כל החולף — אך משל הוא.
יום אחד, לפני שנים רבות, נכנסה אישה צעירה לחנות הספרים הרוסיים של יהודה בולסלבסקי ברחוב אלנבי. באותו היום, כמו בימים רבים אחרים, התרוצצה לה בין הספרים ילדה אדומת שיער, בת חמש בערך. מן הסתם הרגישה שם, בחנות של סבה, כמו בין צעצועיה. רגע פישפשה האישה בספרים, וכבר נמשך מבטה אחרי הילדה, שהיתה שקועה במשחקה וכלל לא נתנה דעתה על האנשים סביבה. "ילדה," פנתה אליה האישה בלחש, בהיסוס־מה, "תגידי, איך קוראים לך?" — "קרימהִילדה," ענתה הקטנה בהיסח הדעת ובטבעיות גמורה. את עלילת האפוס הגרמני הקדום, "שירת הניבלונגים", הכירה הילדה לפנַי ולפנים, ולילה־לילה, לפני הירדמה, היתה חוזרת ומבקשת מאביה לספר לה את סיפור אהבתה המופלאה של הנסיכה קרימהילדה, ואת המעשה בנקמתה האיומה ברוצחי אהובה.
"קרימהילדה!" קראה האישה, זוקפת את ראשה ופורצת בצחוק גדול, ואז הניחה את ידה על הראש האדמוני הקטן: "ואיך קוראים לך באמת, מתוקה?" הילדה השפילה את עיניה במבוכה, "באמת קוראים לי נילי," אמרה, ואז הגביהה את ראשה ונתנה את עיניה הכחולות־אפורות באישה, "אבל באמת־באמת, קוראים לי קרימהילדה."
כעבור שבעים שנה כמעט, בשלושים בינואר 2018, בשעה אחת בלילה, הלכה לעולמה המתרגמת נילי מירסקי, מניחה אחריה את שלל עולמות הרוח שבהם חייתה, ואשר אליהם לא פסקה מעולם להתגעגע.
באחד הבקרים שקדמו לאשפוזה האחרון של נילי, עליתי כרגיל לדירתה. באותם ימים חלה התדרדרות במצבה. מרוב חולשה ותשישות התקשתה לצאת ממיטתה, ומכאובי המחלה אחזו בה כמעט בלא הפוגה. ואולם באותו הבוקר, בשעה שנכנסתי לחדרה והתיישבתי ליד מיטתה, שמחתי לגלות כי אינה סובלת מכאבים כלל, אך לעומת זאת היתה הבעת פניה כמו מחושקת במין ריכוז יוצא דופן. "אני מוכרחה לספר לך על חלום שחלמתי," אמרה, "אבל לא עכשיו, אני חלשה מדי." ואמנם כעבור שעות אחדות הרגישה טוב יותר, היא ישבה בכורסתה, ודיברנו באיזה עניין. והנה, פתאום, השתתקה והרצינה, ופניה חזרו ונחשקו באותו ריכוז מאומץ. "חלמתי שאני הולכת עם לֶנץ בהרים," אמרה כעבור רגע, "זה היה נורא וזה היה נפלא."
יעקב מיכאל ריינהולד לנץ הוא סופר ומחזאי נשכח שחי במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, ומצא את מותו בנסיבות מסתוריות. הוא גם מי שנעשה, לימים, לגיבורה של הנובלה המפורסמת "לנץ", מאת הסופר והמחזאי בן המאה התשע־עשרה, גיאורג ביכנר. בראשית הנובלה מתוארת דרכו של לנץ בהרים כמעין מסע חושי־מיסטי לקראת הסרת המחיצות בינו לבין "הוויית כל הדברים". ככל שהסיפור מתפתח, כן מתעצם המגע הבלתי אמצעי של לנץ עם ה"הוויה" — עד לסוף הבלתי נמנע. זוהי אחת הנובלת החשובות ביותר בספרות הגרמנית והאירופית בכלל, ונילי מירסקי, שהנובלה היתה קרובה מאוד ללבה, תיכננה "להתנפל" עליה, כלשונה, מיד לאחר סיום העבודה על הרומן "הטירה".
כיוון שלא הוסיפה ופירטה איך זה היה שם, בהרים, אלא רק השפילה את מבטה — שאלתי אותה. שאלתי על המראות, על הקולות, על הריחות — שאלתי אם כל אותו שפע של תיאור ההליכה בהרים נגלה בחלום לחושיה. "לא, לא..." ענתה בקול נסוג, משתמט, כמי שנתקלה באיזו אי־הבנה עמוקה ומהותית ששוב לא תהיה לה תקנה. ואף על פי כן הגביהה אלי את עיניה — אותן עיניים כחולות־אפורות — ואמרה: "זה היה רק הטקסט, הלכתי בתוך הטקסט."
"הלכתי בתוך הטקסט". בנסיבות אחרות, בהקשר אחר, היה המשפט הזה טריוויאלי אולי, ואולם כאן נאמרו המילים בסמוך כל כך לתחושת החיים שהולידה אותן, סמוך לאין הפרד. כאן היו המילים הללו — כפי שתירגמה באחד מספריה — מפולשות "מרחבי הבטחה ותוחלת ואימה לאין קץ".
"האמנות היא פרי אסור שכולו פיתוי וקסם. כל מי שזכה לטעום ולו רק פעם מעסיסו המתוק, הריהו אבוד לבלי שוב ולנצח־נצחים לגבי עולם החיים והמעשה." עם הציטוט הזה, מאת המשורר הרומנטי וילהלם היינריך ואקֵנרוֹדר, פתחה נילי מירסקי את אחרית הדבר לתרגום האחרון שהספיקה להשלים — הוא הרומן האחרון של תומאס מאן, "פליקס קרול, וידוייו של מאחז־עיניים" (הוצאת אחוזת בית, 2016). הזרם הרומנטי בספרות (ולא פחות מכך במוזיקה) הגרמנית — שמאן היה מממשיכיו, כמו גם ממבקריו הבולטים — היה קרוב במיוחד ללבה של מירסקי, ובאותה אחרית דבר היא מרחיבה בעניין התמה הרומנטית היסודית, אשר מעמידה את המתח בין ה"אמנות" לבין ה"חיים" כמין קונפליקט טרגי שאין ממנו מוצא. ואמנם התמה הזאת לא היתה מבחינת מירסקי עניין ספרותי בלבד. החיים הבורגניים הנוחים דחו אותה, ואולי אף הפחידו אותה בתפלותם הערמומית. וכמי שתבעה מן החיים את מלוא חיותם תמיד, ראתה מירסקי במיצוי הגישה ההיא הלכה למעשה את הצדקתם היחידה של החיים והאמנות כאחד. חיי הרוח וחיי המעשה נשזרו בה לאין הפרד, ואותו מתח רומנטי היה לתו היכר מובהק באישיותה. כך חיה וכך עבדה.
הלשון העברית היתה שורש נשמתה של נילי, והיא אהבה אותה ותינתה איתה אהבה על כל רבדיה, הן בדיבור והן בכתיבה. אך שתי מולדותיה הרוחניות של מירסקי היו הספרות הרוסית מכאן והגרמנית מכאן, ואחריהן נהה לבה כל הימים — גם בדיבור, גם בכתיבה. דווקא את מלאכת התרגום — שבה הפליאה לעשות כל כך — ראתה מירסקי כמעשה חסר שחר, אבסורדי לחלוטין. ובאיזה להט עיקש, נלהב כמעט, היתה חוזרת ומטעימה כי "לכל שפה עולם משלה, דפוסי חשיבה ייחודיים וצירופי מילים שמביעים רגשות מסוימים, אשר מן הנמנע להעבירם כהווייתם ללשון אחרת". ומכאן הקונפליקט השני, שגם ממנו אין מוצא: זהו הקונפליקט של מי שהכירה באי־אפשרותו של מעשה התרגום, והתעקשה לדבוק בו אף על פי כן; הקונפליקט של מי שהתעקשה להיות מנסחת של לשון־געגועים הקושרת בין עולמות אשר לעד יישארו זרים זה לזה. כל מי שמתוודע לתרגומיה אינו יכול שלא להתפעל מן העושר, מן הליטוש ומכושר ההמצאה של לשונה. ודומה שככל שנעשית העברית של מירסקי עזה יותר, מתגעגעת יותר, מלאת חיים יותר, כן גדלה, מן הצד האחר, גם היכולת של תרגומיה להנכיח את זרותם העקרונית של חיים אחרים, שהעברית כמו נעצרת על ספם.
"'לתרגם עם האוזן' זו מין קלישאה של מתרגמים," נהגה לומר, "ואף על פי כן נדמה לי שהיא מדויקת יותר מכל תיאור טכני של המלאכה, ויומרנית פחות מכל תיאור פיוטי מקורי של האמנות הזאת. בסופו של דבר, העניין הוא למצוא את ה'קול' העברי אשר הולם את הסופר והיצירה המסוימים." ואמנם שפת התרגום של מירסקי משתנה תדיר, ודומה ש"נוסח תרגומי" — כצורה מובהקת, על כל פנים — לא התגבש אצלה אף בדיעבד, למרות תרגומיה הרבים. לכאורה, אין כל דמיון, למשל, בין העברית האימפולסיבית, העולה על גדותיה, שיצרה לדוסטויבסקי, לבין זו שהתאימה לתומאס מאן, אשר ניכרת בשליטה מוחלטת ואשר מחשבת את דרכה בלי הרף. וגם אין דומָה שפתו העילגת־פיוטית של אנדריי פלטנוב ללשון השיכורים רבת ההשראה של ונדיקט ירופייב. כל סופר, וליתר דיוק, כל טקסט, והמוזיקה שלו. ואף על פי כן דומה שבכל תרגומי מירסקי ניכרת איזו איכות ייחודית שאין לטעות בה. אמנם כן, המוזיקה משתנה תמיד, אך הקֶשב המיוחד של מירסקי — לתכונותיו של המקור מכאן ולאפשרויותיה של העברית מכאן — מצוי כרקמה פנימית נעלמה בכל תרגומיה. והנה, דווקא את אותו "קול" עברי (אשר הולם את הסופר וגו') לא ניתן לו, למתרגם, למצוא באמת, כלומר — למוצאו אחת ולתמיד. שכן מבחינת מירסקי כל תרגום, מעולה ככל שיהיה, דינו להתיישן, או, לחלופין, להידחק לנוכח צורך בביטוי חדש — שהרי כצורה של געגוע לעולם יישאר התרגום חסר. "אם היה לי מספיק זמן," אמרה פעם בקריצת עין אירונית, "לא הייתי מתרגמת עכשיו ספר חדש, אלא חוזרת ומתרגמת את כל ספרי מהתחלה."
בשנתיים האחרונות לחייה עבדה נילי מירסקי על תרגום הרומן האחרון של פרנץ קפקא, "הטירה". שלושה רומנים כתב קפקא, שלושתם נחשבים "בלתי גמורים", אך "הטירה" — אשר נקטע במהלך הפרק האחרון, באמצע המשפט ממש — הוא כנראה הפרגמנטרי והטיוטתי מבין השלושה. במהלך השנים, מאז ראה אור לראשונה, חזר ופורסם הרומן בכמה נוסחים ובהבדלי עריכה שונים — החל בשמות הפרקים (שחלקם לא הופיעו בנוסח הראשון), דרך החלוקה הפנימית ביניהם, ועד לסימני הפיסוק. התרגום של מירסקי נעשה על פי הנוסח האחרון, המקובל על החוקרים.
מירסקי ניגשה לעבודה על תרגום הרומן הזה, שהיה האהוב עליה מבין כתביו של הסופר, בהתלהבות אדירה. היתה לי הזכות הגדולה ללוות אותה בעבודתה ולחזות מקרוב במלאכת האמן הבלתי מתפשרת שלה. כל פרק, כל פסקה, כל משפט כמעט, חזרו ונבחנו אצלה — ולעתים קרובות גם שוכתבו — פעם ועוד פעם. בכך, אגב, גם מצאה את העונג הגדול בעבודה. אינספור פעמים שמעתי מפיה את המשפט, "היום אני הולכת אחורה", תמיד עם אותה חמדה ילדית של מי שעשתה את המוטל עליה ("לתרגם קדימה") ועכשיו רשאית היא להתמסר לעונג האמיתי שלה — "ללוש את העברית". החיפוש אחר ה"קול" העברי שיהלום את הלשון הקפקאית העסיק את מירסקי בלי הרף, והיא אף מצאה הנאה מיוחדת — זו הנאת הלוליין של האמן המבצע, המדלג מעולם אחד לאחר — באתגר הכרוך במעבר מלשונו הנרקיסית־קרקסית של "פליקס קרול" של מאן, אל לשונו הסגפנית החמורה של קפקא ב"הטירה". "לייבש, צריך לייבש!" הכריזה לא פעם אחרי קריאה חוזרת בפרק שתירגמה. אך מאידך, הכרח היה לשמור על התחביר המורכב והפתלתל של קפקא, על משפטיו הארוכים הסבוכים עד בלי די, ועם זאת גם הבהירים והמוזיקליים להפליא — ועל כן גם החושניים בדרכם הייחודית. אני סבור כי בנוסח העברי שהעניקה מירסקי לקפקא ניתן לחוש, אולי לראשונה, במה שכתב מקס ברוד על לשונו של הסופר: "לשונו צלולה כבדולח, ולכאורה אין מרגישים אלא ששאיפתה להיות נכונה, ברורה והולמת את הנושא. ואף על פי כן זורמים מתחת לפני האספקלריה הזכה של פלג־לשון טהור זה חלומות והזיות שאין חקר למעמקיהם. וכל המתבונן בו מוקסם מיופיו וממקוריותו. [...] הקורא מִסְפר משפטים משל קפקא יחוש בלשונו טעם של מתיקות שלא ידע כמוה מעולם."1
ככל שמתפתח הרומן, כן נעשית הלשון הזאת דיאלקטית ופתלתלה יותר. ונדמה שיותר מאשר עוסק "הטירה" בעלילות מאמציו הבלתי נלאים של ק' להתקבל למשרת מודד קרקעות, מגולל הוא את סיפור מאבקה של הלשון הזאת — המתנהלת בהגיון ברזל ובבהירות מבהילה על ספה של הסתירה — להשתחרר מקנה המידה הארצי האובייקטיבי והמצמית שלה: "נחמה מוזרה, מסתורית, אולי מסוכנת, אולי גואלת, שיש בכתיבה: הגיחה מתוך שורת המרצחים, ההסתכלות במעשה," כתב קפקא ביומנו כשנתיים לפני מותו. "ההסתכלות במעשה, מתוך בריאת דרגה גבוהה יותר של הסתכלות, גבוהה יותר, לא חדה יותר, וכל שהיא נעשית גבוהה יותר, ככל שהיא נעשית בלתי מושגת יותר מצד 'השורה', היא הולכת יותר אחרי חוקי תנועה משלה, ודרכה פחות בת חישוב, שמחה יותר, מתעלה יותר."2
יחסו המורכב של קפקא לגוף ולגופניות — לכוחם המחיה והמצמית ולתשוקת ההתבזות שאלה אוצרים בקרבם — מוכר היטב מכתביו המרכזיים, וב"הטירה" ימצא הקורא כמה מן העזים שבתיאורי כוחם ואוזלת ידם של הגוף והיֵצר. ואולם היסוד הארצי אינו מצטמצם אצל קפקא לגוף בלבד, אלא תופס מקום מרכזי גם בחייו העיוניים של האדם. הנטייה להתבוננות פסיכולוגיסטית היא, מבחינת קפקא, הביטוי הגשמי של חיי הרוח. "הפסיכולוגיה," הוא מעיר ב"מחברות האוקטבו", "היא תיאור בבואת העולם הארצי במישור השמיימי, או מוטב, תיאור בבואה כפי שאנחנו, הרווים אדמה, מדמים אותה לעצמנו, כי למעשה אין כלל בבואה, ורק אנחנו רואים אדמה בכל אשר נפנה."3 לשונו של קפקא היא בהחלט (גם) "רוויית אדמה", וכוחו בהתבוננויות פסיכולוגיות לאורך הרומן הוא פשוט מסחרר — אך זוהי, אולי, רק ההתבוננות ה"חדה", ואילו ככל שמשפטיו מתפתלים והולכים, כן מתגברת הדומיננטיות המוזיקלית של תנועת הלשון, אשר חותרת בלי הרף תחת ההיגיון הפסיכולוגי שלה עצמה, בדרכה לברוא "דרגות גבוהות יותר של הסתכלות".
המפתח לאמנות התרגום בעבור מירסקי היה, כאמור, זה המוזיקלי, והיא הרבתה להשוות בין מלאכתו של המתרגם כאמן מבצע, כפרשן, לזו של הנגן — אשר נוטל את התווים הדוממים מן הדף ומעניק להם גוף, חיים, העשויים להוליך את המאזין אל מהותה הפנימית של היצירה. בעבודה על ספרו הגדול האחרון של קפקא מצאה אפוא מירסקי את אחד מאתגריה הגדולים: "דומה כי המשפטים והפסקאות נשמעים לחוקים מסתוריים," כותב ברוד. "[...] פה בוקעים צלילי מנגינה אשר לא מחומר ארצי קורצה." להתחקות אחר תנועת הלשון הזאת, ליצור הדהוד עברי ליופיה הטמיר והנעלם, זו היתה משימתה של המתרגמת, ובביצועה האחרון הזה, אשר ניצב ומשתהה עוד רגע, חתמה את הקורפוס החד־פעמי של יצירתה.
נילי מירסקי לא הספיקה להשלים את תרגום "הטירה", אך השלימה את העבודה על עשרים ושלושה מפרקיו. בחודשים האחרונים לחייה בעיקר "הלכה אחורה", והביאה את הפרקים הללו לידי גמר. וכאן המקום להודות לרן הכהן שקיבל עליו להשלים את עבודתה של מירסקי, ותירגם את שני הפרקים הנותרים. אין זו מחווה מובנת מאליה. הכהן תירגם את הפרקים מתוך קשב דרוך לנוסח שיצרה מירסקי, בכישרון ורגישות גדולים עשה זאת, אך גם אגב קידה אצילית של ענווה ונדיבות.
1
הגעה
ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.
אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד לא שכבו לישון; לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שק של קש במסבאה; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו הביא את שׂק הקש מעליית הגג ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם.
אך כעבור זמן־מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כיסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של נציב הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו."
ק' הזדקף למחצה על משכבו, החליק את שערותיו ליישרן, סקר את האנשים מלמטה למעלה ואמר: "לאיזה כפר נקלעתי? יש פה טירה בכלל?"
"בוודאי," אמר הצעיר במתינות, ופה ושם נראה מישהו נד בראשו לק', "טירתו של האדון הרוזן וֶסטוֶוסט."
"וחייבים לקבל היתר לינה?" שאל ק', כמבקש להשתכנע שלא בחלום שמע את הדברים שנאמרו לו קודם.
"כן, חייבים," היתה תשובתו של הצעיר, והוא פשט את זרועו בלעג ושאל את הפונדקי ואת האורחים: "ואולי לא?"
"אם כן, אצטרך להשיג את ההיתר הזה," אמר ק' בפיהוק והדף מעליו את השמיכה, כמבקש לקום.
"כן, אבל ממי?" שאל הצעיר.
"מהאדון הרוזן," אמר ק'. "אין שום ברירה אחרת."
"עכשיו, בחצות, להשיג היתר מהאדון הרוזן?" קרא הצעיר ונרתע צעד אחד לאחוריו.
"אי־אפשר?" שאל ק' בשוויון נפש. "אם כן, למה הערת אותי בכלל?"
אלא שעתה יצא הצעיר מגדרו. "נימוסים של נוודים!" קרא, "אני דורש ממך לנהוג כבוד בממוּנים מטעם הרוזן! הערתי אותך כדי להודיעך שאתה חייב לצאת מיד מתחומי נחלתו של הרוזן."
"די, נמאסה עלי הקומדיה הזו," אמר ק', מנמיך מאוד את קולו, ונשכב שוב ומשך עליו את השמיכה, "הגזמת קצת, ידידי הצעיר, ולעניין התנהגותך עוד אחזור מחר. הפונדקי והאדונים שם הם עדַי, אם אני זקוק בכלל לעדים. ועוד אומַר לך, ברשותך, שאני הוא מודד הקרקעות שהוזמן לכאן על ידי הרוזן. העוזרים שלי יגיעו מחר בכרכרה עם המכשירים הנחוצים. לא רציתי לוותר על טיול בשלג, אבל לצערי תעיתי בדרך שוב ושוב, ולכן הגעתי מאוחר כל כך. בעצמי ידעתי, עוד לפני שבאת להטיף לי, שכבר מאוחר מכדי להתייצב בטירה. לכן גם הסתפקתי בלינה פה בפונדק, עד שהפרעת אותי משנתי בחוסר נימוס שכזה, אם להתבטא בעדינות. ובכך תמו ההסברים שלי. לילה טוב, רבותי." וק' הפך פניו אל התנור.
"מודד קרקעות?" עוד שמע שאלה מהוססת מאחרי גבו, ואז נפלה דממה. אבל הצעיר התעשת מיד ופנה אל הפונדקי, קולו מעומעם דיו להישמע כאילו הוא חס על שנתו של ק', ורם דיו בשביל שישמע הלה את דבריו בבהירות: "אברר זאת בטלפון." מה, גם טלפון יש להם בפונדק הכפרי הזה? הם מצוידים פה מעל ומעבר! פרט זה כשלעצמו הפתיע את ק', הגם שבכללו של דבר ציפה לכך דווקא. התברר שהטלפון קבוע כמעט מעל לראשו, ומתוך ישנוניות לא השגיח בו. והנה, אם ייאלץ הצעיר לטלפן, הרי ייבצר ממנו, גם אם ישתדל מאוד, לחוס על שנתו של ק', השאלה היתה רק אם יניח לו זה לטלפן. ק' החליט לאפשר זאת. אלא שעתה לא היה כל טעם להעמיד פני ישן, ולפיכך חזר ונשכב על גבו. הוא ראה את האיכרים מצטופפים יחד במורך ומסתודדים, בואו של מודד קרקעות אינו עניין של מה בכך. דלת המטבח נפתחה, דמותה הכבירה של הפונדקית מילאה את הפתח, הפונדקי ניגש אליה על בהונותיו, לספר לה את החדשות. עתה הגיעה שעתו של הקשר הטלפוני. נציב הטירה ישַן, אבל סגן הנציב, בעצם אחד הסגנים, פלוני מר פְריץ, ענה לטלפון. הצעיר, שהציג עצמו בשם שווארצֶר, סיפר איך מצא את ק' — איש לבוש סחבות בשנות השלושים לחייו — ישן לו בנחת על שק של קש, תרמיל גב זעיר משמש לו כר ומקל מסוקס מונח לידו. למותר לציין שהאיש נראה לו חשוד, וכיוון שהפונדקי הזניח את חובתו בעליל, היתה זו חובתו שלו, של שווארצֶר, לחקור בעניין. על כך שהעירוהו משנתו, על השאלות שנשאל, על האיום שהושמע באוזניו כדין, לגרשו מנחלת הרוזן — על כל אלה הגיב ק' בתרעומת מופגנת, ומי יודע, אולי אף בצדק, שכן לטענתו בא לכאן כמודד קרקעות, והרוזן הוא שהזמינו. מובן שמבחינה פורמלית, לפחות, יש לבדוק את הטענה הזו, שעל כן מבקש שווארצֶר מהאדון פריץ לברר בלשכה המרכזית אם אמנם מחכים שם למודד כזה, ולהחזיר לו תשובה מיד.
שקט השתרר עתה, פריץ היה עסוק בבירורים שם למעלה, כאן למטה חיכו לתשובה, ק' לא שינה את תנוחתו, אף לא פנה לאחוריו, שום סקרנות לא ניכרה בו, עיניו בהו נכחו. מתוך סיפורו של שווארצֶר, שהתמזגו בו רשעות וזהירות, נמצא ק' למד שמידה ידועה של השכלה דיפלומטית הוקנתה בטירה אפילו לזוטרים כמו שווארצֶר זה. וגם חריצות לא חסרה להם שם, הלשכה המרכזית מקיימת תורנות לילה, וגם ממהרת להשיב, כמדומה, שהנה פריץ מטלפן כבר. אך ההודעה שבפיו היתה קצרה מאוד, כנראה, שכן כעבור דקה השליך שווארצֶר את השפופרת בחמת זעם. "הרי זה בדיוק מה שאמרתי," צעק, "אין פה שום מודד קרקעות, אלא סתם נווד שקרן, וקרוב לוודאי אף גרוע מזה." לרגע סבור היה ק' שכולם, שווארצֶר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית, עומדים להסתער עליו, וכדי לחמוק מן המכה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול אל מתחת לשמיכה, אבל כעבור רגע חזר והוציא את ראשו אט־אט, שכן הטלפון צילצל בשנית, וכמו שנדמָה לו, בקול רם במיוחד. אף על פי שלא סביר היה להניח שגם הפעם מדובר בק', בכל זאת קפאו הכול במקומם, ושווארצֶר חזר וניגש לטלפון. כעת עמד והקשיב לאיזה הסבר ממושך, ובסופו אמר חרש: "טעות אפוא? זה מביך אותי מאוד. ראש הלשכה טילפן בעצמו? מוזר, מוזר. איך אסביר זאת עכשיו לאדון המודד?"
ק' זקף את אוזניו. הטירה מינתה אותו אפוא למודד. מצד אחד אין הדבר נוח לו כלל, שהרי מתברר שיודעים עליו בטירה כל מה שצריך לדעת, יחסי הכוחות נשקלו והוחלט לצאת למאבק בחיוך. אך מן הצד האחר הדבר נוח לו דווקא, שכן הוא מעיד, לדעתו, שממעיטים בערכו שם, וכי יזכה לחירות רבה יותר משהעז לייחל מלכתחילה. ואם מקווים שם להפיל עליו אימה מתמדת מכוח אותה הכרה שהוענקה למעמדו כמודד קרקעות — הכרה הנובעת מעליונות רוחנית, כמובן — הרי שטעות בידם, רק צמרמורת קלה חלפה בגופו, לא יותר.
לשווארצֶר, שניגש אליו במורך, סימן ק' בניע יד להתרחק; את ההפצרות שיעבור אל חדרו של הפונדקי דחה מעליו, ורק ניאות לקבל מידי הלה כוסית משקה לשינה, ומידי הפונדקית קערת רחצה עם סבון ומגבת, אף לא היה עליו לדרוש כלל שיפַנו את האולם, שכן הכול כבר נדחפו לצאת, מסיבים פניהם הצדה מחשש פן יכיר אותם למחרת; המנורה כובתה, סוף־סוף הניחו לו. הוא שקע בשינה עמוקה וישן עד הבוקר, העכברושים שחלפו על פניו ביעף פעם או פעמיים כמעט שלא הפריעוהו.
לאחר ארוחת הבוקר, שלדברי הפונדקי שולמה כולה, כמוה ככל שאר הוצאותיו של ק', על ידי הטירה, ביקש ק' לצאת מיד אל הכפר. בשל התנהגותו של הפונדקי אמש הקפיד ק' להמעיט ככל האפשר בדיבור עמו, אך כיוון שהלה כירכר סביבו בלי הפוגות בתחינה אילמת, נכמרו עליו לבסוף רחמיו של ק', והוא הזמינו לשבת איתו קצת.
"עוד לא פגשתי את הרוזן," אמר ק', "האם נכון מה שאומרים עליו, שהוא משלם כסף טוב בעד עבודה טובה? מי שיוצא למסע רחוק כמוני, כה רחוק מהאישה והילד, רוצה מן הסתם גם להביא משהו הביתה."
"בעניין זה אין לאדוני מה לדאוג, מעולם לא נשמעו פה תלונות על שכר דל מדי."
"יפה," אמר ק', "איני ביישן מטבעי, ואני מסוגל לומר את דעתי גם באוזניו של רוזן, אך ברור שעם האדונים הללו מוטב לבוא לידי הסכמה בדרכי שלום."
הפונדקי ישב מול ק' על קצה אדן החלון, נוחות רבה מזו לא העז להרשות לעצמו, וכל אותה שעה הביט בק' בעיניים חומות גדולות, נפחדות. בתחילה ממש נטפל אל ק', ואילו עכשיו דומה היה שכל רצונו לברוח משם. האם חשש שמא יישָאל על אודות הרוזן? האם חשש שאין לסמוך על ק', שנחשב "אדון" בעיניו? ק' ביקש להסיח את דעתו של האיש. הוא העיף מבט בשעון ואמר: "עוד מעט יבואו העוזרים שלי, תוכל לאכסן אותם פה?"
"כמובן, אדוני," אמר הלה, "אבל הם ודאי יתגוררו איתך בטירה, לא?"
כלום ויתר האיש בקלות כה רבה ואף בחפץ לב על לקוחות אפשריים, ובייחוד על ק', שאותו שילח אל הטירה בנחרצות שכזאת?
"זה עוד לא בטוח," אמר ק'. "קודם כול עלי לברר איזו עבודה ייתנו לי. אם אצטרך לעבוד כאן למטה, למשל, יהיה סביר יותר שגם אגור כאן למטה. חוץ מזה אני חושש שהחיים שם למעלה בטירה לא ימצאו חן בעיני. חירותי חשובה לי."
"אינך מכיר את הטירה," אמר הפונדקי חרש.
"אכן," אמר ק'. "אין לחרוץ משפט מהר מדי. לפי שעה איני יודע על הטירה אלא זאת, שהשׂכילו שם לבחור מודד קרקעות ראוי לשמו. ואולי יש להם שם גם יתרונות אחרים." והוא קם על רגליו כדי לפטור לשלום את הפונדקי שנשך את שפתיו בעצבנות. לא קל היה לקנות את אמונו של האיש הזה.
בדרכו החוצה צדה עינו של ק' תמונת דיוקן כהה, תלויה על הקיר במסגרת כהה. עוד מעל גבי יצועו השגיח בה, אך מרחוק לא הבחין בפרטים ונדמָה לו כי התמונה עצמה הוצאה מן המסגרת, וכי אין הוא רואה אלא את הלוח השחור שנותר מאחוריה. עכשיו התברר שזו בכל זאת תמונה, דיוקן של גבר כבן חמישים. ראשו היה שמוט עמוק כל כך על חזהו, עד שעיניו נראו אך בקושי, ודומה היה שמצחו הכבד, הגבוה, וחוטמו הגדול המעוקל הם שמשכו ככה את גולגולתו כלפי מטה. בשל תנוחה זו של הראש היה זקנו המגודל מעוך מתחת לסנטר, וחזר והזדקר למטה ממנו. ידו השמאלית, פרושֹת אצבעות, היתה תחובה לו בשׂערו העבות, אך כוחה לא עמד לה למשוך את הראש כלפי מעלה. "מי זה," שאל ק', "הרוזן?" ק' עמד לפני התמונה ואף לא טרח להפוך פניו אל הפונדקי. "לא," אמר הפונדקי, "זה נציב הטירה." "אכן, נציב נאה יש להם שם בטירה," אמר ק', "חבל שיש לו בן לא־יוצלח שכזה." "לא," אמר הפונדקי, ומיד משך אליו קצת את ק' ולחש באוזנו: "שווארצֶר הגזים אתמול, אביו הוא סגן נציב בסך הכול, ואפילו מן הזוטרים שבהם." אותו רגע היה הפונדקי בעיני ק' כילד קטן. "נוכל שכמותו!" אמר ק' ופרץ בצחוק, אך הפונדקי לא צחק כלל ואמר: "גם אביו שלו הוא בעל שררה." "נו, באמת!" אמר ק', "כולם בעלי שררה בעיניך. אולי גם אני?" "אתה," אמר האיש במורך, אך בכובד ראש, "אינך בעל שררה בעיני." "אני רואה שבכל זאת יש לך טביעת עין," אמר ק', "בינינו לבין עצמנו, אני באמת לא בעל שררה. ומשום כך, מן הסתם, אני רוחש כבוד לבעלי השררה לא פחות ממך, אך כיוון שאני חסֵר את הכנוּת שלך, לא תמיד אני מוכן להודות בזה." וק' טפח קלות על לחיו של הפונדקי, לנחמו ולהטות את לבו אליו. ואכן, הלה התחייך קצת. לאמיתו של דבר היה נער כמעט, פניו רכות ועליהן רק חתימת זקן, לא יותר. איך הזדמנה לו בכלל אותה אישה עבת בשר ומזדקנת שלו, שנראתה בעד הצוהר מתרוצצת במטבח ומרפקיה זקורים לה הרחק מגופה? אבל ק' לא רצה להוסיף ולדחוק בו עתה, לא רצה שיתפוגג החיוך שהצליח לחלץ ממנו סוף־סוף, על כן רק סימן לו שיפתח לפניו את הדלת, ויָצא החוצה אל הבוקר החורפי הנאה.
כעת ראה למעלה את הטירה, קווי המתאר שלה משורטטים בבהירות באוויר הצלול, מודגשים עוד ביתר שאת מחמת השלג, שהיה מונח שם בשכבה דקה והבליט כל צורה וצורה. למעלה על ההר היה השלג מועט, כמדומה, בהשוואה לכמוּתו העצומה כאן בכפר, וק' התנהל בכבדות לא פחותה מזו שהלך בה אמש בדרך המלך. השלג הגיע פה עד חלונות הבקתות ממש, וקצת למעלה מהם כבר שב ורבץ מלוא כובדו על הגגות הנמוכים — ואילו למעלה, בראש ההר, היה הכול ממריא־נוסק אל על, קליל וחופשי, או מכל מקום כך נדמה היה מכאן.
הטירה, כפי שנראתה מכאן, מרחוק, תאמה בכללותה את ציפיותיו של ק'. לא מבצר אבירים עתיק ולא בניין־פאר חדש, אלא מתחם רחב ידיים, שֶכָּלל כמה מבנים בני קומתיים והמון מבנים נמוכים, מצופפים יחדיו; מי שאינו יודע שטירה לפניו, עשוי לחשוב שזו עיירה. רק מִגדל אחד ראה מולו ק', ונבצר ממנו להבחין אם היה זה חלק מבית מגורים או מגדל של כנסייה. עורבים חגו סביבו להקות־להקות.
ק' המשיך ללכת, עיניו נעוצות בטירה, שום דבר אחר לא העסיק אותו. אך ככל שהתקדם בדרכו, כן איכזבה אותו הטירה, שהרי ככלות הכול לא היתה אלא מין עיירה עלובה, מצבור של בתי כפר שיתרונם אולי בכך שהם בנויים אבן כולם, אלא שהטיח נשר מעליהם זה כבר, והאבן נדמתה כמתפוררת. זכר עיירת הולדתו חלף בראשו ביעף; זו לא נפלה כלל ממה שמכנים פה טירה, ואילו חיפש איזה אתר תיירות נאה לבקר בו, כי אז לא היה שום טעם להרחיק נדוד כל כך, אדרבא, ביתר תבונה היה נוהג אילו חזר לבקר במולדת הישנה ההיא, שימים רבים כל כך לא שב לראותה. במחשבותיו השווה את מגדל הכנסייה שבמולדת עם המגדל פה למעלה. המגדל ההוא — נחוש, נחרץ, מתחדד והולך כלפי מעלה בקו ישר, ובראשו גג רחב של לבֵנים אדומות, בניין שכולו ארציוּת — וכי מה עוד יש בכוחנו לבנות? — אך תכליתו נעלה יותר מזו של המון הבתים הנמוכים האלה, ומבעו צלול ובהיר יותר מזה של יום החולין העכור. המִגדל פה למעלה, היחיד שנראה לעין — מגדל של בית מגורים, כפי שהתברר כעת, אולי של הבניין הראשי — היה מבנה עגול חסר ייחוד, מכוסה בחלקו קיסוס שהוסיף לו לוויית חן, עם חלונות קטנים שהזדהרו עתה בשמש — משהו מטורף היה בו, בזוהַר הזה — וראשו עשוי כמין עליית גג שכתליה המשוננים מזדגזגים על פני תכול הרקיע בקו מהוסס, מרוסק, מקרטע, שנדמָה כמצויר ביד חרֵדה או מרושלת של ילד. הדבר העלה על הדעת דייר נכא רוח, שראוי היה לו להסתגר מאחרי מנעול ובריח בַּמרוחק שבחדרי הבית, ותחת זאת הוא פורץ את הגג ומתרומם מלוא קומתו, להציג עצמו לעיני העולם.
ק' עמד שוב מלכת, כאילו היה בעצם העמידה כדי לחזק את כוח השיפוט שלו. אך מנוחתו הופרעה פתאום. מאחורי כנסיית הכפר, ששם נשאר עומד — בעצם היתה זו רק קַפֶּלָה שהורחבה לכדי מין אסם על מנת להכיל את קהילת המאמינים — נמצא בית הספר. הבניין הנמוך המוארך, מיזוג מוזר של הארעי עם הישן נושן, היה מוקף גן מגודר, שכעת היה לשדה שלג. אותו רגע יצאו הילדים החוצה עם המורֶה. בדבוקה צפופה צרו עליו, תלו בו את עיניהם ופיטפטו מכל עבר בלי הפוגה, ק' לא הבין אף מילה מדיבורם המהיר. המורה, צעיר קטן קומה וצר כתפיים, ועם זאת זקוף עד מאוד בלי להיראות מגוחך, השגיח בק' עוד מרחוק, שהרי מלבד תלמידיו לא נראה סביב אלא ק' לבדו. בהיותו זר במקום הקדים ק' שלום למורה, ומה עוד שהאיש הקטן אמר כולו מין סמכותיות שכזאת. "בוקר טוב, אדוני המורה," פנה אליו. הילדים נאלמו דום באחת, והדממה הפתאומית הסבה מן הסתם נחת־רוח למורה, כמין הכנה למה שיאמר הוא עצמו. "אתה מתבונן בטירה?" שאל, סֵבר פניו נעים יותר מכפי שציפה ק', אך מנימת דבריו השתמע כי מעשהו של ק' אינו לרצון לו. "כן," אמר ק', "אני זר פה, רק אמש הגעתי לכפר." "הטירה לא מוצאת חן בעיניך?" שאל המורה בחופזה. "מה?" שאל אותו ק', מבולבל במקצת, ומיד חזר על השאלה בנוסח מרוכך: "אם הטירה מוצאת חן בעינַי? ולמה הנחתָ שאינה מוצאת חן בעינַי?" "היא אינה מוצאת חן בעינֵי זרים," אמר המורה. כדי שלא להיכשל בלשונו הסב ק' את השיחה לעניין אחר ושאל: "אתה ודאי מכיר את הרוזן?" "לא," אמר המורה וכבר עמד להפוך גבו אליו, אבל ק' לא ויתר ושאל שוב: "מה? אינך מכיר את הרוזן?" "וכי מנַין אכיר אותו?" לחש המורה, ומיד הוסיף בקול, בצרפתית: "עליך להביא בחשבון שיש פה ילדים תמימים." אחרי הדברים האלה ראה עצמו ק' רשאי לשאול: "האם יורשה לי לבקר פעם אצל אדוני המורה? בכוונתי להישאר פה ימים רבים, וכבר עכשיו אני מרגיש בודד ועזוב מעט, איני שייך לאיכרים, ומן הסתם גם לא לטירה." "אין שום הבדל בין האיכרים לבין הטירה," אמר המורה. "ייתכן," אמר ק', "אך לגבי מצבי אין זה משנה דבר. האם יורשה לי לבקר אצלך פעם?" "אני גר ברחוב הברבור, בבית הקַצָב." הדבר נשמע אמנם כציון כתובת ולא כהזמנה דווקא, ואף על פי כן אמר ק': "טוב, אבוא." המורה ניענע בראשו ופנה לדרכו יחד עם הילדים, ששבו ופצחו מיד בצווחות רמות. חיש מהר נעלמו כולם במורד סמטה תלולה.
אבל ק' נשאר מבולבל ואף נרגז מן השיחה. לראשונה מאז בואו נתקף עייפות של ממש. בתחילה נדמָה לו שהדרך הארוכה לכאן לא ייגעה אותו כלל — הן הלך לו בשוֹפי ונחת, יום אחר יום, צעד אחר צעד! — אבל עכשיו, שלא בטובתו, התחיל המאמץ העצום נותן בו את אותותיו. בכוח שאין לעמוד בפניו נמשך לבו אחר היכרויות חדשות, אך כל היכרות חדשה הגבירה את עייפותו. אם יצליח לכפות על עצמו, במצבו היום, להאריך את טיולו עד פתח הטירה, לפחות, הרי שעשה די והותר.
הוא המשיך ללכת אפוא, אבל הדרך היתה ארוכה, שכן הרחוב הזה, רחובו הראשי של הכפר, לא הוליך אל הר הטירה אלא רק עבר בסמוך לו, ומיד אחר כך, כמו להכעיס, התפתל הצדה, ואף על פי שלא התרחק מן הטירה, גם לא התקרב אליה. ק' עדיין ציפה שהרחוב יִפנה בסופו של דבר אל הטירה, ורק מכוח הציפייה הזאת הוסיף ללכת; מחמת העייפות, כנראה, לא מצא בו די כוח לעזוב את הרחוב הזה, ואף השתומם לנוכח אורכו של אותו כפר שאין לו סוף — שוב ושוב אותם בתים קטנים, וזגוגיות מכוסות כפור, ותלוליות של שלג, ואף לא נפש חיה מסביב — אך לבסוף עקר עצמו מלפיתתו של הרחוב ונבלע בתוך סמטה צרה, בשלג עמוק שבעתיים; המאמץ לחלץ את רגליו המבוֹֹססות ושוקעות היה עצום, זיעה הציפה אותו, ופתאום עמד תחתיו, נבצר ממנו להמשיך.
אך הנה התברר שלא היה כה בודד ועזוב: מימינו ומשמאלו היו בקתות של איכרים, הוא אסף בידו קצת שלג ולש אותו לכדור והשליכו על אחד החלונות. מיד נפתחה הדלת — הדלת הראשונה שנפתחה לפניו מאז יצא אל הכפר — ואיכר זקן במקטורן פרווה חום עמד בפתח, ראשו מוטה הצדה וכולו מאור פנים וחולשה. "אולי תיתן לי להיכנס אליך קצת," אמר ק', "אני עייף מאוד." הוא לא שמע אף מילה ממה שאמר הזקן, אסיר תודה היה כשדחפו לעברו קרש שמילט אותו חיש קל מן השלג, וכעבור צעדים ספורים כבר עמד בתוך החדר.
חדר גדול באור דמדומים. הבא מבחוץ לא ראה תחילה כלום. ק' נתקל בגיגית כביסה ומעד, יד של אישה אחזה בו. מאחת הפינות עלתה צווחת ילדים. מפינה אחרת התאבך עשן והפך את האפלולית לעלטה. ק' עמד שם כמו בתוך עננה. "הוא בטח שיכור," אמר מישהו. "מי אתה?" שאל קול אדנותי, ומיד נשמע שוב, פונה כנראה אל הזקן: "למה נתת לו להיכנס? אתה רוצה להכניס לפה כל אחד שמשוטט ברחובות?" "אני מודד הקרקעות של הרוזן," אמר ק', מנסה ללמד זכות על עצמו בפני מי שעדיין היה סמוי מן העין. "אה, זה המודד," אמר קול של אישה, ומיד נפלה דממה כבדה. "את מכירה אותי?" שאל ק'. "בוודאי," אמר אותו הקול ביובש. העובדה שהכירו שם את ק' לא נזקפה כמדומה לזכותו.
לבסוף התפוגג קצת העשן, וק' התחיל מבחין אט־אט במתרחש סביבו. אותו יום היה כנראה יום הכביסה הגדול. בקרבת הדלת כובסו כבסים. אך העשן עלה מפינה אחרת, משמאל, שם התרחצו שני גברים במימיה המהבילים של גיגית עץ שק' לא ראה מימיו גדולה כמוה, היקפה היה כהיקפן של שתי מיטות. אך מפתיעה עוד יותר, הגם שלא ניתן לקבוע בוודאות מה בדיוק הפתיע שם, היתה הפינה הימנית. מבעד לצוהר גדול, היחיד שבקיר האחורי, הפציע אור־שלג חיוור — מן החצר, כנראה — אשר שיווה בוהַק רך של משי לשמלתה של אישה שישבה עמוק בפינה, שרועה כמעט מרוב עייפות על כורסה גבוהה. עולל יונק היה צמוד אל שדהּ. מסביבה שיחקו ילדים אחדים, ניכר בהם שילדי איכרים הם, אך היא נדמתה כזרה ביניהם: אכן, עייפות וחולי עשויים לשוות מידה של עידון גם לאיכרים.
"שב־נא!" אמר אחד הגברים, איש עב זקן ובעל שפם מגודל — שהתנשף בקול דרך פיו הפעור תמידית — ומיד הוציא את ידו אל מעבר לשפת הגיגית והצביע, במחווה מצחיקה למראה, על תיבה גדולה, מתיז אגב כך קילוחי מים חמים על פרצופו של ק'. על התיבה כבר ישב הזקן שהכניס את ק' אל הבית, עיניו בוהות נכחו. ק' נמלא רחשי תודה על שהורשה סוף־סוף לשבת. מעתה לא נתן עליו איש דעתו עוד. האישה העומדת ליד הגיגית, שערה צהבהב וגופה צעיר ומלא, פיזמה לה חרש תוך כדי עבודה, הגברים באמבט בטשו ברגליהם והתהפכו כה וכה, הילדים ביקשו להתקרב אליהם, אך נהדפו שוב ושוב בקילוחי מים עזים, שלא נחסכו גם מק', האישה השרועה בכורסה נדמתה כחסרת רוח חיים, אפילו אל התינוק שעל שדהּ לא השפילה עיניה, אלא נשאה אותן נטולות הבעה כלפי מעלה.
מן הסתם התבונן ק' שעה ארוכה בתמונה יפה ועצובה זו, הקפואה בלא ניע, ואולם אחר כך נרדם, כנראה, שכן משנחרד פתאום לשמע קול רם שקרא לו, היה ראשו מונח על כתפו של הזקן היושב לצדו. הגברים כבר יצאו מן האמבט — שעתה השתכשכו בו הילדים בהשגחתה של האישה צהובת השיער — וניצבו לבושים לפני ק'. התברר שעב הזקן הקולני היה הזוטר מבין השניים. האחר, איש שקט שמחשבותיו איטיות, רחב גרם ורחב קלסתר, לא גבוה יותר מעב הזקן וזקנו דליל בהרבה, עמד שם בראש מורכן. "אדוני מודד הקרקעות," אמר, "לא תוכל להישאר כאן. אני מתנצל על חוסר הנימוס." "גם לא רציתי להישאר," אמר ק', "אלא רק לנוח קצת. זאת עשיתי, ועכשיו אקום ואלך לי." "אתה ודאי מתפלא על הכנסת האורחים העלובה," אמר האיש, "אבל הכנסת אורחים אינה נהוגה אצלנו, אין לנו צורך באורחים." מרוענן קצת מן השינה, חושיו מחודדים קצת יותר משהיו, שמח ק' על דבריו הגלויים של האיש. עתה התנועע ביתר חירות, נעץ את מקלו פעם פה ופעם שם, מתקרב אגב כך אל כורסתה של האישה; במידות גופו, אגב, היה הגדול מכולם שם בחדר.
"ברור," אמר ק', "וכי למה לכם אורחים בכלל? אבל בכל זאת קורה לפעמים שזקוקים לאיזה אורח — לאחד כמוני, למשל, למודד קרקעות." "אני באמת לא יודע," אמר האיש לאט. "אם קראו לך, הרי אפשר שזקוקים לך, זה ודאי מקרה יוצא דופן, אבל אנחנו, האנשים הקטנים, נוהגים על פי הכללים, לא תוכל להתרעם עלינו בשל כך." "לא, לא," אמר ק', "אין לי אלא להודות לך — לך ולכולם כאן." ולהפתעת כל הנוכחים סב ק' על עקביו בקפיצה ונעמד לפני האישה. היא הביטה בו בעיניה הכחולות העייפות, לראשה היה צעיף משי שקוף שהשתפל לה עד חצי מצחה, העולל התנמנם על שדיה. "מי את?" שאל ק'. ובנימה מזלזלת — לא ברור היה אל מי כוּון הבוז הזה, אל ק' או אל דבריה שלה — ענתה האישה: "נערה מן הטירה."
כל זה לא נמשך אלא רגע, וכבר עמדו שני הגברים ליד ק', זה לימינו וזה לשמאלו, וגררו אותו בשתיקה, אך בכל הכוח, לעבר הדלת, כמו לא היתה שום דרך אחרת להגיע לידי הבנה עמו. בתוך כך הצהיל משהו את רוחו של הזקן, והוא מחא כפיים. גם הכובסת פרצה בצחוק ליד הילדים, שהצטווחו פתאום כאחוזי טירוף.
אבל ק' כבר עמד ברחוב, הגברים עקבו אחריו מן המפתן, שוב החל לרדת שלג, ועם זאת דומה היה שהיום התבהר במקצת. עב הזקן קרא בקוצר רוח: "לאן אתה רוצה ללכת? הנה, דרך זו מוליכה לטירה, וזו — אל הכפר." ק' לא ענה לו, אך לחברו, שלמרות עליונותו היה כמדומה נוח יותר לבריות, אמר: "מי אתה? למי אני חייב תודה על האירוח?" "אני הבורסקי לַאזֶמָן, אבל תודה אינך חייב לשום אדם." "יפה," אמר ק', "אולי עוד נתראה פעם." "אני לא חושב," אמר האיש. ברגע זה הרים עב הזקן את ידו וקרא: "בוקר טוב, ארתור, בוקר טוב, יֶרֶמִיאַס!" ק' הפך פניו — הנה ככלות הכול יש פה אנשים, ברחובות הכפר! מכיווּן הטירה קרבו ובאו שני בחורים ממוצעי קומה, שניהם דקי גֵו עד מאוד, בגדיהם הדוקים לגופם וגם פרצופיהם דומים מאוד זה לזה, גון פניהם חום־כהה, ואף על פי כן התבלט על רקעו זקנקנם המחודד בצבעו השחור העז. בהתחשב במצב הרחוב היו צעדיהם מהירים להפליא, רגליהם הדקות נעו בקצב אחיד. "לאן פניכם?" צעק עב הזקן. רק בצעקות אפשר היה להחליף דברים עמם, כה מהירים היו בלכתם ולא נעצרו אף לרגע. "לעסקים," צעקו לעומתו, צוחקים. "איפה?" "בפונדק." "גם אני הולך לשם," צעק ק' פתאום, מרים קולו יותר מכולם. תשוקה אחזה בו לפתע שיזמינוהו השניים לחבור אליהם; אמנם לא קיווה להפיק תועלת כלשהי מן ההיכרות עמם, אך מכל מקום היו בעיניו בני לוויה נוחים ומשמחי לב. ואולם הללו, אף על פי ששמעו את דבריו של ק', רק ניענעו בראשם, וכבר חלפו ועברו להם.
ק' הוסיף לעמוד שם בשלג, לא התחשק לו לחלץ את רגלו מהשלג רק על מנת לשוב ולהשקיעה עמוק יותר בפסיעה הבאה; הבורסקי וחברו, שמחים על שהצליחו לסלק את ק' אחת ולתמיד, דישדשו אט־אט בחזרה אל הבית דרך הדלת הפתוחה קמעא, הופכים פניהם אל ק' שוב ושוב, וק' נשאר לבדו עם השלג האופף אותו. "זו יכלה להיות הזדמנות לאיזה ייאוש קטן," חלפה מחשבה בראשו, "אילו עמדתי פה באקראי ולא מתוך כוונה."
בבקתה שלשמאלו נפתח אותו רגע חלון זעיר; בעודו סגור נדמה היה שצבעו כחול־עמוק, אולי בשל השלג שהשתקף בו — וכה קטן היה, עד שבהיפתחו כעת לא נראו בשלמותם פניו של המציץ דרכו, רק עיניו בלבד נראו, עיניים חומות זקנות. "הנה הוא עומד שם," שמע ק' קול רועד של אישה. "זהו מודד הקרקעות," אמר קול של גבר. ואז ניגש האיש אל החלון ושאל, לא בלי חביבות, אך עם זאת כמי שחרֵד לסֵדר הטוב שלפני ביתו: "למי אתה מחכה?" "למזחלת שתאסוף אותי," אמר ק'. "מזחלות לא עוברות פה," אמר האיש, "אין פה תחבורה." "אבל זה הרחוב המוליך לטירה," טען כנגדו ק'. "ואף על פי כן, ואף על פי כן," אמר האיש מתוך קשיחות כלשהי, "אין פה תחבורה." עתה שתקו שניהם. ובכל זאת נמלך האיש בדעתו, כנראה, שכן השאיר פתוח את החלון, שתימרות עשן פרצו ממנו. "הדרך משובשת," אמר ק', מנסה לסייע בעדו. אך הלה לא אמר אלא: "כן, בוודאי." ואף על פי כן הוסיף כעבור רגע: "אם תרצה, אסיע אותך במזחלת שלי." "אדרבא," אמר ק' ורוחו הצטהלה, "כמה זה יעלה לי?" "זה לא יעלה לך כלום," אמר האיש. ק' התפלא מאוד. "הלוא אתה מודד הקרקעות," הסביר האיש, "ואתה שייך לטירה. לאן רצונך לנסוע?" "לטירה," אמר ק' בחופזה. "אם כך, איני נוסע," אמר האיש מיד. "אבל אני שייך לטירה," אמר ק', חוזר על מילותיו של האיש. "ייתכן," אמר האיש באי־רצון. "אם כן, הסע אותי לפונדק," אמר ק'. "טוב," אמר האיש, "אני תכף בא עם המזחלת." כל זה לא נאמר כמדומה מתוך חביבות דווקא, אלא בעיקר מתוך איזה צורך אנוכי, נפחד, כמעט נוקדני, לסלק את ק' ממקום עומדו שלפני הבית.
שער החצר נפתח, ומזחלת קטנה וקלה, כולה שטוחה בלי זכר למושב כלשהו, גלשה החוצה רתומה לסוסון דל, ומאחוריה האיש, לא זקן אבל חלוש, שחוח גֵו, צולע; פרצופו האדום הכחוש, המנוזל, נדמָה קטן במיוחד בשל צעיף הצמר הכרוך לו במהודק סביב צווארו. ניכר בו שהוא חולה, ושהטריח עצמו לצאת רק כדי לשלח מעליו את ק'. ק' העיר משהו ברוח זו, אך האיש ניענע בראשו לשלילה. ק' לא הציל מפיו אלא זאת — ששמו גֶרְשְטֶקֶר הרַכּב, ושבחר במזחלת לא־נוחה זו משום שהיתה מוכנה לנסיעה, ואילו ביקש לקחת אחרת, היה הדבר נמשך זמן רב מדי. "שב־נא," אמר והצביע בשוטו על המזחלת מאחוריו. "אני אשב לידך," אמר ק'. "אני אלך ברגל," אמר גֶרשטֶקֶר. "אבל למה?" שאל ק'. "אני אלך ברגל," חזר ואמר גֶרשטֶקֶר, פֶּרֶץ עז של שיעול תקפוֹ וטילטל אותו כל כך, עד שנאלץ לנטוע את רגליו עמוק בשלג ולהיאחז בידיו בשולי המזחלת. ק' לא אמר עוד כלום, התיישב במזחלת מאחור, השיעול שכך אט־אט, והם יצאו לדרך.
הטירה שם למעלה, שק' קיווה להגיע אליה עוד היום, כבר שקעה באפלה, למרבה הפליאה, ושבה והתרחקה. אך כמו כדי לתת לו עוד איזה אות של פרידה זמנית, עלה משם קול פעמון, מתרונן בחדווה, פעמון שלרגע קט, לפחות, הרעיד את הלב — שכן גם כאֵב היה בו בצליל הזה — משל היה בהתגשמות כיסופיו המעורפלים של ק' גם משום איוּם עליו. אבל עד מהרה נאלם הפעמון הגדול, ותחתיו עלה קול פעמון קטן, חדגוני ורפה — אולי עדיין מלמעלה, ואולי כבר מלמטה, מהכפר. הצלצול הזה אכן הלם יותר את הנסיעה האיטית ואת הרַכּב עלוב הנפש, אך הקשוח הזה.
"היי, אתה!" קרא ק' פתאום — כבר קרובים היו לכנסייה, הפונדק לא היה רחוק עוד, ק' כבר יכול היה להרשות לעצמו להסתכן קצת — "אני מתפלא שיש לך אומץ להסיע אותי על דעת עצמך בלבד. אתה רשאי לעשות זאת בכלל?" גרשטקר התעלם ממנו והוסיף להלך בנחת לצד הסוס הקטן. "היי!" קרא ק', אסף מעט שלג מעל המזחלת, לש אותו לכדור והשליכו בכוח לתוך אוזנו של גרשטקר. הפעם נעצר האיש והפך את פניו. אך משראה אותו ק' כה סמוך אליו — המזחלת גלשה עוד קצת קדימה — את הדמות הזאת השחוחה, למודת הסבל, את הפנים הכחושות הללו, האדומות, המיוגעות, עם הלחיים השונות משום־מה זו מזו, האחת שטוחה, האחרת נפולה, את הפה הפעור, הקשוב, עם השיניים הספורות, הבודדות — לא יכול היה ק' שלא לחזור מתוך רחמים על מה ששאל קודם מתוך רשעות, לאמור: כלום אין גרשטקר עלול להיענש על שהוא מסיע אותו? "מה אתה רוצה?" שאל גרשטקר בלי להבין את השאלה, אך גם בלי לצפות להסבר כלשהו; הוא רק פנה בקריאה אל הסוס והם המשיכו בדרכם.
כשהגיעו כמעט עד הפונדק — ק' זיהה את המקום לפי הפיתול שבדרך — גילה לתדהמתו שכבר היה חושך גמור. כלום שהה בכפר זמן רב כל כך? רק שעה־שעתיים, לפי חשבונו. הרי עם בוקר יצא לדרך. ולא חש כל צורך לאכול. ועוד לפני שעה קלה היה אור יום מלא. והנה פתאום עלטה. "ימים קצרים, ימים קצרים," אמר בינו לבינו, גלש מטה מן המזחלת ופנה אל הפונדק.
למעלה, על גרם המדרגות הקטן שבחזית הבית, ראה לשמחתו את הפונדקי, עומד ומאיר לו את הדרך בפנס. לרגע נזכר ק' ברַכּב ועמד מלכת, קול שיעול עלה מן האפלה, זה היה הוא. מילא, הרי עוד מעט יראה אותו שוב. רק משהגיע למעלה אל הפונדקי, שבירך אותו לשלום בהכנעה, השגיח בשני אנשים ניצבים אצל הדלת, איש מכל צד. הוא לקח את הפנס מידו של הפונדקי והאיר בו את השניים; אלה היו הצעירים שכבר פגש בהם, וגם שמע שקוראים להם ארתור ויֶ רֶמִיאַס. עתה עמדו והצדיעו לו. הוא נזכר בימי שירותו הצבאי, ימי האושר שלו, וצחק. "מי אתם?" שאל, משיט מבטו הלוך ושוב מזה אל זה. "העוזרים שלך," השיבו. "כן, אלה העוזרים," אישר הפונדקי בלחישה. "מה?" שאל ק', "אתם העוזרים הוותיקים שלי, שציוויתי עליהם לנסוע אחרַי, שאני מצפה לבואם?" הם השיבו בחיוב. "טוב מאוד," אמר ק' לאחר שתיקה קצרה, "טוב שבאתם." "דרך אגב," אמר ק' מקץ עוד שתיקה קצרה, "הגעתם באיחור רב, אתם פשוט בטלנים." "היתה לנו דרך ארוכה," אמר האחד. "דרך ארוכה," חזר אחריו ק', "והרי פגשתי בכם בשובכם מן הטירה." "כן," השיבו השניים בלי כל הסבר נוסף. "איפה המכשירים שלכם?" שאל ק'. "אין לנו מכשירים," אמרו. "המכשירים שהפקדתי בידיכם," אמר ק'. "אין לנו מכשירים," חזרו ואמרו. "ליצנים שכמותכם!" אמר ק', "אתם מבינים משהו במדידת קרקעות?" "לא," אמרו. "אבל אם אתם באמת עוזרַי הוותיקים, הרי אתם חייבים להבין בזה משהו," אמר ק'. הם שתקו. "טוב, בואו אפוא," אמר ק' ודחף את שניהם לפניו אל הבית פנימה.
