1
ים
זה היה היום שאחרי ראש השנה. אני זוכר שמזג האוויר היה קריר, לראשונה אחרי חודשים של חום מעיק, ואפילו שזה היה צום גדליה, כיביתי את המזגן. התיישבתי על המרפסת בדירה שלי בבת ים שבה העברתי את החג די לבד, חשבתי על כך שבעוד שבוע בדיוק יהיה יום כיפור ושאלתי את עצמי אם אני צריך להתקשר אליו כדי לבקש סליחה.
ואז אותו קול מעצבן בתוכי התמרד, גוזל ממני את כל החלטות השנה החדשה שהחלטתי. למה אני צריך לבקש ממנו סליחה? מתי אי פעם בחיים עשיתי לו משהו רע? אם מישהו צריך לבקש ממישהו סליחה, זה הוא ממני. מאיתנו, בעצם. מכולנו.
עדיין התקשיתי לסלוח לו על מה שהוא עשה לאלמוג, אחי, עם המריבות הבלתי פוסקות סביב החתונה שלו, ועל כך שהוא החליט לא להגיע אליה אף שזו בכלל לא הייתה המריבה שלי לריב. התעלמתי מהשיחות שלו במשך כמה חודשים, מבהיר לו בכך שנמאסו עליי המשחקים שלו, וכשסוף־סוף דיברנו, שבועיים לפני ראש השנה, אמרתי לו שאם הוא לא יכול להיות אבא נורמלי, אז עדיף שלא יהיה אבא בכלל.
הוא הפתיע אותי בכך שהוא לא צעק. הוא רק נאנח. מכל הדברים שהוא יכול היה לומר לי, מה שהוא בחר להגיד היה מה שהכה אותי בתדהמה יותר מכול.
"אתה אח טוב," הוא אמר בקול צרוד, "אני אוהב את זה שאתה ככה עומד לצד אחיך, אני חושב שזה כל מה שיכולתי לבקש מהילדים שלי."
ואני חשבתי שהוא לא יכול לבקש ממני כלום, שאין לו זכות לבקש ממני כלום ושום דבר, אבל האופן שבו הוא אמר את זה, הכניעה הזאת שהייתה בקול שלו, היא זו שגרמה לי לשתוק ולא לומר דבר, והיא זו שגורמת לי עכשיו לחשוב על השיחה הזאת שוב.
"אני מצטער," הוא אמר לי.
אבא שלי אמר לי שהוא מצטער, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי. אולי זה היה צריך להדליק לי איזו מנורה אדומה. אני מופתע שזה לא קרה.
"אני לא זה שאתה צריך לבקש ממנו סליחה," אמרתי, "אלמוג התחתן ואתה לא היית שם. תתקשר אליו, לא אליי."
הוא נאנח ונשמע שבור. לא זכרתי מתי אי פעם אבא שלי נשמע כזה מובס. "התקשרתי, כמה פעמים. הוא לא מוכן לדבר איתי."
"גם אני לא מוכן לדבר איתך ובכל זאת התקשרת."
"תדבר איתו. מכולם, אתה הכי קרוב אליו. תסביר לו."
"אין לי מה להסביר לו," התעקשתי. "אם אתה רוצה לסדר את זה, תצטרך למצוא דרך לדבר איתו ולבקש סליחה, וגם אז אני לא יודע אם זה יספיק."
"ים, תסביר לו."
"אבא, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני," אמרתי בכעס, "אתה בישלת את הדייסה הזאת, ועכשיו אתה אוכל אותה. אל תצפה ממני לפתור את הבעיות שלך בשבילך. היית אבא חרא ועכשיו אתה מרגיש רע בגלל זה? מגיע לך. איך זה קשור אליי? ולמה אתה מנסה לערב אותי בזה?"
"אתה גם ככה מעורב," הוא אמר, "אתה כועס עליי בשבילו. גם אתה לא מדבר איתי."
"הנה, אני מדבר איתך," אמרתי בחוסר סבלנות, "וכן, אני כועס."
"לא תסלח לי?"
"אולי כשהוא יסלח לך, ובשביל זה תצטרך להתנצל."
עוד אנחה נשמעה מעברו השני של הקו. "מה חוץ מזה? איך הולך לך בבת ים? אתה צריך כסף? איך אתה מסתדר שם, בדירה הזאת שלך?"
עדיין הייתי עצבני ממהלך השיחה ולא מוכן לשינוי הנושא, אז לא סיפרתי לו שאחרי החגים אצטרך לפנות את הדירה ועדיין לא ידעתי לאן אלך. מאז שמאי עזבה התקשיתי לשלם את שכר הדירה לבד, ואחרי מה שקרה איתה ממש לא התחשק לי להכניס שותף או שותפה. המשכורת שהרווחתי אצל מאור במועדון הגלישה הייתה טובה, אבל הכול עלה יותר עכשיו, ונאבקתי להסתדר בכוחות עצמי.
ידעתי שאם אבקש עזרה מכל אחד מהאחים שלי או מאימא, הם יעזרו ככל שיוכלו, אבל לא רציתי להיות נטל על אף אחד, רציתי להסתדר לבד, כמו שתמיד הסתדרתי מאז השחרור מהצבא.
בתקופות רגועות יותר בינינו אבא עזר לי כשביקשתי, אבל עכשיו, עם כל המתח שהיה בינו לבין אלמוג, הרגשתי שלתת לו לעזור לי זו תהיה בגידה באחי, וכרגע אחי היה לי חשוב יותר מאבא שלי.
כבר הודעתי לבעל הדירה שאעזוב בסוף החודש הבא, כשהחוזה יסתיים, והכוונה הייתה לחפש לי יחידת דיור קטנה. חשבתי שבמצב הכי גרוע, אעביר את כל החפצים שלי לקרוון שהיה על החוף במועדון הגלישה של מאור בהרצליה. נכון, לא תנאי מחיה אידיאליים, אבל זה יעזור לי לזמן מה עד שאמצא פתרון דיור מספק יותר.
"אני מסתדר, אני לא צריך את העזרה שלך," רטנתי.
"תמיד כזה עקשן," הוא אמר. הייתה שתיקה של כמה שניות על הקו. "תמיד היית הבן היותר הגיוני שלי," הוא אמר בנחישות מחודשת, "למה אתה לא מבין שלשום דבר מזה לא היה קשר אליכם בכלל? אני צריך שתסביר לאלמוג שזה היה ביני לבין אימא שלכם, לא ביני לבינכם."
הוא חזר על זה כבר אלף פעם, ונמאס לי. "למה אתה לא מבין שלכל מהלך מטומטם שלך יש השלכות על כל אחד מאיתנו?" נבחתי בתגובה.
"אל תדבר אליי ככה," הוא כעס, "אני עדיין אבא שלך."
"אבא, אין לי סבלנות לזה, בסדר? יש לי מספיק על הראש גם בלי שתנסה לערב אותי בעניינים שבינך לבין אלמוג. תדבר איתו, או שלא תדבר איתו, העיקר שתרד לי מהגב."
השיחה הסתיימה, ולא דיברנו אחרי זה, למעט ברכת ׳שנה טובה׳ ששלחתי בוואטסאפ, וקיבלתי בתגובה את אותו משפט בדיוק.
אז ככה יצא שיום אחרי ראש השנה ישבתי על המרפסת בבית והסתכלתי על הים, וחשבתי, אולי בפעם האלף בחיים שלי, שאני צריך להתנצל בפני אבא. חשבתי על זה שאמרתי לו שהמהלכים שלו מטומטמים, ולא משנה שזה מה שבאמת חשבתי. הייתי הבן הכי צעיר ואף פעם לא דיברתי לאבא שלי ככה.
אדווה, האחות הבכורה במשפחה, תמיד הייתה זו שניסתה לגשר, להשכין שלום, עד שגם היא הבינה שעדיף לה פשוט לשמור מרחק מסכסוכים משפחתיים. אחי אפיק באוסטרליה, והוא מחוץ לתמונה כך שנראה שאני, האח הצעיר ביותר, היחיד שעוד יכול איכשהו לנסות להחליק את העניינים בין אבא לאלמוג, אבל אחרי שאלמוג אכל הרבה מאוד חרא בלנסות להחליק את העניינים בין ההורים שלנו לקראת החתונה שלו, הבנתי שזו חתיכת בריכה של חומצה שאין לי כל כוונה לטבול בה את הרגליים בשום מצב, עם כל הכבוד לכל המעורבים בעניין. היה לי מספיק בלגן משלי.
בזמן שעדיין ישבתי שם וחשבתי על יום כיפור המתקרב ועל הסליחה שאולי הייתי צריך לבקש מאבא שלי, קיבלתי טלפון מאימא שאליה, מכל האנשים, החברה הנוכחית של אבא התקשרה כדי ליידע אותה שאבא נפטר.
תאונת צלילה מחורבנת, זה מה שאמרו שקרה.
זה מה שהוא בחר לעשות בראש השנה במקום ללכת לבית כנסת. הוא צלל כדי לנקות את שדרת הספינה שלו מעשב הים ומהקונכיות שנדבקו אליה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום לחשוב, כמוני, על כל הדברים שעליהם הוא היה צריך לבקש סליחה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום להתקשר לאלמוג, ואני יודע שהוא לא התקשר, מפני ששאלתי אותו.
לא הבנתי איך הייתה לו תאונת צלילה. הוא צלל אלפי פעמים, לעומקים הרבה יותר רציניים מכמה מטרים. במשטרה אמרו שאולי הוא חטף התקף לב בזמן שצלל.
מוות מפואר, אין מה להגיד. מתאים מאוד לשמשון אלבז הגדול, שכל החיים שלו חי על הים, למות בזמן שטיפל בספינה שלו, שלפעמים נראה שהייתה חשובה לו יותר מהילדים שלו.
עוד לפני שהגיע בכלל יום כיפור, כבר קברנו אותו.
2
ים
אבא לא ביקש סליחה מאף אחד במשפחה על מה שהיה, לא כשהיינו ילדים ולא כשהיינו בוגרים, ואני לא התנצלתי. גם לא על הקבר.
כן, עדיין כעסתי. כעסתי כמו ילד קטן שלא מוכן לשחרר, וכעסתי עליו אפילו עוד יותר עכשיו, על שהוא הסתלק לו והשאיר את כל הדברים ככה.
לא דיברנו על זה בשבעה, כשאדווה, אלמוג ואני ישבנו בבית של אלמוג ורותי. אפיק נשאר באוסטרליה, הוא גם ככה לא הספיק לבוא להלוויה והחליט לשבת שבעה שם. לא דיברנו על זה כי לא היה על מה לדבר. כמו בכל הזדמנות אחרת בחיים שלנו, כשזה נגע להורים שלנו, העדפנו פשוט להדחיק.
אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון, אפילו שעברו כבר חמישה חודשים. אני חושב על זה בכל פעם שעולה משהו שקשור באבא שלי. אני חושב על זה עכשיו, כשאלמוג ואני יושבים על הספה המהוהה בסלון הספינה של אבא, גמורים אחרי כמה ימים של עבודה מפרכת, שבהם ניקינו והכנו אותה כדי שנוכל להעמיד אותה למכירה.
במשך חמשת החודשים שחלפו מאז ההלוויה התלבטנו מה לעשות איתה. מצד אחד, אבא אהב את הספינה הזאת מאוד. מצד שני עלויות העגינה מטורפות, ואלמוג היה זה שנשא בנטל הכלכלי הזה מאז מותו של אבא. היה לו קשה לשאת את המחשבה שניפרד מהספינה הזאת, ואני מבין אותו, אבל כבר חודשים שהיא לא יותר מאנדרטה צפה בים, וכרגע היא רק עולה לו כסף. וספינה היא לא כמו דירה שאפשר להחזיק סגורה. ספינה צריכה תחזוקה מתמדת, אחרת היא פשוט נרקבת. במיוחד ספינה כזאת, שהשדרה שלה עשויה מברזל.
אבל הזמן הזה היה חשוב לכולנו. זה היה זמן להשלים עם העובדה שצריך להיפרד, שצריך להמשיך הלאה. גם אלמוג הגיע למסקנה הזאת, ולכן עכשיו אנחנו פה.
אנחנו לא יודעים אם בכלל נצליח למכור את הגרוטאה הזאת בלי להעלות אותה על מבדוק ולשפץ אותה קצת קודם, אבל לאף אחד מאיתנו אין את היכולת הכלכלית לעשות את זה, אז הרעיון ירד מהפרק בדיוק כמו שהוא עלה. אם נצליח למכור אותה, מה טוב. נחלק את הכסף בין ארבעתנו ואולי זה יעזור קצת. אם לא נצליח למכור אותה למישהו, נמכור אותה לסוחר גרוטאות שיפרק אותה לגורמים ויתיך אותה.
או שנטביע אותה בים, שתהיה ריף מלאכותי. אבא היה אוהב את זה. זה היה רעיון של אפיק, והוא מצא חן בעיני כולנו.
על מסך הטלוויזיה שמחובר לדופן בזרוע מוקרנת מהדורת החדשות, מבהירה לי שכבר אחרי שמונה בערב. עדיין לא אכלנו, ואני גמור. הבטחנו לאימא שהערב, אחרי שנסיים את העבודה, ניקח אותה למסעדה. לפני כן נצטרך לעלות אליה הביתה ולהתקלח כי שנינו מסריחים. עכשיו אני מצטער שהתחייבנו לזה. לא הייתה לי שום בעיה לקפוץ לים לאיזו טבילה ואז להירדם ממש פה, על הספה הזאת. אני עד כדי כך עייף.
על המסך עולה תמונה של בחורה יפה בשנות העשרים לחייה. "בהודעה שיצאה היום לבורסה מאת 'אילון מטענים ואחזקות' הוכרז כי יהל אילון, נכדתו של איל הספנות אברהם אילון, תשב בפועל בדירקטוריון החברה מעתה מתוקף היותה אחת מבעלי המניות הראשיים."
הקריין ממשיך לברבר ברקע, אבל אני לא ממש מקשיב, רק מתמקד בתמונה שעל המסך. הבחורה הזאת היא אחת היפות שראיתי, נראית לי ברבי כזאת, בדיוק כמו שאפשר היה לדמיין שבחורה כמוה, נכדה של מיליארדר, תיראה. היא קצת דומה לאגם רודברג או לרותם סלע עם העיניים הכחולות והגדולות האלה והשיער הבהיר והחלק, ובכל אופן, היא נראית לגמרי צעירה מדי מכדי לעמוד בראש אימפריה כזאת. "תסתכל על זאת," אני אומר בחיוך, מכה את אלמוג בירכו ומחווה בסנטרי לעבר מסך הטלוויזיה, מושך את תשומת ליבו מהטלפון שלו אליו, "הנסיכה של 'אילון מטענים ואחזקות'. לה בטח יש את הכסף שצריך כדי לשפץ את הגרוטאה של אבא. אולי אנחנו צריכים לפנות אליה. אולי היא תרצה לקנות אותה מאיתנו."
מרוב שהרעיון מגוחך, שנינו פורצים בצחוק. המחשבה על הספינה הזאת כעל אונייה המשמשת להעברת מטען פשוט קורעת.
מחשבה נוספת עולה בראשי, מצחיקה ועם זאת גם קצת עצובה. אם אבא היה רואה אותנו עכשיו יושבים פה וצוחקים על הספינה האהובה שלו, הוא היה נעלב ומתחיל למנות בפנינו את מספר הפעמים שבהן יצא איתה להפלגות מחקר או להפלגות צלילה בים האדום, אבל כולנו ידענו ששארם א־שייח הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיע על סיפונה, ושהוא לא היה מעז להתרחק יותר עם הגיגית הזאת, בטח לא אל עבר האוקיינוס הפתוח, ולא משנה כמה הוא פנטז על זה.
לרוב, הוא היה מפליג איתה עד אי האלמוגים וחוזר. זה הספיק לו, ואין לי ספק שזה הספיק גם לה.
אני לא אומר את זה בקול לאלמוג כי אפילו שהוא אולי חושב כמוני, הוא דווקא די אוהב את הספינה הזאת. הוא העביר בה הרבה זמן, צבר בה הרבה חוויות ואפילו גר בה איזו תקופה כשהחלים מהפציעה בצבא.
דווקא הייתה לאלמוג מערכת יחסים לא רעה עם אבא בשנים האחרונות, עד שהם רבו סביב ענייני החתונה שלו, אירוע שהיו לאבא השגות רבות לגביו כטקס שקושר זוג יחד לכל החיים, וגם כטקס שאימא שלי הייתה אמורה להשתתף בו לצידו.
לך תבין. בני זוג מתחתנים ונשבעים לאהוב זה את זה לכל החיים, ואז הם מגיעים למצב שבו הם שונאים זה את זה עד שהם לא מסוגלים לסבול זה את הנוכחות של זה. לא הבנתי את זה כשהייתי קטן, אולי קטן מדי מכדי להבין הרבה דברים גם ככה, ולא הבנתי את זה גם כשהתבגרתי. אומנם היו כמה שנים של שקט אחרי הגירושים, אבל סביב הפציעה של אלמוג ואחר כך סביב החתונה שלו נראה שכל האמוציות התעוררו מחדש, וזה לא עשה טוב לאף אחד מאיתנו.
אם כי עכשיו, כשאנחנו יושבים פה יחד ושותים בירה מול הטלוויזיה כשהרגליים של אלמוג על השולחן ושלי על ערמה של ארגזים שצריכים ללכת לזבל, נראה שגם אלמוג וגם אני בקושי זוכרים את זה. עכשיו אנחנו זוכרים רק את הדברים הטובים. "תכלס, גם לי קשה לחשוב על להיפרד מהספינה הזאת," אני פולט. היא אולי הדבר היחיד בכל העולם הזה שנשאר לי מאבא שלי, חוץ משרשרת מגן הדויד שאני עונד, שהוא נתן לי במתנה לבר המצווה שלי.
נראה לי שאלמוג חושב בדיוק כמוני. הוא מהנהן, מניח יד סביב כתפיי ומושך אותי אליו לחיבוק.
"אתה יודע משהו? אולי תעבור לפה?״ הוא משחרר אותי וטופח על הירך שלי, מחווה בבקבוק הבירה שלו סביבו. "אולי לא נמכור אותה, מה אתה אומר? מתאים לך לחזור לאילת?" כשאני לא עונה, הוא מוסיף, "אתה חייב לצאת מהקרוון העלוב הזה."
אני לא יכול שלא להודות בפני עצמי שגם בראש שלי עברה אותה המחשבה, אבל זה בעייתי מדי, אז לרגע אני לא אומר כלום, רק בוהה במסך הטלוויזיה שעל הקיר. במהדורת החדשות כבר סיימו לדבר על עסקים ועל כלכלה ועברו לדווח על אתרי תיירות חדשים ומעניינים לקיץ הקרוב.
אני מרים את השלט ומכבה את הטלוויזיה, ואז מסיים את הבירה ומניח את הבקבוק על הרצפה לידי. "אני לא יכול," אני אומר, מביט סביבי על החורבה הזאת, על כתמי החלודה שלאורך התיפורים בברזל שבפינות, שגם הצבע הלבן שבו היא נצבעה שוב ושוב לא מסתיר. "קודם כול, אני לא רוצה לעזוב את העבודה, ואתה יודע את זה."
"שמאור ידבר עם יונתן מהמרכז לגלישה, הוא ישמח לסדר לך עבודה כמדריך גלישה באחד המועדונים פה בעיר."
״אני אוהב את המועדון בהרצליה ואוהב להיות קרוב אליך, לכן אני מעדיף להישאר באזור תל אביב והמרכז. דבר שני, אני לא כמו אבא, אני לא יכול לדאוג לתחזוקה של הדבר הזה. זה מצריך עבודה יום־יומית. חוץ מזה, אתה זה שיש לו רישיון סקיפר, לא אני. אני אפילו לא יכול להזיז אותה מהמקום. ספינה שלא מפליגים בה פשוט נרקבת גם אם היא עומדת במרינה, ואתה יודע את זה. שלא לדבר על עלויות העגינה, הן יקרות יותר משכירות של דירה, שגם ככה אין לי כסף לשלם. והיא עומדת כבר חמישה חודשים, מי יודע מה בכלל המצב שלה מלמטה."
"טוב, אז תעבור לגור אצלי," הוא מציע שוב. כמו בכל פעם שהוא מציע את זה, גם עכשיו אני מניד בראשי. "ים, אתה כבר חודשים בקרוון העלוב של מאור," הוא מתעקש, "והחורף הזה היה קשה במיוחד. היית חולה כבר פעמיים בדלקת ריאות."
"מה אתה מדבר שטויות," אני מוחה, אפילו שהוא צודק, "קצת צינון זו לא דלקת ריאות. מה לעשות, קר ליד הים, אבל לא הייתי מחליף את זה בשום דבר בעולם." כשהוא שותק ומביט בי בספקנות, אני מוסיף, "תודה, אחי." אני הודף את כתפו בכתפי. "אבל אני לא רוצה להיכנס לכם באמצע. יש לכם את החיים שלכם."
רותי, אשתו של אלמוג, ואני מסתדרים נהדר, אנחנו גם עובדים יחד, אבל הם נשואים טריים, והדבר האחרון שהם צריכים זה אותי, מסתובב להם בין הרגליים.
"לא תיכנס לאף אחד באמצע. רותי אוהבת אותך."
"והיא רואה אותי מספיק במועדון," אני אומר, "היא לא צריכה לסבול את הנוכחות שלי גם בבית שלה."
"תפסיק לדבר שטויות," אלמוג אומר, "נעשה את זה בכיף ובאהבה, וזה גם ככה יהיה זמני. עד שתמצא לעצמך בית."
עד שאמצא לעצמי בית. עד עכשיו לא מצאתי. אולי כי לא חיפשתי מספיק ברצינות, אולי כי קצת היה לי נוח להיזרק בקרוון הקטן כאילו אני איזה רובינזון קרוזו שזרוק על אי בודד אחרי שמאי עזבה את הדירה, אבל באמת הגיע הזמן להמשיך הלאה.
מאור לא אמר לי שאני צריך לעזוב או משהו. אפילו שיש בינינו קשר ממש טוב ואני מתייחס אליו כאל סוג של מנטור, בכל פעם שאנחנו מדברים הוא לא מתערב לי בחיים ולא מנסה לומר לי שהגיע הזמן שאמשיך הלאה, אבל הקרוון שהוא הציב בחוף נועד לאחסון של ציוד, שעתה תחוב באחד הקונטיינרים שמיועדים לגלשנים, ואני יודע שזה מפריע לו, גם אם הוא לא אומר את זה. זה לא פתרון קבע.
אני נאנח שוב. זה מה שמגיע לי על שהתעסקתי עם הבחורה הלא נכונה. אלמוג אמר לי אלף פעמים לא לחרבן איפה שאני אוכל ברגע שבר, אחד החברים הכי טובים שלי והשותף הקודם שלי, עזב כדי לגור עם החברה שלו, וקיבלתי לדירה שותפה. היה לי ברור שזו אזהרה לא לזיין את השותפה שלי לדירה, אבל הקשבתי לו? לא, לא הקשבתי. חשבתי שאני חכם יותר, שאני יודע טוב יותר ממנו, שאוכל לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, או נכון יותר ליהנות משני העולמות, גם לגור עם שותפה נוחה וחברותית וגם לזכות בקצת סקס מהצד, אבל אלמוג אמר לי שזה לעולם לא יעבוד לאורך זמן.
הוא צדק, זה באמת לא עבד. מתישהו היא רצתה יותר ואני בכלל לא הייתי שם. מאי הייתה חמודה והכול, אבל מעבר לקצת כיף במיטה לא ראיתי אותנו יחד. אשמתה או אשמתי, זה בכלל לא שינה בשלב הזה. התוצאה הסופית היא מה שמשנה, והדרך שעלינו עליה הובילה את שנינו רק לתוצאה אחת, לצרות צרורות.
אחרי תקופה לא נוחה בלשון המעטה מאי עזבה, וכתוצאה מכך, גם אני נאלצתי לעזוב. יכולתי להכניס שותפה אחרת, או שותף, אבל אחרי הגיהינום של החודשים האחרונים, לא העליתי את זה בכלל על הדעת. טעות שעושים פעם אחת היא טעות. טעות שחוזרים עליה פעמיים היא כבר טיפשות.
"אני אדאג לזה בהקדם," אני אומר, מבטיח את זה לעצמי, יותר מאשר לו. בזמן שעבר מאז עזבתי את הדירה הצלחתי לחסוך סכום יפה של כסף. אני לא יודע אם מספיק כדי לשכור דירה משלי באזור המרכז, אבל אולי הגיע הזמן להתגבר על הטראומה ממאי ולחפש חדר בדירה עם שותפים.
בנים, ברור בנים. אני לא נופל שוב למלכודת הזאת.
אני מבטיח לעצמי לטפל בזה ברגע שאחזור להרצליה. ימי החופש שלקחתי לצורך המשימה הזאת עומדים להיגמר, ומחרתיים כבר נחזור לתל אביב. מכולת האשפה שאלמוג דאג להציב על הטיילת כבר די מלאה בג'אנק שפינינו מהספינה, ומחר נבוא לפה שנינו עם צבע, עם חומר נגד חלודה ועם משייפת, וננסה לנקות את מה שאפשר לנקות, לצבוע מעל מה שאפשר לצבוע, לשייף את הדק ולצבוע אותו בלכה כדי לגרום לספינה להיראות הכי ייצוגית שאפשר.
לפחות מהבחינה המכאנית הספינה במצב ממש טוב. אתמול אלמוג ואני הוצאנו אותה לסיבוב, וזה היה מעין סיבוב פרידה ממנה. אני לא חושב שתהיה לנו אי פעם עוד הזדמנות לעשות את זה. עגנו מול מלון 'הנסיכה' ועשינו על האש, וגם ישנו בחדרי השינה למטה, כמו פעם. חזרנו הבוקר, אחרי שקרני השמש הראשונות נצצו על המים והעירו אותנו. עוד זיכרון טוב שיצטרף לכל הזיכרונות הטובים שיש לנו מהספינה.
"מה אנחנו עושים עם כל הארגזים האלה של הניירת?" אני שואל את אלמוג ודופק בעקב הנעל על הארגזים שעליהם הקרסוליים שלי משולבים.
האמת, אני גמור. אחרי כל העבודה שעשינו פה, אין לי כוח לעבור על כל השיט הזה שאבא שמר בארגזים. ממה שהצצתי, ראיתי שאלה קבלות ישנות, חשבוניות, הזמנות עבודה של המכון לחקר ימים ואגמים, כמה מכתבים ישנים במעטפות מצהיבות. אחרי שעברתי על ארגז שלם של הדברים האלה, הרמתי ידיים ולא המשכתי לשניים האחרים. בארגז הראשון לא היה שום דבר שימושי למעט כמה תמונות ילדות ישנות שלנו, שאותן לקחתי.
"נראה לי שנזרוק אותם," אלמוג אומר, "מה יש לנו לשמור חומר ישן של הנהלת חשבונות? סתם תופס מקום. מיותר. אם אתה רוצה לשמור משם כמה דברים בשביל הנוסטלגיה אתה יכול, אבל עברתי על זה חפיף ולא ראיתי שום דבר שחשבתי ששווה לשמור."
"אבל מה עם כל אלה?" אני מוריד את רגליי מהארגזים ופותח את המכסה של הארגז העליון, מרים בידי ערמה של מכתבים במעטפות ישנות. "אלה מכתבים."
"כן, ראיתי אותם," אומר אלמוג בהיסח הדעת, עיניו נעוצות בטלוויזיה, "אין כתובת של שולח. פתחתי כמה מהם, כולם היו כתובים בכתב יד קטן וצפוף, וכולם התחילו באותן מילים. שמשון היקר, מה שלומך? למה אתה לא חוזר אליי, הייתי רוצה לשמוע ממך, תכתוב, תתקשר, אל תתעלם ממני, בלה־בלה־בלה. לא הייתה לי סבלנות לקרוא עוד. בטח מכתבים מבחורות שהוא זיין וזרק. לא היה לי שום עניין לקרוא אותם. אחרי שהצצתי בשניים או שלושה, דחפתי את כל החבילה בחזרה לארגז. אתה יכול לקרוא, אם בא לך. אתה יכול לשמור אותם, אם אתה רוצה. מבחינתי שהכול ילך לפח."
הטלפון של אלמוג מצלצל. הוא מושך אותו מכיס צדדי במכנסי הדגמ"ח שלו, שאליו הוא הספיק לדחוף אותו רק לפני דקה, ומביט במסך, קורא את ההודעה ואז כותב אחת.
אני מבין את התגובה שלו. מובן שכילד הייתי מודע לכל המתיחות שהייתה בין ההורים שלנו בבית עד שהם התגרשו, אבל עד לימים האחרונים לא באמת הבנתי עד כמה גרוע היה המצב ביניהם. זה קרה כשמצאתי במגירה ליד המיטה של אבא שלי פה בספינה תמונות שלו עם כל מיני נשים. כשהראיתי לאלמוג הוא צחק ואמר שאבא שלנו חי כמו רווק בן עשרים וסירב לקבל את העובדה שכמו כולם גם הוא הלך והזדקן, אבל כשמצאתי גם כמה תמונות שלו עם נשים שבהן הוא נראה הרבה יותר צעיר, אולי בן שלושים, אלמוג כבר לא חייך.
"עזוב את זה," הוא אמר לי בביטול ועבר להוציא בגדים מהארון בחדר השינה, "זה לא משנה עכשיו כלום."
אבל הבנתי, גם אם הוא לא רצה לדבר על זה איתי באופן ישיר. הבנתי שככל הנראה טיילת הנשים שביקרו בחדר השינה הזה התחילה עוד הרבה לפני שההורים שלנו התגרשו, אם לשפוט לפי התמונות.
זה לא בא לי בהפתעה גמורה. כלומר, שמעתי את הצעקות בבית, את ההאשמות ההדדיות, אבל התמונות האלה היו הוכחה חותכת למשהו שבעצם ניסיתי להתעלם ממנו בערך כל החיים שלי.
את כל התמונות האלה השארתי בארגז הזה שעליו הרגליים שלי נחות כרגע. הייתי שורף אותן, אבל לא צריך להיות דרמטי מדי. בכל מקרה הכול ילך לזבל.
אלמוג שוב שקוע בטלפון שלו, אז גם אני מוציא את הטלפון ומתעדכן, קורא את ההודעות שהצטברו בזמן שעבדנו. יש הודעה ממאור, ששואל איך הולך. אני כותב לו שבסדר ושמחרתיים נחזור. יש לי גם מייל מדניאל, הבחור שאמור לבוא לפה לצלם את הספינה מחרתיים, לפני שניסע, כדי שהוא יוכל להעלות את התמונות באתרים השונים ולהתחיל לחפש לנו קונה. הוא שואל במייל אם השעה שקבענו עדיין בתוקף, ואני כותב לו שכן. התוכנית היא שהוא יגיע בעשר בבוקר, יסיים עד שתים־עשרה ואז ננעל הכול, נלך לאכול צהריים, ניכנס לרכב ונצא לדרך בחזרה לתל אביב.
אני רואה שעוד פעם תיבת הזבל שלי מפוצצת במיילים, וזה מתחיל לעצבן אותי. אני לא מבין מה הקטע, מה המתקפה הזאת בשבוע האחרון?
המיילים הגיעו מאותה כתובת שממנה הגיעו כל המיילים הקודמים. זה גורם לי לרטון. אני מעביר את כולם לתיבת דואר הזבל.
"מה קורה?" אלמוג שואל, מרים את ראשו מהטלפון שלו.
"סתם, זה כבר מתחיל לעצבן, כל הדואר־זבל הזה," אני אומר, "לא מפסיקים להפציץ לי את התיבה."
"כן, מכיר את זה." הוא צוחק. "מהמיילים האלה שאומרים לך שזכית במיליונים בהגרלה והם רק רוצים את פרטי הבנק שלך כדי להעביר לך את הכסף?״
״מהמיילים האלה שכותבים לך שאיזה קרוב משפחה עשיר מת,״ אני אומר בגיחוך.
״מת והשאיר לך את מכרה היהלומים שלו בטנזניה, ואם רק תעביר להם את פרטי הבנק שלך באופן דחוף הם יעבירו לך את הכסף?"
"בדיוק," אני צוחק.
"קיבלתי מייל כזה בעצמי." הוא מרים את הטלפון ומראה לי. "יש ארבעה נקודה שלושה מיליון דולר שהופקדו בחשבון בנק על שמי בשוויץ ורק מחכים לי, ירושה מאיזה אדם ערירי שלא היו לו כל קרובי משפחה ונראה שאני קרוב המשפחה היחיד שנותר לו. אקבל עוד פרטים אם רק אצור קשר עכשיו עם מר..." הוא מקרב את המסך אל פניו, "ג'ונסון סטיבן, עורך דין מלונדון."
"כן, רק שהמיילים שאני מקבל נכתבים בעברית, ואפילו שאני מתעלם מהמיילים של הבן אדם הזה כבר שבועות, הוא לא מתייאש. הוא שולח לי עוד ועוד מיילים, ואני כבר מתחרפן."
"תמחק."
"אני מוחק," אני אומר, "אבל הוא לא מפסיק."
"מה כתוב?" אלמוג שואל בהיסח הדעת לאחר שחזר לגלול בטלפון שלו ולהקליד על המסך במהירות.
"אני לא פותח אותם, למקרה שזה וירוס או משהו, אבל הכותרות הן אותו חרא," אני אומר, "'קרוב משפחה שלך מת והותיר לך ירושה', זו הייתה כותרת שחזרה על עצמה הרבה, ואז היו משפטים כמו, 'למה אתה לא חוזר אליי? צור איתי קשר בדחיפות'. כאילו אני חייב לו משהו. הכותרות של המיילים שקיבלתי אתמול והיום היא 'אנא, ים, צור איתי קשר בדחיפות'."
אלמוג מניח את הטלפון על ברכו ומרים אליי מבט מרוכז. "בדרך כלל המיילים האלה לא כאלה אישיים," הוא אומר, "כלומר, לא פונים אליך באופן אישי ככה. והם כתובים בעברית?"
"כן. שלך אף פעם לא היו כתובים בעברית?"
"אף פעם," הוא אומר וכבר מושיט את היד ולוקח את הטלפון שלי מידי.
"מה אתה עושה?" אני מנסה לקחת ממנו את הטלפון. "לא, אל תפתח את זה, יכול להיות שזה וירוס."
"לא אם לא תפתח אף קובץ שמצורף לזה," הוא אומר וכבר פותח את המייל. מעבר לכותרת, לא כתוב בגוף המייל שום דבר, ואין שום קובץ מצורף. יש רק את שם עורך הדין שחתום על המייל. עורך הדין ארנסט מובשוביץ. אלמוג מחזיר לי את הטלפון שלי וכבר פותח את גוגל ומקליד. "זה מוזר. תקלוט." הוא מראה לי את המסך. "יש משרד עורכי דין כזה, בתל אביב."
"מה זה אומר?" אני לוקח ממנו את הטלפון שלו וגולל על המסך, לא מגלה הרבה מלבד העובדה שמשרד עורכי הדין הזה מתעסק בצוואות ובירושות.
"לא יודע. מה היה כתוב במיילים הקודמים?" הוא לוקח מידי את הטלפון שלי שוב.
"אמרתי לך, לא הסתכלתי בתוכן. תסתכל בתיקייה של המיילים שנמחקו."
"המיילים לא שמורים שם," הוא אומר, מחזיר לי את הטלפון לאחר שבדק, "מיילים שאתה מוחק מתיקיית הזבל נמחקים לתמיד."
"אתה באמת חושב שאיזה קרוב משפחה מת והשאיר לי משהו?" אני שואל בחיוך, מביט סביבי על אמבטיית הפלדה הזאת שבבטנה אנחנו יושבים ושותים בירה, "כי נראה לי שזה כל מה שאבא השאיר לנו, וזה לא הרבה, אם להודות על האמת." אני בועט בעקב הנעל בארגזי המסמכים המלאים בג'אנק שאבא אגר.
אבא ממש אהב לאגור דברים. עם כל הזבל שהוצאנו מפה, אפשר היה לחשוב שהוא מעולם לא זרק כלום, ואולי זה באמת היה ככה.
שנינו פורצים בצחוק. "כן, זה בטח סתם," אלמוג אומר ופורע את שערי כמו שהיה עושה כשהייתי ילד ומחווה בסנטרו לעבר הטלפון שאחוז בידי, "אבל אולי כדאי שתכתוב לו תגובה."
"כן? אתה חושב?"
"אני הייתי בודק." הוא מושך בכתפו בשובבות, "מה אכפת לך? רק אל תיתן את פרטי הבנק שלך לאף אחד."
"כאילו יש שם משהו לקחת," אני ממלמל לעצמי, גורם לאלמוג לגחך.
"טוב, די, לא באתי לפה כדי להשתתף במסיבת הרחמים העצמיים שלך." הוא מכריז, קם מהספה, מרים את בקבוקי הבירה מהשולחן ואז ניגש למטבח ודוחף אותם לשקית הזבל השחורה שמחכה שם. "בוא נסיים, ננעל פה ונתקדם, אימא מחכה לנו."
אני קם ממקומי, לוקח את התיק שלי ואז מרים מהרצפה את הארגזים שעליהם הנחתי את הרגליים ונושא אותם לעבר הדלת שאלמוג מחזיק פתוחה עבורי.
שרון אלופה אני אוהבת את כל הספרים שלך והספר הזה היה מעולה כמו כל הזפרים שלך. היה כיף להיזכר בכל החבורה של השייטת.
מושלם!!! כל כך כיף להפגש שוב עם הדמויות מהספרים הקודמים. אהבתי את הספרים הקודמים ומרענן שהעלילה שונה ונוגעת בתחומי חיים אחרים. צחקתי, התרגשתי, השתוממתי מהתנהגויות מרושעות של אנשים ובעיקר התאהבתי ביהל וים. שרון את נהדרת. מצפה לספר הבא
מדהים, כמו כל ספר ששרון כותבת. שנון ומצחיק ומרתק. היה כיף לפגוש את כל הח׳ברה הטובים בספר. רוצו לקרוא!
שרון צוהר עשתה זאת שוב. עלילה שונה, דמויות נהדרות... ספר נפלא שמעלה חיוכים ומעורר רגשות. אהבתי.
עוד יצירת מופת מבית היוצר של הסופרת המחוננת שרון צוהר. אין מילים! רק תענוג צרוף שנבלע תוך שעות בודדות!♥️
איזה ספר מושלםםםם כמו תמיד שרון מרתקת בכתיבה מושלמת שאי אפשר לעצור. רוצו לקרוא
לא באמת 5 כוכבים :( למה הדיאלוגים בספרים שלה תמיד כאלה רדודים? למה זה תמיד מגיע לאשכנזים ומרוקאים? למה היא לא מסוגלת ליצר שיח בוגר וכן, ולכתוב גיבור בוגר ולא ילדותי. יש מיליון סיפורים כאלה, שתענוג לקרוא אותם כי הגיבורים בוגרים. הם צומחים אחד מהשני, הם אינטליגנטיים ולא נופלים לקלישאות בשקל. תמיד היא נופלת לאותם נושאים רדודים. יש סיפור חביב שאפשר היה להוציא ממנו עוד, לולא כל מה שרשמתי. שוב מאכזבת. כאילו אני קוראת סיפור שנכתב על ידי מתבגרת.. חבל. ואני רק בחצי :(
כל כך נהנתי לקרוא את הספר, כתוב מעולה, הסיפור מעניין והדמויות נפלאות. כיף להיזכר בדמויות מהספרים הקודמים. בקיצור תענוג
וואוו!!! ספר מושלם...לא הפסקתי לצחוק. ספר מהמם כמו כל סדרת השייטת ❤️❤️❤️
תמיד הסיפורים של שרון הכי מקוריים והכי ייחודים.. נהנתי מאוד מהספר כמו כל ספר של שרון צוהר.
כל ספר של שרון הוא ואו במיוחד שהוא בא עם דמויות מהספרים הקודמים של השייטת, אין עליך שרון כל ספר שתכתבי אני אקנה 🤍
שרון צוהר היא מלכה וסופרת וה..אישה בה הידיעה! סיפור עלילה מרתק ומתוק בין יהל וים זוג מושלם משוגע ומוטרף. עלילה מצויינת. סביבה מושלמת . רגעים של צחוק בכי וכעס. הכל מועבר ככ טוב! קראתי אותו ביומיים על חוף הים עם רעש הגלים ברקע...איזה תענוג!
הספרים של שרון צוהר אף פעם לא מאכזבים!!! ים ויהל היו דמויות כל כך מעניינות, בכיתי וצחקתי איתם וים פשוט הרגיש כמו גרסה קטנה של אלמוג אין ספק שאני אתגעגע לסדרת השייטת:(
איזה סיפור יפה על ים ויהל, איזה זוג איכותי. סיפור אהבה ששום מכשול לא עצר אותו. יהל דמות מעניינת, שונה פקחית וים שובב ממש נהנתי ל"ברוח" למציאות שלהם. תודה לשרון על כתיבה מצומנת..(כרגיל)
שרון היא קסם, אין לי הסבר אחר בזמן שהיא כותבת היא מכשפת את המילים, כל פעם מחדש מצליחה להפתיע אותי עם "סיפור פשוט" שכתוב בצורה כל כך יפה ומרגשת, תודה רבה עליך🤎
ספר פשוט מצוין! הכתיבה קלילה, ומצחיקה ובמקביל אינטלגינטית. שרון צוהר אחת הסופרות האהובות עלי
מושלם ♥️♥️♥️ כמו כל הספרים של שרון! איזה כיף היה להיכנס לעולמם של ים ויהל ולפגוש את כל כוכבי השייטת של העבר קסום ממש!!!
כל כך מוכשרת!!!! האזכורים על אילת בתור אילתית זה קורע.. תודה רבה לך על הספר זה!
סיפור מקסים וסוחף כמו כל הספרים של שרון. אני כל כך אוהבת שהחבורה של השייטת ממשיכה להשתלב בסיפורים. תודה
ואוו הספרים של שרון מדהימים אחד אחד. אבל זה התעלה בכמה רמות,צחקתי בקול, התרגשתי יחד עם ים וילה קראתי במשך 7 שעות ולא יכולתי לעצור. מטורף
הספר הזה היה בול מה שהייתי צריכה בין התקיפות האיראניות תודה לך שרון על כתיבה נפלאה
ספר מהמם עם אזכורים לסדרת השייטת ודמויות ישנות שכיף להיזכר גם בסיפורים שלהן ממליצה ממש🤩
וואו איזה כיף לחזור לחבורת השייטת.... כשהתחלתי לקרוא בכלל לא ידעתי שיש קשר ועכשיו שאני מסתכלת על הכריכה אני מבינה שהיה שם רמז....
ספר מעולה. מעלה מעללים ששובים את הקורא. בקיצור.. תענוג והכי כייף שזה מחבר לספרים האחרים ופתאום הדמויות מוכרות יותר
הספר ריגש והצחיק בו זמנית הריבים בין יהל לים היו חונקים, ואהבה בינהם הייתה מרגשת עד דמעות
ממש היה כיף לקרוא את הספר ולהיזכר גם באנשים מהסדרה של השייטת אין ספק ששרון באמת מדהימה ומרגשת!!
וואאווו כרגיל שרון את לא מאכזבת! לא נותנת להוריד את הספר מהידיים! אומנם לקח לי זמן להבין על איזה אלמוג ורותי מדובר אבל ברגע שהבנתי כל כך צחקתי ! כיף היה כיף להיזכר בכולם! אמן לא תפסיקי לכתוב לעולם!!
מצאתי את עצמי צוחקת בתענוג שלא ידעתי שספר יכול להוציא ממני, שאפו לשרון צוהר! 🥰
הספר פשוט וואווו!!!! קורע מצחוק, מרגש וסוחף!! ממליצה בחום הלוואי והיה המשך
לא מסתדר לי איך סופרת כה מוכשרת כתבה ספר כזה. 1. מה הקטע של סופרות ישראליות לייצר קשר גם שאין קשר בין ספרים. זה לא מגניב זה מאוס. 2. שרון היא אהבה מילולית. והספר הזה הרגיש כמו ספר שלא מאפיין את הכתיבה העמוקה שלה. הרגיש לי רדוד, שפה זולה, עלילה סתמית ולא מחוברת.
כתיבה מדהימה של שרון !! אתחיל מהסוף , אהבתי מאוד את התודות של הספר ואת ההתייחסות למצב, ריגש אותי. הדבר שאני מאוד אוהבת בכתיבה של שרון שהדמיות חזקות. לא שלמות ויודעות להכיר בחסרונות שלהן. הגיבורות חזקות , הגיבורים מקסימים. זה היה אסקפיזם נהדר ים והדר נכנסו לי ללב כמו כל הגיבורים של הסדרה המדהימה הזאת עכשיו נשאר לעשות ספר על חוויות החבורה (ביחד) ואז על הילדים שלהם . תודה שרון על עוד ספר נפלא !
כייף לפגוש שוב את החברה מסדרת השייטת למרות שהם לא המוקד של הסיפור מחכה לעוד
מקסים מקסים מקסים! ההתחלה קצת רדודה אבל אז זה תופס תאוצה: מבריק, חד, מצחיק, שנון ומרגש.
ספר מעולה! מצחיק, מרגש, סוחף, רומנטי וקולח. לקרוא בנשימה אחת.
אי אפשר לעצור! ספר מרגש, מצחיק, סיפור מקורי, שנון חכם ומשחרר. כיף אדיר! מחכה כבר לספר הבא❣️❣️
עוד ספר נפלא של שרון צוהר. איזה כייף לפגוש גם דמויות ישנות כחלק מסיפור חדש לחלוטין. אני לא חושבת ששרון יכולה לכתוב ספר שאני לא אוהב..שאבתי תוך 3 ימים.
ספר מרגש, סוחף, מצחיק, שנון ומפתיע. שרון צוהר סופרת מחוננת שיודעת לכתוב וסוחפת אחריה כך שאי אפשר לעצור . תודה
ספר לא פחות ממושלם כמו כל ספר של שרון המדהימה והמוכשרת. כישרון שאני לא מוצאת בשום סופרת אחרת. קראתי בערך עשרה ספרים שלה וכל אחד יותר טוב מהשני!!!!!
תודה לך שרון היקרה על ספר מדהים ספר שבו בכיתי וצחקתי נהניתי מכל רגע בקריאת הספר מחכה לספר החדש שלך שבטוח יהיה מעולה כמו הקודמים
ספר מדהים ומרגש. כדאי לקרוא אותו.יש פה הומור,אהבה, אומץ ,כנות ועוד.♥️💜💙
כרגיל כמו הספרים הקודמים עלילה סוחפת. התאהבתי בגיבורים. אמנם הסיפור קצת בדיוני אבל לא נורא. כיף לפעמים להיסחף לפנטזיות וסוף מתוק.
איזה ספר כייפי, היו קטעים שפשוט לא הפסקתי לצחוק. תודה שרון צוהר, שהחזרת לנו כמה מהדמויות של הספרים הקודמים, היה מרגש מאוד. פשוט הנאה צרופה, תודה.
וווואוו איזה ספר! היה לי כייף לקרוא, צחקתי, חייכתי, כעסתי וכאב לי בשביל ים ויהל . פשוט התאהבתי הספר סוחף ומומלץ מאוד!!
וואוו ואוו ואוו כל כך נהניתי שספרתי את העמודים לקראת הסוף ולא רציתי שיגמר. שרון את אלופה!!!! אפשר עוד מהחבורה המדהימה הזו?
אני פשוט מאוהבת בסדרה הזאת אחת הסדרות האהובות עלי. לקח לי מלא זמן להתחיל את הספר הזה וגם לקח לי זמן להיכנס לספר אבל ואו אהבתי ברמותתת
כמו תמיד שרון צוהר עושה את זה שוב... משכתי את הקריאה במשך 3 שבועות רק שלא ייגמר כי קראתי את כל הספרים ... עכשיו אצטרך לחכות לספר הבא
ממליצה מאוד !!! צחקתי, בכיתי ונהנתי מהסיפור עוד ספר נהדר וסוחף של שרון צוהר 💜
שרון צוהר שוב מתעלה על עצמה ספר מעולה צחקתי מלא אהבתי את הדמויות והעלילה מעולה והכי כיף היה לפגוש חברה מוכרים אני שרופה עלייך שרון תמשיכי להוציא עוד ספרים מעולים
ספר מושלם שלא הצלחתי להניח מהיד! צחקתי, התרגשתי ובכיתי יחד איתם. והיה כיף ממש לקרוא איך הגיבורים של השייטת השתלבו בספר. פשוט מושלם!!! תודה לך ❣️
שרון צוהר את המלכה !!!!! קראתי את כל הספרים שלך חלקם אפילו פעמיים, שלוש כל כך כייף לחזור לחבורה המיתולוגית עם מורן והראל ואלמוג ורותי .בלעתי את הספר פשוט מוכשרת וסוחפת ברמות כל פעם מחדש תודה לך על האסקפיזם הנדיר בעיקר בתקופה זו .
מושלם!!! שרון צוהר אף פעם לא מאכזבת. ספר כייפי, סיפור אהבה מדויק ומקסים. יומיים של קריאה בלי הפסקה.
ספר מרגש וסוחף כמו כל ספריה של שרון צוהר כשצוללים לעלילה לא ניתן להפסיק.
ספר מצוין, כתוב היטב ומצחיק , חובה לקרוא את הספר רק בשביל המשפט אלמותי- זהו. זה הגבול. עד השמיכה שלי , בקיצור מעולה ומומלץ בחום , אל תתחילו אם אין לכם זמן לסיים ,תתכוננו לקריאה רצופה .
אין חדש עם שרון צוהר כל ספר בול פגיעה, סיפור אהבה מטורף שלא ניתן להפסיק לקרוא סיימתי תוך כמה שעות ממתין לספרה הבה.
שרון עושה זאת שוב והיא הביאה איתה את חברי השייטת להופעת אורח. רוצו לקרוא ומבטיחה לכם שמעולם לא תסתכלו אותו דבר על פיינטבול
רומן מהמם וקליל. כיף של קריאה! אהבתי את יהל וים ואת העלילה. כמה שעות של קריאה מהנה. ממליצה!❤️
שרון עשתה זאת שוב!!!! מעבר לכתיבה המצויינת, שרון רקמה סיפור אהבה יצירתי במיוחד עם כישרון אינסופי, לא אעשה ספויילר אבל אין על ים ויהל. רוצו לקרוא!!!!
עוד ספר נפלא של שרון צוהר. אהבתי לקרוא שוב על החבורה מסדרת השייטת. ים ויהל מהממים.
לא יהיה ספר ששרון תוציא שלא אקרא. גם פה היא לא אכזבה ופשוט אהבתי את הספר בטירוף. נהניתי מכל רגע❤️
מושלם! מושלם! מושלם! איך חיכיתי לספר הבא, והנה הוא הגיע, ולא התאכזבתי לרגע! עלילה מעולה, דיאלוגים שנונים, ואפילו קיבלתי ד"ש מהחבר'ה בשייטת. שרון, אין עלייך!!
אחד הספרים המהממים של שרון צוהר הגאונה. נהניתי ככ. מתחננת שלא יגמר כאן. חייבת לפגוש שוב את החבורה המנצחת הזו. בבקשה שרון 🙏🏻
כמו הספרים הקודמים של שרון, הספר מדהים. הוא המשך לסדרה וכמה אהבה היא נותנת לגיבורים שלה. אהבתי כל מילה.
ספר מושלם, נהנתי מכל רגע של קריאה, אין ספק ששרון יודעת לכתוב ולגרום לקורא להתאהב בעלילה ולקרוא אותה בשקיקה בלי יכולת לעזוב את הספר לרגע❤️❤️❤️
כל ספר של שרון הוא חגיגה!!! וכשמדובר על החברים מהשייטת החגיגה גדולה שבעתיים!! ממליצה בחום!
וואו וואו וואו כמו תמיד שרון מפציצה מצליחה לחדש ולהפתיע וממשיכה להעשיר את העולם הספרותי שהיא בונה ספר מצחיק קליל כיפי רומנטי מושלם מושלם לקיץ
עוד ספר מופתי מבית היוצר של סופרת רבי המכר מספר 1 בארץ, ומבחינתי גם בעולם! ממליצה בחום!!! אסור לפספס❤️
מדהיםםםםם❤😍❤ עוד ספר מושלם !!!! כיף לפגוש שוב את כל הדמויות. ספר ממש מהמם. ממליצה בחום
ספר מעולה!! ממליצה בחום וגם על מהלך מסוכן של שרון- ספר שלא מספיק מוערך בעיני 😁
מושלם! באמת שאין על המילים של הסופרת הזו! סוחף כל כך שאני לא בטוחה איזה מהספרים אני אוהבת יותר!
איזה כייף לחוות שוב ספר עם חבורת השייטים. שרון ממציאה מחדש סיפור נוגע ללב, מרגש, מלא אהבה ורגישות. נהניתי מכל רגע
אלופה אין לי מילים כל הספרים שלך סיימתי לקרוא והספר הזה החזיר אותי לחברים מתקופת השייטת כשהגלים מתחזקים הספר הזה ריתק וכבש אותי ים ויהל ולהיזכר באלמוג ממש תענוג רצוף תמשיכי בעשייה ❤️❤️❤️
עפה על הספרים של שרון!!! ממש מקווה שתכף יוצא הבא בתור 😅 יופי של ספר!!!
ספר נהדר, כתוב קולח מעניין עם דמויות נהדרות, המון עניין ודמויות מוכרות, נהניתי מכל שניה ולא רציתי שיסתיים למרות שיודעים מה יקרה ואת הסוף עדיין משכתי אותו ועשיתי מלא הפסקות שלא יגמר.... תודה ענקית שישבת כותבת בתקופה כל כך לא פשוטה זו ונתת לנו רגעי אסקפיזם מושלמים, ים אלמוג הראל מורן אביתר כולם בליבנו אנשי מילואים קבע לוחמים עם משפחות, שאבדו חברים, ישראלים !זה מה שאני אוהבת את החיבור המיוחד הזה. . ממליצה בחום לקרוא את כל הספרים המופלאים של שרון.
וואווו תודה תודה על עוד ספר כיפי מעולה . יש סצינות בספר שפשוט בא לי להיות חלק מהחבורה הנהדרת הזו. מצחיק שנון וסוער. אהבתי ממש.
לספר הזה מתאימה מילה אחת מדוייקת: מושלם. לא צריך להוסיף יותר כלום. לא ללכת, לרוץ לקרוא! 🌊
חמוד מאוד. חייבת לומר, חיכיתי הרבה לספר נוסף של שרון צוהר שהוא במקרה גם קשור בדרך זו או אחרת לסדרת השייטת. סיימתי את הספר די מהר. (הוא סידר לי נסיעה מהגיהנום של שעתיים באוטובוס) אז מה אהבתי: בדיוק כמו כל שאר הגברים של סדרת השייטת (למרות שהספר הזה הוא לא חלק מהסדרה), ים הוא דמות מצוינת ונהנתי לקרוא עליו. הכתיבה (כמו תמיד כי זו בכל זאת שרון צוהר) הייתה מקסימה וברמה גבוהה מאוד. לא קראתי ספר ברמת כתיבה כזו כבר הרבה מאוד זמן. מה פחות אהבתי: כמה שים הוא אחלה דמות הוא באמת חייב לגוון באוצר מילים כי ״נסיכה אליטיסטית״ כבר שמענו אלף פעם. סהכ: ממליצה. אבל לא מגיע לרמה של כשהגלים מתחזקים.
כתוב יפה ,אבל לא עפתי כמו תמיד, משהו חסר לספר הזה ולספר הקודם שיצא פחות התחברתי
אני מאוווד אוהבת את הספרים של שרון, קראתי את כולם בשקיקה. גם פה מרגישים שזו הכתיבה של שרון, קולחת, כיפית ובקלות אפשר להתאהב בדמויות, החדשות ואלו שכבר בתוך הלב שלי. הפריע לי מאוד, הקלישאות התרבותיות, המרוקאי עם רגשי הנחיתות, האשכנזים המתנשאים. לא מיצינו בשנת 2024? חבל, לא תרם לסיפור וממש מוריד.
היה כיף גדול לפגוש את כל הדמויות האהובות מהספרים הקודמים, וכרגיל היתה פה כתיבה שהיא מרגשת, לפעמים מצחיקה וגם מלאת הומור, וזה עשה לי חשק לחזור שוב לספרים הראשונים... תודה לשרון על עוד ספר כיפי שעשה טוב על הלב
אני כל כך אוהבת את הספרים שלה. תענוג צרוף. הספר הזה נהדר, אבל פחות טוב מהאחרים. הוא מתחיל קצת לאט.
ספר מרגש, מצחיק, כל כך כייף לחזור לחבורה המדהימה.שרון צוהר מצליחה כמו תמיד לתת לנו כמה שעות של קריאה איכותית ומהנה
ממליצה. ענייינה אותי הדרך אותה עשו הגיבורים כדי להגיע לסוף. הדמויות מורכבות ועגולות והעלילה קולחת ומלאת דמיון .
חמוד מאוד, לא יצירת מופת אייקונית. כיף לפגוש את כל הדמויות מהספרים על השייטת. מהנה
הספר טוב, כייפי וזורם, צחקתי הרבה והכי כיף לפגוש את כל החבורה בשלמותה. ממליצה בחום. שרון את אלופה♥️
כמו כל ספר של שרון גם כאן התרגשתי צחקתי וכאבתי. הרעיון מקסים, בקריאה קצת התקשתי כי היו קטעים שחזרו על עצמם. ועדיין ממליצה על הספר באהבה. מחכה לספר הבא
ספר מתוק, אני אוהבת את הכתיבה של הסופרת , כל כך פשוטה לא יומרנית. במיוחד שהספר קשור לחבורה שלא נמאס לקרוא עליה עושה חשק להיות חלק ממנה. נהנתי מאוד מקריאת הספר ממליצה בחום
דילמה כי לא אהבתי את העלילה אבל כן אהבתי את הדמויות והכתיבה הקולחת והסוחפת
הספר כתוב טוב, אני אוהבת את הכתיבה של הסופרת. ורק בגלל זה הוא קיבל 4 כוכבים אבל העלילה!!!!! מה קורה? הייתה מאוד סתמית, כל מערכת היחסים מבוססת על ריבים הזויים ומטופשים וסתמיים, מרגיש לי שהמערכת יחסים כלל לא נבנתה ופתאום הם מבינים שהם מאוהבים אחד בשני. על כלום. אכזבה
משהו לא עבד כאן… דמותה של יהל בוגרת, יש לה שאיפות גדולות שאותן היא מתאמצת מאוד להשיג כנגד מכשולים רבים והתמודדות עם קשיים בעיקר כלכליים. הגיבור ים לעומת זאת, משום מה הסופרת קצת הכניסה אותו לסטריאוטיפ מעצבן של מזרחים מול אשכנזים. הויכוחים בנאליים, היא לא מבינה את הכוונות שלו, הוא לא מבין את שלה, פתאום יש love story, וכמו באגדות הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. נחמד אבל פחות טוב מספרים אחרים שלה. וגם - מה הקטע עם השמיכה? אולי הייתה של סבתא שלו?😅סתם מסקרן. הזכיר לי את ה״שמיכי״ החיתול שהנכדות מבקשות כשהולכות לישון.
טיפשי , אבל חמוד. נושא השד העדתי מעייף ומיושן ( מי לא תלחץ את היד למישהו רק כי הוא מזרחי ? מאיפה הסופרת הנפיצה את זה ? ). עיצבן אותי גם הקטע עם הנקניק. כפייה דתית מעה לי את הסעיף
אני מצטערת, היה לי ממש קשה עם כל הקטע של הרגשי נחיתות והמזרחיים מול האשכנזייה שאליטיסטית. נראה מיושן, לא רלוונטי ומבאס. הדמות של ים ילדותית מאוד מה שגם הורס. זה לא הצליח לשחזר את הקסם של הספרים הקודמים, בעיקר הראשון בסדרה.
אהבתי את הדמויות אבל העלילה בתוך עלילה בתוך עלילה הזאת הורידה לי. מה שגם זה הרגיש שזה נכתב לפני 40 שנה עם כל הסיפורי עדות והבדיחות האלה אבל פתאום בדיחות לא קשורות על טרוריסטים ושירי טיק טוק מתחנפים. לא הצלחתי להאמין שזה אנשים בני 25 השפה הייתה פשוט לא עדכנית וזה משהו שקורה לי בהרבה ספרים שלה.
חמוד קצת נמרח וחופר עם דמויות שמביאות את הסעיף לפעמים מרוב שהן מעיקות לעיתים...
משעשע, כתוב טוב. הכי פחות טוב של שרון. לכל מי שמבין קצת הכי לא נכון מבחינת היהדות. והספר שלקח לי של שרון הרבה זמן לסיים. עדיין אני ירכוש כל ספר מיד עם יציאתו.
הספר היה קליל וזורם, ובאמת נהנתי לקרוא. אבל יש דברים שממש לא תרמו לספר בעניי. כל הקטע עם הראליטי היה הזיה בעניי. הסבא שכביכול מכה על חטא על האונס שביצע לא פחות הזוי. הסבא של יהל שעצר לה את התזרים רק בגלל שהתמקדה בפטנט שלה לא נראה סביר, היה יכול פשוט להעביר את המניות שלה לדודים שלה או משהו. המקריות שים שמע את מיתר באוניברסיטה לא ריאלית. מה הקטע עם השמיכה עד עכשיו לא הבנתי. הוא הכי פחות טוב בסדרה.
מאד אוהבת את הסופרת ובעיקר את סדרת השייטת שהספר הזה מחובר אליה כ״אח חורג״. הספר בסהכ קולח, נחמד ורומנטי אבל העלילה פחות מעניינת, הדמויות בחלקים מסויימים קלישאתיות ולא מאד עמוקות… דילגתי על חלקים בספר… פחות נהנתי
ראשית אפתח ואומר- אני מאוד מאוד אוהבת את הספרים של שרון צוהר. קראתי את על הספרים שלה ואהבתי מאוד מאוד… סדרת השייטת היא הסדרה האהובה עליי. אבל… לצערי הספר הזה הוא פשוט אכזבה איומה מבחינתי. הכתיבה- לא אופיינית, לא מתאימה לשרון - נמוכה ומלאה בסלנג. התוכן - פשטני אין העמקה אין ניצול של הפוטנציאל. כמעט ספר לנוער. דיאלוגים ילדותייים… והדמויות - כל קשר לשייטת היה מיותר… מן ניסיון כזה להרים את הספר הדל (סליחה) בזכות חסד נעורים ששומרים לשייטים. הדמויות ילדותיות, צעירות מידי. לא נהניתי בכלל… כמעט ונטשתי באמצע. אם זו היתה סופרת אחרת אפילו כוכב לא… שורה תחתונה - אני לא מאמינה שאני כותבת אבל, לא ממליצה בכלל!
מכל סדרת השייטת המושלמת הוא הכי פחות מעניין לטעמי. סהכ כל ספר של שרון הוא יפה פשוט הרעיון של העלילה פחות משכה אותי. אזכור הדמויות מספרים קודמים היה משב רוח מרענן בספר!
אכזבה מפתיעה יש גבול לחוסר ההבנה במיוחד שאורכו 450 עמודים שלושת העמודים נתנו בגלל שזאת שרון צוהר אחרת הייתי מדרגת פחות
אני מאוד אוהבת את הכתיבה של שרון צוהר ואת הספרים שלה, קראתי את כל כולם ורק בגלל זה קניתי את הספר הזה, "קניה והנאה בטוחה" מבחינתי. אז ממש ממש התאכזבתי, אם לא הייתי יודעת שהספר שלה הייתי חושבת שזה ספר בוסרי של סופרת מתחילה. אילצתי את עצמי לסיים לקרוא עד הסוף. רק כי לא נעים לי ממש, נתתי 3 כוכבים, לדעתי גם 1 מספיק לספר.
האמת שזה הספר הראשון שלה שלא התחברתי אליו, ברמה שלא סיימתי אותו. כל העלילה הזויה ומרגישה דמיונית בהגזמה, גם אני לא הבנתי את הקטע של מזרחים ואשכנזים כל רגע. לא היה את החיבור והסיפור אהבה שבדרכ הסופרת בונה מההתחלה. אהבתי לקרוא על הדמויות מפעם אך לא מעבר.
חמוד לא יותר מזה! משהו לא עבד כמו בכל הסדרה. לא בוגר וקצת רדוד והקטע עם המזרחים אשכנזים בכלל מיותר
אוהבת את הסופרת, הפעם היה פחות מוצלח לדעתי.. עלילה לא מציאותית ומקרית מידי הקשר בין הדמויות נרקם מהר ובלי ביסוס
הגיבורה בסיפור ילדה קטנה, מפונקת וסוציומטית שלא רואה בעיניים אף אחד ושום דבר חוץ ממה שהיא רוצה. היא משחקת ברגשות של הסובבים אותה, פוגעת באחרים בכוונה ובחוסר רגישות בתירוץ של "השגת מטרות" ... מאד קשה להזדהות או לרחם או אפילו להבין את "גודל הטרגדיה" של אישה שחיה על חשבון הסבא המיליראדר שלה עד לרמת הוצאות האוכל ואז הוא סוגר לה את הברז בדיוק במועד שאמר שזה יקרה אם היא לא תעמוד בסיכום מולו, וההתייחסות לזה היא שה"סבא הרשע" שלה זרק אותה לכלבים או עשה לה משהו רע. בגלל שכביכול היא "חסרת כל" אז במקום *לעבוד* כמו שכל אדם אחר היה עושה כדי להרוויח או למצוא משקיע/מימון לסטארט אפ שלה, היא מתבכיינת על זה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות על חשבון סבא שלה ולפתח את המוצר שהיא עובדת עליו. לכן, הפיתרון שלה הוא לנצל את העובדה שהיא "הנכדה של" ולפגוע ולעצבן את כל מי שמסביבה כדי להשיג את המטרות שלה. אי אפשר להתחבר אליה.
פחות טוב משאר הספרים בסדרה. בעיקר היה מאוד קשה לחבב את הגיבור. הוא הוצג באופן סטראוטיפי מדי ולא עבר כעמוק או חכם. רוב הספר הוא בעמדה מקופחת ומתנהג בצורה ילדותית ואנוכית מאוד. היה ניסיון להציג אותו כטיפוס רגוע ואדיש אבל זה היה מנותק לחלוטין מההתנהלות האימפולסיבית והעצבנית שלו לאורך הספר. בסיום סלחתי לו אבל היו כמה מקומות שרציתי להפסיק לקרוא בגלל שעלה לי על העצבים. היו לא מעט דיאלוגים שלא נשמעו כאילו שני ישראלים מדברים אלא כמו תרגום מביטויים באנגלית. למרות שזה חלק מהז'אנר העלילה היתה קצת תלושה מדי. ושמישהו יסביר לי מה הקטע עם השמיכה הזאת 🤔
בדרך כלל אני מעריצה שרופה של שרון, אבל לא התחברתי לספר הזה. הרגיש לי שמדובר בשני ילדים עם בעיית אגו וגם העניין של הריאלטי עשה את זה יותר ילדותי. פחות התחברתי לעניין של המזרחי ואשכנזי, מרגיש שזה פחות מתאים ב2025 שמבחינתי כולנו צברים (במיוחד שאני ילדה מעורבת).
הספר התחיל מוצלח. בקצב טוב והסתיים בקול ענות חלושה, היה חסר עוד משהו בין הפרידה בין ים ליהל לחזרה כדי שיהיה אמין, פחות מוצלח מספריה הקודמים שקראתי את כולם
במילה אחת … אכזבה. במיוחד לאור הציפיה שהייתה לי בעקבות ספריה הקודמים. לאורך כל הספר (שעל חלקו דילגתי, כי היה משעמם), הייתה תחושה של פספוס. רמת כתיבה של מתבגרת בת 16, דיאלוגים סתמיים , חלקם חוזרים על עצמם (בחלק שלה ובחלק שלו). לא הבנתי את המטרה שהכנסת השד העדתי. בעיני לא תרם בכלום לעומק הסיפור. חבל …
מאכזב . קניתי בגלל הסופרת . חסר עלילה . בורחים לספרים לא כדי לקבל עלילת ראליטי משעממת . אפה הדמיון
מיותר לחלוטין, לקח לי 5 חודשים לסיים וזה רק כי אני עקשנית ולא ויתרתי. חסר קסם, סיפור מופרך, ונראה שנכתב בכוח....
ספר באמת לא טוב ומאכזב. קראתי כמעט את כל הספרים של שרון צוהר וזה פשוט ספר לא טוב. גדוש באין סוף קלישאות, עוד פעם אשכנזי- מזרחי, קלישאות ריאליטי, קלישאות הייטק, קלישאות מיליונרים. מרגיש שאין כלום אותנטי. מרגיש גם שאין כל כימיה בין הדמויות. זוגיות לא נעימה, לא מרגשת ולעיתים אלימה ורעה! גם הניסיונות לשלב את החבורה מהספרים הקודמים מאולצת ויותר מידי ניסיון ליצור "חבר'ה" ושוב עמוס קלישאות. בקיצור. מאכזב מאוד מאוד, ספר שממש חיכיתי לו.. ובסוף רק חיכיתי שייגמר.
הצלחתי למשוך עד עמוד 300 וזהו.... אפילו לא עניין אותי לדעת מה קרה בסוף. רדוד, לא הגיוני, שפה נמוכה.
1
ים
זה היה היום שאחרי ראש השנה. אני זוכר שמזג האוויר היה קריר, לראשונה אחרי חודשים של חום מעיק, ואפילו שזה היה צום גדליה, כיביתי את המזגן. התיישבתי על המרפסת בדירה שלי בבת ים שבה העברתי את החג די לבד, חשבתי על כך שבעוד שבוע בדיוק יהיה יום כיפור ושאלתי את עצמי אם אני צריך להתקשר אליו כדי לבקש סליחה.
ואז אותו קול מעצבן בתוכי התמרד, גוזל ממני את כל החלטות השנה החדשה שהחלטתי. למה אני צריך לבקש ממנו סליחה? מתי אי פעם בחיים עשיתי לו משהו רע? אם מישהו צריך לבקש ממישהו סליחה, זה הוא ממני. מאיתנו, בעצם. מכולנו.
עדיין התקשיתי לסלוח לו על מה שהוא עשה לאלמוג, אחי, עם המריבות הבלתי פוסקות סביב החתונה שלו, ועל כך שהוא החליט לא להגיע אליה אף שזו בכלל לא הייתה המריבה שלי לריב. התעלמתי מהשיחות שלו במשך כמה חודשים, מבהיר לו בכך שנמאסו עליי המשחקים שלו, וכשסוף־סוף דיברנו, שבועיים לפני ראש השנה, אמרתי לו שאם הוא לא יכול להיות אבא נורמלי, אז עדיף שלא יהיה אבא בכלל.
הוא הפתיע אותי בכך שהוא לא צעק. הוא רק נאנח. מכל הדברים שהוא יכול היה לומר לי, מה שהוא בחר להגיד היה מה שהכה אותי בתדהמה יותר מכול.
"אתה אח טוב," הוא אמר בקול צרוד, "אני אוהב את זה שאתה ככה עומד לצד אחיך, אני חושב שזה כל מה שיכולתי לבקש מהילדים שלי."
ואני חשבתי שהוא לא יכול לבקש ממני כלום, שאין לו זכות לבקש ממני כלום ושום דבר, אבל האופן שבו הוא אמר את זה, הכניעה הזאת שהייתה בקול שלו, היא זו שגרמה לי לשתוק ולא לומר דבר, והיא זו שגורמת לי עכשיו לחשוב על השיחה הזאת שוב.
"אני מצטער," הוא אמר לי.
אבא שלי אמר לי שהוא מצטער, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי. אולי זה היה צריך להדליק לי איזו מנורה אדומה. אני מופתע שזה לא קרה.
"אני לא זה שאתה צריך לבקש ממנו סליחה," אמרתי, "אלמוג התחתן ואתה לא היית שם. תתקשר אליו, לא אליי."
הוא נאנח ונשמע שבור. לא זכרתי מתי אי פעם אבא שלי נשמע כזה מובס. "התקשרתי, כמה פעמים. הוא לא מוכן לדבר איתי."
"גם אני לא מוכן לדבר איתך ובכל זאת התקשרת."
"תדבר איתו. מכולם, אתה הכי קרוב אליו. תסביר לו."
"אין לי מה להסביר לו," התעקשתי. "אם אתה רוצה לסדר את זה, תצטרך למצוא דרך לדבר איתו ולבקש סליחה, וגם אז אני לא יודע אם זה יספיק."
"ים, תסביר לו."
"אבא, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני," אמרתי בכעס, "אתה בישלת את הדייסה הזאת, ועכשיו אתה אוכל אותה. אל תצפה ממני לפתור את הבעיות שלך בשבילך. היית אבא חרא ועכשיו אתה מרגיש רע בגלל זה? מגיע לך. איך זה קשור אליי? ולמה אתה מנסה לערב אותי בזה?"
"אתה גם ככה מעורב," הוא אמר, "אתה כועס עליי בשבילו. גם אתה לא מדבר איתי."
"הנה, אני מדבר איתך," אמרתי בחוסר סבלנות, "וכן, אני כועס."
"לא תסלח לי?"
"אולי כשהוא יסלח לך, ובשביל זה תצטרך להתנצל."
עוד אנחה נשמעה מעברו השני של הקו. "מה חוץ מזה? איך הולך לך בבת ים? אתה צריך כסף? איך אתה מסתדר שם, בדירה הזאת שלך?"
עדיין הייתי עצבני ממהלך השיחה ולא מוכן לשינוי הנושא, אז לא סיפרתי לו שאחרי החגים אצטרך לפנות את הדירה ועדיין לא ידעתי לאן אלך. מאז שמאי עזבה התקשיתי לשלם את שכר הדירה לבד, ואחרי מה שקרה איתה ממש לא התחשק לי להכניס שותף או שותפה. המשכורת שהרווחתי אצל מאור במועדון הגלישה הייתה טובה, אבל הכול עלה יותר עכשיו, ונאבקתי להסתדר בכוחות עצמי.
ידעתי שאם אבקש עזרה מכל אחד מהאחים שלי או מאימא, הם יעזרו ככל שיוכלו, אבל לא רציתי להיות נטל על אף אחד, רציתי להסתדר לבד, כמו שתמיד הסתדרתי מאז השחרור מהצבא.
בתקופות רגועות יותר בינינו אבא עזר לי כשביקשתי, אבל עכשיו, עם כל המתח שהיה בינו לבין אלמוג, הרגשתי שלתת לו לעזור לי זו תהיה בגידה באחי, וכרגע אחי היה לי חשוב יותר מאבא שלי.
כבר הודעתי לבעל הדירה שאעזוב בסוף החודש הבא, כשהחוזה יסתיים, והכוונה הייתה לחפש לי יחידת דיור קטנה. חשבתי שבמצב הכי גרוע, אעביר את כל החפצים שלי לקרוון שהיה על החוף במועדון הגלישה של מאור בהרצליה. נכון, לא תנאי מחיה אידיאליים, אבל זה יעזור לי לזמן מה עד שאמצא פתרון דיור מספק יותר.
"אני מסתדר, אני לא צריך את העזרה שלך," רטנתי.
"תמיד כזה עקשן," הוא אמר. הייתה שתיקה של כמה שניות על הקו. "תמיד היית הבן היותר הגיוני שלי," הוא אמר בנחישות מחודשת, "למה אתה לא מבין שלשום דבר מזה לא היה קשר אליכם בכלל? אני צריך שתסביר לאלמוג שזה היה ביני לבין אימא שלכם, לא ביני לבינכם."
הוא חזר על זה כבר אלף פעם, ונמאס לי. "למה אתה לא מבין שלכל מהלך מטומטם שלך יש השלכות על כל אחד מאיתנו?" נבחתי בתגובה.
"אל תדבר אליי ככה," הוא כעס, "אני עדיין אבא שלך."
"אבא, אין לי סבלנות לזה, בסדר? יש לי מספיק על הראש גם בלי שתנסה לערב אותי בעניינים שבינך לבין אלמוג. תדבר איתו, או שלא תדבר איתו, העיקר שתרד לי מהגב."
השיחה הסתיימה, ולא דיברנו אחרי זה, למעט ברכת ׳שנה טובה׳ ששלחתי בוואטסאפ, וקיבלתי בתגובה את אותו משפט בדיוק.
אז ככה יצא שיום אחרי ראש השנה ישבתי על המרפסת בבית והסתכלתי על הים, וחשבתי, אולי בפעם האלף בחיים שלי, שאני צריך להתנצל בפני אבא. חשבתי על זה שאמרתי לו שהמהלכים שלו מטומטמים, ולא משנה שזה מה שבאמת חשבתי. הייתי הבן הכי צעיר ואף פעם לא דיברתי לאבא שלי ככה.
אדווה, האחות הבכורה במשפחה, תמיד הייתה זו שניסתה לגשר, להשכין שלום, עד שגם היא הבינה שעדיף לה פשוט לשמור מרחק מסכסוכים משפחתיים. אחי אפיק באוסטרליה, והוא מחוץ לתמונה כך שנראה שאני, האח הצעיר ביותר, היחיד שעוד יכול איכשהו לנסות להחליק את העניינים בין אבא לאלמוג, אבל אחרי שאלמוג אכל הרבה מאוד חרא בלנסות להחליק את העניינים בין ההורים שלנו לקראת החתונה שלו, הבנתי שזו חתיכת בריכה של חומצה שאין לי כל כוונה לטבול בה את הרגליים בשום מצב, עם כל הכבוד לכל המעורבים בעניין. היה לי מספיק בלגן משלי.
בזמן שעדיין ישבתי שם וחשבתי על יום כיפור המתקרב ועל הסליחה שאולי הייתי צריך לבקש מאבא שלי, קיבלתי טלפון מאימא שאליה, מכל האנשים, החברה הנוכחית של אבא התקשרה כדי ליידע אותה שאבא נפטר.
תאונת צלילה מחורבנת, זה מה שאמרו שקרה.
זה מה שהוא בחר לעשות בראש השנה במקום ללכת לבית כנסת. הוא צלל כדי לנקות את שדרת הספינה שלו מעשב הים ומהקונכיות שנדבקו אליה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום לחשוב, כמוני, על כל הדברים שעליהם הוא היה צריך לבקש סליחה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום להתקשר לאלמוג, ואני יודע שהוא לא התקשר, מפני ששאלתי אותו.
לא הבנתי איך הייתה לו תאונת צלילה. הוא צלל אלפי פעמים, לעומקים הרבה יותר רציניים מכמה מטרים. במשטרה אמרו שאולי הוא חטף התקף לב בזמן שצלל.
מוות מפואר, אין מה להגיד. מתאים מאוד לשמשון אלבז הגדול, שכל החיים שלו חי על הים, למות בזמן שטיפל בספינה שלו, שלפעמים נראה שהייתה חשובה לו יותר מהילדים שלו.
עוד לפני שהגיע בכלל יום כיפור, כבר קברנו אותו.
2
ים
אבא לא ביקש סליחה מאף אחד במשפחה על מה שהיה, לא כשהיינו ילדים ולא כשהיינו בוגרים, ואני לא התנצלתי. גם לא על הקבר.
כן, עדיין כעסתי. כעסתי כמו ילד קטן שלא מוכן לשחרר, וכעסתי עליו אפילו עוד יותר עכשיו, על שהוא הסתלק לו והשאיר את כל הדברים ככה.
לא דיברנו על זה בשבעה, כשאדווה, אלמוג ואני ישבנו בבית של אלמוג ורותי. אפיק נשאר באוסטרליה, הוא גם ככה לא הספיק לבוא להלוויה והחליט לשבת שבעה שם. לא דיברנו על זה כי לא היה על מה לדבר. כמו בכל הזדמנות אחרת בחיים שלנו, כשזה נגע להורים שלנו, העדפנו פשוט להדחיק.
אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון, אפילו שעברו כבר חמישה חודשים. אני חושב על זה בכל פעם שעולה משהו שקשור באבא שלי. אני חושב על זה עכשיו, כשאלמוג ואני יושבים על הספה המהוהה בסלון הספינה של אבא, גמורים אחרי כמה ימים של עבודה מפרכת, שבהם ניקינו והכנו אותה כדי שנוכל להעמיד אותה למכירה.
במשך חמשת החודשים שחלפו מאז ההלוויה התלבטנו מה לעשות איתה. מצד אחד, אבא אהב את הספינה הזאת מאוד. מצד שני עלויות העגינה מטורפות, ואלמוג היה זה שנשא בנטל הכלכלי הזה מאז מותו של אבא. היה לו קשה לשאת את המחשבה שניפרד מהספינה הזאת, ואני מבין אותו, אבל כבר חודשים שהיא לא יותר מאנדרטה צפה בים, וכרגע היא רק עולה לו כסף. וספינה היא לא כמו דירה שאפשר להחזיק סגורה. ספינה צריכה תחזוקה מתמדת, אחרת היא פשוט נרקבת. במיוחד ספינה כזאת, שהשדרה שלה עשויה מברזל.
אבל הזמן הזה היה חשוב לכולנו. זה היה זמן להשלים עם העובדה שצריך להיפרד, שצריך להמשיך הלאה. גם אלמוג הגיע למסקנה הזאת, ולכן עכשיו אנחנו פה.
אנחנו לא יודעים אם בכלל נצליח למכור את הגרוטאה הזאת בלי להעלות אותה על מבדוק ולשפץ אותה קצת קודם, אבל לאף אחד מאיתנו אין את היכולת הכלכלית לעשות את זה, אז הרעיון ירד מהפרק בדיוק כמו שהוא עלה. אם נצליח למכור אותה, מה טוב. נחלק את הכסף בין ארבעתנו ואולי זה יעזור קצת. אם לא נצליח למכור אותה למישהו, נמכור אותה לסוחר גרוטאות שיפרק אותה לגורמים ויתיך אותה.
או שנטביע אותה בים, שתהיה ריף מלאכותי. אבא היה אוהב את זה. זה היה רעיון של אפיק, והוא מצא חן בעיני כולנו.
על מסך הטלוויזיה שמחובר לדופן בזרוע מוקרנת מהדורת החדשות, מבהירה לי שכבר אחרי שמונה בערב. עדיין לא אכלנו, ואני גמור. הבטחנו לאימא שהערב, אחרי שנסיים את העבודה, ניקח אותה למסעדה. לפני כן נצטרך לעלות אליה הביתה ולהתקלח כי שנינו מסריחים. עכשיו אני מצטער שהתחייבנו לזה. לא הייתה לי שום בעיה לקפוץ לים לאיזו טבילה ואז להירדם ממש פה, על הספה הזאת. אני עד כדי כך עייף.
על המסך עולה תמונה של בחורה יפה בשנות העשרים לחייה. "בהודעה שיצאה היום לבורסה מאת 'אילון מטענים ואחזקות' הוכרז כי יהל אילון, נכדתו של איל הספנות אברהם אילון, תשב בפועל בדירקטוריון החברה מעתה מתוקף היותה אחת מבעלי המניות הראשיים."
הקריין ממשיך לברבר ברקע, אבל אני לא ממש מקשיב, רק מתמקד בתמונה שעל המסך. הבחורה הזאת היא אחת היפות שראיתי, נראית לי ברבי כזאת, בדיוק כמו שאפשר היה לדמיין שבחורה כמוה, נכדה של מיליארדר, תיראה. היא קצת דומה לאגם רודברג או לרותם סלע עם העיניים הכחולות והגדולות האלה והשיער הבהיר והחלק, ובכל אופן, היא נראית לגמרי צעירה מדי מכדי לעמוד בראש אימפריה כזאת. "תסתכל על זאת," אני אומר בחיוך, מכה את אלמוג בירכו ומחווה בסנטרי לעבר מסך הטלוויזיה, מושך את תשומת ליבו מהטלפון שלו אליו, "הנסיכה של 'אילון מטענים ואחזקות'. לה בטח יש את הכסף שצריך כדי לשפץ את הגרוטאה של אבא. אולי אנחנו צריכים לפנות אליה. אולי היא תרצה לקנות אותה מאיתנו."
מרוב שהרעיון מגוחך, שנינו פורצים בצחוק. המחשבה על הספינה הזאת כעל אונייה המשמשת להעברת מטען פשוט קורעת.
מחשבה נוספת עולה בראשי, מצחיקה ועם זאת גם קצת עצובה. אם אבא היה רואה אותנו עכשיו יושבים פה וצוחקים על הספינה האהובה שלו, הוא היה נעלב ומתחיל למנות בפנינו את מספר הפעמים שבהן יצא איתה להפלגות מחקר או להפלגות צלילה בים האדום, אבל כולנו ידענו ששארם א־שייח הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיע על סיפונה, ושהוא לא היה מעז להתרחק יותר עם הגיגית הזאת, בטח לא אל עבר האוקיינוס הפתוח, ולא משנה כמה הוא פנטז על זה.
לרוב, הוא היה מפליג איתה עד אי האלמוגים וחוזר. זה הספיק לו, ואין לי ספק שזה הספיק גם לה.
אני לא אומר את זה בקול לאלמוג כי אפילו שהוא אולי חושב כמוני, הוא דווקא די אוהב את הספינה הזאת. הוא העביר בה הרבה זמן, צבר בה הרבה חוויות ואפילו גר בה איזו תקופה כשהחלים מהפציעה בצבא.
דווקא הייתה לאלמוג מערכת יחסים לא רעה עם אבא בשנים האחרונות, עד שהם רבו סביב ענייני החתונה שלו, אירוע שהיו לאבא השגות רבות לגביו כטקס שקושר זוג יחד לכל החיים, וגם כטקס שאימא שלי הייתה אמורה להשתתף בו לצידו.
לך תבין. בני זוג מתחתנים ונשבעים לאהוב זה את זה לכל החיים, ואז הם מגיעים למצב שבו הם שונאים זה את זה עד שהם לא מסוגלים לסבול זה את הנוכחות של זה. לא הבנתי את זה כשהייתי קטן, אולי קטן מדי מכדי להבין הרבה דברים גם ככה, ולא הבנתי את זה גם כשהתבגרתי. אומנם היו כמה שנים של שקט אחרי הגירושים, אבל סביב הפציעה של אלמוג ואחר כך סביב החתונה שלו נראה שכל האמוציות התעוררו מחדש, וזה לא עשה טוב לאף אחד מאיתנו.
אם כי עכשיו, כשאנחנו יושבים פה יחד ושותים בירה מול הטלוויזיה כשהרגליים של אלמוג על השולחן ושלי על ערמה של ארגזים שצריכים ללכת לזבל, נראה שגם אלמוג וגם אני בקושי זוכרים את זה. עכשיו אנחנו זוכרים רק את הדברים הטובים. "תכלס, גם לי קשה לחשוב על להיפרד מהספינה הזאת," אני פולט. היא אולי הדבר היחיד בכל העולם הזה שנשאר לי מאבא שלי, חוץ משרשרת מגן הדויד שאני עונד, שהוא נתן לי במתנה לבר המצווה שלי.
נראה לי שאלמוג חושב בדיוק כמוני. הוא מהנהן, מניח יד סביב כתפיי ומושך אותי אליו לחיבוק.
"אתה יודע משהו? אולי תעבור לפה?״ הוא משחרר אותי וטופח על הירך שלי, מחווה בבקבוק הבירה שלו סביבו. "אולי לא נמכור אותה, מה אתה אומר? מתאים לך לחזור לאילת?" כשאני לא עונה, הוא מוסיף, "אתה חייב לצאת מהקרוון העלוב הזה."
אני לא יכול שלא להודות בפני עצמי שגם בראש שלי עברה אותה המחשבה, אבל זה בעייתי מדי, אז לרגע אני לא אומר כלום, רק בוהה במסך הטלוויזיה שעל הקיר. במהדורת החדשות כבר סיימו לדבר על עסקים ועל כלכלה ועברו לדווח על אתרי תיירות חדשים ומעניינים לקיץ הקרוב.
אני מרים את השלט ומכבה את הטלוויזיה, ואז מסיים את הבירה ומניח את הבקבוק על הרצפה לידי. "אני לא יכול," אני אומר, מביט סביבי על החורבה הזאת, על כתמי החלודה שלאורך התיפורים בברזל שבפינות, שגם הצבע הלבן שבו היא נצבעה שוב ושוב לא מסתיר. "קודם כול, אני לא רוצה לעזוב את העבודה, ואתה יודע את זה."
"שמאור ידבר עם יונתן מהמרכז לגלישה, הוא ישמח לסדר לך עבודה כמדריך גלישה באחד המועדונים פה בעיר."
״אני אוהב את המועדון בהרצליה ואוהב להיות קרוב אליך, לכן אני מעדיף להישאר באזור תל אביב והמרכז. דבר שני, אני לא כמו אבא, אני לא יכול לדאוג לתחזוקה של הדבר הזה. זה מצריך עבודה יום־יומית. חוץ מזה, אתה זה שיש לו רישיון סקיפר, לא אני. אני אפילו לא יכול להזיז אותה מהמקום. ספינה שלא מפליגים בה פשוט נרקבת גם אם היא עומדת במרינה, ואתה יודע את זה. שלא לדבר על עלויות העגינה, הן יקרות יותר משכירות של דירה, שגם ככה אין לי כסף לשלם. והיא עומדת כבר חמישה חודשים, מי יודע מה בכלל המצב שלה מלמטה."
"טוב, אז תעבור לגור אצלי," הוא מציע שוב. כמו בכל פעם שהוא מציע את זה, גם עכשיו אני מניד בראשי. "ים, אתה כבר חודשים בקרוון העלוב של מאור," הוא מתעקש, "והחורף הזה היה קשה במיוחד. היית חולה כבר פעמיים בדלקת ריאות."
"מה אתה מדבר שטויות," אני מוחה, אפילו שהוא צודק, "קצת צינון זו לא דלקת ריאות. מה לעשות, קר ליד הים, אבל לא הייתי מחליף את זה בשום דבר בעולם." כשהוא שותק ומביט בי בספקנות, אני מוסיף, "תודה, אחי." אני הודף את כתפו בכתפי. "אבל אני לא רוצה להיכנס לכם באמצע. יש לכם את החיים שלכם."
רותי, אשתו של אלמוג, ואני מסתדרים נהדר, אנחנו גם עובדים יחד, אבל הם נשואים טריים, והדבר האחרון שהם צריכים זה אותי, מסתובב להם בין הרגליים.
"לא תיכנס לאף אחד באמצע. רותי אוהבת אותך."
"והיא רואה אותי מספיק במועדון," אני אומר, "היא לא צריכה לסבול את הנוכחות שלי גם בבית שלה."
"תפסיק לדבר שטויות," אלמוג אומר, "נעשה את זה בכיף ובאהבה, וזה גם ככה יהיה זמני. עד שתמצא לעצמך בית."
עד שאמצא לעצמי בית. עד עכשיו לא מצאתי. אולי כי לא חיפשתי מספיק ברצינות, אולי כי קצת היה לי נוח להיזרק בקרוון הקטן כאילו אני איזה רובינזון קרוזו שזרוק על אי בודד אחרי שמאי עזבה את הדירה, אבל באמת הגיע הזמן להמשיך הלאה.
מאור לא אמר לי שאני צריך לעזוב או משהו. אפילו שיש בינינו קשר ממש טוב ואני מתייחס אליו כאל סוג של מנטור, בכל פעם שאנחנו מדברים הוא לא מתערב לי בחיים ולא מנסה לומר לי שהגיע הזמן שאמשיך הלאה, אבל הקרוון שהוא הציב בחוף נועד לאחסון של ציוד, שעתה תחוב באחד הקונטיינרים שמיועדים לגלשנים, ואני יודע שזה מפריע לו, גם אם הוא לא אומר את זה. זה לא פתרון קבע.
אני נאנח שוב. זה מה שמגיע לי על שהתעסקתי עם הבחורה הלא נכונה. אלמוג אמר לי אלף פעמים לא לחרבן איפה שאני אוכל ברגע שבר, אחד החברים הכי טובים שלי והשותף הקודם שלי, עזב כדי לגור עם החברה שלו, וקיבלתי לדירה שותפה. היה לי ברור שזו אזהרה לא לזיין את השותפה שלי לדירה, אבל הקשבתי לו? לא, לא הקשבתי. חשבתי שאני חכם יותר, שאני יודע טוב יותר ממנו, שאוכל לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, או נכון יותר ליהנות משני העולמות, גם לגור עם שותפה נוחה וחברותית וגם לזכות בקצת סקס מהצד, אבל אלמוג אמר לי שזה לעולם לא יעבוד לאורך זמן.
הוא צדק, זה באמת לא עבד. מתישהו היא רצתה יותר ואני בכלל לא הייתי שם. מאי הייתה חמודה והכול, אבל מעבר לקצת כיף במיטה לא ראיתי אותנו יחד. אשמתה או אשמתי, זה בכלל לא שינה בשלב הזה. התוצאה הסופית היא מה שמשנה, והדרך שעלינו עליה הובילה את שנינו רק לתוצאה אחת, לצרות צרורות.
אחרי תקופה לא נוחה בלשון המעטה מאי עזבה, וכתוצאה מכך, גם אני נאלצתי לעזוב. יכולתי להכניס שותפה אחרת, או שותף, אבל אחרי הגיהינום של החודשים האחרונים, לא העליתי את זה בכלל על הדעת. טעות שעושים פעם אחת היא טעות. טעות שחוזרים עליה פעמיים היא כבר טיפשות.
"אני אדאג לזה בהקדם," אני אומר, מבטיח את זה לעצמי, יותר מאשר לו. בזמן שעבר מאז עזבתי את הדירה הצלחתי לחסוך סכום יפה של כסף. אני לא יודע אם מספיק כדי לשכור דירה משלי באזור המרכז, אבל אולי הגיע הזמן להתגבר על הטראומה ממאי ולחפש חדר בדירה עם שותפים.
בנים, ברור בנים. אני לא נופל שוב למלכודת הזאת.
אני מבטיח לעצמי לטפל בזה ברגע שאחזור להרצליה. ימי החופש שלקחתי לצורך המשימה הזאת עומדים להיגמר, ומחרתיים כבר נחזור לתל אביב. מכולת האשפה שאלמוג דאג להציב על הטיילת כבר די מלאה בג'אנק שפינינו מהספינה, ומחר נבוא לפה שנינו עם צבע, עם חומר נגד חלודה ועם משייפת, וננסה לנקות את מה שאפשר לנקות, לצבוע מעל מה שאפשר לצבוע, לשייף את הדק ולצבוע אותו בלכה כדי לגרום לספינה להיראות הכי ייצוגית שאפשר.
לפחות מהבחינה המכאנית הספינה במצב ממש טוב. אתמול אלמוג ואני הוצאנו אותה לסיבוב, וזה היה מעין סיבוב פרידה ממנה. אני לא חושב שתהיה לנו אי פעם עוד הזדמנות לעשות את זה. עגנו מול מלון 'הנסיכה' ועשינו על האש, וגם ישנו בחדרי השינה למטה, כמו פעם. חזרנו הבוקר, אחרי שקרני השמש הראשונות נצצו על המים והעירו אותנו. עוד זיכרון טוב שיצטרף לכל הזיכרונות הטובים שיש לנו מהספינה.
"מה אנחנו עושים עם כל הארגזים האלה של הניירת?" אני שואל את אלמוג ודופק בעקב הנעל על הארגזים שעליהם הקרסוליים שלי משולבים.
האמת, אני גמור. אחרי כל העבודה שעשינו פה, אין לי כוח לעבור על כל השיט הזה שאבא שמר בארגזים. ממה שהצצתי, ראיתי שאלה קבלות ישנות, חשבוניות, הזמנות עבודה של המכון לחקר ימים ואגמים, כמה מכתבים ישנים במעטפות מצהיבות. אחרי שעברתי על ארגז שלם של הדברים האלה, הרמתי ידיים ולא המשכתי לשניים האחרים. בארגז הראשון לא היה שום דבר שימושי למעט כמה תמונות ילדות ישנות שלנו, שאותן לקחתי.
"נראה לי שנזרוק אותם," אלמוג אומר, "מה יש לנו לשמור חומר ישן של הנהלת חשבונות? סתם תופס מקום. מיותר. אם אתה רוצה לשמור משם כמה דברים בשביל הנוסטלגיה אתה יכול, אבל עברתי על זה חפיף ולא ראיתי שום דבר שחשבתי ששווה לשמור."
"אבל מה עם כל אלה?" אני מוריד את רגליי מהארגזים ופותח את המכסה של הארגז העליון, מרים בידי ערמה של מכתבים במעטפות ישנות. "אלה מכתבים."
"כן, ראיתי אותם," אומר אלמוג בהיסח הדעת, עיניו נעוצות בטלוויזיה, "אין כתובת של שולח. פתחתי כמה מהם, כולם היו כתובים בכתב יד קטן וצפוף, וכולם התחילו באותן מילים. שמשון היקר, מה שלומך? למה אתה לא חוזר אליי, הייתי רוצה לשמוע ממך, תכתוב, תתקשר, אל תתעלם ממני, בלה־בלה־בלה. לא הייתה לי סבלנות לקרוא עוד. בטח מכתבים מבחורות שהוא זיין וזרק. לא היה לי שום עניין לקרוא אותם. אחרי שהצצתי בשניים או שלושה, דחפתי את כל החבילה בחזרה לארגז. אתה יכול לקרוא, אם בא לך. אתה יכול לשמור אותם, אם אתה רוצה. מבחינתי שהכול ילך לפח."
הטלפון של אלמוג מצלצל. הוא מושך אותו מכיס צדדי במכנסי הדגמ"ח שלו, שאליו הוא הספיק לדחוף אותו רק לפני דקה, ומביט במסך, קורא את ההודעה ואז כותב אחת.
אני מבין את התגובה שלו. מובן שכילד הייתי מודע לכל המתיחות שהייתה בין ההורים שלנו בבית עד שהם התגרשו, אבל עד לימים האחרונים לא באמת הבנתי עד כמה גרוע היה המצב ביניהם. זה קרה כשמצאתי במגירה ליד המיטה של אבא שלי פה בספינה תמונות שלו עם כל מיני נשים. כשהראיתי לאלמוג הוא צחק ואמר שאבא שלנו חי כמו רווק בן עשרים וסירב לקבל את העובדה שכמו כולם גם הוא הלך והזדקן, אבל כשמצאתי גם כמה תמונות שלו עם נשים שבהן הוא נראה הרבה יותר צעיר, אולי בן שלושים, אלמוג כבר לא חייך.
"עזוב את זה," הוא אמר לי בביטול ועבר להוציא בגדים מהארון בחדר השינה, "זה לא משנה עכשיו כלום."
אבל הבנתי, גם אם הוא לא רצה לדבר על זה איתי באופן ישיר. הבנתי שככל הנראה טיילת הנשים שביקרו בחדר השינה הזה התחילה עוד הרבה לפני שההורים שלנו התגרשו, אם לשפוט לפי התמונות.
זה לא בא לי בהפתעה גמורה. כלומר, שמעתי את הצעקות בבית, את ההאשמות ההדדיות, אבל התמונות האלה היו הוכחה חותכת למשהו שבעצם ניסיתי להתעלם ממנו בערך כל החיים שלי.
את כל התמונות האלה השארתי בארגז הזה שעליו הרגליים שלי נחות כרגע. הייתי שורף אותן, אבל לא צריך להיות דרמטי מדי. בכל מקרה הכול ילך לזבל.
אלמוג שוב שקוע בטלפון שלו, אז גם אני מוציא את הטלפון ומתעדכן, קורא את ההודעות שהצטברו בזמן שעבדנו. יש הודעה ממאור, ששואל איך הולך. אני כותב לו שבסדר ושמחרתיים נחזור. יש לי גם מייל מדניאל, הבחור שאמור לבוא לפה לצלם את הספינה מחרתיים, לפני שניסע, כדי שהוא יוכל להעלות את התמונות באתרים השונים ולהתחיל לחפש לנו קונה. הוא שואל במייל אם השעה שקבענו עדיין בתוקף, ואני כותב לו שכן. התוכנית היא שהוא יגיע בעשר בבוקר, יסיים עד שתים־עשרה ואז ננעל הכול, נלך לאכול צהריים, ניכנס לרכב ונצא לדרך בחזרה לתל אביב.
אני רואה שעוד פעם תיבת הזבל שלי מפוצצת במיילים, וזה מתחיל לעצבן אותי. אני לא מבין מה הקטע, מה המתקפה הזאת בשבוע האחרון?
המיילים הגיעו מאותה כתובת שממנה הגיעו כל המיילים הקודמים. זה גורם לי לרטון. אני מעביר את כולם לתיבת דואר הזבל.
"מה קורה?" אלמוג שואל, מרים את ראשו מהטלפון שלו.
"סתם, זה כבר מתחיל לעצבן, כל הדואר־זבל הזה," אני אומר, "לא מפסיקים להפציץ לי את התיבה."
"כן, מכיר את זה." הוא צוחק. "מהמיילים האלה שאומרים לך שזכית במיליונים בהגרלה והם רק רוצים את פרטי הבנק שלך כדי להעביר לך את הכסף?״
״מהמיילים האלה שכותבים לך שאיזה קרוב משפחה עשיר מת,״ אני אומר בגיחוך.
״מת והשאיר לך את מכרה היהלומים שלו בטנזניה, ואם רק תעביר להם את פרטי הבנק שלך באופן דחוף הם יעבירו לך את הכסף?"
"בדיוק," אני צוחק.
"קיבלתי מייל כזה בעצמי." הוא מרים את הטלפון ומראה לי. "יש ארבעה נקודה שלושה מיליון דולר שהופקדו בחשבון בנק על שמי בשוויץ ורק מחכים לי, ירושה מאיזה אדם ערירי שלא היו לו כל קרובי משפחה ונראה שאני קרוב המשפחה היחיד שנותר לו. אקבל עוד פרטים אם רק אצור קשר עכשיו עם מר..." הוא מקרב את המסך אל פניו, "ג'ונסון סטיבן, עורך דין מלונדון."
"כן, רק שהמיילים שאני מקבל נכתבים בעברית, ואפילו שאני מתעלם מהמיילים של הבן אדם הזה כבר שבועות, הוא לא מתייאש. הוא שולח לי עוד ועוד מיילים, ואני כבר מתחרפן."
"תמחק."
"אני מוחק," אני אומר, "אבל הוא לא מפסיק."
"מה כתוב?" אלמוג שואל בהיסח הדעת לאחר שחזר לגלול בטלפון שלו ולהקליד על המסך במהירות.
"אני לא פותח אותם, למקרה שזה וירוס או משהו, אבל הכותרות הן אותו חרא," אני אומר, "'קרוב משפחה שלך מת והותיר לך ירושה', זו הייתה כותרת שחזרה על עצמה הרבה, ואז היו משפטים כמו, 'למה אתה לא חוזר אליי? צור איתי קשר בדחיפות'. כאילו אני חייב לו משהו. הכותרות של המיילים שקיבלתי אתמול והיום היא 'אנא, ים, צור איתי קשר בדחיפות'."
אלמוג מניח את הטלפון על ברכו ומרים אליי מבט מרוכז. "בדרך כלל המיילים האלה לא כאלה אישיים," הוא אומר, "כלומר, לא פונים אליך באופן אישי ככה. והם כתובים בעברית?"
"כן. שלך אף פעם לא היו כתובים בעברית?"
"אף פעם," הוא אומר וכבר מושיט את היד ולוקח את הטלפון שלי מידי.
"מה אתה עושה?" אני מנסה לקחת ממנו את הטלפון. "לא, אל תפתח את זה, יכול להיות שזה וירוס."
"לא אם לא תפתח אף קובץ שמצורף לזה," הוא אומר וכבר פותח את המייל. מעבר לכותרת, לא כתוב בגוף המייל שום דבר, ואין שום קובץ מצורף. יש רק את שם עורך הדין שחתום על המייל. עורך הדין ארנסט מובשוביץ. אלמוג מחזיר לי את הטלפון שלי וכבר פותח את גוגל ומקליד. "זה מוזר. תקלוט." הוא מראה לי את המסך. "יש משרד עורכי דין כזה, בתל אביב."
"מה זה אומר?" אני לוקח ממנו את הטלפון שלו וגולל על המסך, לא מגלה הרבה מלבד העובדה שמשרד עורכי הדין הזה מתעסק בצוואות ובירושות.
"לא יודע. מה היה כתוב במיילים הקודמים?" הוא לוקח מידי את הטלפון שלי שוב.
"אמרתי לך, לא הסתכלתי בתוכן. תסתכל בתיקייה של המיילים שנמחקו."
"המיילים לא שמורים שם," הוא אומר, מחזיר לי את הטלפון לאחר שבדק, "מיילים שאתה מוחק מתיקיית הזבל נמחקים לתמיד."
"אתה באמת חושב שאיזה קרוב משפחה מת והשאיר לי משהו?" אני שואל בחיוך, מביט סביבי על אמבטיית הפלדה הזאת שבבטנה אנחנו יושבים ושותים בירה, "כי נראה לי שזה כל מה שאבא השאיר לנו, וזה לא הרבה, אם להודות על האמת." אני בועט בעקב הנעל בארגזי המסמכים המלאים בג'אנק שאבא אגר.
אבא ממש אהב לאגור דברים. עם כל הזבל שהוצאנו מפה, אפשר היה לחשוב שהוא מעולם לא זרק כלום, ואולי זה באמת היה ככה.
שנינו פורצים בצחוק. "כן, זה בטח סתם," אלמוג אומר ופורע את שערי כמו שהיה עושה כשהייתי ילד ומחווה בסנטרו לעבר הטלפון שאחוז בידי, "אבל אולי כדאי שתכתוב לו תגובה."
"כן? אתה חושב?"
"אני הייתי בודק." הוא מושך בכתפו בשובבות, "מה אכפת לך? רק אל תיתן את פרטי הבנק שלך לאף אחד."
"כאילו יש שם משהו לקחת," אני ממלמל לעצמי, גורם לאלמוג לגחך.
"טוב, די, לא באתי לפה כדי להשתתף במסיבת הרחמים העצמיים שלך." הוא מכריז, קם מהספה, מרים את בקבוקי הבירה מהשולחן ואז ניגש למטבח ודוחף אותם לשקית הזבל השחורה שמחכה שם. "בוא נסיים, ננעל פה ונתקדם, אימא מחכה לנו."
אני קם ממקומי, לוקח את התיק שלי ואז מרים מהרצפה את הארגזים שעליהם הנחתי את הרגליים ונושא אותם לעבר הדלת שאלמוג מחזיק פתוחה עבורי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
