פרק 1
המעשה בדלת
מר אַטֶרְסוֹן, עורך הדין, היה איש שפניו הזועפות לא הוּארו מעולם בחיוך. קר, נבוך בשיחה, עצור בביטוי רגשות, רזה, גבוה, מאובק ומשעמם, ובכל זאת קשה היה שלא לחבב אותו. בפגישות עם חברים, כשהיין היה לטעמו, קרן מעיניו משהו אנושי מאוד. המשהו הזה, שלא נשמע אף פעם בשיחתו של מר אַטֶרְסוֹן, לא התבטא רק בסימנים המוכרים של הבעת הפנים אחרי הארוחה, אלא נראה לעתים קרובות יותר, וגם ברור יותר, במעשים שעשה בחייו. כלפי עצמו הוא היה נוקשה. כשהיה לבדו שתה ג'ין כדי לדכא את הנטייה שלו ליין טוב, ואף על פי שאהב תיאטרון לא ראה אפילו הצגה אחת זה עשרים שנה ויותר. אבל כלפי האחרים גילה תמיד סובלנות. לפעמים התפלא, כמעט בקנאה, למראה ההתרגשות הרבה שמלווה את החטאים הקטנים, ונטה לעזור יותר מאשר להטיף מוסר. "אני מעדיף את הכפירה של קַין," היה אומר בבדיחוּת, "אני מרשה לאחי ללכת לכל הרוחות בדרך שלו." עם אופי כזה הזדמן לו פעמים רבות להיות הידיד ההגון האחרון, ובעל ההשפעה הטובה האחרונה, בחייהם של אנשים שהידרדרו. כל זמן שהיו ממשיכים לבוא למשרדו הוא לא הראה שום שינוי ביחסו כלפיהם.
אין ספק שהתנהגות כזאת לא דרשה ממר אַטֶרְסוֹן מאמץ רב. הוא לא גילה את רגשותיו ברבים, ונראה שאפילו החברוּת אתו היתה מבוססת על היכולת הזאת לשמור תמיד על רוח טובה. אדם צנוע ועניו סומך על הגורל שיפגיש אותו עם חוג ידידיו, וכזה היה גם עורך הדין. חבריו היו מחוג המשפחה, או אנשים שהכיר זמן רב. זה פשר הקשר שלו עם מר רִיצַ'רְד אֶנְפִילְד הצעיר, קרוב משפחה רחוק שלו, שהיה מפורסם כחובב בילויים. בעיני רבים זאת היתה חידה - מה מצאו שני אלה זה בזה ומה יש להם במשותף. אנשים שפגשו אותם בטיוליהם הקבועים בימי ראשון, סיפרו שהשניים לא החליפו מילה זה עם זה, נראו משועממים באופן יוצא מן הכלל וקידמו בשמחה ובהקלה גלויות כל הופעה של ידיד. ולמרות כל זה ייחסו השניים חשיבות עליונה לטיולים האלה, ראו בהם המאורע המרכזי של השבוע, ולא זו בלבד שדחו לשם כך בילויים שונים, אלא גם סירבו לפניות בענייני עסקים כדי שיוכלו ליהנות מהטיול ללא הפרעה.
קרה המקרה ובאחד הטיולים שלהם הוליכה אותם דרכם אל רחוב צדדי באזור הומה של לונדון. הרחוב היה צר ושקט, אבל בימי החול התנהל בו מסחר משגשג. תושביו היו כולם סוחרים מצליחים, ונדמה שרצו להצליח עוד יותר והציגו חפצי מותרות בראוותנות רבה, וכך נראו חזיתות החנויות לאורך הרחוב המואר מזמינות ומפתות כמו שורות של מוכרות מחייכות. אפילו בימי ראשון, כאשר קסמיו הצבעוניים של הרחוב נסתרו מן העין והוא היה ריק כמעט מאנשים, זרח הרחוב והאיר - לעומת הסביבה האפרורית - כמו להבה ביער. בתריסים שנצבעו לא מזמן, בנחושת המצוחצחת של ידיות הדלתות, בניקיון ובעליזות ששררו בכול, משך הרחוב את מבטו של ההולך בו ושימח את לבו.
במרחק שתי דלתות מפינת הרחוב, לכיוון מזרח, קטעה בצד שמאל את שורת הבתים כניסה לסמטה, ובדיוק באותו מקום הטיל בניין קודר צל על הרחוב. זה היה בניין דו־קומתי, לא נראה בו חלון, גם לא פתח, חוץ מדלת אחת בקומה התחתונה וקיר אטום ואפור בעליונה. כל אבן ואבן סיפרה על לכלוך והזנחה ממושכים. הדלת, שלא היו בה פעמון או ידית הקשה, היתה מרופטת וחסרת צבע. בני־בלי־בית נשענו עליה והציתו בה גפרורים, ילדים שיחקו על המדרגות, נערים ניסו את הסכינים שלהם על מסגרת העץ. דומה ששנים רבות לא ניסה אף אחד לגרש את האורחים הלא קרואים האלה, או לתקן את הנזקים שחוללו.
מר אֶנְפִילְד ועורך הדין פסעו בצד השני של הרחוב, אבל כשהגיעו מול הכניסה, הרים הידיד את מקלו והצביע.
"האם שמת לב פעם אל הדלת הזאת?" שאל. וכאשר השיב עורך הדין בחיוב, המשיך מר אֶנְפִילְד: "זה מזכיר לי סיפור מוזר ביותר."
"באמת?" אמר מר אַטֶרְסוֹן, ושינוי מה ניכר בקולו, "ומה הסיפור?"
"טוב, זה היה כך," השיב מר אֶנְפִילְד. "חזרתי הביתה מאיזה מקום בקצה העולם, והדרך עברה בחלק של העיר שלא היה בו שום דבר חוץ מפנסים. רחוב אחרי רחוב וכל האנשים ישֵנים - רחוב אחרי רחוב מואר כמו לכבוד תהלוכה, וכולם ריקים כמו בית קברות - עד שהגעתי למצב שאני מקשיב ומקשיב ומתחיל להתפלל שיבוא שוטר. פתאום ראיתי שתי דמויות: האחת - איש קטן, שצעד במהירות רבה לכיווּן מזרח, והשנייה - ילדה בת שמונה או עשר, שרצה במהירות רבה ברחוב השני. כן, חבר, השניים התנגשו זה בזה, כמובן, בפינת הרחובות. וכאן מגיע החלק הנורא בסיפור. האיש דרך באדישות על גופה של הילדה והשאיר אותה צורחת על האדמה. ואם זה איום לשמוע, אז לראות את זה היה סיוט. זה לא היה אדם, זה היה מפלצת דורסת. הרמתי קול צעקה, רצתי, תפסתי את האדון בצווארון וגררתי אותו בחזרה למקום שכבר התאסף בו קהל לא קטן סביב הילדה הצועקת. הוא היה אדיש לגמרי ולא ניסה להתנגד, אבל נתן בי מבט מכוער כל כך, שזיעה כיסתה מיד את גופי. האנשים סביבנו היו קרובי משפחה של הילדה, כך התברר. לא עבר זמן רב ובא גם הרופא שאליו רצה הילדה בשליחות. מצבה של הילדה לא היה חמור ביותר, היא נבהלה יותר מאשר נפגעה, לדברי אותו רופא, והיית מצפה שבזה יסתיים העניין. בי עצמי עורר האדון הזה שנאה ממבט ראשון. כך גם בבני המשפחה של הילדה, דבר שהיה טבעי בהחלט. אבל הרופא, אכן, היה מקרה מפליא. הוא היה אחד מאותם רושמי תרופות טיפוסיים - יבש לגמרי, חסר גיל וצבע, בעל מבטא סקוטי מובהק, רגשני בערך כמו חֵמת־חלילים. אבל, ידידי, הוא הגיב בדיוק כמו השאר. בכל פעם שהביט באסיר שלי, ראיתי שהרופא הזה מחוויר בתשוקה חולנית להרוג אותו. ידעתי מה עובר במוחו ממש כמו שידעתי מה עבר במוחי שלי. וכיוון שרצח לא בא בחשבון, בחרנו באפשרות הטובה מכל האחרות. אמרנו לאיש שיש לנו יכולת וכוונה לחולל מהעניין שערורייה כזאת ששמו יוּכפש בכל קצווי לונדון. אם יש לו ידידים או זכויות כלשהן, נדאג לכך שיאבד אותם. ובשעה שדיברנו ואיימנו ניסינו כמיטב יכולתנו להרחיק ממנו את הנשים, שרצו להתנפל עליו כמו לביאות פצועות. מעולם לא ראיתי מעגל כזה של שנאה. ושם, באמצע, עמד לו הברנש, באדישות קודרת ולגלגנית - אבל הוא גם היה מפוחד, יכולתי לראות זאת - אך הוא עמד בזה, חבר, עמד ממש כמו שטן. 'אם אתם רוצים לפרסם את המקרה,' כך אמר, 'אינני יכול לעשות שום דבר נגדכם, כמובן. איש אינו מעוניין בשערורייה,' כך אמר. 'תגידו כמה.'
"ובכן, הצלחנו לסחוט ממנו מאה לירות סטֶרלינג למען משפחת הילדה. הוא היה מעדיף בהחלט להתמקח, אבל היה משהו בחבורה שלנו שאמר נקמה, ולכן הוא נכנע לבסוף. הדבר הבא היה לקבל את הכסף. ולאן, לדעתך, הוא לקח אותנו, אם לא אל המקום הזה עם הדלת? - שלף מהכיס שלו מפתח, נכנס פנימה, ויצא אחרי שעה קלה ובידו מטבע זהב של עשר לירות ושטר בנקאי מכובד, רשום לזכות המוען וחתום בידי אדם שאת שמו אינני יכול להזכיר, אף על פי שזו אחת הנקודות החשובות בסיפור שלי. אבל אני יכול לומר שזה שם מפורסם שמופיע לעתים קרובות בדפוס. הסכום היה הגון, אבל החתימה היתה טובה גם ליותר מכך, אם רק היינו יכולים להיות בטוחים שהיא אמיתית. הרשיתי לעצמי לומר לאדון המוזר שהעסק כולו נראה מפוקפק למדי, ובדרך כלל אדם לא נכנס בדלת מרתף בארבע לפנות בוקר ויוצא ממנה עם שטר בנקאי של מישהו אחר שרשום עליו הסכום מאה לירות סטרלינג. אבל הוא נראה שלֵו ולגלגני. 'אל תדאג,' הוא אומר לי. 'אני אשאר אתך עד שהבנקים ייפתחו ואמשוך את השטר בעצמי.' כך יצאנו לדרכנו, הרופא, אבי הילדה, האדם המוזר ואני, והעברנו את שארית הלילה בביתי. ובבוקר, לאחר שאכלנו, פנינו יחדיו אל הבנק. אני מסרתי את השטר במו ידי, והכרזתי שיש לי סיבות לחשוד שהוא מזויף. אבל לא. השטר היה אמיתי."
"ט־ט־טט," הקיש מר אַטֶרְסוֹן בלשונו.
"אני רואה שאתה מרגיש ממש כמוני," אמר מר אֶנְפִילְד. "אכן, זה סיפור מחריד. כי הברנש שלי היה יצור שאף אחד לא רוצה להתעסק אתו, באמת טיפוס מתועב, והאדם שחתם על השטר נחשב הגון, ובעל שם מכובד, ונוסף על כך (מה שרק מסבך את מצב העניינים): אחד האנשים מסוגך, שמצליחים בתחומם. זה מקרה של סחיטה, נראה לי. אדם ישר שנאלץ לשלם בעד חטאי נעורים. מאורת הסחיטה, ככה אני קורא למקום הזה עם הדלת, בגלל כל זה. ואף על פי כן, ידידי, ההסבר הזה לא יכול להניח את הדעת," הוסיף, ולאחר המילים האלה שקע במחשבות עמוקות.
ואז העיר אותו מר אַטֶרְסוֹן ושאל במפתיע: "ולא ידוע לך אם האיש שלקח את השטר אולי גר במקום הזה?"
"זה היה מתאים לו, נכון?" ענה מר אֶנְפִילְד. "אבל במקרה ראיתי את הכתובת שלו. הוא גר ברובע אחר של לונדון."
"ולא חקרת אף פעם על... אותו מקום־עם־הדלת?" שאל מר אַטֶרְסוֹן.
"לא, חבר. נמנעתי מכך," היתה התשובה. "אני מתנגד להצגת שאלות. זה מזכיר לי יותר מדי את יום הדין. אתה שואל שאלה, וכאילו התחלת לגלגל אבן. אתה יושב לך בשקט על ראש גבעה, והאבן מתגלגלת לה הלאה, פוגעת באבנים אחרות שמידרדרות אִתה, ואז איזה זקן חביב (האחרון שהיית מעלה על דעתך) שיושב בגינה האחורית של ביתו נפגע בראש, והמשפחה נאלצת לעזוב. לא, חבר, זה הכלל שלי: ככל שהעניין נראה מוזר יותר, כך אני שואל פחות."
"אכן, כלל מצוין," אמר עורך הדין.
"אבל אני עצמי חקרתי קצת את המקום," המשיך מר אֶנְפִילְד. "קשה לקרוא לזה בית. אין שם דלת נוספת, ובדלת הזאת לא נכנס ולא יוצא אף אחד - רק, לעתים רחוקות, אותו טיפוס מהסיפור שלי. בקומה הראשונה יש שלושה חלונות שצופים אל הסמטה. מתחתיהם אין אף חלון. והחלונות תמיד סגורים, אבל נראים נקיים. ויש שם גם ארובה שמעלה בדרך כלל עשן, אז מישהו חייב לגור שם. ובכל זאת, אי אפשר לדעת בוודאות, כי הבניינים כל כך צפופים בפינת הסמטה עד שקשה לומר איפה נגמר האחד ואיפה מתחיל השני."
השניים פסעו בשתיקה זמן מה, ואז - "אֶנְפִילְד," אמר מר אַטֶרְסוֹן, "זה כלל מצוין, הכלל הזה שלך."
"כן, גם אני חושב כך," השיב אֶנְפִילְד.
"ובכל זאת," המשיך עורך הדין, "יש דבר אחד שהייתי רוצה לשאול: אני רוצה לשאול על שמו של האיש שדרך על הילדה."
"ובכן," אמר מר אֶנְפִילְד, "אינני רואה כל נזק בכך. זה היה איש ששמו הַיְד."
"הממ," אמר מר אַטֶרְסוֹן. "ואיך הוא נראה?"
"לא קל לתאר אותו. יש משהו לא טבעי בהופעה שלו. משהו לא נעים, משהו מגעיל אפילו. מעולם לא ראיתי אדם שעורר בי דחייה רבה כל כך, ועם זאת אינני יודע מדוע. נדמה לי שהוא איכשהו מעוּות. הוא מעורר תחושה חזקה של עיווּת, אף על פי שאינני יכול לומר בדיוק מדוע. יש לו הופעה מיוחדת במינה, ובכל זאת אינני יכול להצביע על משהו בלתי רגיל אצלו. לא, חבר, זה למעלה מכוחותי. אינני מסוגל לתאר אותו. ולא בגלל בעיה בזיכרון. כידוע לך, אני מוכן להישבע שדמותו צפה מולי בזה הרגע לפרטי פרטיה."
מר אַטֶרְסוֹן המשיך את דרכו בשתיקה, וניכר היה שהוא שקוע במחשבות. "האם אתה בטוח שהוא השתמש במפתח?" שאל לבסוף.
"חבר יקר..." החל אֶנְפִילְד, מופתע עד עמקי נשמתו.
"כן, אני יודע," אמר אַטֶרְסוֹן; "אני יודע שזה נשמע מוזר. הסיבה שאני לא שואל אותך על שמו של האדם השני המעורב בעניין, היא שאני כבר יודע אותו. אתה מבין, רִיצַ'רְד, הסיפור שלך ברור לי לגמרי. אם לא דייקת בפרט זה או אחר, כדאי שתתקן את עצמך."
"יכולת להזהיר אותי מראש," השיב חברו, ומעט עלבון ניכר בקולו, "אלא שדייקתי עד לפרט האחרון, כפי שאתה קורא לזה. הברנש החזיק ברשותו מפתח. ולא זו בלבד אלא שהמפתח עדיין נמצא ברשותו. ראיתי אותו משתמש בו לפני פחות משבוע."
מר אַטֶרְסוֹן נאנח עמוקות, אבל לא אמר עוד מילה. לא עבר זמן רב והאיש הצעיר פתח מחדש בדברים. "זה יהיה לקח נוסף בשבילי שלא לדבר הרבה," אמר. "אני מתבייש בפה הגדול שלי. בוא נחליט שלא נזכיר עוד את העניין הזה לעולם."
"בכל לבי," אמר עורך הדין. "בוא נלחץ יד, רִיצַ'רְד."