סיפורים פטרבורגיים

האדרת

בלישכה... אבל מוטב לא להגיד באיזו לישכה. כל אותן הלשכות, הגדודים, המישרדים - הקיצור, כל הרשויות והשירותים למיניהם - אין רגזנים מהם בעולם. היום כבר רואה כל אדם פרטי את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש־מישטרה פלוני, איני זוכר של איזו עיר, ששלח לא מכבר כתב־בקשה ובו הוא מוכיח בעליל כי תקנות המדינה מתפוררות, וכי שמו המקודש שלו נישא לגמרי לשווא. ולראָיה צירף כרך עצום של איזה ספר רומאנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו ראש־מישטרה, לעיתים אף שיכור כלוט. ובכן, כדי להימנע מאי־נעימויות למיניהן, מוטב שנקרא ללישכה שמדובר בה לישכה אחת. ובכן, בלישכה אחת עבד פקיד אחד, פקיד שאין לומר עליו כי הצטיין מאוד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צידי לחייו, וגון פניו מה שקרוי מוּכּה־טחורים... מה לעשות! אשם בזה אקלימה של פטרבורג. אשר לדרגתו (שכן אצלנו יש לציין קודם כל את הדרגה), הוא היה מה שקרוי יועץ־טיטוּלארי נצחי, תואר שכידוע כבר התלוצצו והתבדחו עליו לשובע סופרים שונים שעשו להם מינהג נאה, להתנפל על אלה שנבצר מהם לנשוך. שם־משפחתו של אותו פקיד היה בַּשְׁמאצְ׳קין. עצם השם די בו ללמד שהוא נגזר אי־פעם מ״בַּשְׁמאק״;* אבל מתי, באיזה זמן ובאיזה אופן נגזר מ׳׳בַּשׁמאק״ - על כך אין יודעים ולא כלום. גם האב, גם הסב, ואפילו הגיס וכל הבשמאצ׳קינים עד האחרון שבהם התהלכו במגפיים דווקא, ורק הקפידו להחליף את הסוליות שלוש פעמים בשנה. שמו היה אַקאקי אַקאקייֶביץ׳. אפשר שלקורא יירָאה השם הזה משונה ומופלג קצת, כאילו טרחו הרבה לחפשו, אך נקל להוכיח שלא חיפשו אחריו כלל, אלא שמאליהן נצטרפו מיני נסיבות שכאלה, שלא היה אפשר כלל לקרוא לו בשם אחר; וכך היה המעשה: אַקאקי אַקאקייֶביץ׳ נולד בלילה, אם הזיכרון אינו מטעה פה, אור ליום העשרים ושלושה במארס. האֵם המנוֹחה, רעייתו של פקיד ואשה הגונה מאוד, התקינה עצמה לטבול את התינוק כדת וכדין. היא עדיין שכבה על המיטה אל מול הדלת ומימינה עמד הסנדק, אדם מופלג במעלות, איוואן איוואנוביץ׳ יֶרוֹשְׁקין, ראש־אגף בסנאט, ולידו הסנדקית, רעיית קצין־הרובע, צדקת שמעטות כמותה, אָרינָה סֶמיוֹנוֹבנָה בֶּלוֹבְּריוּשְׁקוֹבָה. הציעו לפני היולדת שלושה שמות, שתבחר אחד מהם כראות עיניה: מוֹקִי, סוֹסִי, או שתקרא לילוד על שמו של הקדוש־המעונה חוֹזְדַאזַאט. ״לא,״ אמרה המנוחה בלבה, ״מיני שמות שכאלה!״ כדי לרצותה דיפדפו בלוח־השנה ופתחו במקום אחר; ושוב יצאו שלושה שמות: טְריפילי, דוּלָא וּוַארַאחַאסִי. ״הרי זה עונש מן השמיים,״ אמרה הזקנה: ״איזה מין שמות אלה, כל ימי חיי לא שמעתי כמותם. לוּ היה לפחות וַארַאדַאט או וַארוּךְ, מילא. אבל טְריפילי וּוַארַאחַאסִי!״ הפכו עוד דף - ויצאו: פַּאווסִיקַאחִי וּוַאחְטִיסִי. ״נו, אני כבר רואה,״ אמרה הזקנה, ״זה הגורל שלו, מן־הסתם. אם כך, מוטב כבר שיתקרא כמו אבא שלו. האבא היה אקאקי, שיהיה גם הבן אקאקי.״ וככה בא לעולם אקאקי אקאקייביץ׳. התינוק נטבל, ובשעת מעשה בכה ועיווה את פניו כל־כך, כאילו כבר ידע בחוש שסופו להיות יועץ־טיטוּלארי. כך נתגלגלו איפוא הדברים. ולא סיפרנו זאת אלא בשביל שייווכח הקורא בעצמו שהיה פה כורח מוחלט, ולתת לו שם אחר לא היה אפשר בשום אופן.

[* "נעל" ברוסית]

מתי ובאיזה זמן בא אל אותה לישכה ומי הביאוֹ לשם - זאת לא זכר שום איש. כל כמה שהתחלפו שם המנהלים והממונים למיניהם, נראה הוא עצמו יושב שם כל הימים באותו המקום ובאותה התנוחה ובאותה המישׂרה, מישׂרת פקיד לענייני לבלרות; עד שלבסוף באו לידי מסקנה שכך מן־הסתם כבר יצא מבטן אמו, מוכן וערוך, במיקטורן־השׂרד ובקרחת לראשו. בלישכה לא נהגו בו כבוד כלל. השוערים לא זו בלבד שלא קמו ממקומם כשעבר על־פניהם, הם אף לא העיפו בו מבט, כאילו זבוב מצוי הוא שפרח לו בפרוזדור. הממונים התהלכו עמו במין עריצות קרה. איזה עוזר של ראש־האגף היה תוקע לו את הניירות היישר מתחת לאפו, ואפילו לא אמר לו ״תעתיק״, או ״הנה לפניך פרשה קטנה וחביבה״, או איזו מלה של נעימות, כנהוג במישרדים מתוקנים. והוא היה לוקח את הדפים בלא לשאת עיניו מהם לראות מיהו הנותן ואם מורשה הוא לכך: היה לוקח ומייד מתחיל להעתיק. הפקידים הצעירים ליגלגו עליו והיתלו בו כיד השנינה המישרדית הטובה עליהם, והיו מספרים בפניו מיני מעשיות שחיברו על־אודותיו; על בעלת־ביתו, ישישה בת שבעים, סיפרו שהיא מכה אותו, היו שואלים מתי יתחתנו זה עם זה סוף־סוף, היו משליכים פיסות־נייר על ראשו ואומרים ״שלג יורד״. אבל אקאקי אקאקייביץ׳ לא השיב להם אפילו מלה אחת, כאילו לא היה שם שום איש מלבדו; הדבר אף לא השפיע על עבודתו כלל: בתוך כל המהומה לא נפלה בכתיבתו אף שגיאה אחת. ורק כשלא יכול עוד לשאת את הלצון, כשהיו דוחפים אותו במרפקו ומפריעים לו במלאכתו, היה אומר: ״הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה?״ ומשהו מוזר היה אצור במלים האלה ובקול שנאמרו בו. נשמע בו איזה דבר המעורר רחמים בלב, עד שאיש צעיר אחד, שהחל לעבוד שם לא מכבר, ואף הוא כאחרים הירשה לעצמו ללגלג עליו, נעצר פתאום כאילו ננעצה בו סכין, ומכאן ואילך כמו השתנה הכל לנגד עיניו ולבש פנים אחרות. איזה כוח שלא מן העולם הזה הדפוֹ פתאום מעל עמיתיו, שהתוודע אליהם בחושבו אותם לאנשים מהוגנים ונאורים. ועוד ימים רבים אחר־כך, ברגעים העליזים ביותר, היה מופיע לנגד עיניו הפקיד קטן־הקומה עם הקרחת שבמצחו, ובפיו המלים הפולחות את הלב: ״הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה,״ - ובמלים הפולחות האלה הצטלצלו מלים אחרות: ״הלוא אחיך אני.״ והצעיר המיסכן היה מליט פניו בידיו, ועוד פעמים הרבה נזדעזע אחר־כך בימי חלדו, בראותו כמה לא־אנושי יכול בן־אנוש להיות, כמה גסות אכזרית חבויה מתחת לעידוני הנאוֹרוּת וההשכלה, ואפילו, שומו שמיים, מתחת לחזותו של אדם המוחזק אציל וישר־דרך.

ספק אם יש בעולם עוד מי שחי כולו בשירות מישׂרתו כמוהו. לא די לומר עליו: הוא שירת מתוך שקדנות - לא, הוא שירת מתוך אהבה. שם, במלאכת ההעתקה, נשקף אליו איזה עולם רבגוני ונעים משלו. עונג היה שפוך לו על פניו; כמה מן האותיות היו חביבותיו, וכל אימת שהגיע אליהן לא ידע את נפשו: הוא גם ציחקק, גם קרץ בעיניו, גם נעזר בתנועת שפתיו, עד שניתן כמדומה לקרוא מעל פניו כל אות ואות שחקק קולמוסו. אילו גמלו לו לפי מידת שקידתו, אפשר שהיה מגיע לתמהונו שלו אפילו למעלת יועץ־מדיני. אבל כל עמלו לא הנחיל לו, כמאמר עמיתיו הבדחנים, אלא סרט בלולאה מלפנים וטחורים מאחור. בעצם אין לומר שאיש לא נתן דעתו עליו. מנהל אחד, שבטוב־לבו ביקש לגמול לו על שירותו הממושך, הורה להפקיד בידיו עיסוק נכבד יותר מן ההעתקה הרגילה; דהיינו הוא הצטווה להתקין, על־פי תיק ערוך ומוכן, איזה מיסמך שיישלח אל לישכה אחרת; לא היה עליו אלא לשנות את הכותרת ולהחליף פה ושם את הפעלים מגוף ראשון לשלישי. מלאכה זו ייגעה אותו כל־כך שהוא הזיע כולו, שיפשף את מצחו ולבסוף אמר: ״לא, מוטב שתתנו לי להעתיק משהו.״ מאותו היום ואילך שוב לא נתנו לו אלא להעתיק בלבד. וחוץ מן ההעתקה, כמדומה, לא היה לו בעולמו כלום. על לבושו לא חשב כלל: מיקטורן־השרד שלו לא היה ירוק, אלא בעל איזה צבע אדמדם־קמחי. צווארונו היה צר ונמוך כל־כך, עד שצווארו, אף שלא היה ארוך כלל, נראה מופלג באורכו בהזדקרו מן הצווארון, ממש כצווארם של חתולי הגבס הקטנים, המטלטלים ראשם לעשרותיהם על ראשי הרוכלים הנוכרים שברוסיה. ותמיד היה משהו נדבק אל מיקטורנו: אניץ של קש, או חוט כלשהו. נוסף על כך, בלכתו ברחוב היה לו כישרון מיוחד להזדמן אל מתחת לחלון דווקא ברגע שהשליכו בעדו כל מיני אשפה, ועל כן נשא תמיד על כובעו קליפות אבטיחים ומלונים ועוד מיני פסולת כיוצא באלה. אף פעם אחת בחייו לא שם לבו לנעשה ומתחולל יומיום ברחוב, שלא כדרך עמיתו, הפקיד הצעיר, אשר דבר לא יחמוק ממבטו החודר, הממולח, והוא יבחין אפילו מי במידרכה שמנגד נפרמה לו רצועה בשולי המיכנס - מה שמעלה תמיד גיחוך ערמומי על שפתיו.

ואילו אקאקי אקאקייביץ׳, גם כשהסתכל באיזה דבר, לא ראה בַּכּל אלא את שורותיו הנקיות, הסדורות בכתב־יד נאה, ורק אם אירע וזרבוב של סוס הגיח פתאום אין יודע מניין ונשען לו על הכתף, פולט מנחיריו משב רוח עז אל לחיו, רק אז השגיח פתאום שלא באמצע השורה הוא עומד, אלא באמצע הרחוב. בבואו הביתה היה יושב מייד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת־הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים וכל מה שזימן לו אלוהים באותה שעה. כשהרגיש שקיבתו מתחילה לתפוח היה קם מן השולחן, מוציא את קסת הדיו ויושב להעתיק את המיסמכים שהביא הביתה. אם לא היה לו מיסמך להעתיקו, היה מתקין לו בכוונה העתק משלו, להנאתו בלבד, ובעיקר אם התייחד המיסמך לא ביפי סגנונו, אלא בכתובת הרשומה עליו, של איזו אישיות חדשה או נכבדה.

גם בשעה ששמיה האפורים של פטרבורג כבר מתעמעמים לגמרי, וכל עַם הפקידים כבר כילה את ארוחתו ואכל לשובע, איש איש כפי יכולתו, לפי המשכורת ושגיונות הלב; בשעה שכל אחד ואחד כבר הספיק לנוח מחריקת הקולמוסים בלישכה ומן ההתרוצצויות והעיסוקים הדחופים, שלו ושל זולתו, ומכל מה שמקבל עליו מרצונו, אף למעלה מן הצורך, אדם שאינו מוצא מנוח לנפשו; בשעה שהפקידים נחפזים להוציא את שארית יומם על הנאות: הממולח יותר אץ־רץ לתיאטרון, האחר יוצא אל הרחוב לזון עיניו בשמלות נחמדות, השלישי - למסיבת־רעים, לבטל זמנו ולהפריח מחמאות באוזני איזו עלמת־חן, כוכבת חוג קטן של פקידים, ויש אף כאלה - והם הרוב - ההולכים בפשטות אל עמיתם אשר בקומה השלישית או הרביעית, בדירה של שני חדרים לא גדולים עם פרוזדור או מיטבח ועם מיני משׂכיות שבאופנה, כגון מנורה או איזה חפץ נאה אחר שעלה בקורבנות מרובים, בוויתורים על ארוחות ועל טיולים של ערבית: הקיצור, אפילו בשעה שכל הפקידים כבר נפוצו בין הדירות הקטנות של עמיתיהם, לנהל שם מערכה סוערת של ויסט, והם כבר לוגמים תה מכוסות של זכוכית ומקנחים ברקיקים של פרוטה, שואפים עשן ממיקטרותיהם הארוכות, ואגב חלוקת הקלפים מספרים איזה דבר רכילות שהתגלגל אליהם מן החברה הגבוהה ואיש רוסי לא יוותר עליו בשום פנים ואופן ובשום מצב, וגם אם יקרה המיקרה ולא ימצאו שום עניין להסיח בו, הרי ישובו ויספרו את הבדיחה הנצחית על המפקד שבאו להודיעו כי נכרת זנב הסוס באנדרטה של פַאלקוֹנֶה* - הקיצור, גם כשהכל נושאים נפשם לשעשועים, אין אקאקי אקאקייביץ׳ מבקש לו שום שעשוע. איש לא יכול לומר שראה אותו אי־פעם באיזו מסיבה. מִשֶׁכָּתב ושירבט די שובעו היה שוכב לישון, מחייך מראש למחשבה על יום המחר: מה יזמן לו אלוהים להעתיק למחרת? ככה, על מי־מנוחות, התנהלו להם חייו של אדם שידע לשמוח בחלקו גם במשכורת של ארבע־מאות לשנה, ומן־הסתם היו מוסיפים להתנהל כך עד זיקנה ושיבה, אילולא היו פגעים שונים ומשונים זרועים על דרך־חייהם של יועצים - ולא של יועצים־טיטולאריים בלבד, אלא גם של יועצי־סתרים ויועצים־בפועל ויועצי־חצר ושאר יועצים למיניהם, לרבות אלה שאינם משיאים עצה לאיש ואף אינם נוטלים עצה משום אדם.

[* מי שהקים את האנדרטה הנודעת של פטר הגדול בפטרבורג.]

אוייב מר יש בפטרבורג לכל מי ששכרו ארבע־מאות לשנה או כיוצא בזה. אוייב זה אינו אלא הכפור הצפוני שלנו, אף שיש האומרים כי יפה הוא מאוד לבריאות. בתשע בבוקר, היינו בשעה שהרחובות מתמלאים אנשים העושים דרכם אל הלשכות, הוא מתחיל לצבוט צביטות עזות, מעקצצות, בכל החוטמים כולם ללא הבחנה, עד שהפקידים המיסכנים שוב אינם יודעים לאן יתחבו אותם. בשעה זו, כשגם בעלי הדרגות הבכירות חשים כאב במצחם מחמת הכפור ועיניהם נמלאות דמעות, נותרים לא אחת היועצים־הטיטולאריים המיסכנים חסרי מגן מכל וכל. אין להם הצלה אלא לרוץ באדרותיהם הדקיקות העלובות דרך חמישה או שישה רחובות, ואחר־כך לקפוץ מרגל לרגל בתא־השוער עד שיפשירו כל כשרונותיהם שקפאו בדרך וכל המיומנויות הנחוצות להם לעבודתם. זה זמן־מה חש אקאקי אקאקייביץ׳ שהצינה החלה להציק לו ביתר שאת, כמדומה, בכתפיים ובגב, אף־על־פי שהתאמץ ככל שיכול להחיש צעדיו בעשותו את דרך יומו. לבסוף עלה בדעתו לבדוק, שמא טמון הקילקול באדרתו. הוא בחן אותה בביתו יפה־יפה, ומצא ששניים או שלושה מקומות, ודווקא בגב ובכתפיים, היו לכברה ממש: האריג נשחק עד שנעשה שקוף, וגם הביטנה התפוררה. וזאת לדעת, שגם אדרתו של אקאקי אקאקייביץ׳ שימשה לפקידים מטרה לחיצי לעגם: הם אף שללו ממנה את התואר הנכבד אדרת וכינו אותה ״מעילון״. ואומנם היתה מותקנת בצורה משונה: צווארונה הלך הלוך וקטון משנה לשנה, מאחר ששימש להטלאת חלקיה האחרים. במעשה ההטלאה עצמו לא ניכרה כלל אומנותו של חייט, הכל נראה מגושם וכעוּר. כשראה במה דברים אמורים גמר אקאקי אקאקייביץ׳ בלבו שצריך להביא את האדרת אל פֶּטרוֹביץ׳ החייט, המתגורר אי־שם בקומה הרביעית של הכניסה האחורית, ואף־על־פי שהוא שתום עין וכל פרצופו מכוסה חטטים, הריהו מתעסק בהצלחה ידועה בתיקון מכנסיים ופראקים של פקידים ושאר אנשים, כמובן רק בשעה שאינו שתוי ואינו הוגה בעיסוקים אחרים כלשהם. חייט זה אין שום טעם כמובן להרחיב עליו את הדיבור, אך הואיל וכבר נהוג אצלנו שאופיה של כל דמות ודמות בסיפור יתואר במדוקדק, הרי אין מה לעשות: יעלה ויבוא לכאן גם פטרוביץ׳. בתחילה התקרא פשוט גריגורי והיה צמית של איזה אדון; התחילו לקרוא לו פטרוביץ׳ מיום שקיבל תעודת־שיחרור והחל לשתות לשוכרה בחגים למיניהם, תחילה בחגים הגדולים ואחר־כך בלא שום הבחנה, בכל יום שסומן בו צלב בלוח־השנה. מצד זה היה נאמן למסורת אבותיו, וכשהתווכח עם אשתו היה מכנה אותה ״חילונית״ ו״גרמניה״. וכיוון שכבר הזכרנו את אשתו, מן הראוי שנאמר גם עליה כמה מלים; אלא שלמרבה הצער אין יודעים עליה הרבה לבד מזה שיש לו לפטרוביץ׳ אשה, והיא אפילו חובשת שביס לראשה ולא מיטפחת; אך ביופיה, כמדומה, לא יכלה להתפאר כלל; כשפגשו בה, מכל מקום, היו רק חיילי הגווארדיה לבדם מציצים אל מתחת לשביסה, קורצים בשפמם ופולטים איזה צליל משונה.

*המשך העלילה בספר המלא*