הלורדים 2 - אדוני הזעם

פרק 1

קיליאן

הבית שקט כשאני חוזר אחרי האימון, דממה מוחלטת. אין שום מוזיקה מהמאורה של רת', כנראה מפני שהוא עדיין זועף. וגם שום קול מטריסטן, שכנראה נעול בחדר שלו וזומם נקמה מעוותת נגד האויבים שלנו.

לא מזיז לי במיוחד.

אני לא צריך לבדוק כדי לדעת שמיס קריין כבר נכנסה לישון, ומורעב מספיק כדי לדאוג לעצמי. קרעתי את התחת באימון. יש משחק הצדעה לבוגרים בעוד שבועיים, והמאמן מודאג שלא נהיה מרוכזים במטרה שלו לעונה מושלמת, ועם איך ששיחקתי היום, יש לו זכות מלאה להיות. אני חייב להתאפס במהירות.

אני משאיר את הדברים שלי במסדרון מחוץ למטבח ומגלה שארוחת הערב שלי מחכה במקרר. הכלבה הזקנה והעצבנית היא קוץ בתחת, אבל לא טיפשה. היא יודעת בדיוק מה אנחנו צריכים. אני יודע שכשאעלה למעלה, אגלה שהסדינים המוכתמים בדם אינם, כאילו שום דבר לא קרה. אני בספק אם היא נרתעה בכלל מהמראה, אלא פשוט ניקתה את זירת הפשע. כמו שאני מכיר אותה, היא בטח שרקה תוך כדי.

אני מניח את הצלחת על הדלפק ושומע תנועה קטנה מאחוריי. אני מביט לאחור ורואה אותה, סטורי. אחותי החורגת. הסיבה שבגללה השתרכתי מאחור על המגרש היום ונאלצתי לחזור על התרגילים פעם אחר פעם. היא עומדת בכניסה, זרועותיה רפויות לצידי גופה, והעיניים שלה חסרות רגש. אני יודע שאני כנראה מדמיין, אבל כשאני בוחן אותה, עולה בי מחשבה מוזרה. היא נראית שונה עכשיו, כשהיא לא בתולה. אני עדיין זוכר את המראה שלה מתחתיי, את השפתיים העסיסיות האלה נפשקות בהלם ובכאב כשחדרתי בכוח לתוך הכוס הצר והבתולי שלה.

אלוהים אדירים. מה הפלא שלא הצלחתי להתרכז היום.

חשבתי איך הרגשתי כשזיינתי אותה אתמול בלילה, חשבתי על המיטה הריקה ועל הדם שלה שהתייבש על הזין שלי. היא כבר לא הייתה, אבל הראיות נותרו. תזכורת מלוכלכת למה שלקחתי. מה היא הייתה חייבת לי. כמה פואטי.

"אני יכולה להכין לך," היא נכנסת למטבח. אני זז הצידה, אבל משגיח עליה, כי אני לא מספיק תמים לחשוב שזה שינה משהו בינינו. אם כבר, היא כנראה שונאת אותי יותר. לא אתפלא אם היא תנסה להרעיל אותי. היא פותחת את המקרר, מוציאה בירה וחולצת את הפקק שעף באוויר. אני תופס אותו ביד וצופה בה כשהיא מניחה את הבקבוק על השולחן. "שב. אני יודעת שאתה עייף."

אין אפילו שבריר של טוב לב בנימה שלה. רק מחויבות. זה בסדר גמור מבחינתי. היא יודעת היטב שזיינתי אותה כי זה היה חייב לקרות. היא לא הייתה מוגנת. הרוזנים והברונים מתחו את הקו הזה כשחטפו אותה וניסו לגנוב את מה ששייך לנו. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה.

זכיתי בה. זכיתי. בצורה הוגנת, לעזאזל. גם אם היא לא הייתה בוחרת בי באופן אישי, תוצאת המשחק עדיין הייתה לטובתי. לא שיחקתי משחק בטוח כמו טריסטן ורת' עם המניפולציות הפסיכולוגיות הקטנוניות שלהם. היא הייתה שלי מהיום שעברה לגור פה. ועוד קודם, מהיום שבו נפגשנו, לפני שנים.

אני צופה בה כשהיא לוחצת על הטיימר במיקרוגל, וזוכה למבט ארוך על הצמיד שעל מפרק כף ידה שמסמן אותה כרכוש של אל־די־זי. היא מתרוממת כדי להציץ לתוך המיקרוגל, מעניקה לי נוף נחמד למכנסי הכותנה הקצרים שבקושי מכסים את התחת שלה. היא עשתה דרך ארוכה בשבועות האחרונים. פחות לוחמנית. יותר צייתנית. תראו את המהלך הזה, כשהיא בחרה בי ברוגע כמנצח אתמול בלילה. היא אפילו לא נלחמה איתי כשהשכבתי אותה על המצעים הלבנים ותבעתי סוף־סוף את מה שתמיד היה שלי.

"איך היה באימון?" היא שואלת.

אני בוהה בה ותוהה אם באמת אכפת לה. "קשה."

ברור שלא אכפת לה.

"מיס קריין ביקשה ממני להגיד לך שהחליפה שלך למסיבת העיתונאים השבוע בארון."

אני מהנהן ומחסל את שאר הבירה שלי בלגימה אחת ארוכה ומתוחה. היא חולפת על פניי וניגשת למקרר, והריח שלה מגיע אליי בגל. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה להיות בין הרגליים שלה, איך היא נראתה כשהיא גמרה, רטטה סביב הזין שלי, הכיווץ הקטן במצח שלה כשזעקה, כאילו הרגישה כל כך טוב, אבל ממש התעצבנה מזה.

אני מושיט את היד כדי לסדר את הזין.

"אתה רוצה עוד —"

"לא." אני יורה לעברה מבט עצבני בדיוק כשהמיקרוגל מצפצף. היא נראית אדישה לנימה החדה בקול שלי כשהיא מוציאה את הצלחת ומניחה אותה מולי. כמו משרתת. כמו ליידי. אני נושם עמוק, הריח שלה שוב עולה באף שלי, ואומר, "האוכל בסדר. את יכולה ללכת."

אני תוהה אם הזרע שלי עדיין בתוכה.

היא משלבת ידיים וקולה ריק מרגש. "אתה בטוח? לא אכפת לי —"

אני מתפרץ, "תעלי ותתכונני לשינה."

היא נעצרת ועיניה זזות לשעון שעל התנור. השעה רק תשע. "אתה... רוצה שאלך לישון?" הנימה הזו, היסוס משולב בהלם, היא ההצצה הראשונה על סטורי האמיתית, שראיתי מאז אתמול בלילה.

אני נועץ את המזלג בתבשיל, נושף עליו ומכריז בשלווה, "את תישני במיטה שלי מעכשיו."

"אבל —" ההבעה שלה קופאת, אותה מסכה שניסתה להעלות על פניה מתפוררת, וניצוץ חשש עולה בעיניה. אני מביט בה כשהיא מנסה להעלים כל הבעה. "אני יכולה לשאול למה?"

"כי ככה אמרתי." אני דוחף את האוכל לפה ולועס לאט, מצפה כבר למצוא אותה שם, מכורבלת בין הסדינים שלי, ישנה. הזין שלי פעם כל היום מהמחשבה. "תהיי שם בעוד שעתיים. לא מאוחר יותר. ואל תלכי לבכות לבחורים על זה. הם כבר יודעים."

היא רוצה להתווכח. אני יכול להרגיש את זה בדרך שבה היא זזה במקום, כאילו מתכוונת להתנגד. במקום זה, היא מסתובבת ויוצאת מהחדר בצייתנות.

אני לא מטומטם. אתמול בלילה זיינתי אותה כאילו היא מישהי ששווה להתענג עליה. זיינתי אותה כאילו רציתי את זה בצורה עוצמתית כל כך שאפילו לא היה אכפת לי אם היא הבחינה בזה. זיינתי אותה כאילו זכיתי בפרס.

כל זה היה נכון.

עכשיו היא צריכה להבין מה זה אומר. הבתולים שלה אולי כבר לא על השולחן, אבל היא עדיין תחת השליטה שלנו, תחת השליטה שלי, ועכשיו שזכיתי לטעימה ממנה, אני לא מתכוון לשחרר.

פרק 2

סטורי

כשברחתי לקולורדו, הפסקתי לטפל בעצמי. השיער שלי נעשה מוזר, ואף פעם לא פיזרתי אותו. נעשיתי רזה וחיוורת מדי. לא התאפרתי או קניתי בגדים חדשים ויפים. חייתי בלי לפרוק את הדברים שלי, ולא הזיז לי איך זה נראה. בקיצור, שרדתי.

מאז שחזרתי זה השתנה, אני משקיעה מאמץ. לא מפני שאכפת לי להיראות יפה, אלא מפני שלהיראות יפה זה חלק מההישרדות עכשיו. השיער המבריק. האיפור. הבגדים. אלה הכלים שלי. כשהגעתי לפה בהתחלה, המראה שלי היה כמו הפתעה מטרידה בכל פעם שהסתכלתי במראה, המודעות החדשה הזו שאני משחקת תפקיד. אבל בשלב כלשהו, המודעות התפוגגה.

עכשיו שאני מסתכלת על ההשתקפות שלי, אני רואה מישהי שהצליחה לפלס את דרכה, איכשהו, לתוך תחפושת שהיא שכחה שהיא עוטה. בספרים ובסרטים יש דברים שבחורה עושה כשהיא מאבדת את הבתולים שלה. היא מסתכלת במראה, מחפשת שינוי פיזי, סימן מוחשי כלשהו למעבר מנערה לאישה. זה מטומטם ולא אמיתי, אבל אני עושה את זה בכל מקרה, מנסה לזהות את הנערה שנכנסה אתמול בלילה לחדר של אחיה החורג ויצאה ממנו הבוקר כאישה.

לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל עכשיו שאני מבינה, זה נראה כאילו סקס עם קיליאן תמיד היה בלתי נמנע באופן מוזר. ההרגשה הייתה נכונה על אף שזה היה שגוי, בדיוק כמו הבגדים האלה שאני לובשת — לא מתאימים, אך מעוצבים בשלמות. אחרי הכול, נמשכנו זה לזה מאז הלילה שבו נפגשנו בארוחת הערב עם ההורים שלנו. הפרס של הבתולים שלי היה משהו שמינפתי כדי להגן על עצמי, אבל ידעתי שזה יסתיים ושאצטרך לתת את זה למישהו. ומי יותר טוב מהגבר שהכי שנאתי? כן, זה התאים בצורה מושלמת.

זה לא מה שמסעיר אותי. לא הלחץ של קיליאן בתוכי, חודר דרך המחסום שהרמתי במשך זמן רב כל כך. לא העובדה שהוא היה די נחמד לגבי זה. אפילו לא העובדה שלמרות כל ההתנגדות שלי, הוא גרם לזה איכשהו להרגיש בסדר. לא, זה לא מה ששינה אותי הכי הרבה.

זה לגלות עד כמה הם עבדו עליי.

הסכמתי להיות הליידי שלהם מרצון, אבל גיליתי שבעל כורחי הייתי כלי במשחקים המטומטמים והילדותיים שלהם. שהם הצליחו לגרום לי להוריד מעט את המחסום. שהייתי טיפשה מספיק לחשוב שלמרות ההסכם וההתעללות, התפתח בינינו חיבור. זה מה שאני רואה במראה. השתקפות של טיפשה.

כל מפגש שהיה לי עם הלורדים היה מזויף, מהארוחות שטריסטן בחר עבורי בקפידה, לביטחון הרך והמנחם במיטה של דימיטרי. ברור שהסתרתי את המניע שבגללו באתי לפה — הגנה מפני המטרידן שלי, טד — אבל חתמתי על ההסכם והסכמתי להיות הליידי שלהם. הפסקתי להילחם. לרגע אחד, באמת הרגשתי כאילו דברים השתנו. היה נראה כאילו דימיטרי — רת' — וטריסטן היו גברים שיכולתי להתכרבל איתם, להאמין בהם, לסמוך עליהם.

כמה פתטית ועלובה.

אני בוהה באישה במראה. זו שכרגע הכינה לקיליאן ארוחת ערב והייתה לבושה בבגדים תחתונים לבנים ושקופים שאחד משלושת הפסיכופתים האלה בחר. אני מכריחה את עצמי לראות את האדם האותנטי שמתחת לאיפור ולתחרה, אישה שיודעת איך לשרוד.

הלורדים הם לא היחידים עם סודות. אני סובלת את ההתנהגות המופרעת שלהם כי אני זקוקה להם. טד נמצא שם בחוץ איפה שהוא, וכשקיבלתי את החבילה בבית של אימא שלי, הבנתי שהוא מצא אותי. שוב. פגשתי את טד בתיכון, בתקופה שהייתי שוגר בייבי. עשיתי את זה רק מפני שניסיתי לברוח מקיליאן ומאביו הסוטה, דניאל. טד סגד לי. עקב אחריי. עינה אותי. הוא היה אובססיבי להשיג אותי והיה מוכן לעשות כל דבר כדי לשמור עליי טהורה.

ג'ק, שותפי הקודם לדירה, היה ההוכחה לזה. כשטד גילה שאנחנו קרובים, הוא הרג אותו, ובגלל זה ידעתי שלשלוח לו את ההודעה ההיא אתמול בלילה היה יריית הפתיחה.

טד יודע עכשיו מה קיליאן לקח ממני, שהוא גרם לי לדמם. ואני לא בטוחה מה הוא יעשה ללורדים, אבל יודעת שזה יגרום להם להתחרט שהם שיחקו איתי. עד אז, אמשיך לפעול בחוקים של ההסכם ואהיה הליידי שלהם. אשחק את משחקי המוח של טריסטן ואעזור לרת' עם שיעורי הבית שלו. אפילו אבלה את הלילות שלי במיטה של קיליאן.

ואז... כשטד יהיה מוכן לבצע את המהלך שלו, אצפה בהם נשרפים.

עד כמה שזה היה טיפשי ומוטעה, עד לפני עשרים וארבע שעות, המיטה של רת' הייתה המקום השמח שלי. תמיד נוחה, נעימה ומזמינה כל כך. המיטה של קיליאן שונה. קשה יותר. קרה יותר. החדר שלו קצת יותר מדי מסודר, וזה יוצר תחושה מלחיצה, כאילו הכול מבוים. אני שוכבת מתחת לשמיכות ובוהה בשורת הנעליים המושלמת הצמודה לקיר שמתחת לחלון. אני רועדת ומושכת את השמיכה מעלה. אין מוזיקה. הרעש היחיד שאני שומעת זה רחש התנועה בחוץ. אני לא בטוחה כמה זמן אני שוכבת שם ומקשיבה. מחכה לרעש הצעדים שלו. תוהה מה הוא עומד לעשות לי. מייחלת שהיה לי מקום מוגן יותר בבית הזה, על אף שכל מיטה פה היא הזמנה לבושה ולכאב.

אני לא מתכוונת להירדם.

זה לא אמור להיות קל כל כך במיטה הלא נוחה הזו, בחדר הקר הזה. ולמרות זאת, כשאני מתכרבלת על הצד, אני מגלה שהתשישות משתלטת עליי ושהעפעפיים שלי צונחים. זה חסר מאמץ להיכנע לזה, לתת לעצמי לשקוע בשינה חסרת מודעות. אני לא יודעת כמה זמן אני ככה, אבל אני יודעת שאני חולמת. אני חולמת על נשימות שקטות שמדגדגות את העור שלי מתחת לאוזן. מריחה ענן של ניחוח גברי, דחוס כל כך שאני עלולה להיחנק מזה. אצבע על השפה התחתונה שלי שפוערת את פי. רעשים של שעונים מתקתקים ושל בד מרשרש. התחככות של יד על הירך שלי. אוויר קר וצמרמורת מעקצצת. אני חולמת על מילים נלחשות שאני זוכרת היטב.

"כן, את אוהבת את זה." הקול שלו נשמע שקט יותר משהיה אתמול בלילה. בלתי נשמע כמעט. מרוחק יותר. ואז זה הופך למשהו קצת שונה. מילים חדשות שנאמרות מאחוריי. "אני מוכן להתערב שאת כבר רטובה ומוכנה בשבילי."

החלום מעורפל, מלא בכל כך הרבה תחושות שאני לא יכולה שלא להתנועע. אני מודעת לכך שאני חולמת על קיליאן, על הנשימה שלו על צווארי, על גופו קרוב כל כך שהעור שלו מקרין חום. אני אמורה להיגעל, למרוד, להירתע ולהתעורר, אבל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להתעורר. זה המקום היחיד שנותר בטוח — אבודה בתוך החלומות, נותנת לעצמי להכיר ברצונות שלי שתמיד גורמים לי רק בושה וסבל.

אני חצי בהכרה, מושיטה את היד ודוחפת את האצבעות שלי בין הירכיים, נושמת בחדות מהחיכוך הכל כך נחוץ. כשאני נעצרת לפתע, זה אומר משהו על החיים שלי עכשיו, משהו בסיסי בתת־המודע שלי מבין שזה אסור. לא בלי הרשות שלהם.

רשרוש נשמע, לחישה של נשיפה חדה, ואז קולו של קיליאן מאחוריי. "את חולמת על זה, נכון?" הוא שואל, והלשון שלו מלקקת את הווריד בצוואר שלי. "את חולמת שהזין שלי קורע אותך."

הבטן שלי מתהפכת בכמיהה מהמילים, מהזיכרון, ואני שוקעת עמוק יותר, מרגישה את ידיו על גופי, מקניטות ומשחקות בפטמות שלי. אני יכולה לחוש את הכוח באצבעות שעוברות על הישבן שלי וחולפות על התחתונים, מזיזות אותם הצידה וחושפות אותי לקור. אני מרגישה מפרקי אצבעות על התחת שלי, קצות אצבעות מחליקים דרך הקפלים שלי, דוחפים וחוקרים. אני דוחפת בחזרה בלי לחשוב, מחפשת את החום ואת המגע, והנשימות שלי נפלטות מהר יותר. זה מקום טוב להיות בו, הדופק שלי פועם ומתגבר, אני מתענגת על הרטט בירכיי, על עדינות המילים שנלחשות לי באוזן.

"כי את שלי עכשיו."

אני לא ממש מבינה בהתחלה — הלחץ על הכוס שלי, החום על הגב שלי — עד שצריבת הכאב הראשונה מגיעה. נראה לי שאני משמיעה צליל כלשהו, מרגישה יותר מאשר שומעת. זה קטן ומתייסר, אבל בעיקר מופתע. זה אמור להיות מקום יותר טוב. מקום בלי כאב וסבל.

"ששש. את עדיין חולמת," הקול אומר, והלחץ מתחפר עמוק יותר. "הכוס שלך נוטף, לעזאזל. זה רק מראה כמה את רוצה את זה."

יד אוחזת בירך שלי מאחור, דוחפת אותה קדימה ומסובבת אותי כמעט לגמרי על הבטן. הוא נשכב מעליי, ובדחיפה אחת עוצמתית וכואבת חודר פנימה עד הסוף. הפלישה מזעזעת ופתאומית, מכאיבה וחדה כל כך שאני מודעת לעור שלי נקרע. שוב.

הלב שלי פועם בחוזקה ועיניי נפקחות בהלם, מנסות במהירות להתרגל לחשכה. הדבר הראשון שאני רואה זה הדגל הכתום והסגול של פורסיית. הדבר הבא שאני מרגישה זה כאב — הזין שלו שיוצא ונכנס מתוכי. אני יודעת שזה הוא. החדר, המיטה, הריח. האגן שלו על התחת שלי. הצורך שלו בשליטה מוחלטת.

שום דבר מזה הוא לא חלום.

הוא מתנשף על הצוואר שלי, והזין שלו חסר רחמים כשהאגן שלו דוחף אותי. "כל כך הרבה פעמים," הוא לוחש ונושך את כתפי. "חשבתי לעשות את זה ככה. כל כך. הרבה. פעמים. לעזאזל." הוא דוחף את האגן עם כל מילה.

אני עוצמת עיניים חזק, וכמו פחדנית, מעמידה פני מתה. זה כואב ואני לא יכולה לעכל לגמרי את מה שקורה, את משקל הגוף שלו מצמיד אותי למיטה, את מראה הידיים שלו נסגרות סביב הסדינים ליד הכרית שלי, הרעש של הנשימות המתנשפות שלו, איך הוא משתמש בגוף שלי.

אבל בעיקר, אני לא יכולה לעכל כמה זה טוב.

הגירוי הקודם לא מתפוגג. במקום זה, הוא מצטבר, ממלא אותי עד שזה הופך למאבק להישאר רפויה ופסיבית. אני קצת מרשה לעצמי — אני מתפתלת מעט, דוחפת יד ישנונית מתחת לגוף שלי כדי לגעת בעצמי ומקווה שהוא לא קולט עד כמה ערנית אני באמת.

למזלי, הוא לא. "נכון מאוד," הוא אומר חסר נשימה. "את חולמת על זה. את רוצה את זה. את לא יכולה לחכות עד שאמלא אותך." הקצב שלו מאיץ, התנועות הבלתי מתפשרות של הגוף העוצמתי והאתלטי שלו מכלות אותי לגמרי. הוא שולט לחלוטין. חסר רחמים.

הוא מתפרץ בגניחה גרונית חדה — רעש של חיה שתופסת את הטרף שלה. זה צליל שאני מכירה עכשיו, צליל שיסיים את הכאב הפיזי, אבל עדיין ישאיר פצע. הוא דוחף לתוכי חזק, מצמיד אותי למזרן, וזה גורם לכף ידי להתחכך בדגדגן שלי ולהעיף אותי מעבר לקצה.

זו אורגזמה עדינה — כמעט כואבת בעוצמה השקטה שלה — אבל היא מעלימה איכשהו את ערפל הרגע ומשאירה אותי עם מודעות חדה.

הפה שלי נפער בהשתנקות עדינה. "דימיטרי —"

גופו של קיליאן מתקשה, אפילו כשהזין שלו מתחיל להתרכך בתוכי. בית החזה שלו מתרומם וצונח כשהוא נשאר תלוי באוויר, והנשימות הקשות שלו ממלאות לי את האוזן. במשך רגע אחד ארוך שום דבר לא קורה, ואז הוא זז, משתחרר, מתרחק ונוחת על הגב שלו לידי.

אני מרגישה את הכעס שהוא מקרין בדיוק כמו את הזרע שנוזל במורד הירך שלי, ובפעם הראשונה זה ימים, אני מרשה לעצמי לחייך.

אבל החיוך נעלם כמעט מייד.

חשבתי לעשות את זה...

הבזקים של קיליאן בחדר שלי חולפים לי בראש. התחושה שצופים בי. הוא יושב בכיסא ומאונן. עומד במרחק של סנטימטרים. דברים שתמיד הנחתי שהיו חלומות, שדמו מאוד לזה, אבל היו הרבה יותר מעורפלים. קיליאן מחזיק את הזין שלו ומלטף את עצמו, עובר על הפה שלי עם קצה האצבע שלו. התחושה של לשון. להתעורר עם שפתיים דביקות ולטעום מלח על הלשון.

זה ידרוש יותר משמו של גבר אחר על שפתיי כדי לאזן את התוצאה הזו.