המשפט

מעצר

מישהו העליל כנראה איזו עלילה על יוזף ק', שכן אף על פי שלא עשה שום דבר רע, בוקר אחד עצרו אותו. המבשלת של גברת גרוּבּך, בעלת הבית שלו, שהייתה מביאה לו את ארוחת הבוקר יום־יום בשעה שמונה בערך, לא באה הפעם. דבר כזה לא קרה מעולם. ק' חיכה עוד קצת, הביט מעל הכרית שלו וראה את הזקֵנה שגרה מולו וצפתה בו עכשיו בסקרנות שלא הייתה אופיינית לה כלל, ואז, גם מפני שהתפלא וגם מפני שהיה רעב, צלצל בפעמון. מיד נשמעה נקישה על הדלת ונכנס איש שק' עדיין לא ראה מעולם בדירה הזאת. האיש היה דק גזרה ועם זאת בעל מבנה גוף מוצק. הוא היה לבוש בגד שחור הדוק שבדומה לחליפות מסע היה מצויד בכל מיני קפלים וכיסים ואבזמים וחגורה, ולכן אף על פי שלא היה ברור לְמה הוא משמש, נראה שימושי ביותר. ״מי אתה?״ שאל ק' ומיד הזדקף במיטתו לישיבה. אבל האיש התעלם מהשאלה, כאילו יש להשלים עם הופעתו, ורק שאל: ״צלצלת בפעמון?״ ״אנה אמורה להביא לי את ארוחת הבוקר,״ אמר ק' וניסה תחילה להתרכז ולחכוך בדעתו בשתיקה מי האיש הזה, בעצם. אבל הלה לא הניח לו שהות רבה להתבונן בו אלא פנה אל הדלת ופתח אותה מעט כדי לומר למישהו שככל הנראה עמד מאחוריה: ״הוא רוצה שאנה תביא לו את ארוחת הבוקר,״ מהחדר הסמוך נשמע צחקוק שמצלילו לא היה אפשר לקבוע בוודאות אם רק אדם אחד מצחקק שם או יותר. אף שהצחקוק הזה לא יכול ללמד את האיש הזר שום דבר שכבר לא ידע קודם לכן, הוא אמר עכשיו לק' בנימה של הודעה: ״אי אפשר.״ ״באמת? איזה חידוש!״ אמר ק' וקפץ מהמיטה ולבש בזריזות את מכנסיו. ״ובכל זאת אני רוצה לדעת איזה מין אנשים נמצאים שם בחדר ומה יש לגברת גרוּבּך לומר לי כדי להצדיק את ההפרעה הזאת.״ אמנם מיד תפס שלא היה צריך לומר זאת בקול רם שכן ככה הכיר במידת־מה בזכותו של הזר לפקח עליו, אבל הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה עכשיו. על כל פנים גם הזר הבין זאת כך ושאל אותו: ״האם לא תעדיף להישאר פה?״ ״אינני רוצה להישאר פה וגם אינני רוצה שתפנה אליי בדברים כל עוד אינך מציג את עצמך לפניי.״ ״כוונתי הייתה טובה,״ אמר הזר ופתח עכשיו את הדלת מרצונו. לק', שנכנס לחדר לאט יותר מאשר התכוון, נראה החדר במבט ראשון כמעט כמו שנראה בערב הקודם. זה היה חדר האורחים של גברת גרוּבּך, אולי היום היה בו קצת יותר מהרגיל בחדר הזה הגדוש רהיטים שמיכות כלי חרסינה ותצלומים, לא מיד היה אפשר לקבוע זאת, מה גם שהשינוי העיקרי היה נוכחותו של איש שישב על יד החלון הפתוח עם ספר ועכשיו הרים ממנו את עיניו. ״היה עליך להישאר בחדר! מה, פרנץ לא אמר לך את זה?״ ״כן, אבל מה אתם רוצים?״ אמר ק' והפנה את מבטו מהמכר החדש אל מי שכּוּנה פרנץ, שנשאר לעמוד בפתח הדלת, וממנו בחזרה אל האחר. בעד החלון הפתוח נראתה שוב הזקֵנה, שבסקרנות אמיתית של ישישים כבר ניגשה אל החלון שהיה עכשיו ממול כדי שתוכל להמשיך לראות הכול. ״אני רוצה בבקשה את גברת גרוּבּך,״ אמר ק', עשה תנועה של היחלצות משני הגברים אף על פי שהם לא עמדו על ידו כלל, והתכוון להתרחק. ״לא,״ אמר האיש שעל יד החלון, השליך את הספר על שולחן קטן וקם, ״אינך רשאי ללכת, הרי אתה עצור.״ — ״כן, ככה זה נראֶה,״ אמר ק', ״אבל למה?״ הוא שאל. ״לא שלחו אותנו להגיד לך למה. היכנס בבקשה לחדרך וחכה שם. זהו, ההליך יצא לדרך והכול ייוודע לך בבוא הזמן. אני חורג מההוראות כשאני מדבר על ליבך בחביבות כזאת. אבל אני מקווה שאף אחד לא שומע חוץ מפרנץ, והוא עצמו נוהג בך חביבות שמנוגדת לכל הכללים. אם גם הלאה יאיר לך המזל פנים כמו שהאיר לך פנים בבחירת השומרים שלך אתה יכול להיות רגוע.״ ק' רצה לשבת אבל עכשיו נוכח לדעת שחוץ מהכיסא שעל יד החלון אין בכל החדר שום מקום ישיבה. ״עוד יתברר לך היטב כמה כל זה נכון,״ אמר פרנץ, והוא והאיש האחר ניגשו אליו יחד. בייחוד הלה היה גבוה מק' במידה ניכרת והוא טפח לו על כתפו שוב ושוב. שניהם בחנו את כְּתונת הלילה של ק' ואמרו שעכשיו יהיה עליו ללבוש כותונת טובה הרבה פחות מזו אבל הם ישמרו על הכותונת הזאת וגם על שאר הלבנים שלו, ואם עניינו ייגמר בטוב הם יוחזרו לו. ״מוטב שתיתן אותם לנו במקום למסור אותם למשמורת,״ הם אמרו, ״כי יש שם הרבה מעילות, וחוץ מזה, כעבור זמן־מה הם מוֹכרים שם את הכול בלי לבדוק אם ההליך שעל הפרק הסתיים או לא. וכמה הם ארוכים הליכים כאלה, בייחוד בזמן האחרון! אמנם בסוף אתה מקבל מהמחסן את הפדיון, אבל ראשית, הסכום הזה כשלעצמו כבר אינו גבוה מפני שבזמן המכירה מה שקובע הוא לא גובה ההצעה אלא גובה השוחד, ושנית, הניסיון מלמד שהפדיונות האלה הולכים ופוחתים כשהם עוברים מיד ליד ומשנה לשנה.״ ק' כמעט לא נתן את דעתו על הדיבורים האלה, הזכות להשתמש בחפציו, שאולי עוד הייתה נתונה לו, לא הייתה חשובה לו במיוחד, היה לו חשוב הרבה יותר לברר מה מצבו עכשיו; אבל בנוכחות האנשים האלה הוא התקשה אפילו לחשוב, בטנו של השומר השני — והלוא מה הם אם לא שומרים — התנגשה בו שוב ושוב ממש כאילו הם חברים, אבל כשהביט למעלה ראה פנים שלא התאימו כלל לַגוף השמן הזה, פנים גרומים, יבשים ובהם אף עבה מעוקל הצידה, שתיאמו דברים מעל ראשו עם השומר האחר. איזה מין אנשים הם השניים האלה? על מה הם מדברים? לאילו רשויות הם שייכים? ק' הלוא חי במדינת חוק, בכול שורר שלום, כל החוקים בתוקף, מי הוא שהעז להתנפל עליו בביתו? תמיד הוא נטה לקבל הכול בקלות ככל האפשר, לא להאמין ברע מכול עד אשר הוא קורה, לא לדאוג לשום דבר מראש גם כאשר מכל עבר אורבות סכנות. ואולם פה נדמָה לו שיש משהו לא תקין, אמנם היה אפשר לחשוב את כל זה למתיחה, מתיחה מגושמת שעמיתיו לבנק הכינו לו משום־מה, אולי לכבוד יום הולדתו השלושים שחל היום, כן, זה בהחלט אפשרי, אולי אין לו אלא לצחוק איכשהו לשומרים בפרצוף ואז גם הם יצחקו, אולי הם סבלים מפינת הרחוב, הם נראים די דומים להם — ואף על פי כן הפעם, למן הרגע שראה את השומר פרנץ בפעם הראשונה היה גמור ומנוי עימו לא להרפות אפילו מהיתרון הקטן ביותר שאולי יש לו על פני האנשים האלה. האפשרות שיגידו אחר כך שהוא לא הבין שזאת מתיחה נראתה לו לק' סכנה חסרת חשיבות, ועם זאת — אף שבדרך כלל הוא לא היה רגיל ללמוד מהניסיון — הוא נזכר במקרים אחדים, שהיו חסרי משמעות כשלעצמם, שבהם, שלא כחבריו, נהג ביודעין בחוסר זהירות בלי להתחשב כלל במה שעלול לצאת מזה, ואחר כך גם שילם את מחיר התוצאה. אסור שזה יקרה שוב, על כל פנים לא הפעם, אם זו קומדיה, כי אז יש בדעתו להשתתף במשחק.

בינתיים עדיין היה אדם חופשי. ״ברשותכם, רבותיי,״ אמר ועבר במהירות בין שני השומרים ונכנס אל חדרו. ״נראֶה שהוא מבין,״ שמע אותם אומרים מאחוריו. בחדרו שלף ק' מיד את המגירות של שולחן הכתיבה, הכול היה מסודר שם למופת, אבל מרוב התרגשות דווקא את התעודות האישיות שלו, שאותן חיפש, לא הצליח למצוא מיד. בסוף מצא את רישיון הרכיבה על אופניים וכבר התכוון לגשת איתו מיד אל השומרים, אבל אז נראה לו שהמסמך הזה אין לו די ערך והוא המשיך לחפש עד שמצא את תעודת הלידה. בדיוק כשחזר אל החדר הסמוך נפתחה הדלת שממול וגברת גרוּבּך עמדה להיכנס. היא נראתה רק להרף עין כי ברגע שראתה שם את ק' נבוכה ככל הנראה, התנצלה ומיד נעלמה וסגרה את הדלת בזהירות מופלגת. ק' לא הספיק להגיד אלא ״אנא, היכנסי,״ אבל עכשיו הוא עמד עם המסמכים שלו באמצע החדר והוסיף להביט אל הדלת שנשארה סגורה, עד שנחרד לשמע קריאה של השומרים שישבו אל השולחן הקטן שליד החלון הפתוח ואכלו — ק' ראה זאת עכשיו — את ארוחת הבוקר שלו. ״למה היא לא נכנסה?״ שאל אותם. ״אסור לה,״ אמר השומר הגבוה, ״הלוא אתה עצור.״ ״עצור? מה פתאום עצור, ועוד ככה, באופן הזה?״ ״הנה אתה שוב מתחיל,״ אמר השומר וטבל בצלוחית הדבש פרוסת לחם בחמאה. ״על שאלות כאלה אנחנו לא עונים.״ ״תהיו חייבים לענות,״ אמר ק', ״הנה התעודות שלי, עכשיו תַראו לי את שלכם, בייחוד את צו המעצר.״ ״אלוהים אדירים!״ אמר השומר, ״איך זה שאתה לא מצליח להשלים עם המצב שלך ושתקעת לך בראש לעצבן אותנו בלי צורך, אותנו, האנשים הכי קרובים לך בעולם עכשיו, כנראה.״ ״כן, ככה זה, תאמין לנו בבקשה,״ אמר פרנץ ולא הגיש אל פיו את ספל הקפה שבידו אלא נתן בק' מבט ארוך, בוודאי רווי משמעות אבל בלתי מובן. שלא מרצונו נגרר ק' לשיח של מבטים עם פרנץ, אבל אחר כך בכל זאת חבט בידו על המסמכים שלו ואמר: ״הנה התעודות שלי.״ ״מה אכפת לנו מהן, תגיד?״ עכשיו כבר הרים השומר הגבוה את קולו, ״אתה מתנהג גרוע יותר מילד. מה אתה רוצה בעצם? אתה מתווכח איתנו השומרים על תעודות ועל צו מעצר כדי להחיש את סופו של המשפט הגדול הארור שלך? אנחנו פקידים זוטרים שמבינים מעט מאוד בתעודות זהות וכל מה שיש להם לעשות בעניין שלך זה לשמור עליך עשר שעות ביום ולקבל על זה שכר. זה כל מה שאנחנו, ובכל זאת אנחנו מסוגלים להבין שהרשויות הגבוהות, שבשירותן אנחנו עובדים, לא מורות לעצור ככה מישהו לפני שהן בודקות יפה־יפה את הסיבות למעצר ואת זהותו של העצור. אין כאן שום טעות. הלוא הרשות שלנו, ככל שאני מכיר אותה, ואני מכיר רק את הדרגים הנמוכים ביותר, לא מחפשת את האַשְׁמה באוכלוסייה אלא היא נמשכת אל האשמה, כאמור בחוק, וחייבת לשלוח אותנו השומרים. זה החוק. איפה יכולה להיות כאן טעות?״ ״החוק הזה לא מוכר לי,״ אמר ק'. ״אם כך אתה בצרה צרורה,״ אמר השומר. ״והוא גם קיים בוודאי אך ורק בראשים שלכם,״ אמר ק'. הוא ביקש איכשהו להשתחל אל הראשים של השומרים, להטות אותם לטובתו או לקנות לו שביתה בתוכם. אבל השומר רק ביטל את דבריו: ״אתה עוד תרגיש בזה.״ פרנץ התערב ואמר: ״תראה, וִילֶם, הוא מודה שהוא לא מכיר את החוק, ובו בזמן הוא טוען שהוא חף מאשמה.״ ״אתה צודק בהחלט, אבל אי אפשר להסביר לו כלום, לאיש הזה,״ אמר האחר. ק' לא ענה עוד; בשביל מה לי, אמר בליבו, לתת לפטפוטים של פקידים זוטרים כאלה — הם עצמם מודים שזה מה שהם — לבלבל אותי עוד יותר? על כל פנים, הרי הם מדברים על דברים שהם לא מבינים כלל. הביטחון שלהם נובע רק מטיפשותם. מילה או שתיים שאחליף עם אדם ברמתי יבהירו הכול הרבה יותר טוב מהדיבורים הארוכים ביותר עם אלה. הוא התהלך פעמים מספר הנה והנה בשטח הפנוי של החדר וראה ממול את הזקֵנה — זו גררה אל החלון ישיש זקן אף יותר ממנה וחיבקה אותו בזרועה; ק' היה חייב לשים קץ להצגה הזאת: ״קח אותי אל הממונה עליך,״ אמר. ״כשהוא ירצה בזה, לא לפני כן,״ אמר השומר שכּוּנה קודם וילֶם. ״ועכשיו אני מייעץ לך להיכנס לחדר שלך,״ הוסיף ואמר, ״להירגע ולחכות להחלטה שתתקבל בעניינך. אנחנו מייעצים לך לא להיגרר למחשבות מיותרות אלא לשלוט בעצמך, צפויים לך דברים קשים. ההתחשבות שלנו בך הייתה ראויה ליחס יפה יותר מצידך. שכחת שאנחנו, נהיה מי שנהיה, עכשיו על כל פנים אנחנו עומדים לפניך כגברים חופשיים. וזה יתרון לא קטן. אף על פי כן אנחנו מוכנים, אם יש לך כסף, להביא לך ארוחת בוקר קטנה מבית הקפה שממול.״

ק' לא הגיב על ההצעה הזאת ועמד כמה רגעים בשקט. אולי אם יפתח את הדלת של החדר הבא, או אפילו את הדלת של המסדרון, לא יעזו השניים לעצור בעדו כלל, אולי זה יהיה הפתרון הפשוט ביותר של כל העניין — למתוח אותו עד הקצה. אבל אולי הם בכל זאת יתפסו אותו ואז, ברגע שיכניעו אותו הוא יאבד את היתרון שבכל זאת עדיין יש לו על פניהם במידת־מה. לכן הוא העדיף את הביטחון של הפתרון שמַהלך העניינים הטבעי ודאי יביא עימו, וחזר אל חדרו, ואיש לא אמר מילה עוד, לא הוא ולא השומרים.

הוא צנח על מיטתו ולקח משולחן הלילה תפוח נאה שהכין לו אמש לארוחת הבוקר. עכשיו היה התפוח הזה כל ארוחת הבוקר שלו, ועל כל פנים, כבר מהנגיסה הגדולה הראשונה התברר לו שהוא ערֵב פי כמה מארוחת הבוקר של בית הקפה הלֵילי המטונף שיכול היה לקבל בחסדם של השומרים. הוא הרגיש טוב וליבו היה שקט. אמנם הבוקר ייעדר מעבודתו בבנק אבל במעמדו הבכיר יחסית יהיה לו קל להצדיק זאת. האם עליו להגיד את האמת? הוא התכוון לעשות כך. אם לא יאמינו לו, ובמקרה הזה אפשר להבין זאת, הוא יוכל להביא את גברת גרוּבּך כעדה וגם את שני הזקנים שממול, שעכשיו בוודאי עושים את דרכם בחזרה אל החלון שמולו. ק' השתומם, הפליא אותו, מנקודת מבטם של השומרים על כל פנים, שהם דחפו אותו להיכנס לחדרו והשאירו אותו פה לבדו, הרי לא חסרות לו פה אפשרויות להתאבד. אך בו בזמן הוא שאל את עצמו, הפעם מנקודת מבטו שלו, איזו סיבה יכולה להיות לו להתאבד. אולי מפני שהשניים שבחדר הסמוך יושבים ואוכלים את ארוחת הבוקר שחטפו ממנו? אילו התאבד היה עושה מעשה חסר כל היגיון, עד כדי כך חסר היגיון שגם אילו רצה לעשותו לא היה מסוגל. לולא המוגבלות השכלית הבולטת כל כך של השומרים אפשר היה להניח שאף הם סברו בדיוק כך ולכן לא ראו שום סכנה להשאיר אותו לבדו. הם יכולים, אם הם רוצים, לראות אותו ניגש אל ארון הקיר הקטן שהוא מחזיק בו שְׁנַאפּס משובח, ומרוקן תחילה כוסית אחת כתחליף לארוחת הבוקר ואחר כך עוד אחת כדי להתעודד, ואת זאת השנייה רק מטעמי זהירות, לְמקרה, שאינו סביר כלל, שיזדקק לזה.

ואז נשמעה קריאה מהחדר הסמוך והבהילה אותו כל כך עד ששיניו נקשו בכוס: ״המפקח קורא לך.״ רק הצעקה הבהילה אותו, אותה צעקה צבאית קצרה וחדה שלא תיאר לו כלל שהשומר פרנץ יכול להוציא מפיו. הפקודה עצמה שימחה אותו מאוד, ״סוף־סוף!״ הוא השיב בקריאה, נעל את ארון הקיר ומיהר מיד אל החדר הסמוך. שני השומרים עמדו שם והבריחו אותו, כאילו זה מובן מאליו, בחזרה אל חדרו. ״מה אתה חושב לך!״ הם קראו. ״ככה אתה רוצה להופיע לפני המפקח, בכותונת? הוא יורה להלקות אותך כהוגן, וגם אותנו!״ ״הניחו לי, לעזאזל,״ קרא ק' שכבר נדחף בחזרה עד ארון הבגדים שלו, ״כשמתנפלים עליי במיטתי אי אפשר לצַפּות למצוא אותי בחליפה חגיגית.״ ״שום דבר לא יעזור,״ אמרו השומרים, שבכל פעם שק' צעק נהיו שקטים מאוד ואפילו עצובים, דבר שבלבל אותו או השיב לו במידת־מה את שיקול הדעת. ״גינונים מגוחכים,״ עוד המהם אבל כבר הרים מקטורן מהכיסא והחזיק אותו רגע קל בשתי ידיו כאילו הוא מציג אותו לחוות דעתם של השומרים. הם ניענעו בראשיהם. ״זה חייב להיות מקטורן שחור,״ אמרו. ק' השליך מיד את המקטורן ארצה ואמר — ואף לו עצמו לא היה ברור לְמה הוא מתכוון: ״הרי זה עוד לא הדיון הראשי,״ השומרים חייכו אבל לא חזרו בהם: ״זה חייב להיות מקטורן שחור.״ ״אם אזרז ככה את העניין, אני לא מתנגד,״ אמר ק' ופתח בעצמו את ארון הבגדים וחיפש שעה ארוכה בין הבגדים הרבים ובחר בחליפה השחורה הטובה ביותר שלו, חליפת שלושה חלקים שגזרתה כמעט עוררה סנסציה בקרב מכריו, וגם החליף עכשיו כותונת והתחיל להתלבש בקפדנות. בסתר ליבו האמין שעלה בידו לזרז את כל העניין שכן השומרים שכחו להכריח אותו להתרחץ. הוא התבונן בהם לראות אם בכל זאת ייזכרו, אבל זה לא עלה על דעתם כלל, כמובן. לעומת זאת לא שכח וילֶם לשלוח את פרנץ אל המפקח להודיע לו שק' מתלבש.

כאשר סיים להתלבש היה עליו ללכת לפני וילֶם, כמעט צמוד אליו, דרך החדר הריק הסמוך אל החדר שאחריו, ששתי כנפות דלתו כבר היו פתוחות. ק' ידע היטב שבחדר הזה גרה בזמן האחרון דיירת ושמה בִּירְסְטְנֶר, העלמה בירסטנר, כַּתבנית שהייתה יוצאת לעבודה בבוקר השכם וחוזרת מאוחר בערב, וק' כמעט לא החליף איתה דברים מלבד ברכות שלום. עכשיו הוזז שולחן הלילה הקטן ממיטתה אל אמצע החדר כדי לשמש שולחן חקירה והמפקח ישב מאחוריו. הוא ישב בשיכול רגליים וזרועו האחת הייתה מונחת על משענת הגב של הכיסא. באחת הפינות של החדר עמדו שלושה אנשים צעירים והתבוננו בתצלומים של העלמה בירסטנר שהיו נעוצים במחצלת שהייתה תלויה על הקיר. על ידית החלון הפתוח הייתה תלויה חולצה לבנה. בחלון שממול שוב רבצו שני הזקנים, אבל עכשיו הם לא היו לבדם, מאחוריהם, רם ונישא, עמד גבר שחולצתו הייתה פתוחה על חזהו והוא הידק ופיתל באצבעותיו את זקן התיש האדמוני שלו.

״יוזף ק'?״ שאל המפקח, שאולי לא ביקש אלא להטות אליו את מבטיו המפוזרים של ק'. ק' הנהן בראשו. ״אתה בוודאי מופתע מאוד ממה שהתרחש הבוקר?״ שאל המפקח ובתוך כך הזיז בשתי ידיו כמה חפצים שהיו מונחים על שולחן הלילה, הנר עם הגפרורים, ספר וכרית מחטים, כאילו הם חפצים שנחוצים לו לצורך החקירה. ״בהחלט,״ אמר ק' ונעם לו להרגיש שסוף־סוף יש מולו אדם נבון והוא יכול לדבר איתו על ענייניו, ״אני בהחלט מופתע, אבל בשום אופן לא מופתע מאוד.״ ״לא מופתע מאוד?״ שאל המפקח והעמיד עכשיו את הנר במרכז השולחן וכינס סביבו את שאר החפצים. ״אולי לא הבנת אותי נכון,״ מיהר ק' להעיר. ״כלומר —״ כאן קטע ק' את דיבורו והביט סביבו וחיפש כיסא. ״אני יכול לשבת בוודאי, לא?״ הוא שאל. ״זה לא מקובל,״ ענה המפקח. ״כלומר,״ אמר ק' בלי להתעכב עוד, ״אני מופתע מאוד, כמובן, אבל מי שקיים בעולם שלושים שנה והיה עליו להסתדר ולהתקדם בכוחות עצמו, כמוני, מחוסן מפני הפתעות ולא לוקח אותן יותר מדי ללב. בייחוד לא את ההפתעות שקרו היום.״ ״למה בייחוד לא את ההפתעות שקרו היום?״ ״אני לא מתכוון לומר שאני מתייחס לכל זה כאל מהתלה, לא ולא, אני סבור שבשביל מהתלה לא עושים הכנות גדולות כאלה. הלוא היה נחוץ לערב את כל דיירי הפנסיון וגם אתכם, זה חורג מגבולותיה של מהתלה. לא אומַר אפוא שזו מהתלה.״ ״נכון מאוד,״ אמר המפקח ובדק כמה גפרורים יש בקופסת הגפרורים. ״אבל מצד אחר,״ הוסיף ואמר ק' ובתוך כך פנה אל כולם ובחפץ לב היה פונה גם אל השלושה שעל יד התצלומים, ״אבל מצד אחר גם לא ייתכן שיש פה עניין חשוב במיוחד. את זה אני מסיק מכך שאמנם אני מואשם אבל אינני יכול לגלות אפילו אשמה קלה שבקלות שבגינה יכולים להגיש נגדי תביעה. אבל גם זה לא חשוב, השאלה העיקרית היא: מי הגיש נגדי תביעה? איזו רָשות מנהלת את ההליך? אתם פקידים? איש מכם אינו לובש בגדי־שרד, אלא אם כן נכנה כך את הבגד שלך״ — וכאן פנה ק' אל פרנץ — ״אבל הלוא הוא דומה יותר לחליפת מסע. אלה השאלות שאני דורש עליהן הבהרות ואין לי ספק שאחרי שהן יובהרו נוכל להיפרד זה מזה בלבביות רבה.״ המפקח הטיח את קופסת הגפרורים בשולחן. ״אתה טועה טעות גדולה. האדונים האלה כאן ואנוכי אין לנו שום חשיבות בעניין שלך, אפילו איננו יודעים עליו כמעט כלום. גם אילו לבשנו בגדי־שרד רשמיים לחלוטין לא היה עניינך נעשה חמור יותר. גם אינני יכול כלל לומר לך שהוגשה נגדך תביעה, ליתר דיוק אינני יודע אם הוגשה או לא. אתה עצור, נכון, יותר מזה אינני יודע. אולי השומרים פטפטו אחרת, ואם כן אלה סתם פטפוטים. אבל גם אם אינני יכול אפוא לענות על שאלותיך, אני בהחלט יכול לייעץ לך, מוטב שתחשוב פחות עלינו ועל מה שעומד לקרות לך ותחשוב יותר על עצמך. ואל תקים מהומה כזאת עם רגשי החפות שלך, זה מקלקל את הרושם, רושם לא רע דווקא, שאתה עושה מבחינות אחרות. ובכלל, כדאי שתמתן את האמירות שלך, כמעט כל מה שאמרת קודם אפשר היה להסיק מהתנהגותך גם אילו היית אומר רק מילה או שתיים, ומכל מקום זה לא שיפר במיוחד את מצבך.״

המשך העלילה בספר המלא