השחקן הדרומי שלי

1

גרייסי

הוא היה דוכס. אחד הגברים העשירים והחזקים ביותר באנגליה.

היא הייתה אישה משכילה, סתם אישה רגילה שבילתה את ימיה עם ספרים ולימדה בנות מהכפר. 'עוף מוזר', הדוד שלה קרא לה.

היא והדוכס גרו בעולמות שונים, הסתובבו במעגלים שמעולם לא חפפו, אבל פה, בפרטיות חדר השינה שלו, הוא היה רק מקס. היא הייתה רק ג'יין.

והם עמדו להתפשט. האש השתקפה בעיניו הכחולות כשהן פגשו את שלה.

"ביקשת ממני לעזור לך בחיפוש שלך אחר הנאה," מקס אמר. "לכבוד הוא לי לזכות באמון שלך, מיס דופון. שתדעי שאת יכולה לבקש ממני כל דבר, לא משנה כמה סוטה את חושבת שזה, ואתן לך את זה. בשמחה."

ליבה של ג'יין התרכך, בזמן שאיברה התכווץ מתשוקה. הוא הבין. הוא גרם לה להרגיש מוגנת ומופקרת בו־זמנית.

"סטיות," היא הצליחה להגיד, ובלעה את רוקה. "אני מרותקת."

שפתיו של מקס זזו. עם המבט נעול עליה, הוא הרים את ידיו בדרישה דוממת. היא הנהנה. הוא החליק אצבע לתוך המחשוף העמוק במחוך שלה. גופה התרומם לתוך הלטיפה הפשוטה וכבדות הצטברה בין רגליה.

"תגידי לי משהו," הוא אמר.

"כן?"

"מה את באמת מחפשת? רק תענוג? או משהו מעבר לזה?"

ג'יין בלעה את רוקה. היא חשבה על התשובה שלה במשך פעימת לב אחת, ואז עוד אחת. "עוצמה," היא אמרה. "התעלות."

מקס חייך. "אה. אז רק את משמעות החיים, מתברר."

"לא את משמעות החיים," היא ענתה, "רק את ההרגשה של זה. אני רוצה להרגיש בחיים."

האצבע שלו ירדה נמוך יותר ונגעה בפטמה שלה. "תבקשי ותקבלי."

אני ממצמצת מרעש של צופר, נעצרת במקומי על המדרכה ומצליחה בקושי להתחמק מג'יפ ענקי שכמעט דורס אותי, ג'יפ שמלא בבחורים מרושלים שרוכנים החוצה מבעד לחלונות. הג'יפ מכוסה בסטיקרים של אוניברסיטת צ'רלסטון. אני מרימה ידיים בהתנצלות וכשהבחורים ממשיכים לנסוע, אני מרימה יד לחזה. הלב שלי דופק בחוזקה.

אלוהים, זה היה קרוב. ואלוהים, מקס הדוכס ממש מסיח את הדעת. מפתה. מסור בכל הדרכים הנכונות.

אני מוציאה את האוזניות מהאוזניים. ספרי שמע זה דבר ענקי, אבל אם לא אזהר, האובססיה שפיתחתי כלפי 'העסקה שלי עם הדוכס' עוד תגרום לי להיהרג. זה הרומן ההיסטורי השני שהחברה של אחי, אוליביה, הוציאה לאור, ובדיוק כמו הספר הראשון שלה, 'הרוזן האויב שלי', הוא ממש־ממש טוב. טוב כל־כך, שזה גורם לי להצטער על כך שאני לא יכולה לחזור בזמן לאנגליה של המאה השמונה־עשרה ולמצוא דוכס רחב כתפיים, הרפתקן באופן ארוטי ובעל מודעות חברתית, כדי לבלות איתו.

חיי האהבה שלי הותירו אותי מאוכזבת לאחרונה. התוכנית שתמיד הייתה לי בראש, שבה אני מוצאת את ה'באושר ובעושר לנצח' שלי עם הנשמה התאומה שלי, לא הסתדרה כמו שקיוויתי שהיא תסתדר בשלב זה בחיי.

אני מביטה לשני הצדדים הפעם, חוצה את רחוב מיטינג ופונה שמאלה לרחוב קווין. המדרכה לוהטת מחום שמש אחר הצהריים. בקושי הלכתי שמונה מאות מטרים וזיעה כבר מכסה את מצחי ומדביקה את הגופייה לעורי. החום טיפוסי לאמצע יוני בצ'רלסטון. פה בדרום הקיץ מתחיל במאי ולא מסתיים בדרך כלל עד אוקטובר. שישה־עשר קילומטרים מפה, בחוף, הבריזה הופכת את החום לנסבל, אבל במרכז העיר? זה כבשן לוהט ולח, חסר אוויר.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את העיר שלי ולא רוצה לעזוב לעולם, אבל הקסם שלה הרבה פחות מורגש כשאת מסתובבת מזיעה כולך.

אני מושכת בגופייה שלי ומנערת אותה כדי להכניס קצת אוויר פנימה. החום גורם לי להתחרט על ההחלטה שלי ללכת למסעדה של אחי, אלייג'ה, כדי לאכול משהו.

השעה קצת אחרי ארבע וזה אומר שהוא עומד להאכיל את הצוות שלו לפני שהלקוחות יתחילו להגיע לארוחת הערב. הוא תמיד דואג שהשפים שלו יכינו קצת יותר אוכל בשביל אנשים שקופצים בהפתעה, כמוני, אבל ברגע זה אני צמאה יותר מרעבה.

בדיוק סיימתי משמרת מאחורי הדלפק ב'הולי סיטי רוסטרז', בית הקפה שבבעלותי, במורד הרחוב. בדרך כלל, אני נהנית מההליכה לפה, אבל היום זה הורג לי את התיאבון. ועדיין, אני יודעת שקצת חברה ושיחה טובה עם אחי ועם הצוות שלו יגרמו לי להרגיש טוב יותר לגבי הכול. אני מדוכדכת קצת בחודשיים האחרונים מאז שהאקס שלי, ניק, נפרד ממני.

האמת היא שזה לא ניק שאני מדוכדכת בגללו. אפילו שאני עדיין מרגישה קצת בושה כשאני חושבת על התגובה שלו לחלק מהפנטזיות שחלקתי איתו, ואפילו לא חלקתי את הטובות שבהן. כשאני מסתכלת אחורה על זה, אני מבינה כמה מעצמי הסתרתי כדי לנסות לגרום לניק אושר.

אני רומנטיקנית בליבי. תמיד הייתי. אני רוצה למצוא מישהו שיתאים לי ולהרגיש את כל הרגשות, לחוות אהבה גדולה, אמיתית, נצחית.

לא, זו לא הפרידה שמדכאת אותי. זה שאני לא מסוגלת למצוא אהבה כזאת ולא משנה כמה אני מנסה. ואני ממש מנסה. ניסיתי שוב אחרי ניק, ויצאתי תקופה קצרה עם בחור אחר, אבל הוא נתן לי רק סימן מציצה והותיר אותי עם תחושת אכזבה.

אהבה אמיתית היא כנראה הדבר הכי גדול ברשימת הדברים שחשבתי שיסתדרו עד עכשיו ולא קרו. הנשמה התאומה, הבית שניצור יחד, אולי אפילו המשפחה שנקים יום אחד.

קשה לא להרגיש אכזבה כשאני רואה את החברים ואת המשפחה שלי נהנים מעתיד מושלם כזה, אפילו שברור לי שאני רואה הרבה מהשלמות הזאת דרך המשקפיים המעוותים של המדיה החברתית.

ועדיין, אני רוצה להגיע לשם. הגשמתי את החלומות המקצועיים שלי ועכשיו הייתי רוצה להתחיל להגשים את החלומות האישיים שלי, אבל אני לא מצליחה לגרום לזה לקרות, ואני אובדת עצות בנוגע לשאלה מה כדאי לי לעשות לגבי זה.

אלי תמיד אומר, "תרגישי טוב יותר על בטן מלאה," אז אני פונה ימינה לרחוב איסט ביי ההומה. אני מורידה את אחת מרצועות התיק שלי מהכתף, מביטה מטה ופותחת את התיק כדי לזרוק את האוזניות פנימה, ואז מביטה בחזרה מעלה.

מבטי נוחת על טנדר שחונה ליד המדרכה מחוץ לסמטת יוניטי, שבה שוכנת המסעדה של אלייג'ה, 'דה פרל'.

הטנדר ישן, לא בדיוק וינטג', אבל במצב מושלם. גריל הכרום בוהק ואין שום כתם חלודה עליו. הצמיגים חדשים. הצבע האדום מבריק ונקי ללא שום שריטות, מכות או לכלוך.

ליבי מחמיץ פעימה כשאני רואה את הבחור שזז מאחוריו. הטנדר גדול, וגם הוא. הוא גבוה ו... 'שרירי' נשמע נדוש, אבל זה בדיוק מה שהוא. רחב ושרירי כולו, עם כתפיים שמתפרשות לרוחב מאה קילומטר ובית חזה בגודל של חבית ויסקי. אבל לא גדול כמו שחקן פוטבול. אפילו שמשהו בשרירים העבים שלו יוצר רושם של אתלט. התנועות שלו מפגינות מעין חינניות שקשורה לספורט.

אני מרגישה משיכה. סוג של הכרה. אני מאיטה את צעדיי ומטה את הראש כדי לזכות להצצה טובה יותר. הבחור דוחף מה שנראה כמו ארגז ריק לתוך תא המטען של הטנדר שלו. חולצת הטי האפורה והצמודה שלו עולה כשהוא זז וחושפת פיסת בטן שזופה ושרירית, ושביל בלונד־כהה שעיר במיוחד שיורד למישור המתוח של הבטן התחתונה שלו, נעלם לתוך מכנסי הג'ינס הדהויים.

מכנסי הג'ינס יושבים עליו כמו כפפה, בסגנון ברוס ספרינגסטין של שנת 1984. טיפת זיעה נוחתת לי בתוך העין. אני ממצמצת.

הבחור אוחז במצחיית כובע הבייסבול המרופט שלו, מוריד אותו מראשו וחושף רעמה מזיעה של שיער בלונדיני כהה עבה ומתולתל קלות, בגוון של אותו שביל עליז. הוא מעביר בו יד ומחזיר את הכובע לראשו, הפוך הפעם. אני ממש יכולה לראות את הזיפים שלו עכשיו. ארוכים מספיק כדי להיחשב זקן. התנועות שלו חזקות. יציבות. איטיות.

עיניו ננעלות על עיניי והבטן שלי צונחת. הן בגוון מדהים של כחול, פעורות לרווחה, כנות וקצת פראיות. אלה עיניים של גבר שיודע מה הוא רוצה. אזהה אותן בכל מקום.

הן שייכות ללוק רוג'רס, החבר הכי טוב של אחי והבחור שאני דלוקה עליו מאז שנפגשנו לפני יותר מעשור, הידלקות מהסוג המגוחך של נערה מתבגרת שאוהבת שירים אמוציונליים של להקת 'דאשבורד קונפשונל' ומשולשי אהבה בין ערפדים ויצורים משני צורה.

איך, לעזאזל, לא זיהיתי אותו מוקדם יותר? אני מאשימה בזה את החרדה הקיומית שאני מרגישה ואת הדוכס הדמיוני והחתיך שמסתובב לי בראש. למען האמת, לא התראינו די הרבה זמן, ונראה לי שהפעם האחרונה שדיברתי עם לוק הייתה במסיבת יום ההולדת של אוליביה, לפני כמה שבועות.

"גרייסי ג'קסון!" הוא אומר, חיוך מקסים מתפשט על פניו כשהוא טורק את דלת תא המטען. "אני יודע שאת עושה חיל וכובשת את העולם, אבל זה לא אומר שאת יכולה לשכוח מאיתנו, האנשים הקטנים, את שומעת? לא ראיתי אותך שנים. מה שלומך, ילדה?"

אני מחייכת חזק כל־כך, שאני מרגישה את שפתיי נמתחות כל הדרך עד האוזניים. לעזאזל עם ההידלקות הערפדית הנוצצת הזאת. "אני מחזיקה מעמד. נפלא לראות אותך, לוק."

"אני שמח שאיחרתי במשלוח שלי ל'דה פרל' היום כי בכל מצב אחר לא הייתי נתקל בך."

לוק עוקף את הטנדר ואז הוא מולי, מטר ותשעים ומזיע, אבל איכשהו מריח כמו כביסה נקייה. בלי לחשוב, אני פורשת את זרועותיי לצדדים ועולה על קצות האצבעות.

"אני מזיע כמו זונה בכנסייה," הוא מזהיר, "את לא רוצה לחבק אותי."

"אני בהחלט רוצה," אני אומרת וכורכת זרועות סביב הצוואר שלו. "התגעגעתי אליך. מה שלומך?"

הוא כורך זרוע סביב מותניי ומצמיד אותי אליו כמו שהוא תמיד עושה. הגוף שלי נדלק כמו שתמיד קורה. ובדיוק כמו שתמיד קורה, החלל בינינו וסביבנו הופך מחושמל, מפצפץ מאפשרויות ומכמיהה.

לרגע אחד אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק דרך השיניים. אלוהים, אני אוהבת את זה. את הכבדות שמתנחלת בין רגליי, את הדרך שבה החזה שלי כואב טיפה. להיות בזרועותיו זו תזכורת בוטה לכמה אני גוועת מבחינה מינית.

עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי את זה. את המשיכה. את התשוקה הגולמית. ניק היה הרבה דברים, אבל הוא לא היה חיה במיטה. לכל הרוחות, הבחור נפרד ממני כשסיפרתי לו שאני רוצה לנסות קצת משחקי תפקידים, אבל לוק? אם השמועות ברחבי העיר נכונות, לוק הוא הדבר האמיתי המזדיין, תרתי משמע.

מעולם לא ניסיתי לממש את הדבר הזה שיש לי כלפיו. במשך זמן רב גרנו בערים שונות. כששנינו היינו בצ'רלסטון, היינו נפגשים לקפה מדי פעם ומפלרטטים בלי בושה כשנתקלנו זה בזה, מה שהיה לעיתים קרובות, אבל בסופו של דבר חיפשנו דברים שונים.

וצריך להביא בחשבון גם את אלי. אני בספק שאחי ישמח לשמוע שאנחנו מחככים את האיברים האינטימיים שלנו זה בזה. ואני גם תוהה אם המשיכה שאני מרגישה היא חד־צדדית. אני בטוחה שלוק מרגיש משהו. קשה להתעלם מהאנרגיה שבינינו, אבל הוא רוצח מלידה, דוגמה משובחת למין הגברי, חתיך ובעל ביטחון עצמי שכנראה מפלרטט עם כולן.

אבל אם השמועות ההן באמת נכונות... אני מודה שתמיד תהיתי איך הוא מאחורי דלתות סגורות.

"הכול טוב," הוא עונה. "המקום החדש מתקדם. את צריכה לקפוץ לחווה פעם, אשמח לעשות לך סיבוב. וגם אשמח לשמוע את דעתך על כמה דברים שחשבתי עליהם כמו איך לפתח את העסק שלי ואיך אוכל לגרום לבנות יפות לבוא לבקר אותי לעיתים תכופות יותר, אפילו שאני חי באמצע שום מקום."

במשך שנים, לוק היה שחקן בייסבול מקצועי. בהתחלה בליגת העל בשיקגו, אבל אז, בשל פציעה, הוא חזר לצ'רלסטון לשחק עבור קבוצת ה'פייראטס' שלנו בליגת המשנה. בשנה שעברה הוא פרש מהמשחק לתמיד וקנה חווה של מאה עשרים דונם על האי וודמלו. הוא מגדל כל מיני פירות וירקות אורגניים שם, שאת רובם אלייג'ה קונה עבור 'דה פרל'.

אני מחייכת. "בבקשה אל תגיד לי שיש לך טרקטור."

"בבקשה אל תגידי לי שאת חושבת שטרקטורים זה סקסי כי אז תהיה לנו בעיה אמיתית."

"זו בעיה לאהוב יותר מדי שירי קאנטרי ישנים ומצחיקים? 'היא חושבת שהטרקטור שלי סקסי' הוא כנראה השיר הכי אהוב עליי של קני צ'סני."

"שיר קלאסי, אבל לא. הבעיה היא שלא תצליחי להוריד את הידיים שלך ממני. אני רוכב על הטרקטור הזה כל היום, גרייסי. פאקינג כל היום."

"הראש שלי כנראה יתפוצץ."

"כנראה? בוודאות."

"ישנה בדיחה שם בפנים על לרכוב עליך במקום זה."

לוק מהנהן. "הגשתי לך את זה על מגש של כסף, הא?"

אני צוחקת ומחבקת אותו קצת יותר חזק. עשרים שניות עם לוק ואני כבר מרגישה טוב יותר. אני מסובבת את הראש ועינינו ננעלות. שלו רושפות, רק לשנייה, מספיק כדי שאקלוט ניצוץ של עניין. אני מפנטזת עליו מתכופף, משקיע את השיניים בצוואר שלי בסגנון ערפד מתבגר סקסי.

תני לי את נשמתך האלמותית, הוא יגיד. או לפחות את אחר הצהריים שלך.

במקום זה, לוק מרפה מאחיזתו. ידיו מחליקות במורד הגב התחתון שלי ומשתהות לחצי שנייה יותר מדי. ואז הוא משחרר אותי. כל עצם הווייתי נאנחת באכזבה.

אני ככל הנראה נאנחת באמת כי הגבות של לוק מתכווצות. "זה נשמע רציני," הוא אומר. "משהו מציק לך, גרייסי?"

"שבוע ארוך," אני עונה. "חודש ארוך." שנה ארוכה.

"תני לי להזמין אותך לבירה. את יכולה לדבר על זה. או שלא. אני יכול לדבר על הטרקטור שלי במקום זה, ואיך ההרגשה של הדבר הזה פועם בין הרגליים שלי הופכת את החיים לשווים לחיות אותם."

אני צוחקת. "או־קיי, כן, אשמח לבירה."

לוק מושיט כף יד עצומה מאחוריו, אוחז בידית דלת הנוסע ופותח את הדלת. "אין לי את קני צ'סני, אבל יש לי מארז ישן של טרישה יירווד שאני יכול לנגן."

"אתה אוהב את טרישה?" אני עוקפת אותו כדי לטפס לתוך הטנדר שלו. הטנדר נקי ומתוחזק בדיוק כמו החלק החיצוני. הפנים מריח כמו לוק, חומר ניקוי וסבון 'אייבורי'. הלב שלי מחמיץ פעימה.

"אין לך מושג כמה אני אוהב לשמוע את טרישה."

"אני מתערבת איתך על סיבוב המשקאות הראשון שאני מכירה יותר מילים בשירים של טרישה ממך," אני אומרת. "אימא שלי הקשיבה לה ללא הפסקה כשהייתי ילדה."

לוק סוגר את הדלת. החלון פתוח עד הסוף והוא מניח את ידיו — לעזאזל עם הידיים הגדולות והמסותתות האלה — על מסגרת החלון. הוא רוכן פנימה ושפתיו מתעגלות בחיוך.

"זו התערבות שאת עומדת להפסיד בה, גרייסי."