מעשה משעמם

1.

חי לו ברוסיה פרופסור רב־זכויות, ניקולאי סטֶפַּאנוֹביץ' כך וכך, יועץ סתרים ובעל אותות הצטיינות. גם ברוסיה גם מחוצה לה הוענקו לו עיטורים רבים כל־כך, עד שבעונדו אותם הוא מכוּנה בפי הסטודנטים "אִיקוֹנוֹסְטַאס".1 מודעיו נמנים עם שמנה וסלתה של החברה, ומכל מקום אין ולא היה ברוסיה בעשרים וחמש או שלושים השנים האחרונות אף מלומד אחד מן המפורסמים שלא קשר עמו קשרי קרבה. היום אין לו איש להתרועע עמו, אך במבט אל העבר נמצא שאת הרשימה הארוכה של ידידיו חותמים שמות כגון פּירוֹגוֹב, קאוֶלין והמשורר נֶקראסוֹב, אשר העניקו לו ידידות כנה וחמה מאוד. הוא חבר בכל האוניברסיטאות של רוסיה ובשלוש אוניברסיטאות של חוץ־לארץ. וכן הלאה, וכן הלאה. כל אלה, ועוד הרבה עניינים שאפשר היה להוסיף ולגלגל בהם, מצטרפים יחדיו למה שמתקרא "השם שלי".

השם הזה שלי פופולרי מאוד. ברוסיה מכיר אותו כל מי שלמד קרוא וכתוב, ובחוץ־לארץ, כשהוא מוזכר מעל הקתדראות, נוספים עליו תמיד תארים כגון "הנודע" ו״המכובד". הוא נמנה עם אותם שמות מעטים, בני־מזל, שכל מי שמדבר בהם סרה או נושא אותם לשווא, נחשב בור ועם־הארץ בעיני הציבור ובעיני העיתונות. ואכן ראוי שכך יהיה. הלוא בשמי כרוכה לבלי־הפרד דמותו של אדם בעל־מוניטין, ברוך כשרונות, ובלי ספק גם מועיל. אני חרוץ וסבלני כגמל — וזה חשוב בלי ספק — וגם מהיר תפישׂה, וזה חשוב אף יותר. ועוד אומַר דרך אגב שאני ברנש מנומס, צנוע והגון. מעולם לא תחבתי את אפי לענייני ספרות ופוליטיקה, לא התנצחתי עם הדיוטות כדי לזכות בחיבת ההמון ולא נשאתי נאומים, לא בסעודות רשמיות ולא על קברי עמיתים... בכלל, השם שיצא לי כמלומד, שום רבב לא דבק בו ואין לו דבר להתלונן עליו. בר־מזל הוא.

אשר לנושא השם הזה, כלומר לי — הריני איש בן שישים ושתיים שנה, בעל ראש קירח, שיניים תותבות ו־tic שאין לו תקנה. כשם ששמי יפה וזוהר, כך אני עצמי אפרורי וחסר צורה. ידי וראשי רועדים מחמת תשישות. צווארי, כצווארה של גיבורה אחת אצל טוּרגנייב, דומה לצוואר הקוֹנטרבַּס, חזי נפול וגבי צר. כשאני מדבר או מרצה, מתעקם פי ונוטה הצדה, וכשאני מחייך מתכסות כל פני קמטי זקנה צפודים. דמותי העלובה אין בה דבר שיעשה רושם על הבריות, ורק כשאוחז בי ה־tic מופיעה על פני איזו ארשת מיוחדת, שוודאי יש בה כדי לעשות רושם ולעורר בכל מי שרואה אותי את המחשבה הקודרת: "נראה שהאיש הזה נוטה למות."

אני עדיין מרצה לא רע, כבעבר. כאז כן עתה אני מסוגל לרתק את שומעי במשך שעתיים. הלהט שלי, הסגנון הספרותי שאני משווה לדברי ושנינותי יש בהם כדי להסיח את הדעת מן הליקויים שבקולי — קול יבש, צורמני ומזדמר כקולו של איזה חנפן. הכתיבה שלי, לעומת זאת, גרועה. אותה פיסת מוח המופקדת על כושר הכתיבה אינה נשמעת לי עוד. כוח זיכרוני נחלש, מחשבותי אינן עקביות די הצורך, וכשאני מעלה אותן על הכתב, נדמה לי תמיד שאבדה לי היכולת לקשור אותן זו אל זו כראוי — המבנה יוצא חדגוני, המשפטים דלים ומהוססים. לא אחת אני נמצא כותב לא את מה שביקשתי לכתוב; וכשאני מסיים, שוב איני זוכר במה פתחתי. לא אחת משתכחות ממני מלים פשוטות לגמרי, ועלי לבזבז תמיד מרץ רב כדי להימנע מכתיבת ביטויים מיותרים ומשפטי פתיחה שאין בהם צורך — כל אלה מעידים בעליל על דלדול הכוחות השכליים. ולמרבה הפליאה, ככל שעניינה של הכתיבה פשוט יותר, כך אני מרבה להתאמץ ולהתענות בה. כשאני כותב מאמר מדעי אני חש עצמי חופשי ונבון יותר מבשעה שעלי לכתוב איזה מכתב ברכה או לנסח תזכיר. ואף זאת — לכתוב גרמנית או אנגלית קל לי יותר מלכתוב רוסית.

אשר לאורח־חיי בימים אלה, עלי לציין קודם־כול את נדודי השינה שאני מתייסר בהם לאחרונה. אילו שאלו אותי: מה הדבר המטביע היום את חותמו על חייך יותר מכול? הייתי עונה: נדודי השינה. מכוח ההרגל אני פושט את בגדי בדיוק בחצות, כבעבר, ושוכב לישון. אני נרדם מהר, אבל בשתיים בלילה אני מתעורר בתחושה שלא ישנתי כלל. לא נותר לי אלא לקום מן המיטה ולהדליק את המנורה. שעה או שעתיים אני מתהלך בחדר הלוך ושוב ומביט אל התמונות ואל התצלומים המוּכּרים לי משכבר. כשנמאסת עלי ההליכה אני יושב אל שולחני, יושב בלי נוע ולא חושב על כלום, לא משתוקק לכלום. אם מונח לפנַי איזה ספר, אני מקרב אותו אל עיני בהיסח־הדעת וקורא בו ללא שום עניין. לילה אחד, לפני זמן לא רב, קראתי כך, ממש בבלי־דעת, רומן שלם בעל שם מוזר: "על מה שרה הסנונית". כדי להעסיק את מוחי, יש שאני מאלץ את עצמי לספור עד אלף, ויש שאשווה לנגדי את פרצופו של אחד מעמיתי ואנסה להיזכר: באיזו שנה ובאילו נסיבות קיבל את משרתו? אני אוהב להטות אוזן לקולות ולרחשים. הנה עולה ממרחק שני חדרים קולה של בתי ליזה הפולטת בשנתה איזה מלמול חפוז; הנה עוברת אשתי באולם ונר בידה, וחזקה עליה שתשמוט מידה את קופסת הגפרורים; הנה חורקים קרשיו היבשים של הארון; הנה מזמזם פתאום המבער במנורה — וכל הרחשים האלה מרגשים אותי משום־מה.

לא לישון בלילה פירושו לחוש בכל רגע ורגע שאינך ככל האדם; על כן אני מצפה בקוצר־רוח לבוקר וליום, שאז אני זכאי לא לישון. שעות ארוכות של ייסורים עוברות עד שקורא התרנגול בחצר. ראשון הוא למבשרי הגאולה. אך נשמע קולו, וכבר אני יודע שלא תעבור שעה ולמטה יקיץ משנתו השוער, ישתעל בזעף ויעלה במדרגות לשם צורך זה או אחר. אחר־כך יתחיל האוויר מעבר לחלונות להחוויר אט־אט, קולות יעלו מן הרחוב...

יומי נפתח עם בואה של אשתי. היא נכנסת אלי לבושה חצאית, שערה עדיין לא מסורק אך פניה כבר רחוצות ובושם פרחים נודף ממנה; היא מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן מלים עצמן:

"סלח לי, נכנסתי רק לרגע... שוב לא ישנת?"

אחר־כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא, ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אלה אותם דברים עצמם. בדרך־כלל היא פותחת בחקירה דאוגה ונמרצת על מצב בריאותי, אחר־כך היא נזכרת פתאום בבננו הקצין, המשרת בוורשה. מדי חודש בחודשו, אחרי ה־20 בחודש, אנחנו שולחים לו 50 רובל, ועניין זה משמש לנו נושא עיקרי לשיחותינו.

"זה מכביד עלינו, כמובן," נאנחת אשתי. "אבל כל עוד אין הוא עומד איתן על שתי רגליו, אנחנו חייבים לעזור לו. הנער משרת בארץ זרה, המשכורת שלו זעומה... בעצם, אם אתה רוצה, נשלח לו בחודש הבא לא חמישים אלא ארבעים. מה דעתך?"

מניסיונה יומיום יכלה אשתי ללמוד שההוצאות אינן פוחתות כשמרבים לדבר בהן; אבל אשתי אינה לומדת מן הניסיון, ובכל בוקר היא מקפידה לספר לי גם על הקצין שלנו, גם על מחיר הלחם שירד, תודה לאל, לעומת הסוכר שהתייקר בשתי קופֵּיקות — ואת כל הדברים האלה היא מספרת כאילו חדשות בפיה.

אני מקשיב ומהנהן בהיסח־הדעת; וכנראה משום שלא ישנתי בלילה, משתררות עלי מחשבות משונות, לא נחוצות. אני מביט על אשתי, מלא פליאה כתינוק. בתימהון אני שואל את עצמי: האם האשה הזקנה הזאת, השמנה כל־כך, המסורבלת, שפניה אטומות ואין בהן אלא דאגה קטנונית וחרדה לפת־לחם, ומבטה מעורפל מן ההרהורים שהיא מהרהרת בלי הפוגות בחובות ובמצוקה, האשה שאינה מדברת אלא על ההוצאות ואינה מחייכת אלא בשעה שנודע לה על ירידת מחירים — האם האשה הזאת היתה אי־פעם אותה וַאריָה דקת־הגֵו, שאהבתיה בלהט על שׂכלהּ הטוב והבהיר, על טוהר נפשה ועל יופיה, אהבתי אותה, כאותלו את דסדמונה, על ש״נכמר בה לבה" והלך שבי אחרי חקירותי המדעיות? האם זו אותה האשה, אשת־חיקי ואריה, אשר ילדה לי אי־אז את בני?

אני מאמץ את עיני ומסתכל בפניה של הזקנה הזאת, המגושמת וחסרת הצורה, ומחפש בה את ואריה שלי; אך מן העבר לא שרדה בה אלא החרדה לבריאותי, וכן המנהג לכנות את משכורתי ״משכורתנו״, ואת הכובע שלי — "כובענו". לבי נכאב למראיה, וכדי לנחם אותה ולוּ מעט, אני מניח לה לדבר ככל העולה על רוחה, ושותק אפילו בשעה שהיא חורצת משפט לא צודק על אנשים או נוזפת בי על שאיני עוסק ברפואה מעשית ואיני מפרסם ספרי לימוד.

שיחתנו מסתיימת תמיד באותה דרך עצמה. אשתי נזכרת פתאום שעדיין לא שתיתי תה, ונבהלת.

"למה אני יושבת פה ככה?" היא אומרת וקמה ממקומה. "המיחם עומד כבר מזמן על השולחן, ואני רק מפטפטת. כמה מפוזרת נהייתי, ריבונו של עולם!"

היא נחפזת ללכת לדרכה ונעצרת ליד הדלת כדי לומר:

"אנחנו חייבים כסף ליֶגוֹר בעד חמישה חודשים, אתה יודע? אסור להלין את שכרם של המשרתים, כמה פעמים כבר אמרתי לך! הלוא קל יותר לשלם עשרה רובל כל חודש, מלשלם חמישים רובל בעד חמישה חודשים!"

כשהיא עוברת את סף החדר היא נעצרת שוב ואומרת:

"יותר מכול כואב לי הלב על ליזה המסכנה שלנו. הילדה לומדת בקוֹנסֶרווטוֹריוֹן, נמצאת כל הזמן בחברה טובה, אבל איך היא מתלבשת — אלוהים ישמור! המעיל שלה — חרפה לצאת בו לרחוב. אילו היתה בתו של פלוני־אלמוני — מילא, אבל הרי כולם יודעים שאביה פרופסור נודע, יועץ סתרים!"

עכשיו, אחרי שהטיחה בי את שמי ואת דרגתי, היא מסתלקת סוף־סוף. ככה נפתח יומי. והמשכו אינו יפה מתחילתו.

כשאני יושב ושותה תה, נכנסת אלי ליזה שלי, במעיל ובכובע והתווים בידה, מוכנה ומזומנה ללכת לקונסרווטוריון; בת עשרים ושתיים היא ונראית צעירה יותר, יפת־תואר ודומה קצת לאשתי בימי עלומיה. היא נושקת לי נשיקה ענוגה על הרקה ועל היד ואומרת:

"שלום אבא'לה. אתה בסדר?"

המשך בספר המלא