חאג'י מוראט

שבתי הביתה דרך השדות. זה היה בעיצומו של קיץ. את החציר באפרים כבר קצרו ועתה התכוננו לקצור את השיפון.

יש בה, בעונה זו של השנה, לקט פרחים מלבב: אספסת אדומה, לבנה וורודה, שעירה וניחוחית; מרגניות עזות מצח, פרחי "אוהב – לא אוהב" לבנים כחלב שתוכם צהוב בוהק, על צחנתם העבשה והבשומה; ברבריאה צהובה על ריחה הדוּבשני; פעמוניות תמירות, לבנות וסגלגלות, דמויות צבעונים; אפונה מטפסת; סקאביוזות עדינות, צהובות, אדומות, ורודות, סגלגלות; צמחי צדי דרכים, עם שמץ של פלומה ורודה וניחוח כמעט לא מורגש ונעים; דגניות, הכחולות־בהירות באור השמש ובראשיתן, והמכחילות ומאדימות עם ערב ולעת זקנה; ופרחיה העדינים, הנודפים ריח שקד, הנובלים כהרף־עין, של הכשות.

ליקטתי לי זר גדול של פרחים שונים והייתי בדרכי הביתה, כשהבחנתי בתעלה בברקן נפלא בצבע פטל, במלוא פריחתו, מהמין שנקרא אצלנו "טטארי", ושעליו משתדלים לפסוח בקציר, וכשהוא נקצר שלא בכוונה זורקים אותו הקוצרים מן התבן כדי שלא ידקור את הידיים. עלתה בי מחשבה לקטוף את אותו ברקן ולהציב אותו באמצע הזר. ירדתי לתעלה ולאחר שהנסתי את דבוּר הבר השעיר, שמצץ את הפרח עד שנדבק אליו ושקע שם בשינה מתוקה ולאה, ניגשתי לקטוף את הפרח. אך המלאכה לא הייתה קלה. לא די שהגבעול דקר מכל עבריו, אפילו מבעד למטפחת שבה עטפתי את ידי – הוא היה חזק להחריד, כך שנאבקתי איתו כחמש דקות, תולש את סיביו אחד־אחד. כשקטפתי לבסוף את הפרח, הגבעול כבר היה כולו קרעים־קרעים, וגם הפרח עצמו לא נראה עוד רענן ויפה כקודם. מלבד זאת, בחספוסו ובהמוניותו, הוא לא התאים לפרחי הזר הענוגים. הצטערתי על שקטלתי לשווא את הפרח, שהיה יפה במקומו, והשלכתי אותו. "ובכל זאת, איזו עוצמה ותאוות חיים", הרהרתי כשנזכרתי במאמצים שבהם תלשתי את הפרח. "כמה התאמץ להגן על חייו, ובאיזה מחיר יקר מכר אותם!".

הדרך לביתי עברה בשדה בוּר של אדמה שחורה, שזה עתה נחרש. הלכתי עקלקלות במעלה הדרך המאובקת, שחורת הקרקע. השדה החרוש היה שייך לאחוזת אצילים, והוא היה רחב ידיים עד מאוד, כך שמשני צדי הדרך והלאה במעלה ההר לא נראה דבר חוץ מאדמת הבור השחורה, החרושה תלמים־תלמים שווים, שטרם שודדה. החריש היה הגון, ובשום מקום בשדה לא נראו ולו צמח או גבעול של עשב – הכול היה שחור משחור. "איזה יצור הרסני, אכזרי הוא האדם, וכמה מני יצורים חיים וצמחים השמיד כדי לקיים את חייו", הרהרתי, בעודי תר בלי משים אחר דבר־מה חי בלב אותו שדה שחור ומת. לפני, מימין הדרך, בצבץ שיח. כשקרבתי אליו, ראיתי שהשיח אינו אלא ה'טטארי', כזה שאת פרחו קטפתי והשלכתי לחינם.

שיח ה'טטארי' התפצל לשלושה גבעולים. אחד מהם נתלש ושארית הענף, הזדקרה כמו יד גדועה. השניים האחרים היה להם על כל אחד פרח. הפרחים האלה היו אי־אז אדומים, ואילו כעת השחירו. גבעול אחד היה שבור, ומחציתו, שפרח מטונף בקצהו, נידלדלה למטה; והאחר, אף על פי שהיה מגואל ברפש של אדמה שחורה, עוד הזדקר כלפי מעלה. ניכר היה שהשיח כולו נדרס תחת גלגל ורק אחר־כך שב והזדקף, ולכן ניצב עקמומי, ובכל זאת ניצב עדיין. כאילו תלשו לו נתח מגופו, שפכו את קרביו, עקרו את ידו וניקרו את עינו, אך עודו עומד ואינו נכנע לאדם, שהשמיד את כל אחיו סביבו.

"איזו חיוניות!", הרהרתי. "האדם הכריע עולם ומלואו, השמיד ריבוא מיני עשב, ואילו זה עודנו מסרב להיכנע".

ובזיכרוני עלה מעשה אחד משכבר הימים שאירע בקווקז, שמקצת ממנו ראיתי במו עיני, מקצת שמעתי מעדי ראייה, ומקצת דימיתי לעצמי. והרי אותו סיפור מעשה, כפי שהוא התגבש בזיכרוני ובדמיוני.

א

זה היה בשלהי שנת 1851.

בערב קר של נובמבר נכנס חאג'י מוראט רכוב על סוסו לאאוּל¹ הצ'צ'ני העוין מאחקט, האפוף עשן קיזיאק² מעלה ניחוח.

זה עתה נדמה קריאתו המתוחה של המוּאזין, ובאוויר ההרים הצלול, הרווי בניחוחו של עשן הקיזיאק, נשמעו בבירור, מבעד לגעיית הפרות ופעיית הכבשים שהתפזרו בין הסאקלות³ של האאול הדבוקות זו לזו כתאי כוורת, הצלילים הגרוניים של קולות הגברים המתווכחים וקולות הנשים והילדים שהגיעו מלמטה, מן המעיין.

אותו חאג'י מוראט המפורסם במעלליו היה הנאיב⁴ של שאמיל,⁵ והוא לא יצא לרכוב אלא בנס מונף ובליווי עשרות מוּרידים⁶ הדוהרים סביבו ומפגינים את אומנות הרכיבה שלהם. עתה, מעוטף בברדס ובחמילה, שרובה הזדקר מתחתיה, הוא רכב עם מוריד אחד, משתדל להתבלט פחות ככל האפשר, נועץ מבט זהיר בעיניו השחורות הזריזות בפני התושבים שנקרו בדרכו.

משהגיע אל מרכז האאול, לא רכב חאג'י מוראט ברחוב המוליך לכיכר, אלא פנה שמאלה, לסמטה צרה. כשקרב לסאקלה השנייה בסמטה, הכרויה במחצית ההר, הוא עצר והתבונן לצדדים. מתחת לסככה שבחזית הסאקלה לא היה איש, ורק על הגג, מאחורי ארובת החומר שטויחה זה עתה, שכב בן־אדם מכוסה במעיל מפרוות כבשים. חאג'י מוראט נגע קלות בניצב שוטו באיש השוכב על הגג, וצקצק בלשונו. מתחת לפרווה הזדקף זקן במצנפת לילה ובבּשמט⁷ קרוע ומרובב. עיניו חסרות הריסים של הזקן היו אדומות ולחות, והוא מצמץ כדי לפקוח אותן. חאג'י מוראט מלמל כמקובל: "סלאם עליכום", וגילה את פניו.

"עליכום סלאם", אמר הזקן, וכשזיהה את חאג'י מוראט חייך בפה חסר שיניים. הוא קם על רגליו הרזות, והחל להכניסן לנעליים בעלות עקבי העץ, שעמדו ליד הארובה. לאחר שנעל את נעליו, תחב בלא חיפזון את ידיו לשרוולי מעיל פרוות הכבשים חסר הבִטנה והמקומט שלו, וירד בסולם שהיה מוצמד אל הגג, בגבו אל המדרגות. ובעת שהתלבש וירד, נענע הזקן בראשו על צווארו הדקיק, השזוף, חרוש הקמטים, ולעלע ללא הפסק בפיו חסר השיניים. כשירד לארץ, הוא תפס בתנועה של הכנסת־אורחים נדיבה ברסן סוסו של חאג'י מוראט ובארכובתו הימנית, אך המוריד החזק והזריז של חאג'י מוראט, שמיהר לרדת מסוסו, נחפז והרחיק מעט את הזקן ובא במקומו.

חאג'י מוראט ירד מסוסו ונכנס, צולע קלות, אל מתחת לסככה. נער כבן חמש־עשרה יצא חיש לקראתו מפתח הדלת, ונעץ בפתיעה באורחים את עיניו הבורקות, השחורות כדמדמניות בשלות.

"רוץ למסגד וקרא לאביך", ציווה עליו הזקן, שהקדים את חאג'י מוראט ופתח בפניו את הדלת הקלה והחורקת אל תוך הסאקלה. בעת שחאג'י מוראט נכנס, יצאה מן הדלת הפנימית אשה לא צעירה, דקיקה, רזה, בבשמט אדום על חולצתה הצהובה ובאברקיים כחולים, נושאת כרים.

"בואך בשעה טובה", אמרה, השתחוותה אפיים והחלה להניח את הכרים ליד הקיר הקדמי, כדי שהאורח יתרווח עליהם.

"ולוואי שבנייך יאריכו ימים", השיב חאג'י מוראט, השיל מעליו את החמילה הארוכה, הסיר את הרובה ואת החרב ומסר אותם לזקן.

הזקן תלה בזהירות את הרובה ואת החרב על מסמר, סמוך לכלי נשקו של בעל־הבית, בין שתי גיגיות גדולות שהבריקו על הקיר המטויח והמסויד למשעי.

חאג'י מוראט סידר את אקדחו שהיה נתון מאחורי גבו, ניגש אל הכרים שהניחה האישה, ולאחר שקיפל את כנפות החלוק הצ'רקסי⁸ שלו, התיישב עליהן. הזקן התיישב למולו על עקביו היחפים, עצם את עיניו ונשא את כפות ידיו מעלה. חאג'י מוראט עשה כמוהו. לאחר מכן, משאמרו את תפילתם, החליקו שניהם בידיהם על פניהם, בהצמידם אותן בקצות זקניהם.

"ני חאבּאר?", שאל חאג'י מוראט את הזקן, כלומר, "מה חדש?".

"חאבאר יוק" – "אין חדש", השיב הזקן, שלא הביט בפניו של חאג'י מוראט אלא בחזהו, בעיניו האדומות, נטולות החיים. "אני גר במכוורת ורק היום באתי לבקר את הבן. הוא יודע".

חאג'י מוראט הבין שהזקן אינו רוצה לומר את אשר הוא יודע ואשר נחוץ לו לחאג'י מוראט לדעת, הנהן קלות בראשו ולא הוסיף לשאול.

"אין שום חדשות טובות", פתח ודיבר הזקן, "רק זאת, שכל הארנבים זוממים כיצד לגרש את הנשרים, ואילו הנשרים ממשיכים לקרוע לגזרים פעם את זה ופעם את זה. בשבוע שעבר שרפו הכלבים הרוסים את הגורן של אנשי מיצ'יצְק, שייקרע להם הפרצוף!", חרחר הזקן בזעם.

נכנס המוריד של חאג'י מוראט, פוסע ברגליו החזקות ברכות, בצעדים גדולים על פני רצפת העפר. הוא הסיר, ממש כמו חאג'י מוראט, את חמילתו, את רובהו ואת חרבו, ולאחר שנשארו עליו רק פגיונו ואקדחו, תלה אותם בעצמו על אותם המסמרים שעליהם היה תלוי נשקו של חאג'י מוראט.

"ומי הוא?", שאל הזקן את חאג'י מוראט, והצביע על הנכנס.

"המוריד שלי, אלדאר שמו", אמר חאג'י מוראט.

"טוב", אמר הזקן והורה לאלדאר בידו לשבת על שטיח הלבד, לצדו של חאג'י מוראט.

אלדאר התיישב ישיבה מזרחית בשיכול רגליים, ונעץ בשתיקה את עיני האיל היפות שלו בפניו של הזקן, שהחל לדבר באריכות ובחופשיות. הזקן סיפר כיצד, בשבוע שעבר, הבחורים שלהם תפסו שני חיילים: אחד מהם הרגו, ואת השני שלחו לווידינו,⁹ אל שאמיל. חאג'י מוראט הקשיב בפיזור נפש, מציץ אל הדלת ומטה אוזן לצלילים הבוקעים מבחוץ. מתחת לסככה שבחזית הסאקלה נשמעו צעדים, הדלת חרקה ונכנס בעל־הבית.

בעל הסאקלה, סעדוֹ, היה אדם כבן ארבעים, זקנקנו קטן, אפו ארוך ועיניו שחורות, אם כי לא בורקות כעיני בנו, הנער בן החמש־עשרה, שהתרוצץ אחריו ונכנס עתה לסאקלה יחד עם אביו והתיישב ליד הדלת. בעל־הבית חלץ את קבקבי העץ שלו בפתח, הסיט אל עורפו, שלא גולח מזמן והלך והתכסה שיער שחור סמיך, את כובע הפרווה הישן והבלוי ומיהר להתיישב על בהונותיו מול חאג'י מוראט.

כמו הזקן, עצם גם הוא את עיניו, נשא את כפות ידיו מעלה, אמר תפילה, העביר את ידיו על פניו ורק אז פתח בדברים. הוא אמר שיצאה פקודה מאת שאמיל לעצור את חאג'י מוראט, חי או מת, שרק אתמול יצאו שליחיו של שאמיל רכובים לדרכם, ושהעם פוחד להמרות את פי שאמיל, ושעל כן יש להיות זהירים.

"אצלי בביתי", אמר סעדו, "כל עוד אני חי, לא יאונה רע לקונאק¹⁰ שלי. אבל מה יהיה בשדה? צריך לתת על זה את הדעת".

חאג'י מוראט הקשיב רוב קשב והנהנן בראשו לאות הסכמה. כשסעדו סיים את דבריו, הוא אמר:

"טוב. כעת צריך לשגר אל הרוסים אדם עם איגרת. המוריד שלי ילך, אבל נחוץ לו מלווה".

"אשלח את בּאטא אחי", אמר סעדו. "קרא לבאטא", פנה הוא אל בנו.

הנער זינק כקפיץ מתוח על רגליו הזריזות ומיהר לצאת מהסאקלה, מנפנף בידיו. לאחר כעשר דקות הוא חזר עם צ'צ'ני שעורו השחים והשחיר כמעט מהשמש, שרירי וקצר רגליים, בצ'רקסייה צהובה נפרמת, ששרווליה כה קרועים עד שנעשו גדילים־גדילים, ובחותלות עור שחורות משולשלות. חאג'י מוראט בירך לשלום את הנכנס, ומיד, בלי להכביר במילים, אמר קצרות:

"תוכל להוביל את המוריד שלי אל הרוסים?".

"אפשר", הפטיר באטא מהר ובעליצות, "הכול אפשר. במקומות שאני עובר בהם, שום צ'צ'ני אחר לא יעבור. יש שילכו, יפזרו הבטחות ולא יעשו דבר. ואני יכול גם יכול".

"בסדר", אמר חאג'י מוראט. "על עמלך תקבל שלושה", אמר וזקף שלוש אצבעות.

באטא הנהן בראשו כרוצה לומר שהבין, אך הוסיף שלא למען בצע כסף הוא טורח, אלא הוא נכון לשרת את חאג'י מוראט בשל הכבוד שבדבר. כל אנשי ההר מכירים את חאג'י מוראט וזוכרים כיצד היכה את החזירים הרוסים שוק על ירך...

"טוב", אמר חאג'י מוראט, "החבל יפה כשהוא ארוך, והדיבור כשהוא קצר".

"טוב, אשתוק".

"במקום שהארגוּן¹¹ מתעקל, מול המצוק, יש מערה־יער, שם עומדות שתי ערימות של חציר. מכיר?".

"מכיר".

"שם, שלושה מפרשיי מחכים לי", אמר חאג'י מוראט.

"אָיָה",¹² אמר באטא, מהנהן בראשו.

"תשאל את חאן מגומה. חאן מגומה יודע מה לעשות ומה לומר. צריך להוביל אותו אל המפקד הרוסי, אל וורונצוב,13 הנסיך, התוכל?".

"אוביל".

"להוביל ולהביא בחזרה, התוכל?".

"אפשר".

"לאחר שתביאו שמה, תשוב אל היער. גם אני אהיה שם".

"הכול אעשה", אמר באטא, וקם ויצא, בהצמידו את ידיו אל חזהו.

"עוד בן־אדם צריך לשלוח לגֵחה", אמר חאג'י מוראט לבעל־הבית כשבאטא יצא, "ובגחה, מה שצריך זה ככה", כבר החל הוא לומר, תופס באחת מלולאות הצ'רקסייה שלו, אך כיוון שראה שתי נשים הנכנסות לסאקלה, מיד שמט את ידו והשתתק.

האחת היתה אשתו של סעדו, אותה אשה מבוגרת, רזה, שהניחה את הכרים. האחרת היתה נערה צעירה, בשרוואל אדום ובבשמט ירוק, ומין רעלה ממטבעות של כסף כיסתה את כל חזהּ. בקצה צמתה השחורה, הלא ארוכה אך העבה וקשה, שנחה בין שכמות גבה הרזה, היה תלוי רובל של כסף. עיניה השחורות, עיני דמדמניות כשל אביה ואחיה, ברקו בעליצות בפניה הצעירות, שהתאמצו לשמור על סבר חמור. היא לא הביטה באורחים, אך ניכר היה שחשה בנוכחותם.

אשתו של סעדו נשאה שרפרף נמוך ועגול, ועליו תה, כופתאות, לביבות מטוגנות בחמאה, גבינה, צ'וּרֵק, הלוא הוא לחם דק ושטוח, ודבש. הנערה נשאה גיגית, קנקן נחושת ומגבת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*