הביקורות של גיא

ספר מצויין. קניתי וקראתי אותו באותו הזמן בו אני יחד עם קבוצה גדולה של מתנדבים כבר מה 8/10 מסייעים לקיבוצי העוטף, בהתחלה בחקלאות וכיום בעיקר בהובלות למשפחות מנחל עוז, כפר עזה, בארי, כיסופים, ניר עוז ואחרים. בדיוק נכנסתי השבוע לנחל עוז והסתכלתי על המקומות המתוארים בספר שבו התחוללו הקרבות השונים. מסכים עם כל מילה שבספר, המדינה פשוט הפקירה את תושבי העוטף ואנחנו עושים כמיטב יכלתנו לסייע ולהקל במקצת במה שהם מבקשים. הכל בהתנדבות מלאה. התגמול שלנו הוא לראות חיוך על פני הא/נשים האלה.

מרתק. לא יכולתי להפסיק לקרוא

מעניין, כתוב היטב, מותח ואפילו מרגש. הסיום קצת מעורפל ומשאיר יותר מדי לדמיון. מה עם ספרים נוספים של ג'ולי קלארק?

כתוב מדהים, כמו כל ספריה של קולין הובר. חייב להגיב על תוכן הספר: אף פעם לא הבנתי וגם אף פעם לא אבין איך בכלל גבר (שכמובן איננו ראוי לכינוי הזה) מסוגל להכות אשה או אפילו לפגוע בה פיזית, וודאי שלא להתעלל בה. זה פשוט אופי של חיה מהסוג הנחות ביותר - תן או אולי אפילו חולדה. אין דבר כזה בעולם התוכן שלי להפגין אלימות כלשהי, שלא לדבר על מכות, מול אשה שהיא כמעט תמיד חלשה יותר מבחינה פיזית. גם בויכוחים הכי קשים והכי סוערים - זה צריך להסתיים במילים בלבד. מי שמכה אשה איננו ראוי לתואר, לא גבר ולא בן אדם.

ספר מעולה, הומור מושחז והרבה מאד ירידות על המנהיגים. מה שכן, כדאי לזכור - עם כל הכבוד לציניות (ואף לליגלוג הלא מועט) - אותם מנהיגים מניפולטיביים ופוליטיקאים שידעו להתחמק מעבודה ו"לברוח לשליחות" הם אלו שהובילו את הקמת מדינת ישראל. מה שמגיע מגיע...

רק עכשיו ראיתי את הספר הזה. כתוב מדהים, יפהפה, הומור דק ורגישות לכל מי שמופיע בספר - כל מי שמופיע בו מתואר כ"דמות מרכזית" על כל המשתמע מכך. התוכן מדהים בהפתעות וביצירת המתח עד לסיום הספר. שרית מזרחי - למה אין עוד ספרים שלך?

קראתי את כל הספרים של שרון צוהר (שפורסמו באתר עד היום). מאד נהניתי מהתוכן, מהדמויות ומתיאורי המעשים והיחסים ביניהם. קצת צרם לי חוסר דייקנות בשפה (במקום לכתוב למשל "הוא עשה את זה גם..." צריך לכתוב "גם הוא עשה את זה...") ואפשר לוותר על חלק מתיאורי הסקס - גם ככה הספרים מרתקים. מחכה לספרים נוספים.

כתוב יפה ומעניין. קצת מתקתק (מלשון מתוק) מדי.

מופז היה הרמטכל הטוב ביותר בצה״ל. חוכמת חיים צניעות יושר אישי והרבה אומץ להחליט ולבצע. נפגשתי איתו פעם אחת ביוזמתי ולמרות הבדלי הדרגות בינינו הוא ישב אתי ״בגובה העיניים״. אין כמוהו וחבל שאין.

כדרכה של ג׳וג׳ו מויס - ספר מאד יפה כתוב נהדר ומציג דמויות שונות באופן מדהים. גם מתח גם רומנטיקה בין אנשים לבין נוף לבין לווייתנים ודולפינים. ספר טוב מאד.

מעולה. קצת קיטשי עם תיאורי המבצעים אבל תיאורי האופי והמתחים והיחסים בין הצוות לבחורה - מעולים. למה אתם לא מוכרים עוד ספרים של הסופרת הזו?

הצלחתי לקרוא רק כמה עמודים והצטערתי שקניתי את הספר. פשוט נורא.

נהניתי מאד

כתוב יפהפה. תיאורי רגשות קצת ארכניים מדי. הייתי מעדיף סוף יותר ממוקד. כספר ראשון הוא מצויין. הערה קטנה ולא חשובה: באחד הקטעים מתוארת יציאה של המספרת מדירתה ברחוב יהודה המכבי והליכה לכיוון שיכון בבלי. לא מצאה בכל הרחוב ספסל פנוי. חצתה את נמיר והתיישבה על המדרכה כי גם שם לא מצאה ספסל פנוי. מהיכרותי את המקום (הבת שלי והנכדים גרים ברחוב הזוהר) - אם היתה הולכת עוד 10 מטר בפינה של רחוב הזוהר יש ספסל... סתאאם לידיעה.

מאד מעניין ושופך אור (או חושך?) על העוול המר שנגרם לנשים בתקופה המדוברת. חסר פירוט של פעילויות הכנופיה ומעלליה וחסר מתח.

מעניין ומותח וכתוב היטב. קצת מתיש ריבוי השמות והצורך להיזכר כל פעם מי הוא מי ומה אמר.

ספר מצויין כמחקר היסטורי - מסתמך על עובדות וגם על דעות מומחים. מספר לנו בצורה אמיתית את הסיבות לכשלונות הקשים של חיל האוויר הטוב ביותר בעולם במלחמת כיפור. בתור מי שלחם באותה מלחמה (גולני גדוד 51 - סוריה והחרמון) אני יכול להעיד על שתי תובנות שהיו לנו: 1) בכל ימי הלחימה בצפון הגולן ובסוריה לא ראינו ולא קיבלנו שום גיבוי אווירי. חיל האוויר לא היה קיים. חוץ מפעם אחת שמיראז' נכנס לקרב אוויר וזרק עלינו את הבידונים שלו - האפקט כמו פצצות נאפלם ולא איכפת מי נימצא למטה... 2) בקרב החרמון כל ההשתתפות של חיל האוויר לא היתה רלבנטית כי הם הפציצו את המוצב אבל הקומנדו הסורי בכלל לא היה במוצב אלא בין הבולדרים ולא נפגע בכלל. כמי שהשתתף בלבנון הראשונה בסולטאן יעקב כמ"פ טנקים במילואים לא שמעתי על המבצע המפואר לחיסול הטק"א אבל ראיתי במו עיני את התוצאות של פגיעת זוג פאנטומים בכוחותינו - לדעתי חלק גדול מאד אם לא רוב הרוגי המלחמה הזו היו מהאירוע הזה.

כתוב מאד יפה ו"זורם". נקרא כמו ביוגרפיה של מי שאין לה כל כך מה לכתוב. התוכן משעמם, חסר כיוון, היפוכי הזמנים מאד מבלבלים. ברור מאד מי הן הדמויות (אבא שלה, גנרל שברח לאפריקה אחרי כשלון במלחמה, ואולי עוד דמויות אמיתיות) שנוספו להן כנראה "עובדות" ספרותיות. לא נהניתי.

הרעיון של הספר מעניין אך נראה שאוב מספרות בלשית אחרת (ליעד שוהם ואחרים). כספר ביכורים על הסופרת להשקיע בספרים הבאים שלה הרבה יותר: תחקיר על עבודת המשטרה - התיאורים בספר ממש לא טובים. תחקיר על הצבא - תיאורי השירות הצבאי בכלל לא קיימים במציאות ("טירונים בגדוד שריון" - אין דבר כזה), לשפר מאד את ההתייחסויות ללוחות הזמנים. וכן לשפר מאד את התיאורים ואת שפת הדיבור בשיחות המתוארות. האנשים (עבריין רוצח, אדם עם פוסט טראומה) מדברים בשפה מליצית מדי. שפת הספר לא מהוקצעת. הדמויות "פלקטיות מדי" (מאיה עצבנית כל הזמן, יניב מנסה להרגיע כל הזמן, אלון טוב לב כל הזמן וכו').

ספר אהבת אמת של נכדה לסבתה. כתוב באופן ישיר בלי כחל וסרק - כמו האופי והדיבור הישיר של הסבתא. הערה טכנית: חסרה קצת השלמת ההגהה.

הספר "כתוב מהלב". חסרה בו עריכה, המון חזרות, המון כתיבה מבולבלת ולא ברורה. בתור טייס ששירת הרבה בלבנון היה צריך לספר יותר חוויות אישיות ואינטראקציות בתוך הצוות ופחות "אידיאולוגיה". מהיכרותי עם לבנון (שנתיים רצוף בחטיבה המערבית) היה לי יותר מעניין אם היה פירוט שמות המקומות ותיאוריהם וכן הקשר עם הלוחמים בשטח.

יותר מדי הגיגים. כתוב די משעמם. אולי מתאים למי שחווה אירועים כאלו בעצמו. לי לא.

עכשיו ראיתי את הכתבה על חייה המדהימים של אולסיה קנטור. אשה שעברה הרבה מאד "חוויות מעצבות" והצליחה מאד בעסקיה ובחייה המקצועיים. אבל, סופרת היא לא. הייתי מעדיף שתספר את סיפור חייה לסופר שיודע גם לעניין בכתיבה. כל הכבוד לאשה אולסיה קנטור. חבל על ספר לא מעניין.

הספר כתוב היטב. התוכן היה עשוי להיות מותח אם לא היה רצוף כל כך הרבה מידע משעמם על נושאים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שעיקר תפקידו (של המידע הזה) להסביר למה יש במקום קטן כל כך הרבה פסיכים... בסופו של דבר ספר די משעמם. "המותחן הטוב ביותר"? רחוק מאד מזה. מקווה לטובת הסופרת שבהמשך היא תשתפר.