האמת שבפנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האמת שבפנים
מכר
אלפי
עותקים
האמת שבפנים
מכר
אלפי
עותקים

האמת שבפנים

4.7 כוכבים (215 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2435מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 109
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 500 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 20 דק'

שרון צוהר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

תקציר

“את כמו רעל, אלה. כמו וירוס שאי אפשר להיפטר ממנו. מהיום שהכרתי אותך נכנסת לי לעצמות ואני לא מצליח להוציא אותך משם! אני פאקינג לא מצליח להוציא אותך משם!״
 
שיחת טלפון לא צפויה באמצע הלילה תופסת את עדי ימיני לא מוכן. אביו, שאותו לא ראה עשר שנים, נפטר, ועליו לטוס לישראל. עדי מבטיח לעצמו שהביקור יארך עשרה ימים בלבד אך תוכניותיו מתפוררות וחייו עוברים טלטלה עמוקה עם השיבה הביתה. את העבר אי אפשר לשנות, את זה עדי יודע, אבל עתה עתידו מוטל בספק, בעוד גילויים חדשים מטילים אותו למערבולת ומכריחים אותו להתמודד לראשונה עם כל הדברים שמהם בחר עד היום לברוח.
 
חוות עילם, חוות הסוסים הטיפולית של אלה עילם, שקועה בקשיים כלכליים ונאבקת על קיומה. אלה תולה תקוות רבות בחממת עשבי התבלין שהקימה על אדמות המשק של אריאל ימיני. הצלחת החממה משמעה הצלת החווה שבה גדלה והסוסים היקרים לה מכול. אבל אז אבא של אריאל נפטר ואחיו התאום, עדי, שב בסערה אל חייה ומאיים להרוס את כל מה שעבדה קשה מאוד להשיגו. אלה צריכה להיאבק כדי לשמור על שלמותה של החווה שלה ועל שלמותו של ליבה.
 
"האמת שבפנים" הוא ספרה השמיני של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, שכתבה בין היתר את הספרים כשהגלים מתחזקים ומלאכים מעל העיר.
 
"האמת שבפנים" הוא רומן סוחף, מרגש ומטלטל על אהבה, נאמנות למשפחה ולאדמה ועל התמודדות עם משקעי העבר.
 
ספריה הקודמים של צוהר ראו גם הם אור בהוצאת יהלומים וכיכבו כולם ברשימות רבי המכר.

פרק ראשון

"אני אקדח טעון געגועים
 
וזה חוזר, את מבינה,
 
חוזר אליי בחדר
 
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע."
 
  מתוך 'שדות של אירוסים'. מילים ולחן: שלמה ארצי.
 
 
 
 
פרולוג
 
 
"עדי, תזיז את התחת!" יוסי צועק מתוך המשאית, קולו נבלע מעט על ידי ערמות הרהיטים והקרטונים הסוגרות עליו מכל עבר ומהוסה על ידי צפירות המכוניות החולפות באיטיות על פנינו ברחוב העמוס.
 
"מה?" אני קורא לעברו.
 
 "תזיז ת'תחת!" הוא צועק, "עוד שנייה יבוא פקח וידפוק לי דוח בגובה משכורת של שבוע, אינעל רבאק!"
 
"אז לא היית צריך לחנות כמו איזה מניאק," אני קורא בתגובה, מנצל את השהות הקצרה כדי לאסוף באצבעות זריזות את שערי הארוך והכהה לקוקו מאולתר על עורפי, מושך את המזרן שהוא דוחף החוצה מהמשאית ומעמיס אותו על גבי, "תראה איך חנית, המשאית בולטת לכביש, פלא שאתה מביא עצבים לכל השכונה?"
 
"תסתום ותרים כבר את המזרן למעלה," הוא מסנן, ראשו עטור צמות הדרדלוקס מציץ מעבר לקצה המזרן, עמוק באחוריה של המשאית, "אחר כך נרים יחד את השידה הזאת למעלה. מנשה הבטיח לנו בונוס אם נסיים את הפריקה לפני השעה שלוש."
 
אני מרים את עיניי אל הקומה השנייה בבניין הלבנים האדומות, מקפיץ את המזרן שעל גבי מעט גבוה יותר וצועד לעבר דלת הכניסה, מנסה שלא לחשוב על המדרגות התלולות המצפות לי.
 
אני נכנס אל הדירה ומניח את המזרן על המיטה שכבר הצבנו בחדר, מתעלם מעיניה של הגברת הזקנה שעומדת בשילוב ידיים כמו שוטרת תנועה ובוחנת כל תנועה שלי, מוחה בקצה הגופייה את מצחי המזיע וממהר לצאת שוב אל המדרגות ואל הרחוב. למטה, יוסי מחכה לי ליד המשאית, נשען על שידת עץ גדולה ועתיקה למראה.
 
"בחיי," הוא גונח, מניח את ידיו על שולי השידה ומביט בי, ממתין לסימן ממני, "אמרו לי שעושים מלא כסף ב'מובינג' בניו יורק, אבל אף פעם לא חשבתי שזאת עבודה כזאת קשה."
 
אני מניד בסנטרי ושנינו מרימים את השידה יחד, צועדים לעבר הכניסה לבניין. "מה חשבת?" אני מתנשף כשאנחנו עולים במדרגות לאט, מדרגה אחר מדרגה, "שתגיע לניו יורק ותנהל פה צוות של תאילנדים כמו שעשית במושב? פה אנחנו התאילנדים."
 
יוסי מגחך, זיעה גולשת על צווארו. יוסי הוא בחור שגר באחד המושבים בתחום המועצה האזורית שבה שוכן גם המושב שלי. הוא צעיר ממני בשנתיים ורק השתחרר מהצבא. לאחר שהוא השתחרר הוא יצר איתי קשר ושאל אם אני יכול לסדר לו עבודה בניו יורק. שמחתי לעזור ליוסי, כי כשאתה רחוק מהבית, כל חבר מישראל הופך להיות עבורך יותר מאח, בייחוד כשאין לך אף אחד. לא אחים, לא משפחה, כלום. בשנתיים שאני פה, מנשה, הבעלים של חברת ההובלה, הוא המשפחה שיש לי.
 
"אני לא מפחד מעבודה קשה," הוא מודיע לי, מתקדם עקב בצד אגודל בין שני גרמי המדרגות במעבר שבין קומה לקומה, "והכסף טוב, אבל אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך לעשות את זה, זה מתיש וזה שובר." אנחנו מתמרנים בזהירות את המעבר בכניסה לדירה, מטים את השידה, נזהרים שלא לפגוע במשקוף הצבוע לבן. "אני לא יודע איך אתה עושה את זה כל־כך הרבה זמן."
 
אני לא עונה.
 
מאוחר יותר, בשעת ערב, כשאני שוכב על המיטה בדירתי הצנועה, אני חושב על הדברים שיוסי אמר. אני מביט אל החלון המלבני הקטן הקבוע בקיר, סמוך מאוד אל התקרה, וצופה אל קומת הרחוב, אל המדרכה שעליה צועדים מדי יום אלפי אנשים, תמיד ממהרים. קולות הרחוב מסתננים אל דירת המרתף הקטנה. בימים אלה קולות של מכוניות וצפירות, ובלילות צעקות וקולות של צחוק ושל מוזיקה רועמת מהבר הסמוך. אני עובד בהובלות כבר שנתיים, מאז נחתי בניו יורק, והסיבה היחידה שלא נשברתי עד עכשיו היא, שיש לי מטרה, ואני חותר אליה בצעדי ענק. יש לי תוכנית. הדרך אל המטרה היא אולי דרך חתחתים, לא סלולה ורצופה מהמורות, אבל היא תביא אותי לאן שאני רוצה להגיע, בסופו של דבר. זה עניין של נחישות ושל התמדה, ואם יש משהו חיובי שלמדתי מאבא שלי ומהמקום שממנו אני בא, זה שהכול תלוי ברצון. כמו שאתה שותל זרע באדמה ומחכה שהוא יגדל - הוא יגדל, ואתה תראה תוצאות, אבל רק אם תשקיע הרבה משאבים בדרך - בעבודה יום יומית קשה - רק ככה אתה תגיע למשהו, ואני לא מפחד מעבודה קשה - אף פעם לא פחדתי. בניגוד למה שאבא או אחי אולי חושבים עליי, אני יודע לעבוד קשה כשצריך, ואני רואה את המטרה לנגד עיניי כל הזמן.
 
אני מביט סביבי. הדירה אולי פשוטה ואין בה הרבה - מטבחון קטן, מקלחת ושירותים, מיטה זוגית וארון בגדים, אבל אני בקושי בדירה גם ככה, עובד כל היום וחוזר רק כדי להתקלח ולישון. אני צריך מקום לשים בו את הראש בלילה, ולא הרבה יותר מזה. הדבר הכי חשוב כרגע זו העבודה, והשכר שלה. כבר צברתי סכום רציני בשנתיים האלה, ועוד קצת יאפשר לי לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות. אני חי פה שנתיים כמו נזיר, לא מבזבז כסף על בילויים, לא יוצא עם בחורות, רק חוסך. לא אגור עוד זמן רב פה, בחור הזה. זו רק תחנת ביניים.
 
דפיקה חלשה נשמעת על הדלת, כל־כך חלשה עד שלרגע אני חושב שדמיינתי אותה ואולי אלה סתם כמה אבנים שניתזו מרגליהם של הולכי הרגל על המדרכה והוטחו על חלון הזכוכית המטונף, אבל אז אני שומע את הדפיקה שוב ומסובב את ראשי אל הדלת. מה בעל הבית רוצה? שילמתי לו שכר דירה בתחילת השבוע. אני מביט בדלת אבל לא קם לפתוח, מקווה שהוא פשוט ילך.
 
הדפיקות בדלת מתחדשות, הפעם מעט חזק יותר. אני נאנח במחאה וקם, צועד את הצעדים הספורים אל הדלת, פותח אותה וקופא על המקום, פוער עיניים בהפתעה כשאני רואה את העומדת מולי, אצבעותיי מתהדקות על הידית. לרגע אני לא יודע מה לומר, לא יודע איך להגיב. היא בוהה בי בעיני איילה גדולות ירוקות-חומות שפתיתי זהב שזורים בהן, עיניים שאני תמיד מנסה לשכוח אבל לפעמים חוזרות אליי בחלומות ובמחשבות. העיניים האלה אדומות עכשיו והריסים הארוכים שמעטרים אותן רטובים ורוטטים.
 
אני מתאושש מההלם, מעפעף כמה פעמים. "מה את עושה פה?"
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1
 
 
 
שמונה שנים אחרי
 
 
 
זמזום מטריד נשמע בחדר השינה הרחב והמפואר. האייפון, המונח על השידה, רוטט בוויברציות קצובות, מחליק על משטח העץ הממורק, ובכל פעם שקצהו נוגע באקווריום הזכוכית הקטן המוצב עליו, נשמע קול צורמני של מתכת החורטת בזכוכית. אדוות קטנות מתפשטות על פני המים בקערה העגולה, מחרידות את דג הזהב הקטן ממנוחתו.
 
״לעזאזל, עדי,״ אנסטסיה גונחת באנגלית במרמור, עיניה מכוסות במסכת שינה ממשי שחור. ״הטלפון שלך מצלצל.״ היא מסתובבת לצד השני, מושכת את השמיכה איתה, חושפת את גופי לאוויר הצונן.
 
אני פוקח חצי עין אך לא מתעורר, מסתובב לעבר גופה העירום ונצמד אליה מאחור, מושך עליי את השמיכה, ממשיך לישון. הטרטור המעצבן נדם.
 
השקט בחדר השינה מופרע שוב לאחר כמה דקות על ידי הטרטור המתכתי, במתקפים קצובים. אנסטסיה גונחת שוב במורת רוח. ״שיט, עדי - מי מתקשר אליך בשעה כזו?״
 
אני ממלמל מתוך שינה משהו לתוך שערה, אך הטרטור עדיין נמשך.
 
״עדי!״ היא תוקעת את מרפקה לאחור לתוך צלעותיי, כועסת ורוטנת. ״יש לי הופעה מחר ואני צריכה לישון! תענה כבר לטלפון המחורבן!״
 
אני נאנח עמוקות ומתגלגל על גבי, משפשף את עיניי בידיי, מעביר אותן בשערי הכהה, מקיץ לאיטי. אני מסובב את מבטי אל השידה, שם הטלפון ממתין, דומם כעת. אני שולח ידי לשידה, ממשש אחר הטלפון וטובל את אצבעותיי במי הקערה בטעות.
 
״לעזאזל, אנסטסיה,״ אני מקלל בלחש, ״אני שונא את הדג המחורבן הזה.״ אני מושך את הטלפון אליי - השעה שלוש לפנות בוקר, וזה אומר שהספקנו לישון רק שעתיים מאז נרדמנו, לאחר ערב מוצלח ביותר. לאחר ששבנו מהפרמיירה המושקעת של אנסטסיה, עשינו סקס סוער במיטתי.
 
המספר אינו מוכר לי, ובעל קידומת חיוג בין-לאומית. בטח ענייני עבודה, אני חושב בעייפות, מה שלא יהיה, זה יכול לחכות למחר. אני מניח את הטלפון בחזרה על השידה, עוצם את עיניי, שוקע בחזרה אל השינה, כשהזמזום המעצבן מתחדש.
 
אני נאבק לפקוח את עיניי, מרגיש כאילו הטרטור שולח יד ושולה אותי מתוך תהומות הנשייה, מתוך בור שחור של עייפות וערפול הכרה. אני מושך את הטלפון בלאות ועונה בקול כבד - ״הלו?״
 
הקול בצד השני אומר רק מילה אחת. מילה אחת שמנערת את כל חושיי לתחייה.
 
״עדי?״
 
אני מתיישב במיטה בקפיצה, ערני לחלוטין, מושך את השמיכה על גופי העירום. שנים שלא שמעתי את הקול הזה. כמה זמן עבר? אני לא זוכר בדיוק, אבל אזהה את הקול הזה בכל מקום ולא משנה כמה שנים חלפו - כי זה קולי שלי.
 
״אריאל?״ אני עונה בהלם. אנסטסיה מסתובבת לעברי במיטה, שואלת בחושך באנגלית, ״מי זה, עדי? עם מי אתה מדבר?״
 
אני לא עונה לה. הקול בצד השני, המגיע מעברו האחר של האוקיינוס, אומר, ״עדי. אני מצטער להעיר אותך. יש לי חדשות לא טובות. אבא נפטר.״
 
אני מקשיב עוד כמה דקות ללא מילים, המילים מהצד השני של הקו עגומות, צורבות, מציירות תמונה כואבת. אצבעותיי חובקות את הטלפון הצמוד לאוזני, עיניי עצומות בחוזקה. כשהקול בצד השני משתתק לבסוף, אני מניח את האייפון במקומו על השידה בתנועה זהירה, קם מהמיטה לעבר חדר האמבטיה, סוגר את הדלת מאחוריי.
 
כשאני יוצא משם, לבוש רק בג׳ינס ושערי לח, אנסטסיה מזדקפת לישיבה במיטה, עוקבת אחריי במבטה, לא אומרת דבר. אני מתעלם ממנה וצועד לעבר הסלון, פותח את חלונות הזכוכית הגדולים ויוצא אל המרפסת הרחבה, המוקפת באדניות פרחים, אל האוויר הקר של ניו יורק, לופת את מעקה המתכת המעוגל, נושם עמוק ומקווה שהקור יצנן את הבעירה שאני חש בחזה, יצנן את הדמעות הרותחות שצורבות את עיניי.
 
אני מתעלם מהכפור הנוגס בגופי העירום החשוף לרוח, מביט למטה אל הסנטרל פארק, ואל התנועה הערה ברחוב מתחתיו, שלעולם לא מפסיקה.
 
אנסטסיה יוצאת אחריי אל המרפסת, גופה עירום תחת השמיכה הלבנה העוטפת את כולה מלבד כתפיה הלבנות כשיש, החשופות ומלוטפות ברכות על ידי גלים משיים של שערה הבלונדיני המלאכי.
 
״מה קרה, עדי?״ היא שואלת מאחוריי, ״מי זה היה בטלפון?״
 
״אחי,״ אני עונה לה בקצרה, חושק את שיניי שוב ושוב, מביט קדימה לעבר הפארק, לא מסתובב אליה, אוחז במעקה בחוזקה עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. ״אבא שלי נפטר. אני צריך לנסוע לישראל.״
 
״אני כל־כך מצטערת,״ היא מתנשמת בכאב ובהשתתפות, צועדת לעברי במהירות, מניחה יד על כתפי. ״אלוהים אדירים, איזה חדשות רעות... ״ אך אני קופא למגעה, כל שריר ושריר בגופי מתקשח, מתנגד. אני מכווץ את כתפי תחת ידה בתנועה מינימלית אך מורגשת, שמפתיעה אותה וגורמת לה להירתע לאחור.
 
״תחזרי לישון.״ אני מורה לה בקול מהוסה, משחרר את ידיי מהמעקה ודוחף אותן עמוק לכיסיי, עדיין מביט קדימה, לא אליה. היא מביטה בי במשך דקה ארוכה, רואה את ראשי המורכן מטה, רואה את המתח הנבנה בלסתי, את ניצוץ הרטיבות החשוד בעיניי הכהות שאני מסרב בכל תוקף להפנות לעברה, עפעפיי משוכים נמוך על עיניי, ריסיי הכהים והצפופים מסתירים את מה שמתחולל בתוכי.
 
״אולי יהיה עדיף שתלכי הביתה.״ קולי עולה סדוק ומחוספס מתוך גרוני. אני מסתובב ונכנס בחזרה אל תוך הדירה. ״וקחי את הדג המזוין הזה איתך.״
 
 
 
 
 
 
 
2
 
 
 
אנסטסיה נכנסת אל חדר השינה, משליכה את השמיכה מעליה ומתחילה להתלבש, תנועותיה קצרות, מביעות כעס. אני יודע שאני מעצבן אותה, שמעתי כבר יותר מדי פעמים מפיה שאני לא משתף אותה במה שקורה לי בפנים, אבל אין לי אנרגיות לחשוב על זה כרגע. אני חולף על פניה וצועד אל המטבח, שולף מהמקרר בקבוק בירה שנותר עומד מיותם על אחד המדפים, מצטער בכל ליבי שמאז המסיבה שערכתי בבית בשבוע שעבר לרגל החתימה על חוזה שיתוף הפעולה עם חברת השילוח הגדולה באמריקה, לא הספקתי לחדש את מלאי בקבוקי האלכוהול בבית. לא הייתה מזיקה לי איזו כוסית טקילה עכשיו. אני מסיר את פקק המתכת במשיכה מהבקבוק הירוק, לוגם ממנו ממושכות, ואז מצמיד את הבקבוק הקר למצחי הכואב ביד אחת, נשען בידי השנייה על השיש, מרכין את ראשי.
 
אנסטסיה מפציעה מחדר השינה, לבושה בשמלת מקסי לבנה שנצמדת לגופה החטוב ומתרחבת באזור הברכיים, נשפכת למטה אל קרסוליה בגזרת בת־ים, אותה שמלה שלבשה לפרמיירה מוקדם יותר. היא נתמכת בדלפק השיש המפריד בין המטבח לפינת האוכל, מתכופפת קלות ונועלת נעל עקב אחת, ולאחר מכן את השנייה.
 
״אני מצטער,״ אני אומר בשקט, מציץ בה מזווית עיני. ״אני לא מתכוון להיות כזה גועלי. אני מרגיש צורך עז להיות לבד.״
 
אנסטסיה מתכווצת לשמע דבריי, אך משתדלת לא להראות זאת בפניה. זה שנה שאנו מתראים על בסיס קבוע. אני יודע, לפעמים נראה לה שאני ממש בעניין שלה, ולעיתים אני נראה מרוחק ובלתי מושג, עד שהיא חושבת שהכול אשליה. היא טורחת לומר לי את זה על בסיס שבועי כמעט. רוב הזמן אני לא מסכים איתה בכלל, אבל לעתים, בייחוד ברגעים שבהם אני מרגיש לבד ובודד בעולם, עמוק בפנים אני יודע שאני לא בעניין שלה, ובטח שאי אפשר להגיד שאני שלה.
 
דווקא ברגעים קשים כאלה, בעת שקיבלתי בשורת איוב מהבית, היה מתבקש שארצה לשתף זאת עימה, למצוא בה נחמה, לדבר על זה, לחלוק. אבל לא - אני מגלה שאין לי בעיה לבקש ממנה ללכת הביתה בשלוש לפנות בוקר ולהשאיר אותי לבד. אני יודע שהיא הייתה רוצה שאהיה שלה, מאוד. היא התאהבה בי ברגע הראשון שעיניה נתקלו בעיניי.
 
"צפית בי מן הקהל," היא סיפרה לי לפני כמה חודשים, "גבוה, כהה ומסתורי בחליפה שחורה, מביט בי בעיניים לוהטות כמו אגמים של רגש, פניך קפואות וחסרות הבעה אבל עיניך... עיניך היו סיפור אחר לגמרי."
 
אני זוכר את הערב הזה. הפילהרמונית של ניו יורק שלחה הזמנות לכל עשירי העיר ונכבדיה, למופע ההתרמה לטובת שיקום הספרייה המרכזית של ניו יורק. ישבתי בשורה הראשונה. עיניה התרוצצו ביני לבין כן התווים שלפניה, ידיה פרטו על הצ׳לו החבוק בין ירכיה החטובות. היא המשיכה לנגן ללא הפסקה. לא הסרתי את עיניי ממנה, והיא ראתה את זה, בכל פעם שהרימה את מבטה לעברי.
 
"גם כשלא הבטתי בך," היא סיפרה לי לא פעם, "עדיין חשתי את מבטך עליי, חורך אותי, גורם לליבי להחיש את פעימותיו. כל מה שידעתי באותו הרגע על הזר המסתורי בחליפה שישב בשורה הראשונה הוא, מעבר למראך הים תיכוני השונה והמושך עד מאוד, שאתה לבטח איש עסקים מצליח ועשיר."
 
בתום הרסיטל חיכיתי לה מחוץ ליציאת האומנים שמאחורי הבמה, שעון על היגואר שלי, רגליי משוכלות לפנים וידיי מוצלבות על החזה, ושאלתי אותה באדישות אם תרצה לצאת איתי לשתות משהו. הלילה ההוא הסתיים בדיוק כאן, בדירת הגג היוקרתית שלי על הסנטרל פארק, בסקס סוער שנמשך שעות.
 
״לא ידעתי שיש לך אח,״ היא נשענת על הדלפק מולי. "אתה יודע, אנחנו יוצאים כבר שנה, אבל אני ממש לא יודעת עליך הרבה, ועל המשפחה שלך - כלום.״
 
היא צודקת, אני לא מתווכח על הנתון הזה. בכל פעם שהיא שאלה היא נתקלה בשתיקה רועמת. לא סיפרתי לה כמעט כלום. פעם אחת, כשהיינו במיטה, מחובקים ומנומנמים לאחר מעשה אהבה לוהט, היא העבירה ידה ברכושנות על עורי, ליטפה את שרירי בטני הקשים והמעוצבים ואמרה בחיוך, ״אתה כזה חתיך. יש לך לוק הורס. מעניין למי אתה דומה - לאבא או לאימא?״
 
״אני מקווה שלאף אחד מהם.״ עניתי בקול נמוך והסתובבתי לעברה, טיפסתי עליה והצמדתי את שפתיי לשפתיה, מפתה אותה בנשיקה חושנית, בולם את שאלותיה.
 
״יש לי אח.״ אני מצמצם את עיניי עכשיו, לוגם מהבקבוק. ״אח תאום.״
 
היא משתנקת בהפתעה. ״אז יש שניים מכם? את זה אני צריכה לראות.״ שמץ של אתגר עוטף את קולה, מנסה לגרום לי לספר לה יותר, להיפתח, אך אני מביט בה בזעף, מטיח את הבקבוק הריק אל הפח שמתחת לכיור. ״בואי, אקפיץ אותך הביתה.״
 
אנו נוסעים בשתיקה ביגואר. אורות הדרך חולפים על פנינו, אני ממקד את עיניי במכונית הנוסעת לפניי.
 
"אתה יושב ממש לידי," היא לוחשת, "אבל נראה כאילו אתה מרחק אלפי שנות אור ממני."
 
היא צודקת, אני חושב בשתיקה, מהדק את אצבעות ידי על ההגה מצופה העור בעוד ידי השנייה שעונה על מסגרת החלון, תומכת בראשי, מחשבותיי משייטות בגלקסיה אחרת.
 
לבסוף, לאחר מחשבה מרובה היא שוברת את השתיקה, אומרת בהיסוס, ״אם תרצה, אבוא איתך. אסע איתך לישראל. אני אסביר למאסטרו, הוא יבין...״
 
״לא,״ אני קוטע אותה בחדות, לא מסיר את מבטי מהכביש. ״אני צריך לעשות את זה לבד.״
 
״אתה בטוח?״ היא שואלת, ״כי מבחינתי אין בעיה...״ אך מילותיה גוועות על שפתיה כשהיא רואה את המתח שבפניי.
 
אנו חולפים על פני בלוק רחובות נוסף לפני שהיא מעזה לשאול, ״מה תעשה עם העבודה? רק עכשיו חתמתם על חוזה חדש. לכמה זמן תיסע?״
 
אני שותק לכמה דקות. אנסטסיה מסבה ראשה אל החלון, נואשת מלקבל תשובה. לבסוף אני עונה לה. ״החברה תהיה בסדר. סיימון יטפל במה שצריך בהיעדרי.״ סיימון הוא השותף שלי בחברה זה חמש שנים, ״הוא יודע בדיוק מה לעשות.״
 
״ולכמה זמן?״ היא חוזרת על חלקה של השאלה שלא נענתה.
 
״לכמה שפחות," אני נאנח, "זה יהיה לפחות לעשרה ימים, ואני חייב לעלות על הטיסה הראשונה מפה לישראל.״
 
״מה הדחיפות?״ היא שואלת, ״יחכו לך ללוויה, לא? ולמה עשרה ימים? לא מספיקים יומיים-שלושה?״
 
אני גונח בחוסר סבלנות. לך תסביר עכשיו לגויה את מנהגי האבלות של היהודים. לך תסביר לה שאני צריך לשבת שבעה על אבא שלי. אני מותח את שפתיי לקו דק ופשוט שותק.
 
אני עוצר את היגואר על המדרכה מול דירתה, מתכופף ומנשק אותה נשיקה קצרה וקרה על הלחי, מאפשר לה לצאת. לאחר שהיא סוגרת את הדלת היא מסתובבת לעבר הרכב, רוצה לומר עוד משהו נוסף, אולי לאחל לי נסיעה טובה, אך אני לוחץ על הגז ברגע שהדלת נסגרת ונעלם במורד הרחוב, לא מאפשר לה אפילו את זה.
 
 
 
כבר ברכב, אני מתקשר לרז, מנהל תחנת אל על בשדה התעופה קנדי וחבר קרוב שלי, ומשריין לעצמי מקום במחלקה הראשונה בטיסה הבאה לישראל - בעוד חמש שעות בדיוק, ואז ממהר לנסוע לביתי לארוז ולעוף לשדה התעופה. בדרך אני מסמס לאריאל, ״אני אגיע.״

שרון צוהר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 500 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 20 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
215 דירוגים
165 דירוגים
37 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
4 דירוגים
19/12/2023

הספר הזה כ"כ תואם לתקופה בה אנו נמצאים כעת, חודשיים לתוך מלחמת "חרבות ברזל". ברקע הספר, מסופר סיפורם של החקלאים בישראל שמזה הרבה שנים סובלים מהזנחה פושעת של ממשלות ישראל ומבריונות כלכלית מצד על מיני משווקים ובעלי הון - בדיוק כפי שקורה במציאות. אנו חייבים לזכור שהחקלאות היא אחת מאבני היסוד של המדינה ובלעדיה ישראל חשופה לסכנה. בשורה התחתונה- ספר מופלא ומרגש! הרבע הראשון של הספר קצת איטי ולאחר מכן העלילה ממריאה וממריאה. הדמויות עמוקות ומעניינות ונהנתי מכל רגע של קריאה.

4
22/5/2025

ואוווווו ספר מעולה, לא יכולתי להפסיק לקרוא. עדי וצאלה איזו אהבה, בטוחה שאקרא א ויצו שוב בקרוב. ספר עמוק שמביא בפנינו את עולם החקלאות וכ״כ מתאים לתקופה הנוכחית בארץ. אחד הטובים, שרון שיחקת אותה, ממש משאיר חיוך על הפנים 😊

1
10/11/2023

מהמם כמו כל הספרים של שרון.

1
31/5/2025

שרון צוהר האלופה ! אין ספר שלך שקראתי עד היום ואכזב אותי ! האמת שבפנים כתוב כל כך טוב שלא עזבתי אותו וסיימתי אותו כל כך מהר מרוב שסחף אותי הכתיבה כל כך מציאותית , שלרגע הרגשתי חלק מכל קשת הרגשות שהספר הביא איתו . לעולם אל תפסיקי לכתוב !!! ❤️

3/5/2025

כרגיל..שרון סוחפת בכתיבתה, ספר מצויין עם גיבורים מרגשים, תחושה שמכירים אותם קודם. תענוג ישר כח

17/4/2025

מרתק

22/3/2025

ספר מרגש מאוד. אהבתי.

5/3/2025

שרון! איכותי כמו תמיד

5/3/2025

התחברתי לנושא מהפרק הראשון. שרון מצליחה כל פעם לקחת נושא לא פשוט ולכתוב סיפור אהבה נפלא. אהבה לארץ, לערכים ולאנשים. תודה על עוד ספר מרגש ונהדר.

28/1/2025

אין לתאר כמה הספר מרגש וסוחף... נהנתי מכל רגע. וממש הרגשתי כאילו אני איתם שם בחווה, ובמשק. תודה לך שרון על הספר הקסום הזה..

27/11/2024

ספר שמספר את דור ההמשך של בני הקיבוצים והחלקאות שחושבים על דרך משלהם וכמובן בשילוב הכתיבה של שרון והרומנטיקה

21/11/2024

וואו ספר מדהים!! סוחף ומעניין

28/10/2024

סיפור נהדר. נהניתי מכל רגע בקריאת הספר. כתיבה קולחת. התרגשתי, צחקתי, הזלתי דמעה. בקיצור ממש ממליצה

13/9/2024

וואו, קראתי כבר כמה ספרים של שרון צוהר ואהבתי את כולם, אבל פה יש סיפור כל כך מיוחד. הדמויות ממש נכנסו לי ללב, הבנתי והתחברתי לכולם, מרתק ואמיתי כל כך, והכי מבית שיש. תודה!!

11/9/2024

אחד הספרים הכובשים ביותר ..אחד מנדודי השינה המבורכים שחויתי עד לסיום קריאת הספר מוקסמת ומורגשת מהסיפור .שאפו!!

20/8/2024

כמו שאר הספרים של שרון... לא יכולתי להפסיק לקרוא עד הסוף.. הסופרת היחידה מבחינתי המצליחה להעביר רגש במילים.... אלופה!

18/8/2024

ספר מרגש אהבתי מאד

11/8/2024

ספר מרגש מרתק עוצר נשימה סיימתי ביומיים

3/8/2024

אחד הטובים. לא הצלחתי לעזוב את הספר עד סיומו.

8/7/2024

הרומן הכי טוב שקראתי ואני חובבת הזאנר. כתיבה רהוטה, מותחת, נעימה ממש צוללים עם הספר למחוזות הדימיון הטובים כפי שרק ספר טוב יכול לעשות זאת. הסופרת ללא כל ספק מוכשרת מאוד ואני בדרך לרכוש את ההמשך… אם היו יותר מ 5 כוכבים הייתי נותנת.

27/4/2024

התרגשתי ונפעמתי נהנית מכל ספר שאת כותבת. הנאה צרופה

23/4/2024

אהבתי מאד

16/4/2024

מה יש להגיד חוץ מתענוג רצוף? עוד יצירת מופת מבית שרון צוהר פשוט שלמות

16/4/2024

מ.ו.ש.ל.ם!!!!!

4/3/2024

ואו וואו וואו אין לי מילים ינקתי את הספר ביומיים אין לילה אין יום לא סתם אני מכורה לספרים שלך שרון צובר האחת והיחידה

1/3/2024

ספר כל כך ישראלי במובן הטוב ביותר נשאבתי ולא הצלחתי להפסיק לקרוא פשוט וואוו!!!!

11/2/2024

אהבתי מאוד, ספר קליל זורם אי אפשר להוריד מהידיים.

11/1/2024

ספר נפלא, כמו כל הספרים של שרון צוהר

9/1/2024

ספר מושלם וסוחף..יש תקוה לאהבה .ממליצה בחום

30/12/2023

אהבתי ממליצה בחום בכללי אהבתי את כל הספרים של שרון כל אחד מהם יותר טוב מהשני

24/12/2023

ספר מתוק ויפה, קראתי אותו תוך זמן קצר

24/11/2023

ספר מצויין! ממש נשאבתי לתוך הסיפור של הדמויות. מומלץ, מומלץ, מומלץ.

21/11/2023

וואאאוו ספר מעולה תודה לסופרת ממליצה מאוד

9/11/2023

סוחף.. השתלב והתאים לתקופה שאנחנו נמצאים בה היום במדינה 7.10.2023 החקלאים, העוטף... לא רציתי שיגמר.

6/11/2023

כתוב נפלא

5/11/2023

תודה רבה על הספר המקסים! מעניין מותח ומרגש. סיפור אהבה על רקע החיים המורכבים של תושבי העוטף. מתאים כל כך לתקופה הזאת ❤

28/10/2023

כל קריאה מהספרים שלה מסתיימת באותו מסקנה - שרון צוהר הסופרת הכי טובה בפער

2/10/2023

אהבתי מאוד נגע לליבי

7/8/2023

מדהים! לא יכלתי לעצור!!

4/8/2023

איזה ספר מעולה, פעם שניה שאני קוראת אותו

24/7/2023

ספר נהדר!!! ממליצה בחום

24/6/2023

ממליצה בחום למי שאוהב.ת את הסגנון של שרון צוהר. דמויות חזקות, עוצמתית. עלילה סבוכה בארץ ובחו״ל. נהניתי מכל רגע

16/6/2023

מושלם

23/5/2023

ספר מרגש שפרט לי על כל הנימים של הלב, חיבר גם דמויות נפלאות וגם נושאים כמו התיישבות, ציונות ואהבת הארץ, חשיבותה של משפחה וחברות אמת, גם (ואולי בעיקר) כשקשה... ❤️

20/5/2023

אהבתי מאד,

19/5/2023

ספק מרגש ומקסים. נקרא בנשימה עצורה.

20/3/2023

יפייפה

11/3/2023

וואו... הספרים שלך שרון מרגשים ברמות על. השפה כל כך נעימה לקריאה, האוירה הארצישראלית והשירים שהוזכרו בספר מוסיפים חיים וצבע מיוחד לסיפור. השילוב של קשיי החקלאים נגע בי מאד אך בעיקר מתרגשת מהעומק של הדמויות והמסע האישי שלהן. הסיפורים שלך אמינים ונבנים בהדרגה ובטעם טוב. בקיצור, אוהבת מאד את הכתיבה שלך זה לא הספר הראשון שאני קוראת ותמיד נהנית מכל רגע. החזרת אותי לעולם הספרים🌷🌷🌷 תמשיכי לכתוב עוד... כל הכבוד לך❤️❤️

21/1/2023

נהנתי מכל רגע. גמרתי את הספר ביומייים, קוראת בכל רגע אפשרי ומסתכלת כל הזמן בחשש במספרי העמודים, לא רוצה שיגמר…. את הקשיים של החקלאים בארץ אני מכירה באופן אישי. מעריצה ומעריכה את כל אותם אלו שעדיין מצליחים להחזיק מעמד בתחום הקשה והתובעני הזה, למרות כל הקשיים והנטישה של המדינה. הדמויות של עדי וצאלה וגם של האחרים היו עמוקות, מלאות רגש והעלו בי המון זכרונות ילדות ובכלל . זה הספר השלישי של שרון שאני קוראת, הולכת לחפש ולקנות גם את האחרים. תודה שרון על החוויה הנפלאה של לקרוא את הספרים שלך

31/12/2022

סוחף ומרגש…אין כמו הספרים של שרון

13/11/2022

יפה ומרגש

1/10/2022

אמאלה איזה ספר יומיים לא ישנתי קראתי צחקתי בכיתי ושוב צחקתי הרבה זמן לא קראתי ספר כזה . גמרת עליי שרון

14/9/2022

ספר מעולה, מרתק וסוחף היה חסר לי פרולוג כדי להשלים את התמונה

24/8/2022

צולע בהתחלה אבל מתגבר ולוכד בריגוש ובסערה

15/6/2022

זה הספר הראשון של שרון צוהר שקראתי. כתוב כל כך יפה,שפה נהדרת. הרבה רגש , וזה שלנו. הצבעים הריחות המקומות, הארועים. נהנתי מאוד מאוד.

29/5/2022

כתיבה זורמת וסוחפת. אהבתי !

27/5/2022

מקסים, סוחף ואי אפשר להפסיק לקרוא עד סוף הסיפור. מומלץ בחום כמו כל הספרים של שרון

15/5/2022

קראתי את כל הספרים של שרון צוהר (שפורסמו באתר עד היום). מאד נהניתי מהתוכן, מהדמויות ומתיאורי המעשים והיחסים ביניהם. קצת צרם לי חוסר דייקנות בשפה (במקום לכתוב למשל "הוא עשה את זה גם..." צריך לכתוב "גם הוא עשה את זה...") ואפשר לוותר על חלק מתיאורי הסקס - גם ככה הספרים מרתקים. מחכה לספרים נוספים.

30/4/2022

וואו שרון, הספר מדהים ומרגש מדגיש את הישראליות והמציאות בה אנו חיים, התרגשתי בכיתי ובסופו בתודות ראיתי גם שנעזרת בברק אומגה, ששמעתי גם את סיפור חייו. כתיבתך מדהימה, זורמת ומאז שגיליתי את ספרייך (בחודש האחרון ) כבר סיימתי 15 מהם. תודה והמשיכי לכתוב לנו. אורלי

2/4/2022

ספר מקסים ,מתחברת מאוד לדרך הכתיבה של הסופרת

23/3/2022

איזה ספר… וואוו קראתי אותו ממש מזמן, ועכשיו קראתי שוב מהתחלה. נהניתי שוב כמו בפעם הראשונה. שרון צוהר- אחת ויחידה… כל ספר שלה שולח חץ בול הלב. שורה תחתונה: חובה! אפילו פעמיים!

27/2/2022

סופרת מדהימה אני נהנית מכל ספר שלה כיף לקרוא רומן ישראלי

21/2/2022

מהמם וסוחף כמו כל הספרים שלה

19/2/2022

מרגש ברמה אחרת !!!!

5/12/2021

חביב למדי

15/11/2021

ספר מהמם. כתיבה זורמת וקולחת. ממש נהניתי

12/10/2021

מקסים מקסים מקסים!!

26/9/2021

אהבתי, ספר נחמד מאוד

22/9/2021

מדהיםםם וכובשש .. הנאה צרופה

10/9/2021

סיפור סוחף מהנה על חקלאים שיש בו סיפור אהבה סוחף ספר שקשה להניח מהיד. סוף הסיפור מעת צפוי אך מהנה.

24/7/2021

ספר מרתק שממש מכניס לעולם החקלאות ואהבת האדמה והארץ, למרות שהוא דיי צפוי הוא מרגש וסוחף. תודה על עוד ספר מהמם ודמויות מושלמות שמרגישה שהן חיות וקיימות.

11/7/2021

ספר מרגש וסוחף

5/6/2021

ספר מושלם!!!

23/5/2021

סופרת פשוט נפלאה כותב באהבה בחוכמה תמיד מפתיע ומרגש ישראלי לא הפסקתי לקרוא .... תהנו

22/5/2021

אני עדיין בהלם מהספר אי אפשר להניח לרגע..סיימתי במהירות שיא.. סיפור אהבה מושלם ומרגש. בקיצור תקראו🥰

13/4/2021

ספר מדהים כרגיל...אין על שרון

4/4/2021

שרון צוהר פשוט מרגשת אי אפשר שלא לשקוע לתוך הספר ולהתחבר ככ לדמויות שלה, פשוט תענוג

29/3/2021

ספר מקסים, הכתיבה של שרון צוהר מרתקת, עם הרבה עומק , מומלץ בחום

26/3/2021

גמעתי את הספר ביומיים! מרגש, מיוחד וגורם לך לחשוב על החיים בנקודת מבט שונה. תודה לך שרון!

23/3/2021

מושלם .מהרגע שפתחתי לא הפסקתי לשנייה תודה

14/3/2021

מקסים! תענוג צרוף

13/3/2021

וואוו ספר פשוט מקסים וסוחף מההתחלה עד הסוף

6/3/2021

ממליצה בחום! ספר מהפנט, סוחף ושווה קריאה!

23/2/2021

מקסים. מרגש וקשה להפסיק לקרוא

12/2/2021

מקסים. כתוב יפה וקולח

21/1/2021

כמו כל הספרים של שרון צוהר, היא רקמה פה עוד סיפור סוחף מרגש ועדין

21/1/2021

נהנתי מאוד. בהחלט ממליצה לקרוא. רומן נחמד ונוגע ללב. אהבתי את העיסוק בנושא של החקלאים בארץ, שבאמת סובלים מאוד..

1/1/2021

מהמם! אין מילים... אי אפשר להתנתק מהספר

25/12/2020

סיפור אהבה מרגש. מומלץ

10/12/2020

אחד הספרים היפים והמרגשים. שרון צוהר מחברת את הקורא לארץ ישראל היפה והטובה עם סיפור נפלא ומרגש!!

28/11/2020

ספר שמתחילים וקשה להפסיק. הרגשתי ממש מחוברת לדמויות כאילו אני שם איתם. סוף סוף סיפור שמראה את ארץ ישראל , מחבר לאדמה ולשורשים.

13/11/2020

עוד ספר מוצלח של שרון צוהר. כתיבה קולחת, מעניינת, מותחת ומהנה. קל להתחבר לדמויות ולמצוא את עצמנו בכל אחת מהן. ממליצה בחום

13/10/2020

מהמם ומרגש

31/8/2020

ספר מעולה!!!!

26/8/2020

מצוין💜

1/8/2020

שרון צוהר יודעת בדיוק איך להעביר כל רגש וסיטואציה ספר מדהים , אפשר בקלות להתחבר לדמויות והכי חשוב עלילה שונה!

16/7/2020

מצוין. נהניתי לקרוא אותו. תודה שרון את נהדרת!!

16/7/2020

הספר הכי טוב של הסופרת מושלםםםםםםם

31/5/2020

ספר מקסים, נהניתי ממש

29/5/2020

ממויין

25/5/2020

טוב

28/4/2020

ספר מרגש, נהניתי מכל רגע ולא יכולתי להניח מהיד.... סיימתי ביום

29/3/2020

כל הספרים של שרון צוהר מצויינים.. פשוט מדהים.. וחולות נודדים עוד יותר..

7/2/2020

נהדר

28/12/2019

כיף לקרוא עובדות חיים שרק מוסיפים לאמינות הסיפור. מומלץ בחום

20/12/2019

פשוט מעולה.

12/11/2019

ספר מרגש, אמיתי, ישראלי. קראתי אותו כבר פעם שניה. אני מאוהבת בסיפור :- )

19/10/2019

וואוו! ספר כל כך יפה, ארץ ישראלי ורומנטי.
נהנתי מאוד מהקריאה!


(חייבת לציין שהפריעו לי שתי שגיאות כתיב בספר: צומת נקבה ומשכירים במקום שוכרים. חבל!)

29/8/2019

ספר מדהים ומרגש כאחד! ספר שכתוב מעומק הלב ועם סיפור חיים מפותל מצד כל הדמויות, הקונפליקטים והעבר של הדמויות מפיכים חיים בספר ונותנים לו הרבה יותר עניין, השירים בהחלט מוסיפים ובעלי כל כך הרבה משמעות. אשרייך שרון❣️❣️

18/8/2019

ספר מדהים!
שסחף אותי מהדף הראשון ועד לאחרון

3/7/2019

שרון צוהר, יודעת לכתוב ללא כל ספק.
ספר מצויין, כתוב באופן סוחף.
ממליצה בחום.

7/6/2019

ספר מושלם!!!

18/2/2019

ספר שורשי ארצי ישראלי מהמם רומן מדהים שרון צוהר בכתיבתה הצליחה לגעת לי בנשמה ולהבין יותר טוב כמה אין לי ארץ אחרת ....

21/1/2019

ספר פשוט מצוין!! בכלל כל הספרים שלה מצוינים!

18/12/2018

עוד ספר מוצלח של הסופרת שרון צוהר. העלילה סוחפת, כתיבה מרגשת, דמויות שאפשר להזדהות איתן. אהבתי

13/12/2018

ספר מעולה! הזכיר לי את סיפור נעוריי וחייי רק שבעלי לא ויתר על אהבתו אליי... ויתר על אחי שהיה חברו הטוב, עד שאחי הבין שחברו הטוב הכי טוב גם לאחותו-לי מאז הן החברים הכי טובים יותר מאחים, ואנחנו נשואים באושר עם 3 ילדים כבר 25 שנים באהבה ענקית - אהבת נעורים. גרמת לי להזיל לא מעט דמעות.

14/7/2024

חביב אבל פחות טוב מהספרים האחרים של הסופרת

12/4/2024

עוד ספר נפלא של שרון צוהר. אהבתי את נק המבט על ההתמודדות של החקלאים בארץ. מאוד עניין

6/8/2023

מעולה בפעם השניה, ניתן היה לקצר קצת. מותח ורומנטי

29/5/2023

עוד ספר טוב מבית שרון יצהר, לעיתים עמוס בפרטים, לעיתים יותר מידיי פלשבקים לעבר, שלושת רבע ספר עבר עד שהוא מגלה מה שברור מהתחלה...

19/2/2023

כמו תמיד, הכתיבה שלך מצוינת ושזורים בהם סיפורים מהמציאות הישראלית. מקסים

17/10/2022

מצד אחד שרון זו שרון והכתיבה מדהימה וסוחפת והספר מקסים ומצד שני היה לי יותר מדי הסברים על נופים וחקלאות מאשר אהבה. בכל מקרה אני ממליצה

18/6/2022

יפה

21/7/2021

ספר מקסים. אהבתי את תאור החיים בנגב,החברות והקשר העמוק בין כל הדמויות מילדות. חרה לי מעט שהסופרת תיארה שהחיים בניו יורק ריקניים, כי אני לא מסכימה עם זה,אי אפשר לומר שאדם יהיה מאושר רק בישראל ,ולהראות בפן שלילי את הנסיון שלו להתפתח בעולם הגדול. בשורה תחתונה הספר יפה,קצת איטי בהתחלה ואחכ זורם ומעניין .

5/6/2021

ספר מקסים ומרגש

19/5/2021

אהבתי

16/5/2021

סיפור המשך/מקדים/רקע לספר חולות נודדים, שמספר את סיפורם של עדי וצאלה. כבכל ספריה של שרון צוהר, גם פה, המעבר הבלתי פוסק בין שפה גבוהה, ברמה לא סבירה לפעמים, לבין שפת רחוב, פוגמת משמעותית בהנאה מהקריאה. גם הסטריאוטיפים מפריעים מעט, אבל סיפור טוב ומשלים טוב את חולות נודדים. נחמד

15/2/2021

אני ממש אוהבת את הסופרת הזו מהספר הזה יפה ומרגש ובכל זאת היה פחות טוב ... קצת דלקתי בין המילים מידיי פעם וזה משהו שאני לא נהגתי לעשות אף פעם בספרים שלה. בכל אופן, עדיין ממליצה בחום - סיפור אהבה ישראלי מרגש.

13/2/2021

אמאלה ואבאלההה ספר מושלם מלא רגש, נשמה, כעס, התאהבות, הגשמה וניצחון של האהבה!!. כל כך נהנת לקרוא את הספר של שרון, פשוט לא ניתן להוציא את העיניים, המחשבה והדמיון שמרחף. תודה ותמשיכי להפתיע ולרגש עד דמעות

9/2/2021

קריא מאד , צפוי אבל נפלא!אהבתי!

12/1/2021

נשארתי ערה כל הלילה, מהופנטת מהמסע של עדי וצאלה - כמה רגש, כמה אוטנטי, כמה עדינות, עם ניחוחות של ארץ ישראל - מחוברים לאדמה. נהנתי מכל רגע! לרוץ ולקרוא… עוד ספר מופלא של שרון. מומלץ ממש!!!

14/8/2020

ספר מהמם!!!

12/6/2020

אני אישית פחות התחברתי.

5/5/2020

קצת ארוך בעניי.. אבל בסוף היה שווה את זה

12/4/2020

לקח לי קצת זמן להתחבר לספר אבל כאשר הגעתי לסוף הבנתי הכל.

6/11/2019

הספר יפה סוחף ומעניין לקרוא, ביחד עם זאת מאוד הפריע לי שאף אחד לא הבין אותן בהחלטות שלו לחיים ותמך בו ואפילו לא אלה. בעוד אני רואה בזה אופי חזק שלמישהו שיודע לנתב לעצמו משהו בחיים מעבר למה שהמשפחה/החברה מכתיבה מראש הוא עשה את זה בגדול ולא רק שאין לזה משקל בספר זה גם רגיש כאילו הוא זה שעשה את הטעות. הנקודת מבט הזו מאוד הפריעה לי לסיפור)

29/10/2019

ספר מהנה וסוחף

7/9/2019

ספר מרגש וסוחף מהדף הראשון .
ממליצה בחום.

16/4/2019

קוראת את הספרים שלה ונהנית בכל פעם מחדש.

12/8/2024

ההתחלה והאמצע מעולים אחכ זה קצת פחות. חביב.

3/8/2023

למרות התחלה קצת ארוכה ואיטית נהניתי מהסיפור והעלילה

4/9/2021

החלק הראשון היה מתיש ולא ברור.. לקראת אמצע הספר היה ניתן כבר לנחש את סופו. קראתי ספרים טובים יותר של הסופרת.

18/6/2021

סיפור בסדר. נמרח

17/6/2020

אני חייבת לומר שבדכ אני מאוד אוהבת את הסגנון כתיבה, העלילה, הכל בספרים של שרון אבל את הספר הזה, פשוט לא אהבתי לכל אורכו המשכתי לקרוא עד הסוף אבל דפדפתי מלאאא. ההתחלה שימנה אותי נמרחה קצת עד לאמצע, יש הרבה קטעים על העבודה בשדות והחקלאות והאמת שבאתי אל הספר בשביל הסיפור אהבה אבל הוא צץ רק בסוף של הסוף.. טיפה מאוכזבת..

26/4/2025

האמת שזה אחד הספרים המשעממים שקראתי

14/1/2020

ספר צפוי מתחילתו , מאד מאכזב ציפיתי ליותר לאחר קריאת ביקורות אחרות .

24/8/2024

לא אהבתי את הספר, הסיפור ברור וידוע מראש.. הסוף לא מפתיע

9/7/2024

מאד מאכזב. מאד. הסיפור מוצג באופן חד צדדי שבו הסופרת (האהובה עלי מאד מאד) מתאמצת בכל דרך להקטין את תחושות הגיבור את הרצונות שלו והכאבים המאד אמיתיים שלו, להציג אותו כילדותי, אגואיסט ובעיקר כאדם שטועה בכל מה שבחר לעשות ובניסיון להקטין השגים של אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות כשאף אחד לא האמין בו ולכל אורך הדרך כל הקרובים לו לא רואים אותו, מתמרנים אותו וגורמים לו להאמין שהוא אשם בטעויות שלהם ובכאבים שלהם . זאת לעומת הגיבורה של הסיפור שמוצגת כנלחמת על שלה. כאשר למעשה הגיבור של הסיפור סבל מהורה שהתעלל בו נפשית שהנמיך אותו ולרגע לא תמך בו. כך גם אחיו, אימו, חבריו והגיבורה של הסיפור שהיא ילדותית, אגואיסטית שחושבת רק עצמה (למרות שהיא אמא ומצופה שלפחות היא תראה גם את טובת בנה), מכריחה את הגיבור לוותר על כל מה שהשיג כל מי שהוא ומה שהוא אוהב לעשות כדי שלה יהיה נוח. בסופו של דבר הגיבור עבר כל כך הרבה גזלייטינג מכל הסביבה הקרובה שלו שהוא מוותר על עצמו. והטוויסט בעלילה היה ברור מלכתחילה.

15/6/2024

התאכזבתי..900 דפים ורק בדף ה700 נהיה מעניין לא ממליצה בכללל

16/8/2021

מבאס לגמרי. נמרח כמו נצח.

האמת שבפנים שרון צוהר
"אני אקדח טעון געגועים
 
וזה חוזר, את מבינה,
 
חוזר אליי בחדר
 
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע."
 
  מתוך 'שדות של אירוסים'. מילים ולחן: שלמה ארצי.
 
 
 
 
פרולוג
 
 
"עדי, תזיז את התחת!" יוסי צועק מתוך המשאית, קולו נבלע מעט על ידי ערמות הרהיטים והקרטונים הסוגרות עליו מכל עבר ומהוסה על ידי צפירות המכוניות החולפות באיטיות על פנינו ברחוב העמוס.
 
"מה?" אני קורא לעברו.
 
 "תזיז ת'תחת!" הוא צועק, "עוד שנייה יבוא פקח וידפוק לי דוח בגובה משכורת של שבוע, אינעל רבאק!"
 
"אז לא היית צריך לחנות כמו איזה מניאק," אני קורא בתגובה, מנצל את השהות הקצרה כדי לאסוף באצבעות זריזות את שערי הארוך והכהה לקוקו מאולתר על עורפי, מושך את המזרן שהוא דוחף החוצה מהמשאית ומעמיס אותו על גבי, "תראה איך חנית, המשאית בולטת לכביש, פלא שאתה מביא עצבים לכל השכונה?"
 
"תסתום ותרים כבר את המזרן למעלה," הוא מסנן, ראשו עטור צמות הדרדלוקס מציץ מעבר לקצה המזרן, עמוק באחוריה של המשאית, "אחר כך נרים יחד את השידה הזאת למעלה. מנשה הבטיח לנו בונוס אם נסיים את הפריקה לפני השעה שלוש."
 
אני מרים את עיניי אל הקומה השנייה בבניין הלבנים האדומות, מקפיץ את המזרן שעל גבי מעט גבוה יותר וצועד לעבר דלת הכניסה, מנסה שלא לחשוב על המדרגות התלולות המצפות לי.
 
אני נכנס אל הדירה ומניח את המזרן על המיטה שכבר הצבנו בחדר, מתעלם מעיניה של הגברת הזקנה שעומדת בשילוב ידיים כמו שוטרת תנועה ובוחנת כל תנועה שלי, מוחה בקצה הגופייה את מצחי המזיע וממהר לצאת שוב אל המדרגות ואל הרחוב. למטה, יוסי מחכה לי ליד המשאית, נשען על שידת עץ גדולה ועתיקה למראה.
 
"בחיי," הוא גונח, מניח את ידיו על שולי השידה ומביט בי, ממתין לסימן ממני, "אמרו לי שעושים מלא כסף ב'מובינג' בניו יורק, אבל אף פעם לא חשבתי שזאת עבודה כזאת קשה."
 
אני מניד בסנטרי ושנינו מרימים את השידה יחד, צועדים לעבר הכניסה לבניין. "מה חשבת?" אני מתנשף כשאנחנו עולים במדרגות לאט, מדרגה אחר מדרגה, "שתגיע לניו יורק ותנהל פה צוות של תאילנדים כמו שעשית במושב? פה אנחנו התאילנדים."
 
יוסי מגחך, זיעה גולשת על צווארו. יוסי הוא בחור שגר באחד המושבים בתחום המועצה האזורית שבה שוכן גם המושב שלי. הוא צעיר ממני בשנתיים ורק השתחרר מהצבא. לאחר שהוא השתחרר הוא יצר איתי קשר ושאל אם אני יכול לסדר לו עבודה בניו יורק. שמחתי לעזור ליוסי, כי כשאתה רחוק מהבית, כל חבר מישראל הופך להיות עבורך יותר מאח, בייחוד כשאין לך אף אחד. לא אחים, לא משפחה, כלום. בשנתיים שאני פה, מנשה, הבעלים של חברת ההובלה, הוא המשפחה שיש לי.
 
"אני לא מפחד מעבודה קשה," הוא מודיע לי, מתקדם עקב בצד אגודל בין שני גרמי המדרגות במעבר שבין קומה לקומה, "והכסף טוב, אבל אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך לעשות את זה, זה מתיש וזה שובר." אנחנו מתמרנים בזהירות את המעבר בכניסה לדירה, מטים את השידה, נזהרים שלא לפגוע במשקוף הצבוע לבן. "אני לא יודע איך אתה עושה את זה כל־כך הרבה זמן."
 
אני לא עונה.
 
מאוחר יותר, בשעת ערב, כשאני שוכב על המיטה בדירתי הצנועה, אני חושב על הדברים שיוסי אמר. אני מביט אל החלון המלבני הקטן הקבוע בקיר, סמוך מאוד אל התקרה, וצופה אל קומת הרחוב, אל המדרכה שעליה צועדים מדי יום אלפי אנשים, תמיד ממהרים. קולות הרחוב מסתננים אל דירת המרתף הקטנה. בימים אלה קולות של מכוניות וצפירות, ובלילות צעקות וקולות של צחוק ושל מוזיקה רועמת מהבר הסמוך. אני עובד בהובלות כבר שנתיים, מאז נחתי בניו יורק, והסיבה היחידה שלא נשברתי עד עכשיו היא, שיש לי מטרה, ואני חותר אליה בצעדי ענק. יש לי תוכנית. הדרך אל המטרה היא אולי דרך חתחתים, לא סלולה ורצופה מהמורות, אבל היא תביא אותי לאן שאני רוצה להגיע, בסופו של דבר. זה עניין של נחישות ושל התמדה, ואם יש משהו חיובי שלמדתי מאבא שלי ומהמקום שממנו אני בא, זה שהכול תלוי ברצון. כמו שאתה שותל זרע באדמה ומחכה שהוא יגדל - הוא יגדל, ואתה תראה תוצאות, אבל רק אם תשקיע הרבה משאבים בדרך - בעבודה יום יומית קשה - רק ככה אתה תגיע למשהו, ואני לא מפחד מעבודה קשה - אף פעם לא פחדתי. בניגוד למה שאבא או אחי אולי חושבים עליי, אני יודע לעבוד קשה כשצריך, ואני רואה את המטרה לנגד עיניי כל הזמן.
 
אני מביט סביבי. הדירה אולי פשוטה ואין בה הרבה - מטבחון קטן, מקלחת ושירותים, מיטה זוגית וארון בגדים, אבל אני בקושי בדירה גם ככה, עובד כל היום וחוזר רק כדי להתקלח ולישון. אני צריך מקום לשים בו את הראש בלילה, ולא הרבה יותר מזה. הדבר הכי חשוב כרגע זו העבודה, והשכר שלה. כבר צברתי סכום רציני בשנתיים האלה, ועוד קצת יאפשר לי לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות. אני חי פה שנתיים כמו נזיר, לא מבזבז כסף על בילויים, לא יוצא עם בחורות, רק חוסך. לא אגור עוד זמן רב פה, בחור הזה. זו רק תחנת ביניים.
 
דפיקה חלשה נשמעת על הדלת, כל־כך חלשה עד שלרגע אני חושב שדמיינתי אותה ואולי אלה סתם כמה אבנים שניתזו מרגליהם של הולכי הרגל על המדרכה והוטחו על חלון הזכוכית המטונף, אבל אז אני שומע את הדפיקה שוב ומסובב את ראשי אל הדלת. מה בעל הבית רוצה? שילמתי לו שכר דירה בתחילת השבוע. אני מביט בדלת אבל לא קם לפתוח, מקווה שהוא פשוט ילך.
 
הדפיקות בדלת מתחדשות, הפעם מעט חזק יותר. אני נאנח במחאה וקם, צועד את הצעדים הספורים אל הדלת, פותח אותה וקופא על המקום, פוער עיניים בהפתעה כשאני רואה את העומדת מולי, אצבעותיי מתהדקות על הידית. לרגע אני לא יודע מה לומר, לא יודע איך להגיב. היא בוהה בי בעיני איילה גדולות ירוקות-חומות שפתיתי זהב שזורים בהן, עיניים שאני תמיד מנסה לשכוח אבל לפעמים חוזרות אליי בחלומות ובמחשבות. העיניים האלה אדומות עכשיו והריסים הארוכים שמעטרים אותן רטובים ורוטטים.
 
אני מתאושש מההלם, מעפעף כמה פעמים. "מה את עושה פה?"
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1
 
 
 
שמונה שנים אחרי
 
 
 
זמזום מטריד נשמע בחדר השינה הרחב והמפואר. האייפון, המונח על השידה, רוטט בוויברציות קצובות, מחליק על משטח העץ הממורק, ובכל פעם שקצהו נוגע באקווריום הזכוכית הקטן המוצב עליו, נשמע קול צורמני של מתכת החורטת בזכוכית. אדוות קטנות מתפשטות על פני המים בקערה העגולה, מחרידות את דג הזהב הקטן ממנוחתו.
 
״לעזאזל, עדי,״ אנסטסיה גונחת באנגלית במרמור, עיניה מכוסות במסכת שינה ממשי שחור. ״הטלפון שלך מצלצל.״ היא מסתובבת לצד השני, מושכת את השמיכה איתה, חושפת את גופי לאוויר הצונן.
 
אני פוקח חצי עין אך לא מתעורר, מסתובב לעבר גופה העירום ונצמד אליה מאחור, מושך עליי את השמיכה, ממשיך לישון. הטרטור המעצבן נדם.
 
השקט בחדר השינה מופרע שוב לאחר כמה דקות על ידי הטרטור המתכתי, במתקפים קצובים. אנסטסיה גונחת שוב במורת רוח. ״שיט, עדי - מי מתקשר אליך בשעה כזו?״
 
אני ממלמל מתוך שינה משהו לתוך שערה, אך הטרטור עדיין נמשך.
 
״עדי!״ היא תוקעת את מרפקה לאחור לתוך צלעותיי, כועסת ורוטנת. ״יש לי הופעה מחר ואני צריכה לישון! תענה כבר לטלפון המחורבן!״
 
אני נאנח עמוקות ומתגלגל על גבי, משפשף את עיניי בידיי, מעביר אותן בשערי הכהה, מקיץ לאיטי. אני מסובב את מבטי אל השידה, שם הטלפון ממתין, דומם כעת. אני שולח ידי לשידה, ממשש אחר הטלפון וטובל את אצבעותיי במי הקערה בטעות.
 
״לעזאזל, אנסטסיה,״ אני מקלל בלחש, ״אני שונא את הדג המחורבן הזה.״ אני מושך את הטלפון אליי - השעה שלוש לפנות בוקר, וזה אומר שהספקנו לישון רק שעתיים מאז נרדמנו, לאחר ערב מוצלח ביותר. לאחר ששבנו מהפרמיירה המושקעת של אנסטסיה, עשינו סקס סוער במיטתי.
 
המספר אינו מוכר לי, ובעל קידומת חיוג בין-לאומית. בטח ענייני עבודה, אני חושב בעייפות, מה שלא יהיה, זה יכול לחכות למחר. אני מניח את הטלפון בחזרה על השידה, עוצם את עיניי, שוקע בחזרה אל השינה, כשהזמזום המעצבן מתחדש.
 
אני נאבק לפקוח את עיניי, מרגיש כאילו הטרטור שולח יד ושולה אותי מתוך תהומות הנשייה, מתוך בור שחור של עייפות וערפול הכרה. אני מושך את הטלפון בלאות ועונה בקול כבד - ״הלו?״
 
הקול בצד השני אומר רק מילה אחת. מילה אחת שמנערת את כל חושיי לתחייה.
 
״עדי?״
 
אני מתיישב במיטה בקפיצה, ערני לחלוטין, מושך את השמיכה על גופי העירום. שנים שלא שמעתי את הקול הזה. כמה זמן עבר? אני לא זוכר בדיוק, אבל אזהה את הקול הזה בכל מקום ולא משנה כמה שנים חלפו - כי זה קולי שלי.
 
״אריאל?״ אני עונה בהלם. אנסטסיה מסתובבת לעברי במיטה, שואלת בחושך באנגלית, ״מי זה, עדי? עם מי אתה מדבר?״
 
אני לא עונה לה. הקול בצד השני, המגיע מעברו האחר של האוקיינוס, אומר, ״עדי. אני מצטער להעיר אותך. יש לי חדשות לא טובות. אבא נפטר.״
 
אני מקשיב עוד כמה דקות ללא מילים, המילים מהצד השני של הקו עגומות, צורבות, מציירות תמונה כואבת. אצבעותיי חובקות את הטלפון הצמוד לאוזני, עיניי עצומות בחוזקה. כשהקול בצד השני משתתק לבסוף, אני מניח את האייפון במקומו על השידה בתנועה זהירה, קם מהמיטה לעבר חדר האמבטיה, סוגר את הדלת מאחוריי.
 
כשאני יוצא משם, לבוש רק בג׳ינס ושערי לח, אנסטסיה מזדקפת לישיבה במיטה, עוקבת אחריי במבטה, לא אומרת דבר. אני מתעלם ממנה וצועד לעבר הסלון, פותח את חלונות הזכוכית הגדולים ויוצא אל המרפסת הרחבה, המוקפת באדניות פרחים, אל האוויר הקר של ניו יורק, לופת את מעקה המתכת המעוגל, נושם עמוק ומקווה שהקור יצנן את הבעירה שאני חש בחזה, יצנן את הדמעות הרותחות שצורבות את עיניי.
 
אני מתעלם מהכפור הנוגס בגופי העירום החשוף לרוח, מביט למטה אל הסנטרל פארק, ואל התנועה הערה ברחוב מתחתיו, שלעולם לא מפסיקה.
 
אנסטסיה יוצאת אחריי אל המרפסת, גופה עירום תחת השמיכה הלבנה העוטפת את כולה מלבד כתפיה הלבנות כשיש, החשופות ומלוטפות ברכות על ידי גלים משיים של שערה הבלונדיני המלאכי.
 
״מה קרה, עדי?״ היא שואלת מאחוריי, ״מי זה היה בטלפון?״
 
״אחי,״ אני עונה לה בקצרה, חושק את שיניי שוב ושוב, מביט קדימה לעבר הפארק, לא מסתובב אליה, אוחז במעקה בחוזקה עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. ״אבא שלי נפטר. אני צריך לנסוע לישראל.״
 
״אני כל־כך מצטערת,״ היא מתנשמת בכאב ובהשתתפות, צועדת לעברי במהירות, מניחה יד על כתפי. ״אלוהים אדירים, איזה חדשות רעות... ״ אך אני קופא למגעה, כל שריר ושריר בגופי מתקשח, מתנגד. אני מכווץ את כתפי תחת ידה בתנועה מינימלית אך מורגשת, שמפתיעה אותה וגורמת לה להירתע לאחור.
 
״תחזרי לישון.״ אני מורה לה בקול מהוסה, משחרר את ידיי מהמעקה ודוחף אותן עמוק לכיסיי, עדיין מביט קדימה, לא אליה. היא מביטה בי במשך דקה ארוכה, רואה את ראשי המורכן מטה, רואה את המתח הנבנה בלסתי, את ניצוץ הרטיבות החשוד בעיניי הכהות שאני מסרב בכל תוקף להפנות לעברה, עפעפיי משוכים נמוך על עיניי, ריסיי הכהים והצפופים מסתירים את מה שמתחולל בתוכי.
 
״אולי יהיה עדיף שתלכי הביתה.״ קולי עולה סדוק ומחוספס מתוך גרוני. אני מסתובב ונכנס בחזרה אל תוך הדירה. ״וקחי את הדג המזוין הזה איתך.״
 
 
 
 
 
 
 
2
 
 
 
אנסטסיה נכנסת אל חדר השינה, משליכה את השמיכה מעליה ומתחילה להתלבש, תנועותיה קצרות, מביעות כעס. אני יודע שאני מעצבן אותה, שמעתי כבר יותר מדי פעמים מפיה שאני לא משתף אותה במה שקורה לי בפנים, אבל אין לי אנרגיות לחשוב על זה כרגע. אני חולף על פניה וצועד אל המטבח, שולף מהמקרר בקבוק בירה שנותר עומד מיותם על אחד המדפים, מצטער בכל ליבי שמאז המסיבה שערכתי בבית בשבוע שעבר לרגל החתימה על חוזה שיתוף הפעולה עם חברת השילוח הגדולה באמריקה, לא הספקתי לחדש את מלאי בקבוקי האלכוהול בבית. לא הייתה מזיקה לי איזו כוסית טקילה עכשיו. אני מסיר את פקק המתכת במשיכה מהבקבוק הירוק, לוגם ממנו ממושכות, ואז מצמיד את הבקבוק הקר למצחי הכואב ביד אחת, נשען בידי השנייה על השיש, מרכין את ראשי.
 
אנסטסיה מפציעה מחדר השינה, לבושה בשמלת מקסי לבנה שנצמדת לגופה החטוב ומתרחבת באזור הברכיים, נשפכת למטה אל קרסוליה בגזרת בת־ים, אותה שמלה שלבשה לפרמיירה מוקדם יותר. היא נתמכת בדלפק השיש המפריד בין המטבח לפינת האוכל, מתכופפת קלות ונועלת נעל עקב אחת, ולאחר מכן את השנייה.
 
״אני מצטער,״ אני אומר בשקט, מציץ בה מזווית עיני. ״אני לא מתכוון להיות כזה גועלי. אני מרגיש צורך עז להיות לבד.״
 
אנסטסיה מתכווצת לשמע דבריי, אך משתדלת לא להראות זאת בפניה. זה שנה שאנו מתראים על בסיס קבוע. אני יודע, לפעמים נראה לה שאני ממש בעניין שלה, ולעיתים אני נראה מרוחק ובלתי מושג, עד שהיא חושבת שהכול אשליה. היא טורחת לומר לי את זה על בסיס שבועי כמעט. רוב הזמן אני לא מסכים איתה בכלל, אבל לעתים, בייחוד ברגעים שבהם אני מרגיש לבד ובודד בעולם, עמוק בפנים אני יודע שאני לא בעניין שלה, ובטח שאי אפשר להגיד שאני שלה.
 
דווקא ברגעים קשים כאלה, בעת שקיבלתי בשורת איוב מהבית, היה מתבקש שארצה לשתף זאת עימה, למצוא בה נחמה, לדבר על זה, לחלוק. אבל לא - אני מגלה שאין לי בעיה לבקש ממנה ללכת הביתה בשלוש לפנות בוקר ולהשאיר אותי לבד. אני יודע שהיא הייתה רוצה שאהיה שלה, מאוד. היא התאהבה בי ברגע הראשון שעיניה נתקלו בעיניי.
 
"צפית בי מן הקהל," היא סיפרה לי לפני כמה חודשים, "גבוה, כהה ומסתורי בחליפה שחורה, מביט בי בעיניים לוהטות כמו אגמים של רגש, פניך קפואות וחסרות הבעה אבל עיניך... עיניך היו סיפור אחר לגמרי."
 
אני זוכר את הערב הזה. הפילהרמונית של ניו יורק שלחה הזמנות לכל עשירי העיר ונכבדיה, למופע ההתרמה לטובת שיקום הספרייה המרכזית של ניו יורק. ישבתי בשורה הראשונה. עיניה התרוצצו ביני לבין כן התווים שלפניה, ידיה פרטו על הצ׳לו החבוק בין ירכיה החטובות. היא המשיכה לנגן ללא הפסקה. לא הסרתי את עיניי ממנה, והיא ראתה את זה, בכל פעם שהרימה את מבטה לעברי.
 
"גם כשלא הבטתי בך," היא סיפרה לי לא פעם, "עדיין חשתי את מבטך עליי, חורך אותי, גורם לליבי להחיש את פעימותיו. כל מה שידעתי באותו הרגע על הזר המסתורי בחליפה שישב בשורה הראשונה הוא, מעבר למראך הים תיכוני השונה והמושך עד מאוד, שאתה לבטח איש עסקים מצליח ועשיר."
 
בתום הרסיטל חיכיתי לה מחוץ ליציאת האומנים שמאחורי הבמה, שעון על היגואר שלי, רגליי משוכלות לפנים וידיי מוצלבות על החזה, ושאלתי אותה באדישות אם תרצה לצאת איתי לשתות משהו. הלילה ההוא הסתיים בדיוק כאן, בדירת הגג היוקרתית שלי על הסנטרל פארק, בסקס סוער שנמשך שעות.
 
״לא ידעתי שיש לך אח,״ היא נשענת על הדלפק מולי. "אתה יודע, אנחנו יוצאים כבר שנה, אבל אני ממש לא יודעת עליך הרבה, ועל המשפחה שלך - כלום.״
 
היא צודקת, אני לא מתווכח על הנתון הזה. בכל פעם שהיא שאלה היא נתקלה בשתיקה רועמת. לא סיפרתי לה כמעט כלום. פעם אחת, כשהיינו במיטה, מחובקים ומנומנמים לאחר מעשה אהבה לוהט, היא העבירה ידה ברכושנות על עורי, ליטפה את שרירי בטני הקשים והמעוצבים ואמרה בחיוך, ״אתה כזה חתיך. יש לך לוק הורס. מעניין למי אתה דומה - לאבא או לאימא?״
 
״אני מקווה שלאף אחד מהם.״ עניתי בקול נמוך והסתובבתי לעברה, טיפסתי עליה והצמדתי את שפתיי לשפתיה, מפתה אותה בנשיקה חושנית, בולם את שאלותיה.
 
״יש לי אח.״ אני מצמצם את עיניי עכשיו, לוגם מהבקבוק. ״אח תאום.״
 
היא משתנקת בהפתעה. ״אז יש שניים מכם? את זה אני צריכה לראות.״ שמץ של אתגר עוטף את קולה, מנסה לגרום לי לספר לה יותר, להיפתח, אך אני מביט בה בזעף, מטיח את הבקבוק הריק אל הפח שמתחת לכיור. ״בואי, אקפיץ אותך הביתה.״
 
אנו נוסעים בשתיקה ביגואר. אורות הדרך חולפים על פנינו, אני ממקד את עיניי במכונית הנוסעת לפניי.
 
"אתה יושב ממש לידי," היא לוחשת, "אבל נראה כאילו אתה מרחק אלפי שנות אור ממני."
 
היא צודקת, אני חושב בשתיקה, מהדק את אצבעות ידי על ההגה מצופה העור בעוד ידי השנייה שעונה על מסגרת החלון, תומכת בראשי, מחשבותיי משייטות בגלקסיה אחרת.
 
לבסוף, לאחר מחשבה מרובה היא שוברת את השתיקה, אומרת בהיסוס, ״אם תרצה, אבוא איתך. אסע איתך לישראל. אני אסביר למאסטרו, הוא יבין...״
 
״לא,״ אני קוטע אותה בחדות, לא מסיר את מבטי מהכביש. ״אני צריך לעשות את זה לבד.״
 
״אתה בטוח?״ היא שואלת, ״כי מבחינתי אין בעיה...״ אך מילותיה גוועות על שפתיה כשהיא רואה את המתח שבפניי.
 
אנו חולפים על פני בלוק רחובות נוסף לפני שהיא מעזה לשאול, ״מה תעשה עם העבודה? רק עכשיו חתמתם על חוזה חדש. לכמה זמן תיסע?״
 
אני שותק לכמה דקות. אנסטסיה מסבה ראשה אל החלון, נואשת מלקבל תשובה. לבסוף אני עונה לה. ״החברה תהיה בסדר. סיימון יטפל במה שצריך בהיעדרי.״ סיימון הוא השותף שלי בחברה זה חמש שנים, ״הוא יודע בדיוק מה לעשות.״
 
״ולכמה זמן?״ היא חוזרת על חלקה של השאלה שלא נענתה.
 
״לכמה שפחות," אני נאנח, "זה יהיה לפחות לעשרה ימים, ואני חייב לעלות על הטיסה הראשונה מפה לישראל.״
 
״מה הדחיפות?״ היא שואלת, ״יחכו לך ללוויה, לא? ולמה עשרה ימים? לא מספיקים יומיים-שלושה?״
 
אני גונח בחוסר סבלנות. לך תסביר עכשיו לגויה את מנהגי האבלות של היהודים. לך תסביר לה שאני צריך לשבת שבעה על אבא שלי. אני מותח את שפתיי לקו דק ופשוט שותק.
 
אני עוצר את היגואר על המדרכה מול דירתה, מתכופף ומנשק אותה נשיקה קצרה וקרה על הלחי, מאפשר לה לצאת. לאחר שהיא סוגרת את הדלת היא מסתובבת לעבר הרכב, רוצה לומר עוד משהו נוסף, אולי לאחל לי נסיעה טובה, אך אני לוחץ על הגז ברגע שהדלת נסגרת ונעלם במורד הרחוב, לא מאפשר לה אפילו את זה.
 
 
 
כבר ברכב, אני מתקשר לרז, מנהל תחנת אל על בשדה התעופה קנדי וחבר קרוב שלי, ומשריין לעצמי מקום במחלקה הראשונה בטיסה הבאה לישראל - בעוד חמש שעות בדיוק, ואז ממהר לנסוע לביתי לארוז ולעוף לשדה התעופה. בדרך אני מסמס לאריאל, ״אני אגיע.״

עוד ספרים של שרון צוהר