מוות שימושי מאוד

פרולוג

את הראשון הוא זוכר מצוין. חגית אוהבת לשאול אותו על אובדן בתוליו, ככה היא קוראת לזה, ורוצה שיספר לה על הפעם הראשונה שהוא נישק אותה, ועל מה הוא הרגיש בלידה, כשהחזיק את הבן שלהם בידיים. את אלו הוא לא זוכר. אבל את האיש הראשון שהוא הרג — הוא זוכר.

לוב. מדינה קשה. קשה לתושביה וקשה לזרים. על תיירות לא היה מה לדבר ונתנו לו כיסוי של איש עסקים. אולי הוא יפתח מתפרה בלוב, ייתן עבודה למובטלות שם ויוביל בזול את הסחורה לאירופה. היעד לחיסול היה טרוריסט ידוע. בתדריך אמרו ליובל שהוא יודע על ישראל יותר ממנו. עשרים שנה הוא ישב בכלא בארץ על רצח שני מטיילים ליד ירושלים. למד עברית ואפילו סיים תואר שני בלימודי דמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה. נתנו לו לרכוש השכלה. חשבו שהוא יהיה חלוץ המגעים כשיגיע הרגע לשבת למשא ומתן. קרה בדיוק ההפך, והוא נעשה קיצוני עוד יותר. בכלא הוא ארגן מהומות, ואחרי ששוחרר באחת מעסקאות החלפת שבוי אחד משלנו באלף משלהם, חזר לעסוק בטרור. עכשיו הוא נמצא בבנגאזי ומנסה לארגן פעולות משם. כל כך רחוק מישראל, כל כך בלב בנגאזי. לא פלא שהרגיש בטוח. לוחם אחר, מישהו שיובל לא הכיר, אסף את האינפורמציה. היו צילומים של כל דבר. שלו, של הרכב, של הדירה, של המסגד שנהג להתפלל בו. הוא חשב שהלוחם עשה עבודה נהדרת וידע שאם הכול ילך כמו שצריך, הם אף פעם לא ייפגשו. מידור הוא מידור הוא מידור ומה שלא צריך לדעת, לא יודעים.

יובל נרשם בבית המלון ויצא החוצה לשאוף אוויר. לא היה לו מה להסתיר. איש עסקים צעיר ממוצא בריטי שחי בסיציליה, לומד איטלקית ומחפש הזדמנויות, אז למה לא בלוב? יש כאן אבטלה. המחירים ברצפה. אפשר לייצר בזול באמצעים המקומיים. רק צריך לתת להם עבודה. זה הסיור הראשון שלו. הוא לא ידבר עדיין עם הממשלה ולא עם פקידי המכס. לזה יגיע מאוחר יותר. לא שמישהו שאל אותו, אבל הוא היה מוכן לכל שאלה. ככה לומדים בקורס.

למחרת שכר רכב ונסע לטייל. הוא מצא בקלות את המקום שבו יוטמן עבורו הנשק. אותו אקדח שירה בו לפני שיצא מסיציליה, שניקה אותו ושהיה בטוח שיעבוד כמו שצריך. הפעם מול בן אדם אמיתי, לא בובת סמרטוטים.

עד עכשיו הכול נראה כמו באימונים שעשה בסיציליה. תרגיל המודל עבר בקלות, והוא הצליח להתמודד היטב עם המכשולים שהמטה הערים עליו. ככה זה בתרגילים. כשיובל הגיע לאסוף את האקדח מהסליק, התברר לו שזוג בחר לעצמו להתבודד בדיוק שם. הוא זיהה את המפעיל שלו ועוד מישהי, הסתובב וחזר שוב בשעת ערב. לטובת הכיסוי אימץ בִן יום תחביב של איסוף פרפרי לילה והספיק לקנות רשת, פנס, מגדיר פרפרים יפהפה וגם כמה שקיות ניילון ייעודיות. אחרי שיטוט קצר בפארק התיישב בדיוק מעל הסליק לקרוא בספר עם הפנס. ואז כיבה אותו, הוציא את הצעצוע שהמפעיל השאיר לו שם והכניס אותו לתרמיל. מובן שזה לא היה אקדח. לא צריך להסתבך עם האיטלקים אם לא מוכרחים. היעד נמצא בלוב, לא בסיציליה. למחרת בבוקר הגיע לדירת האובייקט. מפעיל אחר, שיובל לא הכיר, פתח את הדלת. יובל זיהה אותו לפי התמונה, אמר "בום בום" ועזב את המקום. קלי קלות. תרגיל.

עכשיו, בבנגאזי, הוא חזר לחדרו במלון. לא היתה סיבה מבצעית להמשיך להסתובב בחוץ, והוא הרי מקצוען. לא עושים מה שלא צריך. יש לו משימה, והוא מתכוון לבצע אותה. לא היו לו ייסורי מצפון. לפחות לא בשלב זה. פעם הוא אמר לחגית שיש לו מצפון נקי כי הוא אף פעם לא משתמש בו. לדעתו זו היתה בדיחה טובה, אבל בעיניה פחות. מילא. בתקופה ההיא עניינו אותם דברים אחרים ועל דיבורים היא סלחה לו. גם עכשיו לא היתה לו הפריבילגיה להתייסר במחשבות מהסוג הזה.

הוא קיווה שפקיד הקבלה והזונה המצועצעת, שהצליחה להשתחל למלון הפאר בכיסוי שרק היא ידעה להמציא, וישבה בפינת הבר על הדלפק במקום שכולם יכלו לראות אותה, חושבים עליו דברים פשוטים: איש עסקים צעיר, נינוח, עצמאי, בשיער קצוץ ובחליפה ללא עניבה, שמתכונן לפגישות העסקיות של מחר. הוא לא רצה למשוך תשומת לב. לא של פקיד הקבלה ולא של הזונה ולא של אף אחד אחר. הוא לא ישב בבר של המלון כדי להזמין לעצמו פניות של זרים, כמוהו. הוא לא יצר קשר עין עם הזונה ולא טייל בחוץ יותר ממה שהכיסוי ובדיקת המקומות חייבו אותו. המטה ידע שהוא ביעד, שהתוכנית מתקדמת כמו שצריך, ודאג לעדכן אותו שיעד החיסול מתנהג כרגיל. איך המטה ידע? הוא לא שאל וזה לא עניין אותו. הוא היה עסוק בשלו.

הוא התקשר מהחדר למשרד ממשלתי נידח ולכמה מפעלי טקסטיל שמצא במדריך הממשלתי לעסקים. הציג את עצמו, הביע התעניינות, קבע פגישות, ובין לבין גלש באינטרנט כיאה ליזם בריטי צעיר כמוהו. את ארוחת הערב הזמין עבורו קונסיירז' המלון. יובל נתן לו טיפ וסירב לשמוע הצעות נוספות. הזונה היתה עצמאית ולקונסיירז' היה צוות משלו, וגם סמים, אם מישהו היה מעוניין. "אל תביאנו לידי ניסיון, כי אם חלצנו מן הרע" נכתב בברית החדשה, ויובל, שהכיסוי שלו כלל גם כמה שיעורי דת, ידע לומר את הפסוק הזה אפילו בלטינית. אחרי ארוחת ערב קלה ונטולת משקאות, למרות שלמסעדה היה אישור לאלכוהול בגלל התיירים, חזר ברגל למלון והלך לישון. "הבטן מציקה לי," היה אומר למי שהיה שואל למה בחור צעיר כמוהו לא מתייצב במועדון הלילה של המלון. מועדון משהו משהו, מיוחד לתיירים.

הוא נשכב על כיסוי המיטה, שילב את ידיו מאחורי ראשו והתרכז. אסור היה לו לחשוב על החיים האמיתיים שלו, על יובל מתל אביב, על חגית שעוד מעט תהיה אשתו, על הוריו, על השאיפות שלו, החלומות שלו, על כל דבר חוץ מאשר על המשימה. אם מישהו ייכנס עכשיו לחדר הוא ימצא אותו מוכן. בכל רגע מותר לו לחשוב על הכיסוי שלו. לחזור עליו שוב ושוב, לחיות בתוכו. מותר לו לחשוב על המבצע שמחכה לו, על השלבים שעוד יעבור. זהו.

זה היה קשה. קשה לעשות את זה כשצריך להמתין יומיים ביעד, להישאר במלון בלי לעשות כלום. ראש קיסריה הדגיש בפניו שכך יהיה: "אתה אוהב לעשות," הוא אמר, "ושם יהיה לך סוג אחר של עשייה. הכי קשה זה לחכות." והנה הוא כאן במיטה, על הגב, בוהה בתקרה, והמחשבות בורחות.

החברה שלו, בטי. עליה הוא ניסה לחשוב. הוא סידר לה מקום בסיפור הכיסוי שלו. היא החברה שמחכה לו בסיציליה. היא איטלקייה, חגית ישראלית. שתיהן לא בריטיות. חגית משפטנית בתחילת דרכה. היא אומרת שעוד תלמד אותו לחבר משפט כהלכה. החברה שלו בסיציליה עובדת ברשות המסים. אין לו מושג מה זה אומר. מה שהוא יודע זה שהוא אוהב אותה והיא אותו. ועכשיו הוא מתגעגע אליה, לגופה הרך והגמיש, לפנים היפות שלה. לאף הסולד שהוא אוהב לנשק בקצהו והיא פחות, לשפתיים המעובות קמעה עד שהיא כל הזמן צריכה להיאבק בשאלה המרגיזה, "מי המנתח שלך?" ולהסביר שככה זה, טבעי, ואם רוצים יש לה תמונות להוכיח. "אתם רוצים לראות גם את הציצי?" היא נוהגת לשאול את מי שמרגיז אותה עוד יותר. הוא אוהב אותה, זה בטוח. בחופשות הם עושים סקס, חונכים את החדר מיד כשהבל בוי עוזב עם הטיפ. עכשיו הוא לבד. המחשבה לאונן חולפת בראשו, והוא פוסל אותה. מוטב להתרכז בדברים אחרים. בספר שהביא הוא לא נוגע. במקום זה הוא משחזר שוב ושוב את מה שעומד לקרות מחר ואת מסיבת הנישואים המתוכננת. בגלל זה עולה בדעתו שאולי הוא לא יחזור.

גם על האפשרות הזאת אסור לו לחשוב, אבל הוא חושב עליה. בתדריך דיברו על זה. בפקודת המבצע שלו כתוב שעליו לדבוק בכיסוי שלו בכל מחיר. הוא אזרח זר. אין לו קשר לישראל וגם אם יתפסו אותו עם האקדח ביד ויצלמו אותו הורג את האובייקט הוא יכחיש הכול. הוא זוכר את הקוד שעורך הדין שיגיע אליו יאמר לו כדי שיאמין שמדובר בשליח של המוסד. הוא זוכר את כל ההנחיות והוא יודע שאין לזה סיכוי. אם הוא ייתפס על חם וישימו אותו בבית סוהר, אף אחד לא יוכל להציל אותו. אזרח בריטי שרצח בכיר חמאס. איש בלוב לא יאמין שזו טעות בזיהוי, שהוא בא לחסל את מי שאנס את החברה שלו בקיץ האחרון בהייד פארק. ואפילו הוא, שזוכר את המקום וסייר בו רק לפני כמה ימים, אפילו הוא לא מאמין לסיפור הזה.

מפקד היחידה ישב מולו ואמר לו, "קל לך. אתה לבד. אין צורך לתאם סיפורים." קל לי? חשב יובל, אבל לא ענה. הוא מפקד היחידה שלו. לוחם ביחידה שעשה את המסלול מתחתית הסולם ועד ראשו. אדם שאפשר לסמוך עליו. יובל תהה בכמה שנים הוא מבוגר ממנו ושאל את עצמו אם יבוא יום וגם הוא יהיה ראש קיסריה. בינתיים הוא הקשיב. "תזכור מי אתה. בריטי צעיר. לא מלונדון. מברמינגהאם. לא משכיל במיוחד, אבל גמרת אוניברסיטה ואתה נכנס עכשיו למסחר. זהו. זה הכיסוי שלך ואתה דבק בו. המבצע? אל תיתפס!"

"ואם כן?"

"דבוק בכיסוי. ספר להם מה שאתה רוצה. תכחיש הכול ותחכה שנגיע אליך."

"ואתם תגיעו?"

"נגיע."

משום מה הוא סמך עליו, על מפקד היחידה.

ומה עם חגית? ומה עם ההורים שלו? חגית תבין. זה כמו לצאת למלחמה ולא לחזור. אבל ההורים? אלו לא הדברים שעליהם הוא אמור לחשוב, אבל זה עלה, זה היה שם מולו.

* * *

מפקד קיסריה והוא נסעו לעומר לשוחח, כך מפקד היחידה קרא לזה, עם ההורים של יובל, הלוחם שסיים את הקורס ומוכן עכשיו לקרב. הוא חשב עליהם בדרך, הוא חושב עליהם עכשיו. הוא יודע ששניהם מחכים להם. אמא בטח טרחה על עוגת השמרים הקבועה שלה, ואבא בטח אמר לה שזה מיותר ומספיק לקנות איזה פרי. אמא גם סידרה את הסלון, שאיש לא משתמש בו מאז שאחותו עזבה עם הנכדים לסן פרנסיסקו. טלוויזיה הם רואים בחדר השינה. אבא מעסיק את עצמו בחדר העבודה, ואמא תופרת ותופרת, כאילו העיסוק האינסופי בשמיכות טלאים יעמעם את הגעגועים לנכדים. "עכשיו תורךָ," היא דואגת להזכיר ליובל בעודה מביטה בחגית בעין בוחנת. היא גם גוזרת ושומרת בשבילה גזירי עיתון ממדור הבריאות של "הארץ", שמסבירים כמה קשה להיכנס להיריון. "אמא," אמר לה פעם, "עוד לא התחתנו, רק עכשיו עברנו לגור ביחד. היא רוצה להצטיין במשפטים ואני נמצא איפה שאני. על ילדים את מדברת איתנו?"

מפקד היחידה החנה את הרכב חסר הייחוד ליד שער הכניסה. אילו זה היה תרגיל, או מבצע, הם היו ממשיכים קצת הלאה, בודקים את השער ואחר כך חוזרים וחונים. אבל הם בסך הכול בעומר, ואם היה צריך לפחד ממשהו אז כנראה רק מגנבי הרכב המפורסמים של האזור, שלא חששו להרים רכבים גם באמצע היום. המפקד וידא שהדלתות נעולות ונעמד מאחורי יובל. הוא לא אמר מילה על כמה זה מוזר שבן מצלצל בכניסה לבית הוריו. כמו זר. מה, זה לא בית ילדותו? לך תסביר לו.

הם שמעו את הזמזום. יובל הדף את השער, נכנס ראשון והרגיש את הבטן שלו מתכווצת. אבא הופיע בפתח הדלת של הווילה הקטנה וצעד לעברם. הוא צלע יותר מתמיד. התותבת שזכה לה במלחמת יום כיפור העיקה עליו, אבל גם הוא לא התעלם ממה שתרמה לו במהלך השנים. אלא שעם הגיל ועם ההתכווצויות, לפעמים היה לו קשה איתה והוא העדיף קביים. חוץ מזה הוא היה בסדר גמור. כך הוא היה נוהג להגיד: "בדגש על הגמור," וצוחק. הם לחצו ידיים. לא חיבוק. גם למפקד הוא לחץ את היד. אמר לו שלום והציג את עצמו, "פרופסור גד לביא." זה ארגן את הדברים. לא אבא של יובל. פרופסור גד לביא. כאילו שהמפקד בא לבחינה. בדרכם פנימה הראה לו אבא את עץ התפוז ששתל ואת הקקטוסים הוותיקים. אחד לכל ילד ונכד שנולד. "זה של יובל. הכי קוצני," הוא צחק, והמפקד חייך בנימוס. יובל כבר חיבק את אמא, והיא הציגה את עצמה בתור האמא של יובל והושיבה אותם בסלון, שכבר היה ערוך עם כוסות ללימונדה וצלחות לעוגה וכל שאר הדברים שגורמים למבוכה.

הטלפון של המפקד צלצל, והוא יצא החוצה לענות.

"אה," אמר אבא עוד לפני שהמפקד סיפר לו, "בשביל זה הצטרפת? כדי להרוג ערבים?" יובל התכווץ בכורסה. המטר שמונים שירש מסבא שלו וגוף שעוצב בחדר כושר אינם רלוונטיים כשאתה יושב עם הוריך ומחכה שהמפקד שלך יסיים שיחת טלפון ויחזור לסלון. על הדברים שעשה בסיירת אסור לו לספר. הוא ידע כמה אבא שלו רחוק מהאמת, ומפקד הצוות שלו אמר לו כבר לפני כמה שנים שזה טוב. שככה צריך להיות. כולם צריכים להיות באפלה. גם ההורים. "ככה מגינים על מבצעים, ולא משנה מה כותבים בעיתונים או מה קצינים שעתידם כבר מאחוריהם מעיזים לכתוב על היחידה. זה עניינם." עניינו שלו הוא לא לספר. כאילו זה משנה. הוא ידע שגם אם היה מספר לאבא שלו, פרופסור גד לביא, מה הוא עשה בסיירת, זה לא היה עוזר. אבא שלו אולי הקשיב לסטודנטים שלו, ואולי גם לדוברים בכנסים ברחבי העולם שבהם השתתף בתדירות כה גבוהה עד שיובל ביקש מקצין הביטחון לוודא שהם לא על אותה טיסה במקרה. אולי הוא גם הקשיב למנהלים שלו ולממונים עליו ולקולגות שלו, אבל לילדים שלו הוא לא הקשיב. הם היו צריכים להקשיב לו. ועכשיו אבא ניצל את ההפוגה שנכפתה עליהם כדי להרצות את משנתו.

"בשביל מה הוא בא? כדי לשכנע אותנו שאתה עושה משהו חשוב, כל כך חשוב שחשוב שלא נדע מהו? נראה לי שהוא לא טרח לקרוא את הערך שלי בוויקיפדיה. נראה שהוא לא יודע שגם אני הייתי במודיעין. שגם אני קצין. שביום כיפור הייתי בין הראשונים לחצות את התעלה. זה שהייתי מוכן להסתכן עד מוות בשביל המדינה לא מספיק לו כדי להבין שאם אדע סוד או שניים שקשורים לבן שלי אני אוכל להחזיק אותם בבטן? או שהתפרים שעשו לי שם אחרי הפציעה נראים לו לא מספיק חזקים..."

מפקד היחידה נכנס והתנצל. "הדחוּף קודם לפעמים לחשוּב. ככה זה כשמעל הראש שלי יש את ראש המוסד ומעליו את ראש הממשלה. כשהם דורשים תשובות, אני צריך לתת אותן. סליחה." הוא התיישב בכורסה הפנויה ולא שם לב שזו הכורסה של הפרופסור, שקם כדי להיטיב לדבר. הוא אהב לנאום בעמידה, תוך הליכה ונפנוף זרועות. כולם ידעו שהוא מרצה מצוין והקורסים שלו תמיד מלאים. זאת היתה שגיאה בתום לב להתיישב בכורסה שלא מיועדת לו. הוא ניסה בכל כוחו, במפגשים כאלו, אצל הורי הלוחמים, להתנהג באופן קליל ולא רשמי, לא לעצור ולוודא איפה הוא רשאי לשבת, והנה זה עלה לו. הפרופסור לא אמר מילה. התיישב על הספה הזוגית לצד אשתו והציע כוס לימונדה ועוגה למפקד, שלא סירב. הם חיכו עד שיגמור ללגום וישבח את העוגה ואז השתררה השתיקה שאפשרה למפקד לדבר.

אבא של יובל, וגם אמא שלו, הקשיבו בסבלנות. יובל התבונן בהם מהפינה שלו, ושוב הרגיש כמו ילד קטן במפגש אצל המחנכת. כשהסבירה על המגבלות שלו והם הנהנו בתגובה. כאן זה היה הפוך, אבל עדיין אותו הדבר. המפקד שיבח אותו. הוא אמר שרואים שהוא בא מבית ספוג תרבות. שהאנגלית שלו מאפשרת לו לעבור בכל מקום כמו כל אוסטרלי שמסתובב בעולם. שהוא מכיר את התרבות האוסטרלית ואפילו גולש כמו מקומי.

כאן הצליח המפקד לסחוט חיוך של שביעות רצון מהפרופסור. הטיפ של יובל בנסיעה עזר. יובל סיפר לו שאבא שלו דאג שילמד לגלוש, והקפיד לקחת אותו לבונדיי ביץ', למקום של הגדולים, כדי שיתאמן ויהיה כמותם. שהוא גאה בזה.

"יובל יעבוד בכיסוי," אמר המפקד וכנראה הבחין במבט המופתע של האם. נועה לביא לא התמצאה בדברים האלו. אם היה לה זמן פנוי בין ההתנדבות במתנ"ס לתחביב התפירה שלה, היא נהגה לקרוא ספרות רומנטית והתמכרה לסדרות טלוויזיה. לא של ריגול. "הוא יתחזה למישהו זר, אולי לאוסטרלי, אולי למישהו אחר. כזה שיוכל להגיע למקומות שבעל דרכון ישראלי לא יכול להגיע אליהם. כך יתאפשר לו לבצע משימות של המוסד."

"וזה חוקי?" שאל הפרופסור, ויובל חשש שתכף הוא יקום ויתחיל להרצות, וידע שאמא שלו רוצה לשאול אם זה מסוכן.

"יובל יהיה שליח של מדינת ישראל. כל המשימות שלו יהיו ברשות ובסמכות. המוסד כפוף לראש הממשלה, ויובל משרת במוסד."

"וזה חוקי?" הקשה שוב האב, והפעם האמא הצליחה להוסיף, "וזה מסוכן?"

מפקד היחידה לגם מהלימונדה ושאל אם הלימון הוא מהעץ בחוץ. יובל שמח שהוא לא נראה מתגונן או מרוגז. הוא ידע מה מונח לפניו. הוא ישב עם ההורים של יובל לביא, שסיים את הקורס בהצלחה ועומד להתחיל שירות ארוך ומסוכן, שכולל היעדרויות רבות מהארץ וסודות שקשה להכיל. הוא עוד מעט בן שלושים, בעל תואר ראשון במדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב, והוא מאכזב את אביו ומדאיג את אמו, ותפקיד מפקד היחידה הוא להכשיר ולהפשיר את השטח, כדי שהלוחם שלו יוכל להתחיל בלב שקט את הפרק המבצעי לו הוא יועד.

"בתוך המדינה, כולנו כפופים לחוק הישראלי. מחוץ לישראל אנחנו שליחים, לוחמים, כמו חיילים בשדה הקרב. כמו חיילים, אנחנו הורגים, אנחנו שודדים, אנחנו גונבים ומרמים וגורמים נזקים ליריבים שלנו, לכל מי שרוצה בהשמדתנו. ככה זה. אני בטוח שאני לא מחדש שום דבר." הוא עשה הפסקה קלה וראה את ניד האישור מהפרופסור, שכנראה רק רצה לאתגר אותו. המפקד ידע שאבא של יובל עזר למוסד פה ושם בזמן ששהה באוסטרליה. שהמוסד לא היה זר לו. לא כמו לאשתו. "כן, זה מסוכן," הוא אמר והישיר את מבטו אל אמא של יובל. רעד עבר בה, והיא שילבה את ידה בזו של בעלה. "לפעמים אפילו מאוד. הוא יצטרך להציג את עצמו ולפעול כאזרח זר. הוא יהיה לבד. הנשק שלו, ההגנה היחידה, יהיה הכיסוי שלו, זה שיאמינו לו שהוא לא ישראלי, שהוא לא הגיע על מנת לגרום נזק, זה שיאהבו אותו ויעזרו לו ולא יעצרו אותו ויחקרו אותו." הוא שוב הפסיק כדי לראות איזה רושם עושים דבריו. הוא רצה להטמיע בהם את תחושת הביטחון שיובל יכול, ואת התחושה שהם חייבים לשמור את הדברים בסוד. קשה לשמור סוד. מי כמוהו יודע.

* * *

יובל בעט את השמיכה מעליו. בכוונה הוא קירר את החדר. יותר קל להירדם מתחת לשמיכה מאשר לשכב עליה ולחשוב על מחר ועל מה שיהיה אחר כך. השינה חשובה לו. מאוד. אימון הירי האחרון היה לפני שבועיים. גם תרגילי קרב המגע. מאז הוא מסתובב כמו איש עסקים צעיר. אוכל ושותה, רגוע ונינוח. מחר זה יהיה אחרת. מחר הוא יבדוק שאין אחריו עיקוב. זה דורש זמן. שעה, אולי יותר. הוא ייקח את הרכב השכור שלו ויסייר ברחובות. לפעמים הוא יעשה טעות בניווט שתאפשר לו לפנות בפתאומיות ולראות אם יש רכב מאחוריו שעושה אותו הדבר. הוא יעשה עוד דברים. כל מה שצריך כדי לדעת שהוא נקי. זה קשה. אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות וגם אסור לו לעורר חשד. אם שירותי הביטחון עוקבים אחריו, אסור להם להבין שהוא מחפש אותם. הוא חייב להצטייר כאיש עסקים תמים שמחפש את דרכו בעיר. אחר כך הוא ייסע אל נקודת ההטמנה ויאסוף את הנשק והדרכון ומסכת הפנים שהכינו לו בדיוק לפי המידות שלו. גם את הזקן. הכול היה מוכן, והוא תרגל את התחפושת מספיק פעמים כדי לדעת שהיא תעבוד על השוטרים בגבול תוניסיה. כמה שעות נהיגה וכל זה יהיה מאחוריו.

הוא חשב על הנשק, וכפות ידיו הזיעו. מה יהיה אם יזיעו גם מחר? הוא קם מהמיטה והלך לשטוף פנים וידיים והסתכל דרך החלון. הכול היה שקט. כמו שצריך להיות בשלוש לפנות בוקר. עוד חמש שעות עד הצ'ק אאוט. הוא הביט שוב במסך הטלפון הנייד שלו. אין הודעות. גם לא הודעת ביטול. בשעה הזאת חגית ישנה. הבדל של שעה ביניהם. גם התינוק בבטן שלה ישן. התינוק של שניהם. שייוולד עוד עשרים ושניים שבועות. קצת לפני החתונה, אם הוא יחזור בזמן. זה לא היה מתוכנן, ואמא שלו היתה מאושרת. הפרופסור אמר לו שזה עוד מוקדם בשבילו להיות אבא אז אולי דווקא בגלל זה הוא הביע שמחה גלויה ואמר לחגית כמה הוא מחכה.

הוא אהב ללטף את הבטן שלה ולעשות סקס בלי חשש מכניסה להיריון. שניהם אהבו. הוא אהב את חגית, הוא היה בטוח בזה, אבל הוא היה מוכן להרוג כדי לקבל את המשימה הזאת. המשימה העצמאית הראשונה שלו. לא עם סטפן ולא כסגן של סטפן ולא כגיבוי לסטפן. משהו שהוא יבצע לבד. חגית אמרה, "בטח." כאילו שהיתה לה ברירה. זאת העבודה שלו. אם הוא היה נהג מרוצים הוא הרי היה ממשיך להתחרות. גם אם היה מטפס הרים. הוא היה ב"חוליה", וזה מה שהם עושים. לאבא ואמא הוא לא סיפר. הוסכם שהם יודעים רק את העיקרון. חגית היא היחידה שיודעת בדיוק מה הוא עושה, ושמחר זה מחר, והוא התקשה לעמוד בפיתוי לשלוח לה הודעה. גם אימייל אסור לו לשלוח. לא עושים דבר כזה. הוא ידע. זה לא מקצועי. הוא איש עסקים בריטי ממוצא אוסטרלי ואין שום חגית בהיריון בתל אביב בדירה שהם הצליחו לקנות עם יותר מדי עזרה מההורים. לנצח הם יהיו חייבים להם. אם הם יחיו לנצח. אם הוא יחיה לנצח. האפשרות שהוא לא יחזור מהמשימה הזאת עלתה שוב בדעתו.

דברים יכולים להשתבש. דברים כבר השתבשו בעבר. לא הכול תלוי בו. את מה שתלוי בו הוא יעשה כמו שצריך. הוא יאסוף את האקדח. יבדוק שהוא טעון ודרוך ויעלה למעלה, לקומה השלישית. האובייקט יהיה שם. ואם הוא לא יהיה, הוא יקבל הודעה לטלפון שלו. איך הם ידעו שהוא שם, הוא לא יודע וגם לא שאל. זה לא עניינו. יהיה לו פחות מה לספר אם יתפסו אותו על חם. אם יתפסו אותו על חם הוא רוצח את מי שאנס את החברה שלו, הוא ידבק בסיפור שלו והמוסד ישלח לו עורך דין וישחד את מי שצריך ויוציא אותו משם. אם ידעו שהוא ישראלי מתל אביב יתלו אותו. או יותר גרוע, יחליפו אותו תמורת אלף מחבלים, וכולם ישנאו אותו.

הוא חזר למיטה. בתיק לא היו כדורי שינה בין שלל התרופות. הרופא של היחידה סידר אותן יחד איתו והסביר לו על כל אחת מהן. גם חומרי חבישה היו שם. מין עזרה ראשונה שמקובל לקחת לארצות העולם השלישי, כמו לוב, למשל.

נותרו לו עוד שעתיים עד הבוקר. הוא שכב על הגב והקשיב ללבו. הוא מדד לעצמו דופק. מהיר מדי. הוא הזיע. הוא קם. ומה אם האקדח לא יירה? כבר היו מעצורים בעבר. ומה אם הוא יתבלבל בדלת. הכול יכול לקרות. הוא הביט דרך החלון. לילה שקט ונעים, אפילו בלוב יש כאלו. הכוכבים נצצו בשמים הריקים ושום רוח לא פרעה את כפות הדקלים בשדרה שהובילה אל המלון. בקצה שדה הראייה הופיע מטוס שהנמיך לנחיתה. הוא נזכר בלילות הניווטים בשטח, במרוץ נגד הזמן להגיע לפני הזריחה. זריחות הוא אהב. יש בהן משהו אופטימי. פעם הוא אהב לבקש מחגית להישאר ערה איתו עד הבוקר. וכאן? כאן הוא מפחד מהפעילות שהזריחה תביא איתה, ובעת ובעונה אחת משתוקק שהיא תגיע ותדחק את הפחד למושב האחורי. האם חגית ערה עכשיו יחד איתו? הוא המשיך להתהלך בחדר, סופר צעדים וסיבובים, עד שמדד שני קילומטרים. הדופק התייצב, והוא חזר למיטה והתכסה מעל הראש.

* * *

שבועיים אחר כך התבצע התחקיר ביחידה. הוא סיפר שהכול פעל כמתוכנן. שלא היתה בעיה להוציא את הציוד מהסליק, שהגיע אל השכונה בדיוק בזמן והחנה את הרכב עם הפנים החוצה, כמו בתרגיל. שעלה במדרגות במקום במעלית, שהוציא את האקדח ואחז בו בתוך המעיל. שדפק בדלת ושהאובייקט פתח לו. מכאן הדברים לקחו פחות זמן מאשר הדיווח עליהם בחדר התחקירים.

שבועיים חלפו מאז המבצע. הידיעות בעיתונים כבר נעלמו, ויובל נע ונד מתוניסיה לסיציליה ומשם לארץ, לשני ימי חופש עם חגית ובן שעוד לא נולד. הוא סיפר בטון שלֵו ככל האפשר איך האובייקט שאל אותו מה הוא רוצה ואיך מסיבה שאין לו דרך להסביר, האובייקט הבין מה שהבין והסתובב וברח לתוך הדירה ונעל את עצמו בחדר השינה. יובל עף אחריו. ממש עף. היה תרגול כזה בדירה שהם אלתרו בארץ, והם ידעו שכל שנייה חשובה. הוא הטיל את גופו על הדלת. זה אחד היתרונות של מטר שמונים וקרוב לתשעים קילו של שרירים. הדלת נתלשה מהצירים, והוא היה בחדר ולא ראה את האובייקט. לא היתה שם עוד דלת, רק ארון קיר. לא היתה מיטה להציץ תחתיה, רק מזרן, פחות מגובה הברך. הוא פתח בשמאלו את דלת הארון. האובייקט ישב מכווץ בפינה, בין החליפות. "יריתי בו שני כדורים בראש ואחר כך גררתי אותו החוצה ויריתי עוד אחד בלב. כדי להיות בטוח." אחר כך סיפר איך סגר את הדלת מאחוריו ויצא אל הרכב שלו, ואז החליף למכונית אחרת שהמתינה לו במגרש חניה מרוחק ושם חיכתה לו הזהות האחרונה שלו במבצע הזה, זהות שתאפשר לו להגיע לתוניסיה ולצאת ממנה עם מעבורת לסיציליה.

דבר אחד הוא לא סיפר. הוא לא סיפר על העיניים של האובייקט, שהביטו בו ממרחק של פחות ממטר עשירית שנייה לפני שירה בו. לבנות לגמרי. כאילו איבדו את צבען ונותר רק חור שחור של אישון גדול. סופג את הדבר האחרון שיראה בחיים, את מי שלקח לו אותם.