פרולוג
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. במציאות, אני מתכוונת. לא רק בסרטים או בתמונות.
הוא היה כל כך חתיך, יותר מאשר בסרטים. היה בו משהו עגום ומסתורי, משהו שהייתי סקרנית לחקור ולגלות, ואולי גם הייתה בי מחשבה נאיבית שאהיה מין סינדרלה מודרנית כזו, והאביר על הסוס הלבן יגיע יום אחד, ויציל אותי מן הבינוניות הזו, יסחוף אותי אל מגדל השן שלו בהוליווד, שם אשב איתו באחוזה מפוארת ורחבת ידיים, איהנה ממטעמי החיים ואדלג בלימוזינה מהשקת סרט אחד להשקה של סרט אחר - חיים בדור הסילון בין לוס אנג׳לס לקאן.
טוב אם להודות על האמת - לא באמת חשבתי.
בסיטואציה כזו, המוח לא ממש מתפקד במצב רציונאלי. יהיה נכון יותר לומר שההורמונים שלי חשבו, לא השכל.
אני נאנחת עמוקות. הדלת נפתחת ואחות נכנסת חרישית לחדר, נעמדת ליד המיטה, בודקת את המוניטורים המחוברים לגופו הקטן של עוז, הישן בשלווה יחסית בשעת לילה מאוחרת זו, רושמת הערות בקלסר שבידה.
״יש איזו שהיא התקדמות?" אני לוחשת בדאגה ובשקט כדי לא להעיר אותו, מסכן שלי, משפשפת את עיניי כדי למחות את הדמעות.
״טרם." היא עונה בשקט ובמבט מלא רחמים. ״בית החולים מבצע בדיקה נרחבת במאגר התורמים הארצי למח עצמות. זה לוקח זמן. אין עוד בן משפחה שאת יכולה לחשוב עליו שעדיין לא נבדק?"
אני מנידה בראשי בצער לשלילה, ולוחשת לה, דמעות בעיניי, "מיצינו את כל האפשרויות." אבל בתוכי אני יודעת, שיש עוד אפשרות אחת, שעדיין לא בדקתי.
האחות מהנהנת בצער ובהבנה, ויוצאת מן החדר, מותירה אור קטן, הדולק רק בחדר האמבטיה, מאיר את החדר כולו בתאורה חלושה.
אני מושיטה יד בעדינות ומסיטה את שיערו של עוז מפניו.
הוא כל כך דומה לו. אותו שיער שחור כעורב, אותן עיניים כהות המביטות בך במבט חודר, אותה רצינות. רק בן שש, ומשקל כל היקום על כתפיו.
אני מביטה בשקית האינפוזיה התלויה מעל ראשו של עוז, בכוסית הקטנה שאליה מתנקזות טיפות שקופות, טיפה אחר טיפה, באיטיות מענה, מכשפת כמעט, ונותנת למחשבות שלי לנדוד שבע שנים לאחור, אל אותה הרפתקה שראשיתה במשובת נעורים ואחריתה במחלקה האונקולוגית בתל השומר.
