בית השמחה

פתח דבר: לכתוב את ניו יורק

"הרבה מאוד בני אדם מכוערים ומשעממים הוקרבו ודאי כדי לייצר אותה," חושב לורנס סֶלדֶן בראותו את לילי בארט עומדת בתחנת הרכבת בתמונה הראשונה של הרומן. אך סלדן טועה. לילי רבת הקסם היא זו שיצרה את עצמה כדמות כה מרהיבה ומצודדת. אישה שלא ניתן להתיק ממנה את המבט. לא אחרים הקריבו עצמם כדי לייצר אותה אישה כלילת מעלות. כשמדובר בלילי בארט, ההקרבה כולה שלה.
לכאורה, את כל מעשיה של לילי בארט גיבורת הרומן שלפנינו מדריכה מטרה אחת — להינשא לגבר עשיר ובעל ייחוס ולייצב את מעמדה בקרב החברה הגבוהה בניו יורק. כי לילי אינה רק יפהפייה משעשעת ומהירת מחשבה שנוכחותה ממקדת את תשומת הלב בכל חדר שאליו היא נכנסת; אבוי, היא גם בת עשרים ותשע, כפסע מגיל שלושים. ואת הגיל הזה, כפי שהעירה חוקרת הספרות איליין שוֹואלטר, הרומן האמריקאי לא ידע לתאר. בספרות, כמו בחיים, אופק הציפיות שנמתח לפני אישה בת שלושים היה מצומצם להפליא. כך שאין זה רומן המציית לנוסח: נערה יוצאת לחברה ומוצאת את השידוך הראוי. כבטובות שבאגדות, לילי היא יתומה וחסרת נכסים, אך העלילה הנטווית אינה סיפור אגדה.
זהו רומן על חברה דורסנית, על כסף ישן וחובות חדשים ועל חוקים קשיחים שנשים הן קורבנם המיידי. זהו גם רומן על זמן ההולך ואוזל, אם זה זמנה של החברה הניו־יורקית הנאחזת בעברה ופְאֵרָהּ, ואם זה זמנה של לילי. הוא מספר על הזדמנויות אחרונות, אשר דומה שלילי עצמה שבה ומחבלת בהן. וכאן ייאלץ הקורא להכריע אם מדובר בגחמנות, בדחפים של הרס עצמי, או בעמוד שדרה המבקש להזדקף. כך או כך, החברה הסגורה שלילי בארט מפלסת בה את דרכה מתגלה לאורך הרומן כגרסה מלוטשת של משחק הסולמות והנחשים. אפשר לעלות בה במהירות בסולם כל עוד אוחזים בסממנים הנכונים של מראה, ייחוס או ממון, אך במהירות רבה עוד יותר אפשר להחליק למטה והחוצה על גב הנחש. ונחשים כאלה ניתן למצוא בשפע בבית השמחה.
* * *

אידית וורטון החלה לכתוב את בית השמחה, הרומן החשוב הראשון שלה, בשנת 1903. הרומן שהשלימה לפניו עסק באיטליה של המאה השמונה עשרה. באותה שנה כתב לה חברה הטוב, הסופר הנרי ג'יימס, מכתב ובו הפציר בה לכתוב על מה שהיא מכירה, על ניו יורק: "הנושא האמריקאי. הוא סביבך. אל תפסחי עליו," כתב, "במילים אחרות [...] כתבי את ניו יורק! רושם מיד ראשונה הוא יקר ערך." דומה כי אידית וורטון שמעה בעצתו. היא כתבה על החוג הסגור של "החברה" בניו יורק, נושא שלתפיסתה — על אף הרומנים של ג'יימס עצמו — איש לפניה לא הקדיש לו רומן שלם. כבת לאחת המשפחות המיוחסות בעיר תיארה וורטון את מה שהכירה. שנים אחר כך אמרה שדווקא משום שהייתה בת בית באותו עולם לא ניתן היה להתעלם מהרומן ומהעולם שהציג. היא ידעה כיצד הטרקלינים המפוארים הופכים בקלות לבתי כלא החוסמים כל התפתחות ומחשבה יוצרת, היא הכירה את העֲשֵׂה ואל תעשה הבלתי כתובים אך המחייבים לעילא של החברה הגבוהה. היא תיארה בספרה את עודף הזמן הפנוי של נשים שלא נמצא להן כל עניין מלבד להפוך את עצמן ראויות למבט. לא פחות מכך חשפה את פעולתו של הממון, את האופן שבו הבורסה מחלחלת גם אל היחסים האישיים ביותר, וכתבה על חברה שבה האינטימיות עצמה היא סחורה והעוני מגונה. וורטון לא חסכה שבטה גם מן האקסקלוסיביות הנוקשה שננקטת כדי להדיר ממנה את כל מי שלא נמצא ראוי להשתייך אליה.
למעשה, נסיבות הכתיבה של הרומן חופפות את תכניו. וורטון לא רק תיארה את מה שהכירה, אלא יצרה את אחד הרומנים החשובים שנכתבו באנגלית במאה העשרים. כפי שוורטון עצמה ניסחה זאת, בכתיבת בית השמחה חדלה להיות כותבת חובבת והייתה לסופרת מקצועית. לא עוד גברת שעִתותיה בידיה והכתיבה היא אחד מעיסוקיה, אלא סופרת של ממש שבין היתר נאלצה לעמוד בתאריך יעד קשיח. הרומן עצמו פורסם בהמשכים בכתב העת הפופולרי סקריבּנר. אולם גם לאחר שפרקים ממנו כבר התפרסמו, אידית וורטון עדיין היססה בדבר גורל גיבורתה. וכך, בגלל הצורך הדחוף להכריע הכרעות ולעמוד בלוח הזמנים, זנחה וורטון את שאר עיסוקי הפנאי שאפיינו את חייה כבת החברה הגבוהה והתמסרה לכתיבה. כשפורסם הרומן לראשונה כספר באוקטובר 1905 הוא היה לסנסציה ולרב מכר במשך חודשים ארוכים. הוא זכה להצלחה הן אצל המבקרים והן אצל הקהל וקבע את מעמדה של וורטון כסופרת מרכזית וחשובה.
שמו המקורי של הרומן, A Moment's Ornament — קישוט לרגע, התייחס אל התפקיד הדקורטיבי שניתן לנשים יפות בחברה, אשר מזדקק ברומן לרגע אחד שבו באחד הטרקלינים הנשים הצעירות מציגות בפני הקהל דמויות מתוך ציורים מפורסמים. לא מפתיע שהמפליאה מכולן לגלם דמות מצוירת היא לילי עצמה. וכבר נטען שאין הרבה גיבורות ספרותיות שזכו למבטים ממושכים כמו לילי בארט, שנצפית לאורך הרומן בעיני צופים כה רבים. אך הרומן ידוע בשמו בית השמחה, שנלקח מהפסוק המקראי "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל, וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה" (קהלת ז' ד'). הפסוק יכול לרמז על השקפתה המוסרית של הסופרת על אודות העולם שתיארה, על הפגם המוסרי והכסילות שבחיפוש אחר תענוגות ומותרות, שאותם נמצא בשפע בבית השמחה שלפנינו ואשר לילי מאמינה על פני עמודים רבים כי לעולם לא תסכין לחיות בלעדיהם.
בהקדמה שכתבה למהדורת 1936, יותר משלושים שנה לאחר שפורסם הרומן לראשונה, נזכרה וורטון בגעגוע מדומה ואירוני בחברה שתיארה: "ימים מוזהבים היו אלה, כשנערה מקסימה הייתה מכתימה את המוניטין שלה בכך ששתתה תה בהמתנה לרכבת בדירתו של רווק." החוקים השתנו מאז, מוסיפה וורטון, ואנו נוכל להוסיף שאין ספק שהם שונים לגמרי בעשור השני של המאה העשרים ואחת. ובכל זאת, אותו מעמד עילי העסוק בהליכות, בראווה ובכוח עדיין מוסיף להלך עלינו קסם. על אף המחיר שלילי בארט משלמת והביקורת שוורטון מטיחה, החברה הגבוהה עדיין נתפסת כמחוז חפץ. גם אם המו"ל הראשון של וורטון צדק כשטען עם פרסום הרומן — "לראשונה הוסר הלוט מעל פניה של החברה הגבוהה", הצעיף הזה כבר שב לכסות חברות גבוהות אחרות. אולי גם בשל כך ראוי לקרוא שוב את הרומן הנפלא של וורטון, שמזכירה לנו את כובדו של השקוף בצעיפים. לכאורה הכול גלוי, אך למעשה, בעוד עינינו תלויות בשעשועים, הכוח והכסף מכתיבים את החוקים.
 
יערה שחורי

ספר ראשון

1

סֶלדֶן עצר על עומדו בפתיעה. בשעת הדוחק ששררה אחר הצהריים בתחנת הרכבת גְרַנְד סֶנְטְרָל הייתה העלמה לילי בּארט מראה משובב נפש.
היה זה יום שני בתחילת ספטמבר, והוא שב לעבודתו מבילוי קצרצר מחוץ לעיר, אבל מה עושה העלמה בּארט בעיר בעונה הזאת? אילו עמדה לעלות על רכבת, היה מסיק שנתקל בה בעת המעבר מאחוזה כפרית אחת לבאה בתור בשורת האחוזות שהתחרו על נוכחותה אחרי תום העונה בנְיוּפּוֹרְט, אבל היא נראתה אובדת עצות ולכן התפלא. היא עמדה מובדלת מקהל הנוסעים והניחה להם לחלוף על פניה בדרך אל הרציף או אל הרחוב, ולבשה ארשת מתלבטת שעשויה להסוות, כפי שהניח, תכלית מוגדרת מאוד. האפשרות שהיא מחכה למישהו אמנם צצה במוחו מיד, אבל הוא התקשה להבין מדוע הרעיון הזה ריתק אותו למקומו. בלילי בּארט לא היה שום דבר חדש, ואף על פי כן, בכל פעם שראה אותה, התעורר בו זיע קל של עניין: היא, מטבעה, עוררה תמיד ניחושים סביבה, וגם הפשוטים במעשיה נראו כמתוכננים היטב לטווח ארוך.
יצר הסקרנות הסיט אותו ממסלולו הישיר אל היציאה, כדי לעבור לידה. הוא ידע שאם לא תרצה להיראות, היא תמציא את הדרך לחמוק ממנו, והרעיון לבחון את מומחיותה שעשע אותו.
"מר סֶלדֶן — איזה מזל!"
היא באה לקראתו בחיוך, בהחלטה כמעט נלהבת לעצור אותו בדרכו. אדם או שניים שחלפו בסמוך להם האטו כדי להסתכל, כי העלמה בּארט הייתה בדיוק הדמות שעשויה לרתק למקומו אפילו את הנוסע מהפרוורים הנחפז להגיע אל הרכבת האחרונה שלו.
סֶלדֶן מעודו לא ראה אותה קורנת יותר. ראשה שפע חיוניות שהתבלטה על רקע הגוונים העמומים של הקהל ומשכה אליה תשומת לב רבה יותר מאשר באולם נשפים, ומתחת לצבעם הכהה של הכובע והרדיד המצל על הפנים שבה אליה חלקת הנעורים, זוך הגוון שהחלה לאבד אחרי אחת עשרה שנים של איחור בנשף וריקודים ללא לאות. באמת עברו כבר אחת עשרה שנים? השתומם סֶלדֶן, והיא אכן הגיעה ליום הולדתה העשרים ותשעה כפי שטוענות יריבותיה?
"איזה מזל!" חזרה ואמרה. "כמה יפה מצדך שבאת להושיע אותי!"
הוא השיב בעליצות שהוא רואה בזה את שליחות חייו, ושאל באיזו צורה תתבטא הישועה.
"הצורה לא חשובה — אפילו לשבת על ספסל ולשוחח איתי. אם אפשר לשבת ולחכות שיסתיים ריקוד הקוֹטיליוֹן, למה אי־אפשר לשבת ולחכות לרכבת? הרי לא חם כאן יותר מאשר בחדר־החממה של הגברת ואן אוֹסבֶּרג, חלק מהנשים הרי לא מכוערות יותר."
היא קטעה את דבריה ואגב צחוק הסבירה שהיא הגיעה מטַקסידוֹ העירה בדרכה אל אחוזת משפחת טְרֶנוֹר בבֶּלוֹמוֹנט, אבל החמיצה את הרכבת של שלוש ורבע לרַיינְבֶּק.
"ועד חמש וחצי אין רכבת." היא הציצה בשעון משובץ אבנים טובות שנחבא בין התחרים. "רק שעתיים לחכות. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. המשרתת שלי באה הנה הבוקר לערוך בשבילי קניות והייתה אמורה לנסוע לבֶּלוֹמוֹנט באחת, הבית של דודתי סגור, ואני לא מכירה בעיר אף נפש חיה." היא העיפה מבט נוגה בתחנה. "אבל בכל זאת חם פה יותר מאשר אצל הגברת ואן אוֹסבֶּרג. אם יש לך זמן, בוא קח אותי לאיזה מקום לנשום אוויר."
הוא הצהיר שכל־כולו עומד לרשותה: ההרפתקה נראתה לו מבדרת. כצופה מן הצד הוא נהנה למראה לילי בּארט מאז ומתמיד, ומכיוון שהמסלול שלו היה מרוחק כל כך מהחוג שהיא נעה בו, הוא נהנה להימשֵך לרגע אל הקרבה הפתאומית שהשתמעה מהצעתה.
"נלך לשתות תה ב'שֶרי'ז'?"
היא חייכה בהסכמה ואחר עיוותה קלות את פניה.
"ביום שני באים העירה הרבה מאוד אנשים — אי־אפשר שלא לפגוש שם המון טרחנים. נכון שאני כבר עתיקת־יומין וזה לא צריך להפריע לי, אבל גם אם אני כבר זקנה, אתה עדיין לא," התנגדה ברוח טובה. "אני מתה לשתות תה — אבל אין מקום שקט יותר?"
הוא נענה לחיוך הערני שנח עליו. התחשבותה במוסכמות עניינה אותו כמעט כמו התעלמותה מהן: הוא היה משוכנע לגמרי שזו כמו זו הן חלק מאותה תוכנית ששוכללה בקפדנות. כששפט את העלמה בּארט הוא תמיד השתמש במושג "הנימוק על פי התכנון".1
"המבחר שמציעה ניו יורק די דל," אמר, "אבל קודם כול אמצא כרכרה, ואחר כך נמציא משהו." הוא הוביל אותה בין המוני השבים מהחופשה, ליד נערות צהבהבות־פנים בכובעים מגוחכים, ונשים שטוחות חזה שנאבקו בצרורות עטופים בנייר ובמניפות עשויות מקלעת כפות דקלים. האומנם היא שייכת לאותו הגזע? האפרוריות, החספוס של הפלח הממוצע הזה של המין הנשי הבהירו לו עד כמה היא מיוחדת במינה.
מטר קצרצר צינן את האוויר, ועננים עדיין ריחפו מעל הרחוב הלח ורעננו אותו.
"כמה נעים! בוא נלך קצת ברגל," אמרה כשיצאו מהתחנה.
הם פנו לשדרת מדיסון והחלו ללכת בנחת צפונה. היא פסעה לצדו בצעד ארוך וקל, וסֶלדֶן שם לב שהוא מתמוגג מהנאה מעצם קרבתה: ממבנה אוזנה הקטנה, מהגל המתעגל מעלה בקפידה של שערה — האם הובהר קמעה ביד אמן? — ומצמיחתם העבותה של ריסיה השחורים והישרים. הכול בה היה חיוני ומרהיב, חזק ומעודן בד בבד. הייתה לו תחושה עמומה שההשקעה ביצירתה גבתה ודאי מחיר כבד, שבדרך עלומה הרבה מאוד בני אדם מכוערים ומשעממים הוקרבו ודאי כדי לייצר אותה. לא נעלם ממנו שהסגולות שהבחינו בינה ובין המוני בנות מינה הן בעיקרן חיצוניות, כאילו נמשח זיגוג עדין של יופי ואנינות על חרס פשוט לגמרי. אך ההשוואה לא השביעה את רצונו, כי חומר גס לא ייענה לגימור משובח, ועם זאת, האם לא ייתכן שהחומר משובח, אך הנסיבות עיצבו ממנו כלי ריק?
כשהגיע למקום הזה בהתחבטויותיו יצאה השמש, והשמשייה המורמת שלה קטעה את הנאתו. כעבור רגע או שניים היא נעצרה באנחה.
"אח, באמת, אני מתה מחום ומצמא — ואיזה מקום נורא היא ניו יורק!" היא הסתכלה בייאוש לשני עבריה של השדרה העגמומית. "ערים אחרות לובשות בקיץ את הבגדים היפים ביותר, אבל ניו יורק יושבת לה בכותונת פשוטה." עיניה נדדו אל אחד הרחובות הצדדיים. "הנה, מישהו בכל זאת גילה אנושיות ושתל שם כמה עצים. בוא נעבור לצל."
"אני מרוצה שהרחוב שלי מסב לך קורת רוח," אמר סֶלדֶן כשפנו בפינת הרחוב.
"הרחוב שלך? אתה גר כאן?"
היא סקרה בעניין את החזיתות החדשות של הבתים, שהיו עשויות לבֵנים וסיד ושונות זו מזו להפליא בצייתנותן לכמיהה האמריקאית לחידושים, אך רעננות ומזמינות בזכות הסוככים והאדניות שקישטו אותן.
"כן — ודאי: 'הבֶּנֶדיק'. איזה בניין יפה! אני לא חושבת שראיתי אותו אי פעם." היא הסתכלה על בניין הדירות, שהייתה לו אכסדרת שיש וחזית בסגנון ג'ורג'יאני. "איפה החלונות שלך? אלה עם הסוכך הפתוח?"
"בקומה העליונה — כן."
"והמרפסת הקטנה הזאת שלך? כמה קריר נראה שם למעלה!"
הוא נעצר רגע. "בואי ותראי," הציע. "אני יכול להציע לך בן רגע כוס תה — ולא תפגשי שום טיפוסיים טרחניים."
אדמומית פניה כהתה — היא עדיין שלטה באמנות ההסמקה ברגע הנכון — אבל היא קיבלה את ההצעה באותה הקלילות שהוצעה.
"למה לא? זה בהחלט מפתה — אני מוכנה להסתכן," הכריזה.
"אבל אני לא מסוכן," אמר באותו הטון. למען האמת, היא עוד אף פעם לא מצאה חן בעיניו כמו באותו הרגע. הוא ידע שהיא נענתה בלי לחשוב פעמיים: הוא לעולם לא ייכלל כגורם בתוכניותיה, והספונטניות של הסכמתה הייתה מפתיעה, כמעט מרעננת.
על הסף הוא עמד לרגע לחפש את המפתח.
"אין כאן אף אחד, אבל יש לי משרת שאמור לבוא בבקרים, וייתכן שהוא ערך שולחן לתה ודאג לעוגה."
הוא הזמין אותה להיכנס למסדרון צר שהדפסים ישנים היו תלויים בו. היא שמה לב למכתבים ולהודעות שנערמו על השולחן בין הכפפות והמקלות שלו. אחר כך מצאה את עצמה בספרייה קטנה, אפלולית אבל מרנינה, שהיו בה כותלי ספרים, שטיח טורקי שדהה בחן, מכתבה עמוסת חפצים, וכפי שצפה, מגש ערוך לתה על שולחן נמוך ליד החלון. רוח קלה ניעורה, העיפה פנימה את וילונות המוסלין ונשאה ניחוח רענן של פריחת רִכְפָּה ריחנית ופטוניה מאדנית הפרחים שבמרפסת.
לילי צנחה באנחה על אחד מכיסאות העור המרופטים.
"כמה נהדר לגור לבד בדירה כזאת! איזה מצב אומלל זה להיות אישה." היא התרווחה בכיסא בהתמרמרות מתפנקת.
סֶלדֶן הפך את הארון בחיפושיו אחרי עוגה.
"אבל כבר היו דברים מעולם," אמר, "נשים שנהנות מהזכות לגור בדירה משלהן."
"כן, מטפלות — או אלמנות. אבל לא בחורות צעירות — לא בחורות עניות ומסכנות שיכולות להתחתן!"
"אני מכיר גם בחורה צעירה שגרה בדירה משלה."
היא הזדקפה מופתעת. "באמת?"
"באמת," אישר והגיח מן הארון עם העוגה המבוקשת.
"אה, אני יודעת — אתה מתכוון לגֶרטי פארִיש." היא חייכה בזלזול קליל. "אבל אני אמרתי שיכולות להתחתן — וחוץ מזה, יש לה דירה קטנה וזוועתית, אין לה משרתת, והיא אוכלת מאכלים מוזרים. הטבחית שלה גם מכבסת, ולאוכל יש טעם של סבון. אתה יודע שלא הייתי מסוגלת לסבול את זה."
"אז אל תאכלי איתה בימי כביסה," אמר סֶלדֶן שפרס את העוגה.
שניהם צחקו, והוא כרע ברך ליד השולחן כדי להדליק את העששית2 מתחת לקומקום, בעוד היא מכניסה כמות מדודה של עלי תה לתיון מזוגג בירוק. כשהסתכל על ידה הממורקת כפיסת שנהב נושנה, על הציפורניים הוורודות והצרות ועל צמיד הספיר המחליק על פרק כף ידה, התחוור לו באחת עד כמה אירונית הייתה הצעתו, שהיא תחיה חיים דומים לאלה שבחרה לה בת דודתו גֶרטרוּד פאריש. היא הייתה קורבן מובהק כל כך של התרבות שהולידה אותה, עד כי חוליות הצמיד שענדה נראו כאזיקים הכובלים אותה לגורלה.
נראה שהיא קראה את מחשבותיו. "מכוער מצדי לדבר ככה על גֶרטי," אמרה בחרטה מצודדת. "שכחתי שהיא בת דודתך. אבל אתה יודע שאנחנו שונות מאוד: היא רוצה להיות טובה, ואני רוצה להיות מאושרת. וחוץ מזה, היא חופשייה, ואני לא. אילו הייתי, אני מניחה שהייתי מצליחה להיות מאושרת אפילו בדירה שלה. הייתי נהנית הנאה צרופה לסדר את הרהיטים כמו שאני רוצה ולמסור את כל החפצים המכוערים לאיש שמפנה את האשפה. אילו רק ניתן לי לרהט מחדש את הטרקלין בבית של דודתי, אני יודעת שהייתי נעשית אישה טובה יותר."
"מצבו רע עד כדי כך?" שאל בהבנה.
היא חייכה אליו מעבר לתיון, שהרימה כדי שימלא אותו.
"זאת ההוכחה שאתה בא לשם לעתים רחוקות מדי. למה אתה לא בא יותר?"
"כשאני בא, זה לא בשביל להסתכל על הרהיטים של הגברת פֶּניסטוֹן."
"שטויות," אמרה. "אתה לא בא בכלל — והרי אנחנו מסתדרים מצוין כשאנחנו נפגשים."
"אז אולי זאת הסיבה," מיהר להשיב. "צר לי, אבל אין לי שמנת לתה — אולי את רוצה במקום זה פרוסת לימון?"
"אני אפילו מעדיפה לימון." היא חיכתה עד שפרס את הלימון ושם פרוסה דקה בתוך הספל שלה. "אבל לא זאת הסיבה," התעקשה.
"סיבה למה?"
"שאתה אף פעם לא בא." היא גחנה לפנים, ובעיניה המקסימות בצבץ צל של מבוכה. "הייתי רוצה לדעת — הייתי רוצה להבין אותך. אני כמובן יודעת שיש גברים שאני לא מוצאת חן בעיניהם — די במבט אחד כדי לדעת את זה. וגברים אחרים פוחדים ממני: הם חושבים שאני רוצה להתחתן איתם." היא חייכה אליו חיוך כן. "אבל אני לא חושבת שאתה סולד ממני — ולא ייתכן שאתה חושב שאני רוצה להתחתן איתך."
"לא — אני מזכה אותך מאשמה זו," הסכים.
"אם כן, למה?"
הוא לקח את הספל שלו אל האח, וכעת עמד שעון על הכרכוב והביט בה בהנאה נִרפָּה — הוא לא שיער שהיא תבזבז את התחמושת שלה על משחק פעוט כזה, אבל אולי היא רק מתאמנת כדי לא להחליד, ואולי אין לבחורה מסוגה נושאים לשיחה חוץ משיחות אישיות. מכל מקום, היא הייתה יפה להפליא, והוא הזמין אותה לתה ועליו לעמוד במחויבות שקיבל על עצמו.
"אם ככה," אמר וזינק למים, "אולי זאת הסיבה."
"מה?"
"העובדה שאת לא רוצה להתחתן איתי. אולי משום כך הפיתוי לבוא לבקר אותך לא חזק במיוחד." הוא הרגיש רטט קל בעמוד השדרה בשל דבריו הנועזים, אבל צחוקה הרגיע אותו.
"מר סֶלדֶן היקר, לא נאה לך לדבר ככה. טיפשי מצדך לעגוב עלי, ולא מתאים לך לנהוג בטיפשות." היא נשענה לאחור ולגמה מן התה בארשת מפוכחת שהייתה מצודדת כל כך, עד שאילו ישבו בטרקלין של דודתה, לא מן הנמנע שהיה מנסה לסתור את מסקנתה.
"אתה לא מבין," המשיכה, "שלא חסרים לי גברים שיגידו לי דברים נעימים, ושאני רוצה ידיד שלא יפחד להגיד לי דברים לא נעימים כשאני זקוקה להם? לפעמים אני חושבת שהיית יכול להיות הידיד הזה — אני לא יודעת למה, חוץ מזה שאתה לא מתחסד ולא מושחת, ושאני לא אצטרך להעמיד פנים איתך ולא להישמר מפניך." קולה הנמיך לטון רציני, והיא ישבה והתבוננה בו בכובד ראש נסער של ילדה.
"אין לך מושג עד כמה אני זקוקה לידיד כזה," אמרה. "דודתי מלאה בעקרונות מהספרים, אבל כולם מתאימים להתנהגות שהייתה מקובלת בתחילת שנות החמישים. נדמה לי תמיד שכדי לעמוד בהם, אני צריכה ללבוש בגדי מוסלין עבים עם שרוולים רחבים וחפתים צמודים. והנשים האחרות — הידידות הטובות שלי — מנצלות אותי, או מבזות אותי. אבל לא אכפת להן בכלל מה קורה לי. אני מסתובבת בשטח כבר יותר מדי זמן — אני מתחילה להימאס על האנשים, הם מתחילים לדבר על זה שאני כבר צריכה להתחתן."
לרגע השתררה שתיקה, ובינתיים שקל סֶלדֶן תשובה או שתיים שעשויות לתבל את השיחה בקורט של לצון. אך הוא דחה אותן לטובת השאלה הפשוטה: "אז למה את לא מתחתנת?"
היא הסמיקה וצחקה. "אה, אני רואה שאתה בכל זאת ידיד, וזה אחד הדברים הלא־נעימים שביקשתי."
"לא התכוונתי לשאול שאלה לא נעימה," השיב בלבביות. "אבל הנישואים הם לא הייעוד שלך? לא לזה חינכו את כולכן?"
היא נאנחה. "אני מניחה שכן. מה יש חוץ מזה?"
"בדיוק. אז למה את לא קופצת למים וגמרנו?"
היא משכה בכתפיה. "לפי מה שאתה אומר, הייתי צריכה להתחתן עם הגבר הראשון שהזדמן לי."
"לא התכוונתי לרמוז שמצבך נואש עד כדי כך. אבל ודאי יש מישהו שעומד בדרישות."
היא נענעה בראשה בלאות. "בזבזתי הזדמנות טובה או שתיים כשרק התחלתי לצאת בחברה — אני מניחה שזה קורה לכל נערה; ואתה יודע שאני ענייה להחריד — אבל יקרה מאוד. אני זקוקה להרבה כסף."
סֶלדֶן הושיט יד כדי לקחת קופסת סיגריות מכרכוב האח.
"מה קרה עם דילווֹרת'?" שאל.
"אימא שלו נבהלה. היא פחדה שאמסור את כל תכשיטי המשפחה לשיבוץ מחדש. והיא רצתה שאבטיח לא לרהט מחדש את הטרקלין."
"והרי בדיוק בשביל זה אתן מתחתנות!"
"בדיוק. לכן היא שלחה אותו להודו."
"מזל ביש — אבל את יכולה למצוא משהו מוצלח יותר מדילווֹרת'."
הוא הושיט לה את הקופסה והיא הוציאה שלוש או ארבע סיגריות, שמה אחת בין השפתיים והכניסה את האחרות לתוך קופסה מוזהבת קטנה שהייתה מחוברת למחרוזת הפנינים הארוכה שענדה.
"יש לי זמן? אז רק שאיפה." היא רכנה לפנים וקירבה את קצה הסיגריה שלה לשלו. כשעשתה זאת, הוא שם לב בהנאה צרופה ושוות נפש כמה ישרים הריסים בעפעפיים הלבנים והחלקים וכיצד הצללית הסגלגלה מתחתם נמוגה אל החיוורון הצח של לחייה.
היא החלה לפסוע בחדר, ובין נשיפות העשן מהסיגריה שעישנה סקרה את מדפי הספרים. חלק מן הספרים פיתחו כבר את עושר הגוונים המעיד על עיבוד משובח של עור עזים ישן, ועיניה השתהו עליהם בלטיפה, לא בהערכה של מומחה, אלא בהנאה מן הצבעים ומן המרקמים הנעימים, שהייתה אחת החולשות הכמוסות שלה. פתאום השתנתה ארשת פניה מהנאה אגבית לתהייה עניינית, והיא פנתה אל סֶלדֶן בשאלה.
"אתה עוסק באספנות, נכון — אתה מתמצא בהוצאות ראשונות וכדומה?"
"עד כמה שיכול מי שאין לו כסף להוציא על זה. פה ושם אני מוצא מציאות בערימות של ספרים ישנים, ואני גם הולך לראות מה יש במכירות הגדולות."
היא שבה ופנתה אל המדפים, אבל עכשיו עיניה סרקו אותם ברפרוף, והוא ראה שרעיון חדש מעסיק אותה.
"ואמריקנה — אתה אוסף אמריקנה?"
סֶלדֶן הביט בה וצחק.
"לא, ספרים ותיעוד שעוסקים באמריקה לגמרי מחוץ לתחום שלי. כי למעשה אני לא אספן. אני פשוט אוהב שיש לי מהדורות טובות של הספרים שיקרים לי."
היא עיוותה קלות את פניה. "ואמריקנה זה משעמם נורא, אני מניחה?"
"הייתי אומר שכן — חוץ מאשר להיסטוריון. אבל האספן האמיתי מעריך כל דבר לפי הנדירות שלו. אני לא מניח שרוכשי האמריקנה יושבים וקוראים את הספרים כל הלילה — ג'פרסון גְרַייס המנוח ודאי לא עשה את זה."
היא הקשיבה בריכוז רב. "ובכל זאת המחירים שלהם גבוהים, לא? משונה מאוד בעיני שמישהו מוכן לשלם הרבה תמורת ספר מכוער בהדפסה קלוקלת, שאין לו שם כוונה לקרוא! ואני גם מניחה שרוב הבעלים של האמריקנה הם לא היסטוריונים?"
"לא, רק מעט מאוד היסטוריונים יכולים להרשות לעצמם לקנות אותם. הם נאלצים להשתמש בספרים שנמצאים בספריות ציבוריות ובאוספים פרטיים. האספן הממוצע נמשך כנראה לחפצים האלה רק מפני שהם נדירים."
הוא התיישב על מסעד הכיסא שלידו עמדה, והיא המשיכה להציג לו שאלות, היא שאלה אילו ספרים הם הנדירים ביותר, אם האוסף של ג'פרסון גרַייס באמת נחשב לטוב בעולם, ומה המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם תמורת ספר אחד.
היה לו נעים מאוד לשבת ולראות אותה מוציאה מהכוננית ספר ואחריו עוד ספר ומעלעלת באצבעותיה בדפים, לראות את קו צדודיתה המורכנת מסתמן על הרקע החמים של הכריכות הישנות, ולכן דיבר בלי להפסיק לרגע כדי לתהות מה פשר העניין הפתאומי שלה בנושא מַשמים כזה. אבל הוא בשום אופן לא היה מסוגל להימצא במחיצתה לאורך זמן בלי לנסות לחפש סיבה למעשיה, וכשהחזירה למקום את המהדורה הראשונה של ה"בְּרוּיֶיר"3 והתרחקה מהכוננית, הוא כבר תהה לאן היא חותרת. השאלה הבאה ששאלה לא הייתה מן הסוג שיכול להאיר את עיניו. היא נעמדה לפניו בחיוך שנראה כנועד להרשות לו קרבה אליה, ובבד בבד להזכיר לו את המגבלות שכופה קרבה כזאת.
"אף פעם לא מפריע לך," שאלה במפתיע, "שאתה לא עשיר מספיק לקנות את כל הספרים שאתה רוצה?"
הוא עקב אחר מבטה שנדד בחדר על רהיטיו הבלים וכתליו הדהויים מיושן.
"לא מפריע לי? את חושבת שאני קדוש בראש עמוד?"
"ושאתה מוכרח לעבוד — מפריע לך?"
"העבודה עצמה לא רעה, העיסוק בחוק דווקא מעניין אותי."
"לא; אבל המחויבות, השגרה — אתה אף פעם לא רוצה לברוח, לנסוע לראות מקומות ואנשים חדשים?"
"רוצה ועוד איך — בעיקר כשאני רואה את כל החברים שלי ממהרים לאונייה."
היא שאפה אוויר בהבנה. "אבל זה מפריע לך במידה כזאת שתסכים להתחתן כדי להיחלץ מזה?"
סֶלדֶן פרץ בצחוק. "חס וחלילה!" הכריז.
היא קמה באנחה וזרקה את הסיגריה אל האח.
"אהה, אז זה ההבדל — לבחורה אין ברירה, גבר יכול, זה נתון לבחירתו." היא סקרה אותו במבט ביקורתי. "המעיל שלך קצת מרופט — אבל מה זה משנה? זה לא מונע מאף אחד להזמין אותך לסעוד איתו. אילו אני הייתי מרופטת אף אחד לא היה מזמין אותי: אישה מוזמנת לבלות בזכות בגדיה לא פחות מאשר בזכות עצמה. הבגדים הם הרקע, המסגרת, אם תרצה. הם לא מבטיחים הצלחה, אבל הם חלק ממנה. מי רוצה אישה אפרורית? מצפים מאיתנו להיות יפות ולבושות היטב עד נשימתנו האחרונה — ואם אנחנו לא מסוגלות לעמוד במשימה בכוחות עצמנו, אנחנו צריכות להיכנס לשותפות."
סֶלדֶן העיף בה מבט משועשע. למרות עיניה היפות שהפצירו בו, הוא התקשה להתייחס ברגשנות למצבה.
"כן, אבל ודאי קיים הון רב שמחפש השקעה מהסוג הזה. אולי יד הגורל ממתינה לך כבר הערב אצל משפחת טְרֶנוֹר."
היא השיבה למבטו במבט שואל.
"חשבתי שאולי אתה נוסע לשם — לא, לא בתפקיד הזה! אבל יהיו שם הרבה אורחים מהחוג שלךָ — גְוֶון ואן אוֹסבֶּרג, מר וגברת וֶתֶ'רוֹל, ליידי קְרֶסידָה רֵיית', ג'ורג' דוֹרסֶט ואשתו.
היא השתתקה לרגע לפני השם האחרון והבזיקה שאלה מבעד לריסיה, אבל הוא לא איבד את שלוותו.
"גברת טְרֶנוֹר הזמינה אותי, אבל אני לא יכול לנסוע עד סוף השבוע, והחבורות הגדולות האלה משעממות אותי."
"גם אותי," הצהירה.
"אז למה לנסוע?"
"זה חלק מהעסק — אל תשכח! וחוץ מזה, אם לא אסע לשם, כל מה שייוותר לי הוא לשחק בֶּזיק עם דודתי בריצְ'פילד סְפְּרינְגְס."
"וזה נורא כמעט כמו להתחתן עם דילווֹרת'," הסכים, ושניהם צחקו בהנאה צרופה מהקרבה הפתאומית שנוצרה ביניהם.
היא העיפה מבט בשעון.
"אוי ואבוי! אני מוכרחה לזוז. כבר אחרי חמש."
היא נעמדה לפני מדף האח ובחנה את דמותה במראה אגב סידור הרדיד על פניה. תנוחתה גילתה את השיפוע המוארך של צדי גווה הדק, ששיווה חן יערי לגזרתה — כאילו הייתה נימפת־יער שבויה אשר שועבדה למוסכמות הטרקלין, וסֶלדֶן אמר לעצמו, שאותו סממן של בת יער חופשייה בטבעה, הוא שמוסיף טעם ערב כזה למלאכותיות שבה.
הוא יצא בעקבותיה מהחדר אל מסדרון הכניסה, אבל על הסף הושיטה יד בתנועת פרידה.
"היה לי לעונג; ועכשיו תצטרך להחזיר לי ביקור."
"אבל את לא רוצה שאלווה אותך לתחנה?"
"לא; נגיד שלום ולהתראות כאן, בבקשה."
היא חייכה אליו חיוך מצודד והניחה לידה לנוח לרגע בידו.
"אז שלום להתראות — ובהצלחה בבֶּלוֹמוֹנט!" אמר ופתח לה את הדלת.
היא התעכבה בחדר המדרגות כדי להסתכל סביבה. הסיכוי שתפגוש מישהו היה אחד לאלף, אך לעולם אין לדעת, ועל מעשים נדירים של קלות דעת היא פיצתה תמיד בזהירות מופלגת. אולם לא נראה שם איש חוץ מהמנקָה שקרצפה את המדרגות. כיוון שגופה המלא והאביזרים שסבבו אותו תפסו מקום רב, נאלצה לילי לאסוף את שמלתה ולהתחכך בקיר כדי לעקוף אותה. כשעשתה כן, הפסיקה האישה את עבודתה, השעינה את אגרופיה האדומים, הקפוצים, על הסחבה הרטובה שהוציאה זה עתה מהדלי, והרימה את מבטה בסקרנות. היו לה פנים רחבים וצהבהבים, מחוטטים קלות מאבעבועות, ושיער דליל בגון הקש, שמתחתיו הבריקה קרקפתה בחוסר חן.
"אבקש את סליחתך," אמרה לילי, ובפנייתה המנומסת התכוונה לתת ביטוי לביקורת שלה על התנהגותה של זו.
האישה דחפה את הדלי הצדה בלי להשיב והמשיכה ללטוש עיניים בעלמה בּארט, שחלפה לידה באוושת משי. לילי הרגישה שהיא מסמיקה מול מבטה. אילו השערות עולות בדעתה של הברייה הזאת? למה אי־אפשר אף פעם לעשות את הדבר הפשוט ביותר, התמים ביותר, בלי לשמש כר להנחות מתועבות? באמצע שורת המדרגות הבאה, המחשבה שמבטה של מנקה מדריך עד כדי כך את מנוחתה העלתה על פניה חיוך. המסכנה ודאי לא ידעה את נפשה נוכח התופעה הנדירה. אם תופעה כזו היא אכן נדירה בחדר המדרגות של סֶלדֶן? העלמה בּארט לא הייתה בקיאה בכללי המוסר שחלים על בתי דירות של רווקים, וכשהתחוור לה שממבטה העיקש של האישה השתמע גישוש בין מכָּרות קודמות, היא שוב האדימה. אך פחדיה העלו על שפתיה חיוך, והיא סילקה את המחשבה, וכשנחפזה לרדת כבר התלבטה אם תצליח למצוא כרכרה לפני השדרה החמישית.
מתחת לאכסדרה הג'ורג'יאנית התעכבה שוב וסרקה את הרחוב בחיפוש אחר כרכרה. אף כלי רכב לא נראה, אך כשהגיעה אל המדרכה נתקלה בגבר קטן קומה וחלקלק־למראה שענד גרדֶניה בלולאת מעילו, והוא הרים את כובעו בקריאת הפתעה.
"העלמה בּארט? דווקא את! איזה מזל," הכריז, והיא קלטה זיק של סקרנות משועשעת בין עפעפיו המכווצים.
"מר רוֹזדֵייל — מה שלומך?" אמרה, ותפסה שהבעת אי־הנעימות שפניה לא הצליחו לכבוש משתקפת באינטימיות הפתאומית שמביע חיוכו.
מר רוֹזדֵייל עמד וסקר אותה בעניין ובקורת רוח. הוא היה איש ורדרד ועב כרס, מן הטיפוסים היהודים בהירי השיער; הבגדים הלונדוניים האופנתיים שלבש היו צמודים לגופו כמו ריפוד, ועיניו הקטנות והמתרוצצות שיוו לו הבעה של מי שאומד את ערכם של בני אדם כאילו היו חפצי נוי פעוטים. הוא הרים מבט שואל אל אכסדרת ה"בֶּנֶדיק".
"באת העירה לקניות, אני מניח?" אמר בנעימה שהייתה בה קרבה של מגע.
העלמה בּארט נרתעה ממנה במקצת ופתחה מיד בהסברים חפוזים.
"כן — באתי לתופרת שלי. אני בדרך לרכבת, אני נוסעת למשפחת טְרֶנוֹר."
"אה — לתופרת שלך, ודאי," אמר בשלוות נפש. "לא ידעתי שב'בֶּנֶדיק' יש תופרות."
"ב'בֶּנֶדיק'?" היא נראתה תמהה קלות. "זה שם הבניין הזה?"
"כן, זה השם שלו. נדמה לי שזאת מילה ישנה לרווק, לא? במקרה הבניין הזה שייך לי — בגלל זה אני יודע." חיוכו העמיק והוא הוסיף בביטחון גובר: "אבל תרשי לי ללוות אותך לתחנה. משפחת טְרֶנוֹר בטח בבֶּלוֹמוֹנט? את בקושי תספיקי לתפוס את הרכבת של חמש וארבעים. בטח היית צריכה לחכות הרבה זמן אצל התופרת."
לילי נדרכה לשמע ההתחכמות.
"תודה," גמגמה, ובו ברגע נפל מבטה על כרכרה שהתנהלה לה לאיטה בשדרת מדיסון, והיא נופפה לה בתנועה נואשת.
"אתה אדיב מאוד, אבל לא יעלה על דעתי להטריד אותך," אמרה והושיטה יד למר רוֹזדֵייל; ובלי לשעות למחאותיו, עלתה בניתור לרכב המושיע וקראה הוראה קצרת נשימה לרַכָּב.