להגן עלייך 2 - עדיין שלך

1

אלה

התיקים שלי כבר היו ארוזים ובחדר של דניאל לא נותר כל זכר ממני. לינדה, שהעבירה איתי את השעה האחרונה באריזה, כבר נפרדה ממני בחיבוק וחזרה למטבח כדי להכין את ארוחת הערב.

ממקומי במסדרון שבקומה העליונה הבטתי בשלושת התיקים השחורים והגדולים שנחו בתחתית גרם המדרגות, תיקים שככל הנראה שימשו להעברות של סמים ונשק ועתה נשאו את הציוד שלי מהמקום שהיה לי בית בשנה האחרונה אל החדר בביתה של אימא, שבקושי היה בו מקום לתיק אחד.

זה נראה לי אירוני, שלא היה מקום בבית שלי לחפצים שצברתי כשהייתי אצלו. כמה מתסכל זה היה שבדיוק כמו שלא היה מקום לשלושת תיקי המטען הגדולים, לא היה מקום למטען הנפשי שלי בחדרי, ובטח שלא בחלל שהיה משותף למשפחה. נפרדתי מהחדר וירדתי במדרגות.

״אלה? את מוכנה?״ קולו של ג׳ייק נשמע כשנכנס הביתה מהחצר האחורית. שערו היה רטוב וחולצתו המכופתרת והלבנה נמתחה על שרירי החזה והגב שלו, מחליפה את הביגוד השחור שלבש כשהיה בעבודות האבטחה שלו.

״כן, רק רגע!״ קראתי. הוא רץ במעלה המדרגות ולקח את התיק מידי, ובידו האחרת אחז במרפקי לתמיכה. ״אפשר לחשוב שאני סבתא." גלגלתי עיניים. ״אני יכולה לרדת במדרגות לבד.״

"את רוצה שדניאל יהרוג אותי?" הוא חייך, אבל ידעתי שהוא רציני.

"לא ידעתי שאתה מפחד ממנו," עניתי.

״את נהנית לראות את המוות עובר לך מול העיניים. ממש רוקדת איתו טנגו, הא?״ הוא גיחך. ״למה לא חיכית לי למעלה כמו שאמרת שתעשי?״

״די, ג׳ייק, אני גמורה מהיום הזה, רד ממני.״ לא היה לי כוח להתווכח אפילו. בשונה מדניאל, ג׳ייק קיבל את זה והשפיל את מבטו, מוביל אותי במורד גרם המדרגות באיטיות, מדרגה אחר מדרגה. אימא ותאי כבר חיכו לי בבית, ג'ייק דאג שנהג יסיע אותן הביתה לפני כמה שעות, כדי שיהיה לי זמן לארוז.

״יודעת למה התעקשתי להסיע אותך?" הוא שאל כשהגענו לקצה גרם המדרגות, "רציתי לנצל את ההזדמנות ולומר לך תודה על שהחיית לי אותו. כמעט איבדתי תקווה בשלב מסוים.״ הוא הניח את ידו החמה על גבי. "אולי זה נגמר, אבל הייתם זוג די מפתיע."

הוא צחק ותהיתי אם גם הוא, כמו דניאל, לא האמין שהפרידה הזאת תהיה לתמיד. ״די, אל תעשה מזה דרמה.״

הוא חזר למעלה, הביא את שני התיקים הנותרים, ושב וירד במדרגות. ״איך שאת רוצה.״ הוא משך בכתפיו. ״אחרייך.״ הוא החווה בידו בקלות, כאילו לא אחז בה תיק ששקל לפחות עשרים קילו.

ג'ייק צעד אחריי אל היציאה מהבית. חלפנו במסדרון על פני המשרד של דניאל. שמעתי מבעד לדלת את קולו מנחה את עובדיו. עצמתי את עיניי, זקפתי את גבי כדי לזייף ביטחון והמשכתי ללכת, לא מוכנה להסתכל לאחור.

״אני אביא את המפתחות,״ אמרתי לג'ייק כיוון שידיו היו עמוסות בתיקים וניגשתי אל כספת הקיר השחורה משמאל לדלת החניה. הקשתי את הקוד בזמן שג׳ייק יצא אל החניה המקורה.

שמעתי את הצעקות של דניאל מהדהדות במסדרון, אך המשכתי להתעלם כשפתחתי את דלת המתכת הקרה. על המתלים היו צרורות מפתחות, ועל כל אחד מהם הייתה פתקית ועליה הופיע מספר הרישוי של הרכב. ״איזה מפתח להביא?״ קראתי.

״תתפרעי.״

בכל יום אחר הייתי לוקחת את ה'מזראטי' או אחד מרכבי הספורט שדניאל אהב רק כדי לראות את מבטו הרציני כשניווט בין המכוניות על הכביש, אבל זה לא היה דניאל, ועתה כל מה שעניין אותי זה להניח את התיקים ברכב ולחזור אל המקום הבטוח והשקט שלי.

לקחתי את צרור המפתחות הראשון שראיתי ויצאתי אל החניה. לחצתי על הכפתור לפתיחת הדלתות ונעצרתי אל מול הבהוב אורות של אותו ג׳יפ שנסעתי בו בפעם האחרונה.

״אלה?״

הקול של ג׳ייק נשמע במעומעם. הג׳יפ בהק כמו השמש, מסנוור את עיניי לרגע ארוך. שפשפתי אותן כשרוח חזקה הכתה בעיניי, הלב שלי הולם בפראות בחזי. פחדתי, ולא הצלחתי להבין למה.

כשפקחתי את עיניי שוב, הייתי בתחנת הדלק ההיא שממנה נחטפתי. עמדתי ליד הג'יפ שהתחיל להשמיע רעשים ולהדליק נורות אדומות בתזמון הלא נכון, הגרון שלי חנוק ועיניי מלאות דמעות. הוואן שעקב אחריי בעשרים הדקות האחרונות לנסיעה נכנס אחריי לתחנת הדלק ונעצר ליד הג'יפ בחריקת בלמים. מבטי עלה לעיניו של הנהג, גבר ג'ינג'י בשנות השלושים לחייו, והפה שלי התייבש.

הצלחתי להרים את רגליי כשדלת ההזזה של הוואן נפתחה והתחלתי לרוץ לכיוון חנות הנוחות. ״הצילו! אדוני! הצילו!״ צרחתי עד שהגרון שלי כאב, מסוחררת כל־כך, שמעדתי בגלל המדרכה. שנייה לפני שראשי פגע באספלט יד תפסה בשערי ומשכה אותי לעמידה. ״עזוב אותי!״ בעטתי, אך תחנת הדלק הייתה ריקה מאנשים והמוכר בחנות היה שקוע בטלפון שלו.

מטלית לחה הוצמדה לאפי ולפי. חשתי כאב חזק בראש והראייה שלי החשיכה.

הלב שלי פעם בקצב לא שגרתי כשעיניי נפקחו. הייתי שוב בחניית ביתו של דניאל, נתונה בין זרועותיו של ג'ייק.

״אלה?״ מבטו היה מודאג.

גופי היה מכוסה זיעה קרה וגרוני כאב. הורדתי את ידיו של ג׳ייק מעליי והחלקתי במורד הקיר עד שהתיישבתי על הרצפה שנתנה לי יציבות דמיונית וקברתי את ראשי בין ידיי. ״אני...״ מלמלתי, מנידה את ראשי בפראות, ״לא... אני לא...״ לא ידעתי מה אני רוצה לומר. ״לא... לא.״ הקול שלי נעשה היסטרי יותר מרגע לרגע ורעדתי בכל גופי.

ג׳ייק משך אותי לחיבוק. ״אני מצטער שעברת את החרא הזה.״

מגעו החם גרם לי להרגיש חנוקה. הדפתי אותו מעליי, מנידה בראשי ומסתכלת היישר אל תוך עיניו הכאובות והדואגות. ״לא!״ הגרון שלי כמעט נקרע כשהצרחה הדהדה בין הקירות. נשמתי עמוק ונשפתי עד שריאותיי התרוקנו, חוזרת על הפעולה שד"ר לי לימדה אותי, מתעקשת לנסות להרגיע את גופי המשתולל. התחלתי לספור את נשימותיי, להאט אותן.

״אני לא יכולה להיכנס למכונית הזאת,״ מלמלתי לאחר רגעים ארוכים, עוטפת את גופי בידיי ומעבירה אותן מעלה ומטה לאורך זרועותיי. ״ג׳ייק, אני לא יכולה. אנחנו חייבים ללכת מכאן.״

הוא הנהן. ״אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר שאת לא רוצה לעשות.״ הוא הזדקף, ניגש אל מתלי המפתחות, לקח צרור ופתח בעזרתו 'אאודי' שחורה. הוא רכן לתוך המכונית, הוציא חבילה של ממחטות ובקבוק מים והגיש לי אותם.

הוא התיישב לידי ונותרנו שקטים למשך כמה רגעים ארוכים נוספים. ״אסור לך לספר לדניאל על זה,״ התחננתי, לא מסוגלת להרים את מבטי, "אני לא יכולה להתמודד גם איתו."

״את חייבת לטפל בעצמך. אם לא תדברי על זה, זה רק יחמיר עם הזמן. אני מכיר את זה, אלה. ראיתי אנשים במצבים מזעזעים."

רציתי שהאדמה תבלע אותי, רציתי לחזור לאותו רגע בג׳יפ, להירדם מאותה גאזה שהייתה ספוגה בחומר מרדים ולא להתעורר.

אף אחד מהדברים האיומים שאיחלתי לעצמי לא קרה, ג'ייק נשאר לשבת לידי ואני נותרתי בחניה. "ומה? להפוך לקורבן?" שנאתי להרגיש כמו אישה קטנה וחלשה שלא ידעה להתמודד עם מצבים קשים.

"אני צריך להזכיר לך מה עברת? זה לא סתם עוד משהו. נחטפת ועברת דברים שאף בן אדם לא צריך לעבור. איבדת את העובר שלך. להיות חלשה לפעמים לא הופך אותך לקטנה, זה הופך אותך לאנושית."

הוא צדק.

"וגם אימא שלך לא הייתה אישה קטנה מפני שלא ידעה להתמודד עם אבא שלך. היא פשוט פחדה."

ניסיתי להבין איך הוא ידע שערכתי את ההשוואה הזאת בראש שלי כשקינחתי את אפי ונשמתי עמוק, מביטה בעיניו. "אתה חושב שאולי תמיד הייתי פגיעה? שאני מזויפת? שעכשיו פשוט התפוצצה לי הבועה?" שאלתי, "כי באמת מאז שראיתי אותו מכה אותה בפעם הראשונה פחדתי למצוא את עצמי במצב שלה, אז זייפתי ביטחון כדי שלא יתעסקו איתי, זייפתי עקשנות כדי להרגיש בשליטה. תראה אותי עכשיו, שבר כלי. אני במקום שפחדתי להיות בו. הסתובבתי במשך שנים עם לני הבריונית, יצאתי עם פושע." השענתי את ראשי לאחור והבטתי בתקרה.

"אני לא חושב שאת מזויפת." יכולתי לראות מזווית העין שהוא מניד בראשו. פתחתי את בקבוק המים שהוא הגיש לי ושתיתי ממנו. "את בחורה עקשנית, זה באופי שלך. ביטחון עצמי זה משהו שמשתנה בתקופות שונות בחיים. אני לא יודע לגבי לני, אבל את לא יכולה להאשים את עצמך בכך שהלכת בעקבות הלב העקשן שלך ויצאת עם בחור שהוא בחר בשבילך. לא ידעת שזה מה שעלול לקרות."

"אבל הוא ידע." ההאשמה נפלטה מבין שפתיי ויצרה שתיקה ברחבי החניה.

הוא שבר את הדממה ומתח את רגליו. "לא אספר לדניאל. לא אספר כי אני מבין שאת צריכה מישהו שאת יכולה לסמוך עליו עכשיו, ואשמח להיות המישהו הזה בשבילך." הוא הניח את ידו על ברכי.

"תודה."

"את רוצה ללכת הביתה עכשיו?" הוא שאל.

הנהנתי, לא בטוחה אם במקום שאליו פניי היו מועדות ארגיש בבית כמו שהייתי צריכה.

2

דניאל

שמונה ימים אחרי שאלה חזרה

אם זאת הייתה פרידה כמו כל פרידה אחרת שעברנו הייתי נאבק עכשיו בהנגאובר ולא מצליח לקום מהמיטה, חש בחילה, מרגיש הרגשה נוראית של כישלון וצריך כמה ימים להשתקם. ג'ייק היה נכנס לתפקיד הפסיכולוג שהוא אוהב כל־כך ולינדה הייתה סועדת אותי כמו שהייתה עושה עם סבא שלי לפני מותו.

אבל זו לא הייתה פרידה ככל הפרידות הקודמות. לא העברתי לילה שלם בלנסות להדחיק את השיחה שניהלתי עם אלה, לא חשבתי בכלל על העובדה שיכול להיות שאיבדתי אותה שוב. הייתה לי הרגשה חזקה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תמצא את דרכה בחזרה אל בין זרועותיי, תצא לריצה ותסלול דרך חדשה לאהבה שלנו, בדיוק כמו שעשתה עד עכשיו. הרי לא יכול להיות שעברנו שבעה מדורי גיהינום רק כדי להיפרד ברגע שהגענו לגן עדן. לא ייתכן שהיא חזרה אליי רק כדי לעזוב אותי ולהיעלם.

את הבוקר העברתי במשרד, שנותר מלא בציוד, רק שהפעם התמונות והרמזים על הלוח הלבן היו של יעד אחר. לינדה עבדה כל הבוקר על ארוחת הצהריים ואני דאגתי לכך שכולם יגיעו, מלבד הדוד שלי, שאותו בחרתי להשאיר מחוץ לתמונה.

ישבתי ליד שולחני ובהיתי במסכים כשג'ייק נכנס למשרד, בחליפה שחורה ומחויטת שהייתה שמורה לימי האבטחה הרשמיים יותר. "איזה חתיך, חבל שאתה לא רווק," צחקתי עליו, חוזר על אותו משפט שאמרתי לו מאז הייתי ילד. זה גרם לו לגחך גם עכשיו.

הוא הניח על השולחן תיק מסמכים חום שהביא לי מהמחסן והחל להוציא ממנו מסמכים. "אתה במצב רוח טוב. מה קרה? אתה מתרגש לקראת מסיבת התה שלך?" עקץ בחזרה, גורם לי לחייך.

"זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיך," אמרתי וסימנתי לו לגשת אליי. "אני חושב לפנות למשטרה ולבקש עזרה," לחשתי כשהיה קרוב מספיק, "זה לא שהם עזרו יותר מדי בעניין של אלה, אבל מה ששמעתי על המקרה של מתיאו מסינה דנארו נתן לי תקווה. הם תפסו אותו בעזרת מודיעין שהתקבל מאחד מראשי המאפיה. מייקל סחר בנשים, זה אולי ייתן להם דרייב לעזור."

ג'ייק התיישב על כיסא מול שולחני והשפיל את ראשו. "זה לא אומר שהם לא ייקחו את אבא שלך איתו."

"זה יהיה התנאי שאציב להם בתמורה לעזרתי."

"איזה מידע אתה מתכנן לתת להם?"

"על זה בדיוק אני רוצה שנעבוד, זה חייב להיות משהו טוב, ואנחנו חייבים להיות צעד אחד לפניהם. צוות נוסף יכול לקצר את זמן החקירה." ג'ייק שפשף את עיניו. "אני לא אומר שזה משהו שנעשה עכשיו, אבל זה משהו שאנחנו צריכים לחשוב עליו, לא לשלול מייד," אמרתי.

הוא הנהן ונעמד. "אתה נראה טוב, אחי," הוא אמר ברצינות. הנהנתי וחזרתי לעבודה כשהוא התרחק.

הלוואי שהייתי מרגיש טוב. הרגשתי כאילו אני יוצא מדעתי, מבלה במשרד במשך רוב היום וחושב על איך אכזבתי את אבא שלי בשנים האחרונות, חושב על המצב שבו הוא נמצא עכשיו ועל כך שאם רק הייתי מביא מעט יותר תגבורת, אולי הייתי מצליח להציל גם אותו ביום שבו החזרתי את אלה הביתה. אולי הייתי מצליח אפילו להרוג את מייקל על הדרך במקום לתת לבן־זונה הזה לחמוק לי מבין האצבעות.

בשעת צהריים כבר ישבתי בראש שולחן אוכל עמוס באנשים. המקום שבדרך כלל סירבתי להכניס אליו עבודה התמלא בראשי מאפיה, אנשים חזקים והגיוניים שגדלתי בצילם.

בפעם הראשונה מאז אבי נלקח הכנסתי את כולם אל תוך ביתי, ולא רק אל החצר או אל המשרד. הבאתי אותם אל אחד המקומות הפרטיים ביותר עבורי כי הייתי חייב להוכיח עליונות ופתיחות בו־זמנית.

רעשי סכו"ם ושיח קולני מילאו את החדר. קולות של שנים־עשר גברים התחרו זה בזה כשסיפרו סיפורים שניפחו להם את האגו, צחקו ברעש ויצרו מהומה. העמדתי פנים שאני מתרכז במונולוג של אלכס, אחד התאומים, והנהנתי בזמן שהוא סיפר לפרטי פרטים מה קרה במבצע האחרון שלו, גורם לי להבין דברים על האסטרטגיה שלו שלא הייתי בטוח שהוא היה רוצה שאדע. הם היו שני רפי שכל, אבל לאחד מהם היה מספיק בגולגולת כדי להוביל אותם, והאחר היה פזיז מספיק כדי להחליט את ההחלטות הקשות. זה היה האחד שישב מולי ושחק לאט את הסבלנות שלי.

כשמיציתי את ההנהונים המזויפים ואת הצחוק האקראי העברתי את עיניי על הנוכחים. כל אחד מהם היה דפוק יותר מהאחר, ומי יכול היה להאשים אותם, כשהם גדלו במציאות שבה כמעט הכול היה מותר והמושג 'גבולות' לא היה קיים.

הצלחות כבר היו ריקות, כך שיכולתי לקטוע את העינוי בכל רגע נתון, אבל הייתי צריך למשוך את הזמן כדי לגרום למפגש הזה להיראות חברתי.

"דני? אחי?"

הסתכלתי בחזרה אל רפה השכל שדרש את תשומת ליבי וקיללתי אותו בתוכי על הכינוי שבו כינה אותי. ״אני מצטער לקטוע אותך,״ אמרתי בנימוס, קמתי ממקומי, הנחתי לצד צלחתי את המפית שהייתה על ברכיי לפני שהרמתי את הסכין והקשתי בעזרתה על כוס היין שלי.

גבריאל היה הראשון להסתובב אליי. גם הוא, כמוני, היה כלוא בשיחה עם בחור אגואיסט שלפני חודש ישב במשרד שלי וסיפר לי שהוא חושד בכך שהוא קניבל.

"חבר'ה! בעל הבית קורא לנו! תתנהגו יפה."

שנאתי את הזלזול שבו הוא נרתם לעזור לי. כאילו הייתי צריך את העזרה שלו. "אני מניח שאתם יודעים למה כולכם פה. אלה חזרה אליי לפני שמונה ימים. היא השתקמה ומרגישה טוב יותר."

״לחיי אלה!״ צעק רובי הקשיש.

חייכתי והרמתי את כוס היין אל הבחור בן גילי, שנקרא על שמו של אביו ולאחר התאבדותו של אביו לפני עשור שינה את שמו לרובי הקשיש כדי להנציח את המורשת שלו.

שתים־עשרה ידיים הורמו באוויר, מחזיקות כוסות. לא טרחתי לספר להם שנפרדנו כי ידעתי שבקרוב היא תחזור אליי ולא רציתי להציג חזית לא יציבה. ״שמועות מתפשטות מהר, אז אני מאמין שכבר שמעתם את הסיפור. אספר אותו בכל זאת, כדי שתשמעו אותו ממקור ראשון. המשטרה הודיעה לנו שאלה נמצאה ללא רוח חיים. שהיא התאבדה. האמנתי בהתחלה. נדרשו לי כמה ימים כדי להבין שהיו פערים בין מה שנכתב בדוח הפתולוג לבין המצב הבריאותי שבו היא הייתה. נדרשו לי כמה ימים כדי להתחקות אחר צעדיו של מייקל ולהגיע אליו. לקחתי אותה מהידיים של הבן־זונה, שלא היה גבר מספיק כדי לקבל אחריות על מעשיו וברח.״

הם החליפו ביניהם מבטים מופתעים והתחילו להתלחשש. הבטתי באית'ן, שישב משמאלי. כתפו השמאלית, שנפצעה בחילופי הירי שהתרחשו כשירדתי להביא את אלה והוא אפשר למייקל לברוח, הייתה חבושה. לא הייתי בטוח שאני יכול לסמוך עליו, אבל רציתי אותו קרוב אליי, ליתר ביטחון.

אית'ן הנהן אליי ואמר, "זה נכון, הייתי שם. ראיתי אותו בורח בעצמי. הוא דאג שאנשיו יהרגו את המאבטחים ויירו בי לפני שזה קרה."

״מה שאתם לא יודעים," הוספתי, "זה שבזמן שאלה שהתה במרתף שלו, היא ראתה שם עוד לפחות חמישה־עשר אנשים שעונו בידיו."

לא כל הנוכחים נראו מופתעים. כולנו התעסקנו והתמקצעו בעולם העינוי, ופגענו במספיק אנשים כדי שהידיעה על צינוק של מייקל לא תפתיע אותנו.

״בין האנשים שהיו שם, אלה זיהתה את אבא שלי.״ החדר דמם לדקה ארוכה, דממה שהופרה כשאחד הנוכחים המבוגרים יותר אמר, ״איך אדע שאתה לא עובד עלינו ואומר את זה רק כדי שנעזור לך לנקום?״

״אני לא צריך שתעזרו לי לנקום, רק שתפקחו עיניים ותעזרו לי לאסוף מידע. אני טוב יותר כשאני פועל לבד. לא פניתי אליכם לעזרה כשתקפתי את מייקל כדי לשחרר את אלה, ואין לי סיבה לעשות את זה עכשיו. עכשיו יש בידיי מידע חדש. אבא שלי, שכולכם הייתם בעלי ברית שלו, שכולכם הערכתם וכיבדתם, שבוי בידיו כבר שנתיים ואם לא אתערב, הוא לעולם לא יצא משם. אעשה את זה איתכם או בלעדיכם, אבל כשאצליח לחלץ אותו, תהיו בטוחים שלא כדאי לכם להימנות בין האויבים שלנו."

רחש נשמע בחדר כשהם התחילו להתלחש ביניהם. לא יכולתי להרשות להם להתחבט יותר מדי. ״מי שלא מתכוון לתמוך בי מוזמן לקום וללכת. אין אצלי מקום לבוגדים, לא בקרב בני ברית ובטח שלא בתוך הבית שלי או מסביב לשולחן שלי!״ הרמתי ‏את הקול והלמתי באגרופי בשולחן, גורם לכלי קרמיקה ולסכו"ם לשקשק.

הם הביטו בי המומים, כאילו השתגעתי.

״אתם חבורה של פחדנים.״ לא יכולתי לסמוך רק על החברות שלהם עם אבא שלי, הייתי צריך לערער את הקרקע שעליה הם עמדו.

"מני, בנתיחת גופתה של אחותך הקטנה, עליה השלום, נכתב שלא היה תוספתן? כי היא עברה ניתוח להסרת התוספתן שלה.״ ירדתי לפסים אישיים כי הייתי חייב. מוות אפף את כל הנוכחים בחדר, ולא היה קשה למצוא דרכים לפגוע בדיוק בנקודות הכואבות.

״אית'ן, מה נכתב בנתיחת גופתו של הבן שלך? ליבו נטה לימין או לשמאל?״ המשכתי לתקוף. הם הסתכלו עליי המומים, אך מהר מאוד הבעות פניהם הפכו מודאגות. עברתי מאחד לאחד, מזכיר את שמו של קרובו שמת. האנשים, שתמיד היו מלאי ביטחון עצמי, ישבו מולי ותהו בצורה גלויה אם הייתה אמת בדבריי.

"רובי הקשיש, אתה בטוח שאבא שלך התאבד?" הוא השפיל את מבטו. פניתי אל אריק, שאיבד את אחיו באותה השריפה שבה לכאורה איבדתי את אבי. סמכתי עליו שישתף איתי פעולה ולא הייתי צריך יותר ממבט חד אחד כדי לגייס אותו לצידי.

״עכשיו, אחרי שחשבתם קצת, וזה נכנס לכם אל תוך הבית ולתוך המשפחה, מי איתי? מי יעזור לי לסגור את החשבון עם הבן־זונה הזה?״

אית'ן היה הראשון להפר את השתיקה. ״השמן המשוגע הזה השבית אותי ליומיים בבית החולים כשהוא ידע שיש לי משלוח לאסוף. אני רוצה לגרום לו להתחרט על היום שבו בגד בי.״

המטומטם התחיל לסובב את האירוע סביבו. ״אתה אולי היית עיוור מספיק כדי לאפשר לחבר הכי טוב שלך לתקוע בך כדור, אבל המשוגע המסריח הזה חטף ועינה את הבחורה שלי, ואבא שלי בידיו כבר שנתיים! אז אם יש מישהו פה שיקבל את הנקמה שלו זה אני, ואני מבטיח לכם שאם מישהו מהקרובים שלכם מוחזק אצלו, אביא אותו בחזרה עם אבי, בתוספת נתח מהפרס, אם אבא שלי ירגיש נדיב מספיק כדי לחלוק.״

אף שלא הייתי במקום שאפשר משא ומתן, הייתי חייב ליישר קו ולדאוג שלא יהיו פה אי־הבנות.

״עכשיו, מי מוכן להילחם לצידי ולהחזיר את בני המשפחות שלנו הביתה?״ סיננתי מבין שיניי, חזק מספיק כדי שאריק יהנהן מעברו השני של השולחן.

״אני איתך. אסור שאף אחד יחשוב שהוא יכול להחזיק את המשפחה שלי, בטח לא הבחור המבולבל הזה שעובר על חוקי מפתח,״ הוא אמר.

היתר הנהנו ואז קמו בזה אחר זה, מרימים את הכוסות שלהם. ״לחיי הנקמה!״ כמה מהם צעקו.

״ולחיי הילד שקיבל סוף־סוף הזדמנות להוכיח את עצמו,״ אית'ן אמר, בוחן שוב את הגבולות שלי ומתנדנד על החבל הדק של הסבלנות שלי.

המשך הפרק בספר המלא