קיץ 1926 – חליפת מכתבים

מבוא

באחד מימי אוגוסט 1941, כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה וערב התפנותה עם בנה ממוסקבה המופצצת, פקדה מרינה צבטייבה את ידידתה אלכסנדרה רביניאנה ב"בית ההוצאה הממלכתית", כדי להיפרד ממנה ולמסור לידיה צרור יקר־ערך למשמרת. בשתי השנים הקשות מאז שובה של צבטייבה מן הגלות היתה רביניאנה בין המועטים שנרתמו לעזרתה: עבודות התרגום שסיפקה לה מפעם לפעם כעורכת ראשית של "ספרות העמים הסובייטיים" היו מקור־פרנסתה היחיד של צבטייבה, ובמידת־מה – החוט שקשר אותה עם פועלה כמשוררת ואולי עם החיים עצמם. התקוות שעמן חזרה משבע־עשרה שנים בנכר נתבדו באכזריות: כמי שנקלעה מהווי האמיגרציה השנוא לחיים בצלו של משטר הטרור הסובייטי, לא יכלה שלא להכיר בעובדה שאין עוד מקום בעולם שבו תוכל להיות בבית. האכזבה הקשה הפכה ייאוש כאשר, אחרי איחוד משפחות קצר עם בעלה ובתה שחזרו למולדת לפניה, נעצרו שניהם בזה אחר זה ונעלמו מאחורי קיר של אי־ודאות וחרדה.¹

ידידים ועמיתים שזכרו את הנחישות שבה התמודדה מרינה של הימים ההם עם הקשיים והזעזועים שעמדו בפניה במוסקבה שאחרי המהפכה,² נדהמו מן השינוי שחל בה: "שׂערה הידלדל והאפיר, שני קמטים מרירים נתמשכו מאפּה אל זוויות פיה, ועיניה כמו נרחצו בדמעות." ובכל־זאת לא העלה איש בדעתו, שעשרה ימים לאחר הַגיעה לעיירה הנידחת ברפובליקה הטטרית שאליה פונתה בידי השלטונות (אֶלַבּוּגָה, "המקום ששם הגאוגרפיה נגמרת"), היא תיכנע לדיכאון – או ליצר המוות שהיה טבוע בה מימי נעוריה – ותשים קץ לחייה בתלייה.³

על הצרור שחששה לטלטל עמה בדרך הארוכה למקום־ההתפנות היה רשום: "רילקה ופסטרנק 1926." הוא הכיל ששה מכתבים שהמשורר ריינר מריה רילקה כתב לה לצרפת בין מאי לאוגוסט 1926; שיר גדול, כתוב למענה ומוקדש לה, שצירף לאחד ממכתביו; שלושה ספרים פרי־עטו עם הקדשות אישיות ששלח לה באותו פרק־זמן, וששה צילומים המראים אותו ואת מגדל־מגוריו בחבל ואליז שבשווייץ. כמו־כן נמצאו באותו צרור אחד־עשר מכתבים שהידיד בוריס פסטרנק שלח לה ממוסקבה באותו קיץ עצמו – מִקבץ קטן מתוך המכתבים הרבים שחלפו ביניהם בתשע שנות התכתבותם. רביניאנה קיבלה עליה לנצור את האוצר הזה מכל משמר ולא למסור את המכתבים לפרסום טרם מלאות חמישים שנה למועד היכתבם.

מקץ חמישים שנה, כשכל זה יהיה נחלת העבר, לאחר שגופינו זה כבר היו לעפר, הדיו דהה והנמענת יצאה בדרכה אל השולח [...] כשמכתבי רילקה אלי יהיו ל"מכתבי רילקה" באשר הם – או־אז שוב לא יהיו שייכים לי אלא לכולם. כשאהיה כולי מומסת בתוך כל הדברים ו – הו, הרי זה העיקר! – כשלא אהיה זקוקה עוד למכתביו של רילקה, מפני שיהיה לי רילקה כל־כולו. אין לפרסם את המכתבים בלי רשות, ובלי רשות פירושו: לפני המועד שנקבע.

[...] על המכתבים האלה לישון את שנתם – לא עד יום־הדין של אימה, כי אם עד יום־הדין של אור. ואני, קנאית, אך מודעת־לחובתי, לא אגלה דבר ולא אסתיר דבר.

מרינה הביעה דרישה נוספת: על המכתבים להתפרסם במסגרתם הטבעית, כחלק מן ההתכתבות המלאה משנת 1926, על שלושת כותביה ומכותביה.

אלכסנדרה רביניאנה עמדה בהתחייבותה: רק ב־1975, על סף תפוגתו של האיסור, מסרה את הצרור השמור־בקפידה לידי יורשיו של פסטרנק. שנתיים לאחר־מכן שיחררה גם מחלקת כתבי־היד בספרייה הלאומית השווייצית שבבֶּרן את מכתביה של צבטייבה ואת מכתבו של פסטרנק אל רילקה ממגבלות הפרסום. לשם עריכתה והוצאתה לאור של חליפת המכתבים מ־1926 בשלמותה חסרו עתה רק עוד מכתביה של צבטייבה אל פסטרנק, שעל גורלם מספר הנמען במסתו האוטוביוגרפית אנשים ומצבים מ־1957.⁴

בשנות המלחמה, תוך כדי טלטולי־דרך בין ביתי למקום ההתפנות של משפחתי, הציעה לי ידידה קרובה מצֶוות העובדים של מוזאון סקריאבין, מעריצה גדולה של מרינה צבטייבה, למסור לידיה את המכתבים האלה יחד עם מכתבי הורי וכמה מכתבים של גורקי ורומן רולאן. היא טמנה אותם בכספת של המוזאון, אך השאירה ברשותה את מכתביה של צבטייבה, מכיוון שלא נתנה אמון בחוזקם של כותלי הכספת במקרה של שרֵפה.

היא התגוררה אז מחוץ למוסקבה, ומדי ערב ובוקר לקחה אִתה את המכתבים בתוך תיק של מסמכים מן המוזאון לביתה ומביתה למוזאון. באחד מלילות־החורף חזרה אל ביתה שבכפר במצב של תשישות גמורה. תוך כדי הליכה הביתה בתוך היער הבחינה פתאום, שהשאירה את תיק המסמכים עם המכתבים בקרון הרכבת.

בדרך זו אבדו מכתביה של מרינה צבטייבה ושוב לא נמצאו.

למרבה המזל נשתמר פנקס הטיוטות שהמשוררת הניחה אחריה; בעזרתו ובעזרת כמה מכתבים מקוריים וכמה תעתיקי מכתבים שנשארו בידי פסטרנק, אפשר היה לשחזר את התכתובת במידה סבירה של נאמנות, אם כי חורים מצערים נפערים בה שוב ושוב מן הצד של צבטייבה. כתב־היד הסופי, שלם ככל האפשר ומלוּוה במבוא מפורט, הערות וביאורים, הוכן בידי בנו וכלתו של פסטרנק וידידם, החוקר קונסטנטין אַזַדוֹבסקי, והועמד לרשותה של הוצאת אינזל בפרנקפורט, אשר ב־1983, עוד לפני הופעתו ברוסיה זמן־מה לאחר מכן, הוציאה אותו לאור בשפה הגרמנית. תרגומים לשפות אחרות לא איחרו לבוא. בשנת אלפיים הופיעה ברוסיה המהדורה השנייה, מתוקנת ומורחבת לאור ממצאים חדשים ותוך ניצול התרופפותם של כבלי הצנזורה. האפילוג של מהדורה זו מסתיים במלים אלה:

פרטים רבים, ביוגרפיים ואחרים, העשויים להפיץ אור על דרכו של כל אחד משלושת המשוררים, לא זכו לטיפול בספר הזה. כל מבוקשנו היה להכין את החומר שהגיע לידנו לקראת אותו משפט של חסד⁵ שמרינה צבטייבה קיוותה לו.

המהדורה העברית שלפנינו מביאה את חליפת המכתבים בתרגום מן המקור הגרמני והרוסי, תוך עיבוד מחדש של חומר הלוואי, הן להרחבה והן לצמצום, בהתאמה לקורא במקומותינו.

-------

"הקשר המשולש", המוצג בדפים שלהלן בהשתלשלותו הסבוכה והטראגית, בא לעולם בעקבות מחוות־ידידות שכולה רצון טוב. ב־4 בדצמבר 1925 חגג ריינר מריה רילקה, חבוי בין כותלי מגדלו העתיק מעל עמק־הרון שבשווייץ, את יום־הולדתו החמישים בבדידות שהפכה לו לאורח־חיים. סל שנרכש בשעתו לצורך קטיף התפוחים התמלא על גדותיו אגרות־ברכה ומברקים, שניתרגמו לחתן־היובל למוד־הניסיון לשבועות של כתיבת־תשובות מייגעת ("היכן הברכה שאיננה גוררת אחריה טרחה?"). עם המכתבים הנבחרים שהתקבלו בשמחה שלמה, בלא הרהורי לוואי, נמנה מכתבו של הצייר לאוניד פסטרנק,⁶ ידיד ותיק מן הימים של מפנה־המאה, ימי סיוריו של רילקה ברוסיה עם בת־לווייתו לוּ אַנדרֵאַס־סָלוֹמֵה; לאדיבותו חבו השניים את היכרותם עם טולסטוי. לאוניד פסטרנק עזב את רוסיה ב־1921 עם אשתו ושתי בנותיו והצטרף אל חוגי האמיגרנטים בברלין. שני בניו נשארו במוסקבה. במכתבו השופע חום והערצה סיפר למכותבו על האהבה הגדולה שנודעה לשירתו מארבעת ילדיו ובייחוד מבנו הבכור בוריס, משורר צעיר ובעל־מוניטין, אשר בתרגומיו פעל רבות להפצתן של יצירות רילקה ברוסיה. בתשובתו הנרגשת⁷ הסעיר רילקה את ידידו בידיעה, שעל תהילת־המשוררים של בנו כבר שמע זה לא כבר בפריז, ואף נזדמן לו לקרוא אחדים משיריו, מהם במקור ומהם בתרגום לצרפתית, והם "שירים יפים עד מאד". דברי השבח המובלטים, שהועברו אליו אחרי עיכוב־מה מברלין למוסקבה, הכו את פסטרנק הבן "כעין קצר חשמלי של הנפש" והניעו אותו לכתוב לרילקה את מכתבו הגדול,⁸ שבחגיגיות המניפסט שבו אין לו אח ורע גם בהתכתבותו של משורר המורגל לביטויי הערצה מופלגים.

[...] אני מחויב לך בתווי היסוד של אופיי, בטיב קיומי הרוחני. [...] אני אוהב אותך כדרך שהשירה רוצה וראויה שיאהבוה, כדרך שהתרבות חוגגת, תוך כדי מהלכה, את פסגותיה של עצמה: חוגגת, מעריצה וחווה. [...]

את סיפורו האוטוביוגרפי הגדול משנת 1929, "כתב־מעבר־בטוח" המוקדש לרילקה, פותח פסטרנק בתמונה מימי ילדותו, שעם כל ארעיותה־לכאורה היא מעידה על עצמה, הן בהצבתה בראש היצירה והן בדרך ובנימה של התיאור, מה רבה המשמעות שהמחבר מייחס לה. מדובר בפגישה מקרית ברכבת בין משפחת פסטרנק לזוג מכרים של ההורים – איש צעיר בשכמייה טירולית המלוּוה באשה גבוהת קומה – "כנראה אמו או אחותו הבכורה".⁹ השיחה נסבה על כוונתם של בני הזוג לבקר את טולסטוי באחוזתו הכפרית; האשה משלבת בדיבורה משפטים ברוסית, בעוד האיש הצעיר משוחח עם הוריו על טוהרת הגרמנית, אלא שצלילה של גרמנית זו שונה מכל מה ששמע הילד בוריס מעודו (שעל־כן תיחרת דמותו של הזר בזכרונו לכל ימי חייו).

הרכבת עוצרת לבני־הזוג בתחנה הזנוחה שליד יסנאיה פוליאנה, הם יורדים –

מנפנפים לנו לפרידה בממחטות, ואנו עונים. עוד אנו רואים, איך הרַכב עוזר להם להיכנס למרכבה... מיד יֵצא לדרך. ברגע הזה מדביק אותנו העיקול והתחנה־לעת־מצוא נעלמת מחוג ראייתנו, מדופדפת לאטה כמו דף שנגמרה קריאתו. הקלסתרים והמאורעות נשכחים – מן הסתם לצמיתות.

זו שִכחה "פסטרנקית" (ולא פחות מכן "רילקאית"), שאיננה מוחקת דבר אלא משמשת שלב הכרחי בהתגבשותו של הזיכרון. מכל מקום ייטיב הילד שהיה לסופר לתאר את תמונת הפגישה החטופה עד אחרון הפרטים, ובענייניות החריפה והפיוטית המאפיינת את סיפוריו המוקדמים, לצקת בה טעם של חשיבות כמו־גורלית. בינתיים כבר התברר לו שהאלמוני בעל הגרמנית היוצאת־דופן לא היה אלא ריינר מריה רילקה – המשורר אשר על־אודותיו יאמר במבט מקיף לאחור:

תמיד האמנתי שבכל מה שניסיתי בו את ידי, בכל מה שיצרתי, לא עשיתי דבר חוץ מאשר לתרגם ולגוון את המוטיבים שלו, מבלי להוסיף לעולמו דבר משלי, לעולם שׂוחה במים הנגרפים אחר ספינתו.

בפִסקה נרחבת במכתבו אל רילקה (אשר משום עיכובים מוזרים של כותבו נגזר עליו להישאר ביחידותו) מספר בוריס פסטרנק על ידידתו מרינה צבטייבה, "משוררת מבטן ומלידה", החיה באמיגרציה בצרפת ו"אוהבת אותך לא פחות ובדרך לא שונה ממני עצמי". כמעשה־חסד מיוחד הוא מבקש מרילקה לשלוח לאותה ידידה אחד מספריו האחרונים, "אולי את אלגיות דואינו שאני מכיר רק על־פי השמועה, עם הקדשה מידך", כדי ש"גם היא תזכה לחוות משהו בדומה לשמחה שהורעפה עלי תודות לך". עם היענותו המיָדית של רילקה לבקשה זו נולד קשר־המכתבים המשולש, המובא בספר הזה.

-------

במסתו האוטוביוגרפית המוזכרת מ־1957 כותב בוריס פסטרנק:

לו התחלתי לספר את סיפור ידידותי עם מרינה צבטייבה מאורע אחר מאורע, את תולדותיהם של השאיפות והאתגרים המשותפים שיצרו את החוט המקשר בינה לביני [...], היה עלי לייחד לכך ספר שלם – כה רבים הדברים שהתנסינו בהם במשותף, התמורות שעברו עלינו, האירועים המשמחים והאירועים הטראגיים, לעולם בלתי צפויים ומפעם לפעם מרחיבים את זווית־הראייה הרוחנית של שנינו כאחד.

הידידות (קרי: אהבה) שמדובר בה מבוססת על הערצתם של שני משוררים איש את יצירת רעהו – הערצה שעם כל העליות והמורדות שהקשר הזה משופע בהם, מעולם לא נפגעה ולא הועמדה בספק. מדובר בקשר שנחיה כל־כולו במכתבים: כאשר השתתפו שניהם, משוררים בראשית דרכם, במפגשים הספרותיים במוסקבה שאחרי המהפכה, טרם גילו עניין זה בזה, וכאשר מקץ שנים חזרו ונפגשו סוף־סוף פנים אל פנים, כבר חלפה תקופת הלהט של אהבתם וזה שנים אחדות ניתק קשר המכתבים ביניהם. ההתכתבות נפתחת באביב 1922, זמן קצר לאחר צאתה של צבטייבה את רוסיה כדי להצטרף לבעלה, אשר אחרי יותר משלוש שנים של פירוד נתגלה בידי איליה אֶרֶנבּוּרג¹⁰ כסטודנט־מִלגה באוניברסיטה של פראג. סמוך לאותו זמן נקרה לידי פסטרנק במוסקבה ספר שיריה ורסטאות,¹¹ שהדהים אותו ב"עוצמתם ודחיסותם הלירית" של השירים ובהקבלות המפתיעות ל"נקודות־מוצא, מטרות והעדפות" שלו עצמו. במכתב נפעם למְחברת נתן ביטוי להתפעלותו.

צבטייבה מצִדה ייחדה לספר שיריו אחותי החיים חיבור נלהב ועתיר־שבחים, מטר של אורות – הראשונה בשורה של מסות פיוטיות, שבהן היא מציירת את דיוקנם של משוררים יקרים ללִבה מסביבתה הקרובה או הרחוקה בשילוב משובב (ומחכים) של אבחנה ביקורתית והתייחסות אישית. ואילו במכתבים שהחלו חולפים בינה לבין פסטרנק בתכיפות רבה והולכת, נקטה מלכתחילה נימה של אוהבת. "הספר שלך¹² – בעֵרה. הקודם היה מטר־עוז, אבל הספר הזה הוא בעֵרה. הוא שרף אותי, התלקחתי ועליתי באש. שוב איני יודעת לא שינה ולא יום. קיים רק אתה, אתה לבדך." ובמחזור־שיריה חוטי טלגרף היא מקוננת על הריחוק מידיד אהוב שלא פגשה אלא בחלומותיה.

אבל שעה שהפגישה המיוחלת התממשה סוף־סוף לרגל שליחות פוליטית שהביאה את פסטרנק לפריז בעל־כורחו, חדלה צבטייבה זה כבר מלהיות מושא לחלומותיו. עוד בטרם עזב הידיד את העיר, יצאה צבטייבה עם בנה לשהיית־קיץ בדרום־צרפת, ואילו הוא שוטט בעיר־האורות עם סריוז'ה בעלה ואַליה בתה, ובמאמצים רבים ניסה – לשווא – להניא אותם מכוונתם לחזור לרוסיה. באנשים ומצבים הוא מספר על־כך בזהירות המתחייבת מן הנסיבות:

בקיץ 1935 [...] מצאתי את עצמי בכנס אנטי־פשיסטי בפריז. התוודעתי שם לבעלה של מרינה צבטייבה, איש מצודד, עדין ויציב, ונקשרתי אליו בחיבת אח לאחיו. בני משפחתה של מרינה צבטייבה היו נחושים בדעתם שעליה לחזור לרוסיה – הן מפני געגועיהם הביתה ואהדתם לקומוניזם ולברית המועצות,¹³ והן משום האבחנה, שמרינה צבטייבה לעולם לא תוכל להיות מאושרת בפריז, ושבלי היענותו של קהל־קוראים סופה לשקוע בחלל הריק.

מרינה צבטייבה שאלה אותי לדעתי. לא היתה לי דעה ברורה להציע לפניה. לא ידעתי מה לומר לה וחששתי מאוד, שלה ולמשפחתה המצוינת ייראו החיים ברוסיה מסובכים למדי ולא שלֵוים כל עיקר.

לאור תוצאותיו הקטסטרופליות של הכשל בנסיונות־השכנוע של הכותב נשמע משפט־הסיכום של אותו סיפור, עם כל הצער המשתמע ממנו, מרוכך למדי:

הטרגדיה שפגעה במשפחה כולה עלתה על חששותי עד־לאין־קץ.¹⁴

אם בפרשת השיבה של משפחת עפרון לרוסיה נראה שפסטרנק עשה כל שביכולתו כדי למנוע אסון ודאי, קשה שלא לתהות על התנהגותו בפרשה גורלית אחרת, שאותה אין הוא מזכיר בזכרונותיו אף בדרך הרמז; ואכן מעידים מקורביו שהיא הוסיפה להעיק עליו לאורך השנים בנטל כבד של אשם. הפרשה האמורה התרחשה בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המלחמה עם גרמניה. על בנה בן השש־עשרה של צבטייבה, גאורגי המכונה "מוּר", הוטל התפקיד המסוכן לסלק את פצצות התבערה שנחתו על גג הבית רב־הקומות במוסקבה שבו התגורר עם אמו בדירה זעירה בקומה העליונה. בחרדתה הנוראה לשלום בנה, שהאהבה השגיונית שהגתה לו לא השתנתה באופיה מאז ימי ינקותו,¹⁵ פנתה האם המבועתת לפסטרנק, בתקווה שיציע לה ולמוּר מקלט זמני בביתו הכפרי. פסטרנק, מסובך בענייניו האישיים וחרד מפני ההתנגשויות הצפויות בין אשתו ה"מרובעת" לבין הידידה הסוערת והתוקפנית, בחר להתחמק. באכזבתה החליטה צבטייבה, על־אף מחאותיו הזועמות של בנה, להסכים להצעת הפינוי לאֶלַבּוּגָה.¹⁶ פסטרנק סייע לה ולבנה לעלות עם קומץ חפציה – ובהם תעתיקי מכתביו ומכתבי רילקה שהשאירה בידי רביניאנה – על הספינה הרעועה שיצאה בדרכה לאובדן ולמוות.

-------

אריאדנה עפרון קבעה את שנת אלפיים כמועד שיחרורה של חליפת המכתבים בין אמה לבין פסטרנק ממגבלות הפרסום¹⁷ – להוציא מכתבי קיץ 1926, שצבטייבה עצמה הגבילה את חסימתם לחמישים שנה בלבד. יש להניח אפוא שבזמן הלא־רחוק נזכה לעיין בכלל המכתבים שחלפו בין שני משוררים גדולים וידידים גדולים אלה מאז תחילת התקשרותם ב־1922 ועד דעיכת ההתכתבות סביב 1931. עם זאת אין ספק שקבוצת המכתבים המובאת כאן מציינת נקודת שיא בדיאלוג־בכתב בין המשוררת הגולה, שנפשה יוצאת אל ארצה ואל קהל קוראיה, לבין המשורר בביתו, הנלחם על קיומו ועל יושרָתו כאמן במשטר של אימים. ביום חורפי של מרס 1926, שעות אחדות לפני שקרא במכתב של אביו שרילקה חי¹⁸ ומודע לו וליצירתו, נקרה לידי פסטרנק אחד מתעתיקי המחתרת של פואמת הקץ מאת צבטייבה – יצירה שנולדה בגולת צ'כוסולבקיה ב־1924 ובאיחור ובדרכים "תת־קרקעיות" הגיעה לידי אוהבי השיר במוסקבה. אותו "קצר חשמלי של הנפש", העתיד לפגוע בו למקרא דברי השבח של רילקה, כבר הלם בו אפוא בעוצמה דומה בבוקרו של אותו יום למקרא הפואמה של ידידתו: סיפור של אהבה ופירוד תוך כדי הילוך אחרון יחד בחוצותיה של פראג.

זה הערב הרביעי שאני תוחב לתוך מעילי פיסה של פראג הלילית, עכרורית־מרופשת, עשנה־ערפילית, עם גשר לעתים במרחק, ולעתים לפתע־פתאום אתך, מול עיני ממש, מתגלגל לעברו של מישהו שנקרה לי באיזה תור או בזכרוני, ובקול נקטע אני מכניס אותו אל אותה תהום של ליריות פוצעת, עם רוחב־יריעה כשל מיכלאנג'לו ועמימות כשל טולסטוי, הקרויה "פואמת הקץ".

היא הגיעה אלי במקרה, מודפסת ברמינגטון,¹⁹ בלי סימני פיסוק.

ובקריאה כמעט חנוקה מרוב התפעלות:

איזה אמן גדול את, גדול עד בעתה, מרינה!

התרוממות־רוחו של פסטרנק לנוכח הישג אמנותי ייחודי של ידידה קרובה מזדקרת מתוך השפל החיצוני והפנימי שהיה נתון בו באותם הימים. עם העוני, החובות והחיפוש המתמיד אחרי מצרכי מזון, פחמים ועבודות־דחק²⁰ השלים בלי טרוניה ואפילו ראה בהם גורם לליכוד הלבבות, אבל העדרה של פינה שקטה להסתגר בה עם עבודתו הביאוֹ אל סף הייאוש: דחוק היה בחדר יחיד עם אשתו (וכני הציור שלה) ועם בנו בן השנתיים (והאומנת) במה שהיה בעבר מעונם המרוּוח של הוריו. מן הסתם היה משלים זמנית גם עם הצרה הזאת, אלמלא המצוקה האמיתית, הכבדה מכוח הסבל: הידרדרותה של המהפכה הרוסית המפוארת במורד אל התהום והפיכתה לתשליל של גדולתה המוצהרת – בעריצות, באכזריות, בשקריות, ברדידות ובהשתלטות אלימה על חירויות־היסוד, לרבות הזכות לחיים. בין הקבוצות הספרותיות השונות והעוינות זו את זו, שכל אחת מהן טענה לייצוג בלעדי של רוח הקִדמה, הוא נחשב ל"נלווה" – מי שהצטרף למהפכה לצרכיו עד יעבור זעם, אך בסתר־לבו נשאר מנוכר לה ולדרכיה. באותו זמן, לאור המציאות ששינתה את פניה והוודאויות שקרסו בזו אחר זו, גמלה בו ההכרה שדרכו כמשורר עלתה על שרטון: הליריקה, משאת־נפשו ומוקד־שאיפותיו, שוב לא ענתה על רוח־התקופה והגיע זמנה לפַנות את מקומה לביטויים ספרותיים רלוונטיים יותר – אולי הפרוזה המספרת, אולי השירה האֶפּית. נסיונותיו המאומצים בשני התחומים האלה, שכבר החלו לשאת פרי,²¹ לא נחשבו בעיניו: "במשך שמונה שנים²² הייתי חשוב כמת," טען לפני רילקה במכתבו הגדול. "לא הייתי מסוגל לכתוב דבר."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*