לעשות. הוא ירד לסוף דעתה כשם שבמשחק הדמקה מנחשים איזו אבן יקדם היריב.

הוא לא טעה. היא ניגשה אל הכלוב, כלוב גדול על רגל, לבן וכחול, מרושת נימי זהב.

תוכי עטוי נוצות ססגוניות ניצב בתוכו בלי ניע, עיניו מקובעות, ונדרשו רגע או שניים לגלות שהעיניים עיני זכוכית ושהתוכי הנאחז בכנו הוא פוחלץ.

היא הביטה בו בכל זאת בעדנה כאילו היה עדיין חי, הושיטה יד והחליקה אצבע בין הסורגים.

שפתיה זעו, כמו לפני שעה קלה כשספרה את העיניים בסריגתה. היא דיברה אל הציפור. אפשר היה כמעט לצפות שתנסה להאכיל אותה.

הוא כתב:

החתול.

היא השיבה לו בלי מילים:

התוכי.

התשובה הקלאסית. הוא האשים את אשתו בהרעלת החתול שלו, החתול שהיה שייך לו, שאותו אהב עוד לפני שהכיר אותה.

כל אימת שישב מול האש, קהוי ממשבי החום ששילחו בו הקורות הבוערות, חש פיתוי לשלוח מעט את ידו כדי ללטף את היצור בעל הפרווה הרכה עם הפסים השחורים, שהיה בא ומתיישב ומיד מצטנף בחיקו.

"חתול אשפתות ווּלגרי," היא טענה.

בתקופה שבה עדיין דיברו זה עם זה, כמעט תמיד כדי לפתוח בוויכוח.

החתול אולי לא היה גזעי, אך גם לא חתול אשפתות. גופו היה ארוך וגמיש יותר, והתמתח לאורך הקירות והרהיטים כגופו

של נמר.

ראשו היה קטן יותר, משולש יותר משל חתולי בית רגילים, ומבטו היה מקובע, מסתורי.

אמיל בואן טען שזה חתול פרא שמצא את דרכו לפריז. הוא מצא אותו, צעיר מאוד, בקצה אתר בנייה, בתקופה שבה עדיין עבד במחלקת העבודות הציבוריות. הוא היה אלמן, וחי לבדו. החתול היה לו לרֵע. היו עדיין בתים בעברה האחר של הסמטה, שעכשיו נבנה בו בניין עצום של דירות להשכרה.

כאשר חצה את הכביש כדי להתחתן עם מרגריט, החתול בא אחריו.

החתול.

החתול שגילה, בוקר אחד, בפינת המרתף האפלה ביותר.

החתול שהורעל כשאכל את העיסה שהכינה לו מרגריט.

בעל החיים מעולם לא התרגל למרגריט. בכל ארבע השנים שחי בבית שממול, לא הסכים לקבל את מזונו אלא מידיו של בואן.

פעמיים־שלוש ביום, לקול נקישת לשון פשוטה ששימשה אות, היה הולך בעקבות אדונו כמו כלב מאולף לאורך מדרכות הסמטה.

את החתול הזה ליטף רק הוא לבדו עד ליום שבו נכנסו שניהם לבית חדש ששררו בו ריחות לא מוכרים.

"הוא קצת פראי, אבל הוא יתרגל אלייך..."

הוא לא התרגל. בחשדנותו, לא התקרב אף פעם אל מרגריט, אף לא אל כלוב התוכי, עוף גדול בעל נוצות ססגוניות שלא דיבר אך פלט צעקות נוראות כשהתרגז.

החתול שלך...

התוכי שלך...

מרגריט היתה עדינה, כמעט ענוגה. אפשר היה לדמותה צעירה וחטובה, כבר אז לבושה בגוני פסטל, חובשת כובע קש גדול ומטיילת לה באורח פיוטי עם שמשייה ביד על שפת נהר.

ואכן היה בחדר האוכל תצלום שהראה אותה כך.

היא נשארה דקת גו באותה מידה. רק רגליה התנפחו מעט. עדיין היה לה אותו חיוך חביב מדי כלפי החיים כמו פעם מול הצלם.

החתול והתוכי, מסויגים זה אף זה, הסתפקו בצפייה זה בזה ממרחק, לא בלי יראת כבוד מסוימת. כאשר החל החתול לגרגר בחיק אדונו, קפא התוכי במקומו וצפה בו בעיניו העגולות, כאילו הרעש הקצוב והאחיד הזה מתמיה אותו.

האם גילה החתול את כוח השפעתו זו על העוף? האם עקב אחריו, בסיפוק דק, בעיניו העצומות למחצה?

הוא לא היה כלוא בכלוב. הוא חלק את החום הנעים עם אדונו והלה גונן עליו.

בא רגע שבו קצה נפשו של התוכי בחקר בעיה שאין לה פתרון, הוא התעצבן והתרגז. נוצותיו רטטו, צווארו נמתח, כאילו אין סביבו סורגים, כאילו הוא עומד להסתער על אויבו, וצעקותיו הצורמות מילאו את הבית.

אז הביעה מרגריט אומר:

"מוטב שתשאיר אותנו רגע לבד..."

אותנו, משמע אותה ואת היצור שלה. גם החתול רטט, בידיעה שייקחו אותו, יישאו אותו אל חדר האוכל הקר שבו יישב בואן בכורסה אחרת.

מרגריט פתחה את הכלוב כשהיא מדברת בקול רך, כמו למאהב או לבן. לא היה לה צורך להושיט את ידה. היא חזרה והתיישבה במקומה. העוף הסתכל בדלת הסלון הסגורה, האזין כדי לוודא שלא נשקפת לו כל סכנה, ששני הזרים, הגבר והיצור שלו, אינם עוד בחדר כדי לאיים עליו או ללעוג לו.

ואז, בדילוג נמרץ, שכן לא התעופף, זינק אל משענת כיסא. בשתיים או שלוש קפיצות הגיע עד לאדוניתו והתייצב על כתפה.

היא המשיכה לסרוג. משחק המסרגות המבהיקות ריתק אותו. כשזה נמאס עליו, חיכך את מקורו העצום כנגד לחיה של האישה, אחר כך על פני העור העדין ביותר, מאחורי אוזנה.

החתול שלך.

המשך הפרק בספר המלא