כמו אוויר לנשימה

פרולוג

אלמוג

אני עומד בצד ליד תומר. מלבד המשפחה וכל מי שאני מתאר לעצמי שהם חברים, כל חברי המועדון מגיעים לכבד. גם היא. היא לובשת חולצת טי בצבע ירוק וג'ינס. אף שהשעה היא שעת ערב מוקדמת היא מרכיבה משקפי שמש גדולים ושערה השחור אסוף ברישול תחת כובע מצחייה. היא עומדת זקופה, ניגשת לאימו, מסירה את משקפיה ומחבקת אותה כמה רגעים. אחריה היא ניגשת לאחותו ולאחיו. היא מלטפת את פניהם ומושכת אותם לחיבוק עוטף. פניה נטולות הבעה, אך אני רואה אותה. היא מתאפקת. כשהיא מתרחקת מהם ומפנה להם את גבה היא מתחילה לבכות. אני מת לגשת אליה, אך אוסר על עצמי לזוז. מורן אוסף אותה בזרועותיו והיא מתכנסת בחיבוקו. אני לא יודע למה ואיך, אני רק יודע שבאתי במיוחד בשבילה.

בר

אני לא מסוגלת להרים את מבטי מהקרקע. לא רוצה להסתכל על אף אחד. ניסיתי להיות חזקה, אבל החיבוק עם אימו ואחיו ריסק אותי. היא נושאת הספד ומייד אחריה עולים בת זוגו וחברו הטוב. אני יודעת, אם ארים את מבטי ואצפה בהם, אתפרק לחלוטין. עליי להיות חזקה עבורם. לכן אני תוקעת את ידיי בכיסיי האחוריים וממשיכה לבחון את המרצפת שעליה אני עומדת, מנהלת איתה שיח דומם. זה לא עוזר, הדמעות חונקות אותי ואני בוכה תחת משקפי השמש. הרב נושא את דבריו. הוא היחיד שמדבר כעת. שום נפש חיה ברחבה לא מוציאה הגה מפיה. קולו צלול ודומיננטי. לבסוף כולנו הולכים אחריו. רגליי בקושי נושאות אותי. לאן יש לי למהר? כך או כך זו דרכו האחרונה. אני משתרכת אחרי כולם, בוהה בנקודה לא ברורה. עדיין לא מעכלת. מדי פעם מורן מביט לאחור, לבדוק שאני איתם. הקבורה מסתיימת מהר מאוד. מבט למרומים מראה לי כמה הם אפורים למרות שעת הערב המוקדמת.

ראיתָ? עיניי אומרות לשמיים. אפילו השמיים מזדהים, אפילו הם עצובים. כולם מתחילים ללכת לכיוון היציאה. אט אט החלקה מתפנה. רק אני נשארת לעמוד שם, לא מסוגלת לעזוב את המקום. אני מצליחה בקושי להכניס אוויר לריאותיי, בועטת באבן קטנה ובוחנת את קברו. "מה היה לך דחוף כל כך?" אני שואלת בשקט. "כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה חלומות." הבכי מתפרץ מתוכי, תחילה בשקט, אך מייד הופך להתייפחויות. אני נשברת וזה כבר לא מעניין אותי. התאפקתי מספיק. "איך תגשים אותם עכשיו? איך תשמש דוגמה לכולם?" אני כורעת, מבקשת להיות קרובה יותר אליו. אני מניחה ידי על החול הרך, עוצמת עיניי בחוזקה ובוכה. "אני גאה בך כל כך. גאה כל כך. ואתה כבר חסר לי." אני לא מצליחה להמשיך לדבר, העצב והצער מתייצבים בגרוני, חונקים אותי. אני בוכה ללא הפסקה, ממשיכה ללטף, רוצה שידע שאני כאן איתו. כעבור כמה רגעים ארוכים מורן ניגש אליי ואוחז בכתפיי.

"ברבור." הוא נעמד מאחוריי ואני משעינה את ראשי אחורה על סנטרו. "הוא יודע שאת לצידו, הוא יודע כמה את גאה בו." מה זה עוזר לי עכשיו? אני רוצה לצרוח, אך ממשיכה לבהות ללא מטרה ממוקדת.

"מה זה עוזר לו עכשיו?" אני עוצמת עיניי. "זה לא הוגן, הוא רק התחיל את החיים שלו." הוא עוטף אותי בזרועותיו בשתיקה, מבין שאין מילים שינחמו עכשיו. הוא לא מאיץ בי, רק מלטף את גבי, עומד איתי עד שנגמרות לי הדמעות. פניי מעקצצות, עיניי שורפות וכואבות. אני מביטה פעם נוספת בקבר ולוחשת, "אתה הגיבור שלי." אני שומטת את זרועותיי ומורן אוחז בי, מחבק את כתפיי ותומך בי. אנחנו מתחילים להתקדם לכיוון היציאה. כשאנחנו כבר ליד השער אני רואה אותו ליד הכניסה. אני לא יודעת איך שמתי לב, אבל הוא עומד שם ומביט בי. אני אפילו לא מביטה לכיוונו, בטח לא היום, ונכנסת לאוטו עם מורן.

פרק 1

בר

אני בוחנת את המסמך המונח בידי. הוא נראה כמו דף נייר רגיל. רק מי שיעמיק ויקרא אותו יבין כמה הוא גורלי. שנתיים מגיעות היום לסיומן, והחותמת הסופית בידי. אני יוצאת מהבניין ומרימה עיניי לאור השמש, תרתי משמע. היום מתחילים החיים החדשים שלי. במשך שנתיים תמכתי בו ככל שיכולתי. עזבתי את הגלישה ואת המועדון כדי להיות לצידו, לעזור לו עם העסק החדש, להיות האישה הייצוגית שציפה ממני שאהיה, אבל כמה שהייתי לצידו זה לא הספיק. הוא לא הפסיק להעיר לי ולכבות אותי. בהתחלה על דברים קטנים, ואחר כך כבר על כל דבר. על הלבוש שלי, על החברים שלי, על התחביבים שלי. ואני, שרציתי כל כך שיהיה לנו טוב, מטומטמת שכמוני, האמנתי לכל מה שאמר. היה לי חשוב כל כך לרצות אותו עד שלא הרגשתי שאיבדתי את עצמי. בר הישנה התחלפה בבר מלאכותית שעושה ואומרת כל מה שהוא רוצה. ועדיין זה לא הספיק לו. תמיד מצא על מה להעיר, מה עוד לא בסדר. כשגיליתי על הבגידות שלו זה כבר היה מאוחר מדי. אני לא יודעת איך גזרתי על עצמי כזו חשכה, אך איכשהו הבגידות שלו פתחו לי סוף סוף את העיניים. לפני זה שקעתי, לא הבנתי באיזו זוגיות הרסנית וחד־צדדית אני חיה. הוא תמיד לגלג עליי, על הבחירה שלי ללמד, וטען שלעולם לא ארוויח כל כך הרבה כמוהו. 'נטולת שאיפות' היה קורא לי, 'מקצוע פתטי', 'בינונית'. כשהחלטתי להתגרש הוא צחק עליי שאני זו שמעיזה לעזוב אותו ולא ההפך, אבל אז כבר התפכחתי מהעיוורון. ראיתי לפניי אדם שגזל את חיי ממני, או גרוע מכך, גרם לי לעשות את זה לעצמי.

הוא יוצא מעט אחריי. כשאני מסובבת אליו את מבטי אין בי שום חרטה. פניו משדרות זלזול והתנשאות. איך לא ראיתי את כל זה? הייתי מאוהבת כל כך או שהוא הסתיר את זה בצורה מוצלחת כל כך?

"טוב," הוא מיישר קמטים בלתי נראים מחליפתו היוקרתית ומביט בי בביטחון. "איזה בזבוז של זמן. העיקר שסיימנו." דוגמה קטנה לחיים שלי איתו. "יש לי עוד סידורים להיום, שיהיה לך בהצלחה." סידור. זה מה שהיו הגירושים שלנו עבורו. סידור.

אני מחייכת אליו, רוצה לא לענות לו, אך זה חזק ממני. "ההצלחה הגדולה בחיי היא להיפטר ממך."

הוא מביט בי במבט קפוא. "טעות. הטעות הגדולה בחייך היא להתגרש ממני. אני הייתי הדרך היחידה בחייך להצלחה. נראה תוך כמה זמן תתחרטי ותזחלי אליי על ארבע. וזה יקרה." ובנימה זו הוא מרכיב את משקפי השמש היוקרתיים שלו ועוזב את המקום. רק אז אני משחררת, בהקלה ענקית, את האוויר שהיה כלוא בריאותיי, מרגישה סלע במשקל טונה מרפה מגופי.

מחוץ לבניין ממתינות לי אגם ויסמין. כשהן מבחינות בי הן עוטפות אותי בחיבוק משולש חם, ורק אז אני מרגישה באמת משוחררת ובטוחה ומרשה לעצמי לבכות רגעים אחידים בתוך חיבוקן. אני בוכה עליי, על תמימותי, על ההתפכחות המאוחרת. אני ממהרת למחוק את הדמעות ומחייכת אליהן.

"איך את?" אגם מלטפת את ראשי.

"בסדר," אני נאנחת. "אני לא הראשונה ולא האחרונה שמתגרשת. החיים נמשכים." וטוב שזה קרה עכשיו ולא מאוחר יותר.

"בדיוק," יסמין עונה בעליצות. "ולכן אנחנו הולכות עכשיו לשופינג מפנק, ובערב אנחנו יוצאות לבלות."

אני פותחת את פי כדי למחות, אבל היא מקדימה אותי, "זו לא הייתה הצעה, חמודה. קדימה בנות, לרכב," היא קוראת ופותחת את הדלת. תסמכי תמיד על החברות הכי טובות שלך שלא ייתנו לך לשקוע ויהיו איתך ולצידך. אני מצייתת ברצון ומודה לאל על קיומן בחיי.

***

הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה זה להתקשר למורן. ויתרתי על עצמי לאורך כל הזוגיות עם נמרוד וזה הזמן להחזיר לעצמי את חיי. טוב, זה נכון חלקית. על אהבתי לחינוך אף פעם לא ויתרתי והמשכתי לעבוד כמורה לספרות בתיכון "ספירו" לנוער בסיכון. אבל במהלך החיים שלנו יחד ויתרתי על המון דברים. חברים, תחביבים, מטרות ובעיקר על בר, והגיע הזמן לטפל גם בזה.

"ברבור?" הוא עונה לי לאחר שני צלצולים. גם מבעד לקו הטלפון אני שומעת שהוא מתנשף ומופתע.

"זה שהמספר שלי עדיין שמור לך בטלפון זה כבר טוב," אני אומרת בחיוך והוא צוחק לשמע דבריי. כמה התגעגעתי לצחוק שלו.

"לעולמי עולמים. מה קורה? איך יכול להיות שאני זוכה לשמוע ממך? נמרוד מרשה?"

"אהה, נמרוד כבר לא..." אני אומרת בשקט. אני איאלץ לחזור על זה עוד כמה פעמים כדי להבין שזה באמת מאחוריי.

"אז זה נכון." הוא ידע? "פגשתי את שחר בשבוע שעבר והבנתי ממנו שזה כבר לא..." הוא ממשיך כאילו הרגיש בשאלתי. מה כבר שחר אמר? לא רלוונטי, תתקדמי.

"אתה עסוק? זאת אומרת," אני מתביישת. לעולם לא אסלח לעצמי שניתקתי את הקשר איתו בגלל הדרישות של נמרוד. "בא לך שנקבע בירה השבוע? נדבר קצת?" בבקשה, תגיד כן, אפילו שזכותו המלאה לשלוח אותי קיבינימט. אבל מורן כמו מורן עונה לי בלי להסס בכלל.

"מתי שתרצי." ואני משחררת אנחת הקלה. "והתזמון שלך לא יכול להיות טוב יותר. אולי את מכירה איזו מדריכת גלישה שתוכל לעבוד פה בקיץ?" תחמן. אני מתה עליו. בא לי עכשיו לחבק אותו או לצרוח משמחה, או שניהם.

"אממ, נשמע מעניין. מדריכת גלישה? יש לך פרטים? יכול להיות שיש לי מישהי." השיחה איתו מרוממת אותי כל כך, המשך ישיר לקניות של הבוקר ולטרום־יציאה הערב.

"אני אמסור לך הכול כשניפגש, אבל זו חייבת להיות מדריכה ממש מקצועית." אפשר לשמוע את החיוך בקולו. אנחנו קובעים למחר על החוף בשעות הצהריים ומנתקים את השיחה.

***

אני מסתכלת על עצמי במראה ומרוצה מאוד מהתוצאה. לגופי השמלה השחורה שקניתי היום עם הבנות. היא מגיעה עד מעל הברך. טוב, הרבה מעל הברך, אך איכשהו גם לא חושפת כלום, לפחות בחלקה התחתון. בחלקה העליון שתי כתפיות דקות היושבות על כתפיי כמו עור שני ומעניקות לחזי מחשוף עדין בצורת לב. אני מתכוונת להשתולל ולרקוד, לכן אני נועלת סנדלים שטוחים זהובים הנכרכים סביב רגליי ומטפסים ברצועות מעלה אל אמצע השוק. שערי פזור על גבי ואני מאופרת קלות.

אף שנמרוד הכיר אותי כך בדיוק הוא לא הסכים שאתלבש כך ליציאות שלנו. "לא מספיק קלאסי, או אלגנטי, או מייצג", תמיד היה אומר לי, "את באמת מתכוונת לצאת ככה מהבית? הסתכלת במראה?" ואני הקשבתי. טוב, לא היינו יוצאים למקומות כאלה אחרי שהתחתנו. הוא אהב יציאות פלצניות יותר, קיטשיות, מסעדות יוקרה, ערבי חברה ודברים שלא עניינו אותי בכלל. כיף לחזור לעצמי סוף סוף. התגעגעתי לבר.

צליל מסרון נשמע ואני ממהרת לפתוח אותו. בטח הבנות למטה. אבל ההודעה לא מהן.

— מה קורה? חוגגת את החיים? לירז שואלת בישירות ומוסיפה אימוג'י קורץ. לירז, אחד הדברים היחידים ששחר הצליח בהם בחיים. היא ומאי. לקראת הסוף התחלתי לשתף אותה בכול, לפרוק את התחושות, את המחשבות, את ההחלטות. היא תמיד הקשיבה ולא הביעה דעתה, רק שאלה אותי שאלות מכוונות. ועכשיו ברור לי מה היא מחפשת. לבדוק מה איתי.

— בדרך לשם, אני עונה, נשיקות לאגוזי שלי. אקפוץ ביומיים הקרובים לנשנש אותה.

מסרון נוסף נכנס, הפעם מהבנות. אני מכניסה את הטלפון לתיק ויורדת לחגוג את חיי.

כמו בכל חמישי בערב, פאב 'ג'ין וטוניק' עמוס. אני עוצרת ברגע שאנחנו נכנסות ונושמת הכול לתוכי. את האורות, את הריחות, את הביטים של המוזיקה, את המגוון הרחב של האנשים שמגיעים לכאן כדי להתפנק, לרקוד וליהנות. נולֶדת מחדש. אגם מפלסת עבורנו את הדרך ומצליחה למצוא לנו מקומות על הבר. אנחנו מזמינות מהברמן שלושה שוטים של וודקה ושלושה בקבוקי בירה. אני מסתובבת בכיסאי, מפנה את הגב לבר ומתבוננת על כולם. כמה התגעגעתי לזה.

"בר, זו את?" מולי ניצב תומר, אחיה של אגם.

"בכבודה ובעצמה." הוא נושק לי על לחיי. "מה קורה?"

"אני מצוין." הוא מעביר את מבטו עלינו ומשתהה לרגע על יסמין.

"תרים איתנו כוסית?" המשקאות בדיוק מגיעים ואגם מבקשת שוט נוסף. אנחנו משיקים את הכוסות ומברכים, "לחיי החיים הטובים." בהחלט אמן לזה.

"גם מורן אמור להגיע?" תקווה מתעוררת בי.

"הוא כבר פה. הם מחכים לי." יש. בטח אראה אותו מאוחר יותר.

"אגמי, הבנים מחכים לי. תקפצי לאימא מחר, נתראה שם." שוב הוא מנשק את כולנו, זורק חיוך ליסמין ועוזב אותנו.

אנחנו רוקדות בטירוף כל הערב. עם כל שוט ושיר שמתחלף אנחנו מוצפות בעוד אדרנלין. רוקדות ושרות. סליחה, צורחות את המילים. בטח בבוקר לא יהיה לי קול בכלל. טוב שלקחתי יום חופשי מחר. חשבתי שאהיה במצב רוח ירוד בגלל הגט ורציתי בוקר פנוי לעצמי, להתפלש בעצב של עצמי. הייתי צריכה לדעת שאגם ויסמין לא ייתנו לזה לקרות. כשהשיר Moves like jagger של Maroon 5 מתנגן, אנחנו מניעות את האגן וכל חלק בגוף. תומר מצטרף אלינו, רוקד בקרבתנו וכך גם מורן וחברים נוספים שלו שכבר לא הספקתי להכיר לפני הבידוד שנמרוד כפה עליי. אני קופצת על מורן, הוא מחבק אותי תוך כדי ריקוד, מסתובב וצוחק. אנחנו משתגעים יחד על הרחבה ואני מרגישה את זה. האושר מתחיל לחלחל, אני מרגישה ראויה, שווה, נכונה. נעשה לי חם. תומר צמוד אלינו, מנסה בעדינות להידחק ביני ובין יסמין. אני מבינה את הרמז ומפנה לו את המקום. זה קסום בעיניי כשבחור מנסה להתחיל עם בחורה ואת יודעת ששניהם 'עשויים כל טוב'. לב טוב, ערכים וחינוך איכותי. אני נשענת על הבר, מבקשת מהברמן מים ומבחינה בגבר שיושב שני כיסאות לידי. הוא לובש חולצה מכופתרת קצרת שרוולים בצבע כחול כהה שצמודה לגופו, מכנסי ג'ינס שחורים, ונעלי סניקרס משלימות את המראה. אפשר לראות שגופו בנוי לתלפיות ואימון הוא חלק קבוע מהשגרה שלו. שערו השחור קצוץ ומסודר ואפו סולד, אך אני לא מצליחה לקלוט את צבע עיניו. הוא שותה מהכוס שלו בלגימות קטנות ואיטיות ובוחן את הרחבה. אני מנצלת את העובדה שהוא לא שם לב אליי ומרשה לעצמי לבחון אותו. הוא נראה פחות או יותר בגילי. אני לא יודעת אם פניו מוכרות לי או שאני מושפעת מהאלכוהול הזורם בגופי, אך הוא מזכיר לי מישהו.

"סיימת?" הוא שואל באדישות וממשיך להסתכל על הרחבה. אני נבוכה, מבינה שנתפסתי על חם ושהוא בעצם מדבר אליי. אני מתנערת ומסיטה את מבטי.

"מים, בבקשה," הברמן מגיש לי ואני פותחת את הבקבוק וגומעת ממנו ללא הפסקה, מרגישה רק עכשיו כמה עמוק צימאוני. אני מצמידה את הבקבוק הקר לצווארי החם, מקווה שיצנן אותי מעט. הבחור שיושב לידי מרים לראשונה את עיניו אליי ועכשיו תורו לבחון אותי. אני מתחרטת על הרגע שהסתכלתי לכיוונו וממשיכה להביט קדימה, אף שמדגדג לי באצבעות לגלות מה צבע עיניו.

לפתע תומר מגיח מהרחבה ופונה אליו, "יאללה, אלמוג, אני חייב לקום על הבוקר לשיעור גלישה." אני מסתובבת אליו. אז זה אחד החברים שלו. "בר, היה טוב לראות אותך." הוא נושק ללחיי ועוזב עם החבר. אני עוקבת אחריהם במבטי וחושבת על אלמוג שלי. מעניין לאן הוא התגלגל בחיים ומה הוא עושה עכשיו. אני נשענת אחורה על המושב שלי, נתקפת געגוע ונזכרת באחת השיחות שלנו.

"מתי כבר מותר להתחתן?" הוא שואל אותי בתמימות.

"למה להתחתן? אתה כבר אוהב מישהי?" אני שואלת אותו בבהלה. לא רוצה שיעזוב אותי וילך לילדה אחרת.

"בטח." הוא באמת לא מבין. "למה, את לא?" ראשו מונח על כפות ידיו, מרפקיו על ברכיו, והוא מביט בי בשאלה.

"לא, אני לא אוהבת אף אחד!" אני כבר ממש מתעצבנת. "וגם אם הייתי אוהבת, לא הייתי אומרת לך."

"אבל למה, בר?"

"ככה, כי לך כבר יש חברה חדשה!" אני עוזבת את החדר שלו בכעס ויורדת בחזרה לביתי, קומה מתחתיו.

אלמוג

אני מתיישב מאחורי ההגה כיאה למי שקיבל על עצמו בגבורה, או בתבוסה, את תפקיד הנהג התורן הערב, ולא מצליח לשחרר את מחשבותיי מהבחורה בבר. היא רקדה והתנועעה על הרחבה כאילו אף אחד ושום דבר לא מעניין אותה, כאילו היא מלכת העולם. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, הדרך שבה הישבן שלה זז לצלילי המוזיקה, איך העבירה את ידיה על גופה, החיוכים שפיזרה לחברות שלה. כשהתקרבה לבר המשכתי להביט למקום שבו רקדה קודם לכן, רק כדי שלא תבין כמה בחנתי אותה, שלא תחשוב שאני סטוקר. אבל בסוף היא זו שבחנה אותי בלי שום טקט. יכול להיות שקלטה אותי מתבונן בה? אני נזכר פתאום שרגע לפני שיצאנו תומר פנה אליה.

"תגיד, איך קוראים לזו שאמרת לה שלום על הבר?" אני מתבונן במראה לעבר המושב האחורי, שם תומר שרוע.

"בר?"

"כן, על הבר, כשיצאנו."

"לא," הוא מגחך. "זו בר, היא חברה של אגם," הוא עונה בלי להסתכל עליי בכלל.

"דווקא נראית אש," איתַי שיושב לידי מביע דעתו, אפילו שלא ביקשתי ממנו.

"איך יכול להיות שמעולם לא ראינו אותה פה?" אני ממשיך לשאול ולמזלי הוא לא עוקץ על ההתעניינות המוגזמת שלי בבחורה.

"כי בעלה לא הסכים."

אני מרים גבה בפליאה. "בעלה?" אני לא זוכר שראיתי טבעת. בטח הורידה אותה כדי לחפש שעשוע להערב. בחורה לעניין. כנראה בצדק הוא לא הסכים. "ומה קרה היום? הוא העניק לה אישור מיוחד?"

"היא התגרשה ממנו." לראשונה הוא מרים את מבטו ומבטנו מצטלבים במראה. "הבוקר." כל הכבוד לך, אידיוט. אחלה שיפוטיות. תומר חוזר להתעסק בטלפון שלו וממשיך, "כמעט לא ראינו אותה כשהייתה נשואה. הוא לא נתן לה. חוץ מאגם ויסמין, שהן החברות הכי טובות שלה, הוא לא הסכים שתיפגש עם אף אחד מהחברים שלה. הוא טען שאנחנו לא מספיק טובים בשבילה. לקח לה קצת זמן, אבל היא שמה לזה סוף."

אני משרבב את שפתיי בהשתאות. אז נראה שלא טעיתי בסופו של דבר. טוב, חלקית. היא באמת הרגישה היום מלכת העולם ורקדה כאילו לא אכפת לה מכלום אחרי שהשתחררה ממנו.

"הוא כיבה אותה לחלוטין." תורו של מורן להוסיף מידע משלו. "הוא אסר עליה אפילו לדבר איתי. כל מידע שהיה לי עליה היה רק דרך תומר או אחיה."

תומר ומורן ממשיכים להתעסק בענייניהם, גם איתַי, ואני לא יכול להשתחרר מההרגשה שאני מכיר אותה. שזו היא. בר. את בר האחרונה הכרתי לפני חמש עשרה שנה. היינו ילדים, אבל כבר אז ידעתי שאהיה מאוהב בה כל החיים. השיחות איתה היו הכי מוזרות ומצחיקות וכיפיות ועמוקות בעולם, והיא הייתה החברה הכי טובה שלי. עד לרגע שעזבה. לפעמים אני תוהה מה קורה איתה עכשיו, איפה היא, מה היא עושה, אבל מייד מכריח את עצמי לשכוח ממנה. היא שכחה ממך, מייד כשעזבה, נעלמה מחייך. היא לא שווה את זה. אני נושם עמוק ומחנה ליד הדירה של איתי.

פרק 2

בר

אני מגיעה לים כבר בשעות הבוקר המוקדמות. אומנם קבעתי עם מורן בצהריים, אבל עכשיו יש לי דייט עם הגלים. המועדון עמוס גלשנים ומצנחים ואני שולפת משם את הגלשן הישן שלי ובוחנת אותו. הוא ללא פגע, נותר מושלם כשהיה. כמה התגעגעתי אליו. אני לא מבזבזת רגע, מורחת עליו את השעווה, פושטת את בגדיי ומדלגת על החול. אלה השעות הכי טובות לגלישת גלים והם קוראים לי, מחכים לי. למרות החום והגלשן בידי אני מרגישה קלילה מתמיד. סוף סוף את עושה מה שאת רוצה ולא מרַצה אף אחד. המים מקבלים אותי בברכה, קרירים ונעימים ואני נשאבת אליהם, חותרת על הגלשן, מחכה לגל הנכון ותופסת אותו בגבורה. כמו אופניים, אם למדת לרכוב, לא תשכחי לעולם.

כעבור שעה אני יוצאת מותשת אל החוף. יש לזכור ולהרגיש את המים, ויש להיות בכושר. כל שריריי דואבים, אך ליבי מרומם מתמיד. אני חוזרת סוף סוף לאהבתי הגדולה, הים.

הפיתוי לשכב על החול ולתת מנוחה לשריריי חזק, אך מבט קדימה לעבר המועדון מראה לי שמורן יושב לבד, מחזיק בקבוק בירה בידו. הוא מרים לקראתי בקבוק נוסף, מדרבן אותי להתקרב אליו, מעלה חיוך על פניי.

"וזהו, חזרתי." אני מספרת לו כל מה שהוביל לפרידה מנמרוד. איך לקח לי זמן, אבל הפסקתי לוותר על עצמי ועל האנשים החשובים בחיי, איך שקעתי בעיוורון מוחלט עד להתפכחות. אומרים שלפעמים צריך לרדת ממש נמוך כדי לעלות בחזרה. ובכן, הרגשתי את זה ללא רחמים על בשרי. כלפי חוץ חייכתי לצידו של הבעל המושלם, כלפי פנים נבלתי. אני חייבת למורן לפחות את זה, אחרי שהתנתקתי ממנו בלי לומר כלום.

הוא מקשיב לי בריכוז, לא מבקר, לא שופט. לבסוף משיק את בקבוקו בשלי ואומר, "לחיי ההתפכחות." אנחנו ממשיכים לשתות, לצחוק, להשקיף על הים. הוא מספר לי על הדייטים שלו ולבסוף מגיע לאחת הסיבות הנוספות שלשמן קבענו. "עכשיו, עבודה." הוא מוסיף קריצה. אף אחד מאיתנו לא מרגיש שזו עבודה. "אולי את מכירה איזה מדריך גלישה פנוי? אנחנו מתחילים קייטנות וחסר לי צוות."

"בוא נדבר לעניין." אני משפשפת את כפות ידיי, לא מתאפקת ומחייכת. "מתי אני מתחילה?"

"בשלושה ביולי."

קצת יותר מחודש מהיום. אני משחזרת בראשי את ההספק שלי בכל הכיתות הניגשות לבגרות. אצל כולם כמעט סיימתי את החומר. אוכל לקבוע השלמות ותרגולים אחרי הצהריים בחודש הקרוב ולסגור את כל הקצוות עד לסוף השנה. כל מה שהם צריכים זה תמריץ קטן ואני בטוחה שאמצא פיתוי שיגרום להם להתאמץ.

"סגור, אני בפנים." אני מושיטה לו את כף ידי בתיאטרליות והוא לוחץ אותה.

אנחנו ממשיכים לשוחח. השנתיים האלה שהתנתקתי מכולם הן כמו נצח. אני נפעמת. הוא מספר לי על הדברים הגדולים שהמועדון עשה. אירועים לילדים עם צרכים מיוחדים, פעילויות עם קשישים, שיעורי גלישה לנשים.

"בר, את פה?" אני מרגישה צל מעל ראשי. ובכל זאת, כשאני מרימה את מבטי, השמש מסנוורת את עיניי.

"תומר, באת לגלוש?" אני מתרוממת ונושקת על לחיו.

"אולי עוד מעט." הוא טופח על כתפו של מורן בחיבה. "גם אלמוג פה וחשבנו לשבת לשתות בירה אם אתה פנוי." הוא מצביע רחוק מאיתנו, שם עומד חברו, ומורן מחווה בידו על הכיסאות לידנו ומזמין אותו ללא מילים להצטרף לשבת עימנו. אני עוקבת אחר ידו של תומר, מעיפה מבט קצר לעבר הגבר שמצמיד את מכשיר הטלפון שלו לאוזנו ומייד קולטת. זה הבחור מאתמול. זה שבחנתי ללא בושה, וזה שהיה חסר בושה עוד יותר ממני והעמיד אותי במקום. הוא לובש חולצה לבנה נטולת שרוולים ומכנסי בגד ים בצבע כחול רויאל. הוא עומד מולנו, אך עדיין לא מבחין בנו. אני מרשה לעצמי לבחון אותו שוב, מעבירה את מבטי עליו לאט. למה הוא מוכר לי כל כך? מאיפה אני מכירה אותו?

תומר מוציא בינתיים מהמקרר שתי בירות קרות וקורא לו. "מוגי!" הוא תופס את מבטו ומרים מעט את הבקבוקים. "תעזוב כבר את הטלפון." אלמוג מנתק את השיחה ומתקדם לעברנו. אם הוא קלט אותי, הוא לא הראה שום סימן.

הוא טופח על הכתף של מורן בחיבה, אני מבינה שהם מכירים טוב, ומתיישב בין שניהם. אני יושבת מולו. למודת לקח מאתמול אני ממקדת את מבטי בבקבוק שלי, מנקה טיפות דמיוניות ממנו. לא מתעסקת איתו.

"הכול מוכן לקייטנות?" הוא שואל את מורן.

"מוכן. יש את תומר ועוד שני מדריכים," מורן מדווח לו וזה מעט תמוה בעיניי. למה הוא מתחקר אותו על המועדון של מורן?

"אוקיי, יש לך תעודות היעדר רישום פלילי?" אני רק הולכת ומתבלבלת.

"רק תומר לא הביא לי." הוא קורץ לתומר. אני מבינה לפי הקרבה ביניהם שהוא לא זקוק לזה ממנו.

"מעולה," אלמוג עונה לו ולוגם מהבקבוק.

"תכיר, אחי," הוא פונה לחבר שלו. "זו בר." ומחווה בידו עליי. הוא מעביר את מבטו אליי ורק אז הבעת פניו משתנה. אני מזהה בדיוק את הרגע שהוא מבין שאני הבחורה מאתמול. "חברה טובה של אגם."

"וואלה," הוא עונה ביובש ולוחץ את ידי באותה הקרירות. "לא הייתי מנחש." מה זה אמור להביע?

"כן, עכשיו אני נזכר שהיא הייתה אתמול בבר עם אגם," תומר מוסיף בתמימות.

"אני יודע." הוא לוגם מהבירה באיטיות. "העיניים שלה כמעט צרבו אותי מרוב מבטים." נשימתי נעתקת ואני כמעט פוערת את פי. חצוף!

"אני מצטערת," לבסוף אני מכריחה את עצמי לענות. "הזכרת לי מישהו שהכרתי לפני שנים, מישהו שהיה יקר מאוד לליבי, אבל ברגע שדיברת הבנתי שאתה לא אותו אדם. הוא לגמרי שונה ממך."

ליבי עדיין דופק במהירות, אני נשענת חזרה על כיסאי בנונשלנטיות ומפנה את מבטי לים. ממתי את נפגעת מזרים? הם מתחילים לדבר, אבל אני כבר לא מעוניינת להקשיב. העלבון צורב וגם מפתיע. אני לא מעיזה להסב את מבטי מהגלים. למה זה פגע בך כל כך? אבל אני יודעת למה. זה צורב בנקודה רגישה. כבר אתמול הוא נראה דומה לו כל כך. עברו שנים מאז ראיתי אותו ועדיין, האופן שעמד, הפנה את מבטו, איך החזיק את כוסו, הזכירו לי אותו כל כך. עברו חמש עשרה שנה, ועד היום אני לא מצליחה להבין מדוע החבר הכי טוב שלי ניתק איתי כל קשר. תמיד הרגשתי אשמה שהוריי עברו לעיר אחרת. לא עזרה העובדה שזה היה לשם עבודתו של אבי, או זה שקבענו לשמור על קשר בכל מחיר. הרגשתי שאני נוטשת אותו. וכשהקשר נותק האשמתי רק את עצמי. אחרי ארבעה מכתבים הוא הפסיק לשלוח עוד, אבל אני המשכתי לשלוח כל שבוע, לספר לו על החיים בעיר החדשה, כמה אני מתגעגעת ואיך אני מרגישה. בכל יום הייתי עוברת על כל המעטפות בתיבת הדואר מתוך ציפייה, תפילה יותר נכון לומר, שהפעם הוא שלח מכתב, אבל תמיד התאכזבתי מחדש. ואתמול הבחור הזה נראה דומה לו כל כך. נשטפתי געגועים, רצון להיאחז לרגע בעבר, חיפשתי בו סימן, משהו שיזכיר לי אותו. הוא חשב שאני בוהה בו וייבש אותי לגמרי.

אני שוקעת במחשבות, מנסה לדחוק הצידה את העצבות שמעיקה עליי לפתע. לבסוף אני מתרוממת מכיסאי ופונה למורן, "אני אזוז." אני נושקת ללחיו. "נתראה בשבוע הבא."

תומר קם לקראתי ומחבק אותי. "תקפצי לבקר, ברבור."

"אני אקפוץ." אני מחייכת בחום. "אדבר עם אגם. ביי," אני אומרת לבחור שאיתו בלי להסתכל עליו, לוקחת את חפציי ויוצאת לעבר רחבת החניה.

אלמוג

"גיא? ניב?" אני טורק את הדלת וזורק את המפתחות על השולחן בפינת האוכל. כעבור שניות אחדות אני שומע את רגליהם הקטנות במורד המדרגות מהקומה העליונה. אני מאט בכוונה. ברגע שהם מספיק קרובים אני מסתובב אליהם ומסתער בדגדוגים. הם מתפתלים על הרצפה ומתגלגלים מצחוק.

"אלמוג?" אימא נכנסת מהחצר בחזית הסלון ופותחת את ידיה לחיבוק. "לא שמעתי בכלל שהגעת." ניב וגיא מתרוממים מהרצפה לאחר דגדוגים מתישים וקופצים עליי בחיבוק. מיום שנולדו אני יותר מאח גדול עבורם, ואף שהם כבר בני עשר הם עדיין מחבקים אותי בכל פעם שאנחנו נפגשים. אני מת על זה.

"אלמוג, אתה אוכל איתנו?" ניב שואלת. אני מנער את שיער ראשה, יודע שזה מציק לה. היא עומלת על סידור התלתלים שלה ומשתגעת כשמישהו מעז לגעת בראשה. היא מסלקת את ידי ומחפשת את מבטי, מחכה לתשובה.

"ברור, חיכיתי לזה כל השבוע."

כשחזרתי מהים הייתי די מעוצבן. לא ברור לי מדוע אני פוגש אותה פתאום בכל מקום. היום הבנתי שזו באמת היא. זו היא, בר שלי. שחשבתי שתהיה שלי, אבל אף פעם לא הייתה. תנועות הגוף שלה, איך שנגעה בשערה, עיוותה את אפה, הוכיחו לי שזו היא. היא נראית נחמדה כל כך וחברותית, מה שעוד יותר מעורר בי מרמור וטינה כלפיה. היא מביטה בי ובוודאי לא מזהה בכלל. 'הזכרת לי מישהו שהכרתי לפני שנים, מישהו שהיה מאוד יקר לליבי'. ברור, אמין מאוד. בגלל זה היא ניתקה איתי את הקשר. אם הייתי יקר כל כך לליבה, לא ברור איך התעלמה ממני ברגע שעזבה. הייתי לבד כל כך. היחסים בין אימא ואבא עלו על שרטון עוד לפני. הוא הפחית את ביקוריו עד שנעלם לחלוטין, כאילו נפרד גם ממני. אימא נכנסה לדיכאון והחברה הכי טובה שלי עזבה. בקרב הבנים הייתי חייב לשמור על רושם, חוסן, גבריות. לא יכולתי להישבר מולם. וכך הרגשתי לבד, נטוש מכל הכיוונים. רק אחרי שנתיים אימא הצליחה להתאושש והכירה את איתן. חששתי ששוב אישאר לבד, אבל הוא היה לי לאב לכל דבר. עד היום הקשר בינינו עמוק וחזק ואני מלא הערכה כלפיו. המחויבות לקחת תחת חסותו ילד לא שלו ולאמץ אותו כילדו מעוררת הערצה בעיניי.

כשניב וגיא נולדו הייתי הכי מאושר בעולם. הרגשתי פתאום שיש לי משפחה משלי. פינקתי אותם כאילו הם ילדיי שלי. עד היום אני מחובר אליהם בקשר שאי אפשר לתאר במילים. זאת הסיבה שכשביקשו ללמוד גלישה כמו שאני למדתי בילדותי, ולהירשם לקייטנת גלישה, התנדבתי לעזור ולקחת אותם רוב הזמן. אני רוצה לחוות כל חלק בחיים שלהם ואעשה הכול בשבילם. ממילא מיום שהצטרפתי כשותף במועדון אני מקפיד לבקר שם כמה פעמים בשבוע. אני סומך על מורן בעיניים עצומות והוא אח לכל דבר, אבל חשוב לי להראות לו שאכפת לי, ואם להודות על האמת, חשוב לי גם לגלוש.

אבי האמיתי, ארנון, שרק הביולוגיה מקשרת בינינו, התעורר לחיים רק לאחרונה. בכל פעם שניסה אפיק חדש ליצירת קשר חסמתי אותו בפניו. הכעס, העלבון והשנאה לא אפשרו לי לסלוח לו. שנאתי אותו ושנאתי את עצמי על שגם היום, בגילי, כשאני מנהל חיים עצמאיים, הוא מצליח להשפיע עליי. עכשיו הוא נזכר להופיע? ימים ולילות הייתי מתקשר אליו ונענה בתא קולי. אז מה קרה פתאום? אבל הוא התמיד, בעקשנות ובנחישות. גילה את כתובת משרדי והופיע, התחנן לחמש דקות וקיבל דקה. הוא הסביר שכל חייו ברח ממחויבויות, שהיה אידיוט. וטיפל בעצמו בשבילי, כדי להיות אדם יותר טוב עבורי. אלמוג הגבר רצה לבעוט בו מכל המדרגות, אבל אלמוג הילד התחנן בפניי לתת לו הזדמנות. ונתתי. בספקנות, בחשש, אבל נתתי. היום אני מקור גאווה עבורו. גם אימא הצליחה לסלוח לו. הם מצליחים לפעמים אפילו לשבת ליד אותו שולחן לארוחה משותפת. מי ידע, מי תיאר לעצמו.

קודם לכן בצהריים לא יכולתי להתנתק מהמחשבות על בר. התעצבנתי בעיקר על עצמי על שבכלל מעניין אותי. כעסתי שאני ממשיך להתעסק בזה, לחשוב עליה. מה נסגר איתך? אתה ילד? עברו חמש עשרה שנה. הכרחתי את עצמי להתנתק ופרשתי למנוחת צהריים. האלכוהול והשמש, אחרי אימון בוקר מפרך במיוחד, התישו אותי.

אני מחייך לגיא שמספר לי על הגול שהבקיע בחוג כדורגל, ולאחר מכן מתרכז בסיפורים של ניב על החברות שלה ועל הריקודים. איתן מצטרף אלינו, אנחנו יוצאים לדרינק, אני והוא, וכשאנחנו חוזרים כולנו מתיישבים יחד סביב השולחן לקידוש שנמשך כמו תמיד למעלה משעתיים.

כשאני מגיע הביתה אני לא מתאפק ומתקשר למיכל.

"מה קורה, חתיך?"

"בא לך לקפוץ?" אני מוותר על גינונים. לשנינו ברור מה אנחנו רוצים זה מזה.

"חצי שעה," היא עונה לעניין ומנתקת.