טפליין

פרק ראשון

ג'יפ הלנד־רובר הירקרק התנהל בכבדות על אבני החלוקים בנחל הערבה. היה זה לילה בהיר לקראת אמצע חודש אפריל. בשעה זו של הלילה היה האוויר צונן ונעים בחלק זה של העולם, עמק הערבה, שהוא עמק צר וארוך המשתרע מדרום אגן ים המלח, פניו מאות מטרים מתחת לפני הים ועד למפרץ אילת, או מפרץ עקבה במפות שלשונן ערבית. עמק הערבה מפריד בין הרי אדום ממזרח, אשר בממלכת ירדן, ובין הר הנגב ממערב, אשר בישראל. אורכו כמאה שבעים וחמישה קילומטרים והגבול בין שתי המדינות עובר בדיוק במרכזו. נחל הערבה המתנהל בצפונו של עמק הערבה הוא הגדול שבנחלי האכזב באזור, והוא משמש מוצא לנחלים המגיעים אליו מהר הנגב ומהרי אדום ומבתרים את קרקע הטרשים של עמק הערבה.

כששוקעת השמש הקופחת הופך האוויר לצלול ורענן. האובך הכבד, הרובץ במשך היום כשמיכה עבה על הקרקע הלוהטת, מתפוגג, ואת מקומו תופס ליל כוכבים בהיר. האד החם והיבש, המעיק, הממלא משעות הבוקר את הנחיריים ובתי הריאות באבק לבן דביק, נעשה לאוויר טהור וצח.

בשעה זו מקיצה הערבה משנתה. בעלי החיים שהסתתרו מפני החום במשך היום בכוכים ובנקרות יוצאים לשחר למזונם. האוזן הרגישה תגלה אז שהערבה נמלאת ברחש ובתנועה, והמדבר מתעורר לחיים. איילות המדבר, דקות הרגל, מדלגות בדרכן אל מקווי המים הקטנים, הפזורים בקמצנות במרחב. השפנים מתחילים לגשש את דרכם אל קבוצות העשב הדלילות ונחשי הארס יתמקמו צנופים במארב סבלני. מלחמת הקיום מגיעה אל הערבה עם הלילה.

אפיקו של נחל הערבה אינו רחב במיוחד, אך רוחב יובליו מגיע למאות מטרים במקומות אחדים. רובם חרבים רוב ימות השנה, אך יש בהם המגיעים מהרי מואב ומשופעים במעיינות נובעים בחלק נכבד מימות השנה. תחתיתו החרבה של נחל הערבה מכוסה בחלוקי אבנים לרוב, בתלוליות עפר ובנקָבות זעירות. אולם ברכב צבאי חזק תוכל לנסוע בו, בתנאי שקיבתך אינה רגישה מדי.

משני צידי הוואדי מתנשאים צוקים תלולים עד לגובה של כמה עשרות מטרים. קירות סלע הגיר הלבן חרוצים ומנוקבים למכביר. הנקָבות הרבות משמשות את עופות המדבר, ובהם הנץ והנשר, שעדיין שורדים במקום שכוח זה.

בעונה זו של השנה חרב האפיק, אך בעונת השיטפונות, הנמשכת ימים אחדים בפברואר, לפעמים ינהרו ביובליו זרמים אדירים של מים, בנחשולים הגואים בתוך דקות. השטף הפתאומי ינתץ ויסחף כל מכשול, ויבלע כהרף עין גמל או צבי בלתי זהירים שייקלעו לעיצומו של המשבר.

על מושביו של הג'יפ התכווצו בדומייה ארבעה נוסעים, שעיניהם ניסו לפלח את האפלה. על ברכי שלושה מן הנוסעים היו מונחים רובי M16 מקוצרי קנה. זה של הנהג היה מונח לידו, במרווח שבין המושבים הקדמיים.

לא היה שום דבר יוצא דופן בסיור הלילי של כיתת החיילים מגדוד המשטרה הצבאית של האוגדה המשוריינת השנייה בצבא ממלכת ירדן, אלמלא העובדה ששעה אחת קודם לכן חצה הג'יפ את הגבול הישראלי בדרכו מזרחה, לאחר שארבעת הנוסעים קברו את בגדי הצבא הישראליים בחול, לבשו במהירות את מדי הצבא הירדני, וניגבו את שכבת הבוץ שהסתירה את ציור סמל בית המלוכה הירדני. הסמל אשר הוטבע ימים אחדים קודם לכן משני צידי הרכב הצבאי.

לאחר שפנה מזרחה באחד היובלים ועבר כברת דרך החל הג'יפ לחתור בעקשנות בכיוון מעלה לעבר מוצאו של ואדי חסה. משתיק הקול הענקי אשר חובר אל פתח המפלט, בלע כמעט לחלוטין את טרטור המנוע והפך אותו לזמזום חרישי. אך מדי פעם הייתה המכונה המאומצת מגבירה את נהמתה, עת התחפרו גלגלי המכונית בגומות החול, ונחלצו בתוך הפרחת ענן אבק קטן, ששקע ונעלם בדומייה בחלוף דקות אחדות.

אט אט החל הנוף להשתנות. קבוצות השיחים שקישטו פה ושם את קירות הוואדי הלכו והידלדלו, והדרך נעשתה תלולה יותר ויותר. הצצותיו של הנהג לעבר מד־החום שבלוח המכשירים שלפניו נעשו תכופות וידו העסיקה את ידית ההילוכים. המתיחות בקרב הנוסעים הלכה וגאתה ומפרקי אצבעותיהם הלופתות את הרובים התהדקו עד לובן.

לפתע זקף הנוסע שליד הנהג את ראשו. הוא הטה את אוזנו, התאמץ להאזין לרגע, ואחר הניח את כף ידו על ברכו של הנהג.

"עצור, מרק!" סינן בקול נמוך.

המכונה דממה באחת. האנשים זקפו את ראשיהם בניסיון לשפר את שמיעתם. כעת יכלו לשמוע את הרעש בבירור; בתוך אפיקו הצר של הנחל התגלגל והגיע מרחוק רעם עמום מלווה בנקישות. דומה היה כי עשרות קורנסי מתכת הולמים במונוטוניות בסדן של ברזל.

במרחק מאה מטרים נמצא עיקול הוואדי.

"סע קדימה עד לעיקול הבא, מרק," לחש היושב ליד הנהג, הניף את ידו והורה לפנים. הג'יפ החליק ברכות, גלגליו נחבטים ומקפיצים מדי פעם חלוק אבן טורדני. לבסוף נעצר. עיני האנשים ניבטו מזרחה. לאור הירח הבהיר, במרחק שלוש מאות מטרים מהם, אפשר היה לראות את הגשר בבירור.

גשר מנדסה – סבך של קורות פלדה משורגות, שהונחו שתי וערב, מעליהן ציפוי של לוחות עץ בשרניות, המרפדות את תשתית הגשר כמצע בין שתי גדות הוואדי. מתחת למרכז הגשר התנשא לגובה של עשרים מטרים עמוד בטון עגול שקוטרו חמישה מטרים, ובסיסו שקוע עמוק בקרקעית אבן הגיר הלבנה של הנחל. חלקו העליון של העמוד התרחב לצורה של פטריית בטון, שהתארכה לכיוון שפות הוואדי. היא אשר תמכה את מרכזה של מקשת הפלדה.

האנשים התבוננו בשקט. לא הגשר עצמו, שאותו הכירו היטב מצילומי האוויר, ריתק את מבטם. הייתה זו הפעילות על הגשר ועל הכביש שנמתח משני קצותיו. צלליות ארוכות של כלי רכב גמלוניים, לכל אחד מהם גלגלים רבים, זחלו בזהירות, התנודדו וחלפו על הגשר. מספר כלי הרכב היה רב והם מילאו את הכביש לאורכו ולרוחבו, ככל שהעין יכלה להרחיק ולראות. התנועה התנהלה בהאפלה מלאה. לא היה ספק בקשר למחוז חפצה – הכול נע צפונה.

היושב ליד הנהג שלח את ידו לתא הכפפות ושלף משם מכשיר, שנראה כמו הרכבה של משקפת ומצלמה. הייתה זו משקפת אינפרה־אדומה, המבחינה באפלה בתמונה הנעלמת מן העין. תמונת פליטת גלי החום הנפלטים מן הגופים שבשדה הראייה רוכזה על ידי מערכת אופטית אל שורות של גלאים, ושבב מחשב המיר את האותות לקרן אלקטרונים, אשר שִחזרה את התמונה על מסך פלואורסצנטי כתמונת טלוויזיה חדה ובהירה.

הוא קירב את המכשיר לעיניו, צפה לאורך שתי דקות בעיון רב בנעשה, אחר העביר את המכשיר לחבריו. האנשים הביטו במחזה שנגלה לעיניהם בעודם מאזינים לשקשוק הגלגלים של נושאות הטנקים הכבדות, ולקולות החבטות והתנודות של בדי העץ שהיו מונחים לרוחב הגשר.

"מה אתה אומר, נתן?" לחש לבסוף אחד היושבים מאחור והתבונן בציפייה ביושב ליד הנהג.

נתן שומרון – בשנות השלושים לחייו, כחוש, קומתו כמטר ושמונים, פניו חדות ועיניו חומות, היה שקוע בהרהורים וכאילו לא שעה לשואל. עצמות לחייו בלטו בצד פניו, ולאורו החיוור של הירח הטילו צללית כהה על פיו וסנטרו. שערות שחורות ושמץ של קרזול, קצוצות קצר שלא מכבר באורח צבאי, כיסו את פדחתו בצפיפות. פה ושם אפשר היה להבחין, באורו של יום, בקבוצת שערות שנטתה להאפיר – רמז למשקע של שעות מרות. שפתיו החשוקות העידו על כוח החלטה ורצון פנימי עז, אך בעיניו החומות אפשר היה למצוא מידה של רוך ומתינות, באופן מנוגד לחזותו הצבאית הקשוחה.

על כתפיו של נתן התנוססו דרגות הסגן בעוד האחרים הסתפקו בדרגות סמל על שרווליהם.

לידו, מאחורי ההגה, ישב מרק גלאון, שנראה הצעיר שבחבורה. כבן עשרים וארבע, עגלגל ופניו זורחות, מאירות בעיניים חומות ובחיוך נערי עם שמץ של תמימות. שערותיו שטניות, ובלורית קצרה מלטפת בשובבות את רוחב מצחו.

מאחורי נתן ישב עוזר לוי. גבוה ורזה, בשנות העשרים לחייו. טיפוס שחרחר, פניו כהות ושערותיו מתולתלות וקצרות. עיניו שחורות, שלא בדומה לאלו של שאר הנוסעים.

לשמאלו ישב מישל אלבז שנראה קשיש מן האחרים, אך ללא ספק החסון שבהם. הוא כבר חצה בעליל את גיל ארבעים, אך ידע לשמור על גזרה מרשימה. כתפיו הרחבות מתחו את בד החולצה הצבאית, זרועותיו המשורגות בשרירים עבים הסתיימו בכפות ידיים גדולות, שעטפו את הרובה שחבק. ראשו של מישל היה מגולח למשעי, פניו היו עגולות וגדולות ועקבות שיער זקנו שהאפיר העניקו להן גוֹן של אפלוליות. עיניו החומות הבורקות הביעו פיקחות, ניסיון חיים וניצן של עורמה. אם לצרף את גילו לחזותו הבשלה והסמכותית, ולקמטים שכבר החלו להופיע במצחו ובזויות עיניו, לא היה ספק כי הוא המבוגר והמנוסה שבחבורה. אך הפיקוד על המשלחת היה נתון בידיו של אחר – נתן, בעל דרגות הקצין שישב ליד הנהג.

משקיף מן הצד לא היה מזהה את חבורת החיילים כחוליית לוחמי יחידת 'כידון' של 'המוסד', היחידה הנועזת ביותר שמכונת המלחמה הישראלית ידעה להמציא.

נתן ניתר מן הג'יפ אל הקרקע הסלעית. הוא הגיע לכלל החלטה.

"מרק," פנה אל הנהג. "קפוץ מאה מטר לפנים ותן לי חיפוי. אני מנסה להקים קשר." הוא פנה אל היושבים מאחור. "מישל, אתה נשאר איתי. עוזר, תן לנו חיפוי מצד מערב."

האנשים קמו ונבלעו בחשכה בלא קול רחש.

על מדף, בחלקו האחורי של הלנד־רובר היה מותקן מכשיר רדיו. נתן הרכיב את האוזניות על ראשו והאזין. מבחוץ נראה המכשיר ככל מכשיר קשר תקני של הצבא הירדני, אך בתוכו הותקן המשדר החזק ביותר שיכלה לספק חברת תדיראן. השידורים שקלחו מן האנטנה הזעירה נקלטו על ידי לוויין תקשורת שנע בשמיים בגובה מאה ושישים קילומטרים, והעביר ישירות את השידור בתמסורת לצלחת קליטה, שהתנוססה מעל לגג של מפקדת המוסד בתל אביב. מלבד זאת, הותקנה במשדר מערכת ערבול אלקטרונית שסיפקה אִפנון מתח קטן, שהשתנה עם הזמן באופן מחזורי, לפי משטר שנקבע מראש. מאזין זר, שלא היה בידו מתקן המפריד ומסיר את המתח הנוסף בסדר הנכון, היה קולט את השידור כבליל רעשים חסר כל משמעות.

נתן הפעיל את המפסק וסובב את חוגת התדירויות עד שמצבה השביע את רצונו. רחש המקלט שבקע מן האוזניות היה גבוה מדי ולכן הטה את חוגת עוצמת הקול לשמאל. אחר האזין בדריכות. שניות אחדות חלפו ואז נשמע פתאום קול צפצוף חרישי שבקע מן האוזניות. הרעש נמשך כעשר שניות ופסק. נתן הביט בשעונו והמתין. לא היה עליו לחכות הרבה כי בדיוק לאחר עשר שניות נוספות בקע שוב רחש הצפצוף מן האוזניות, הפעם לעשרים שניות.

"זהו!" לחש נתן והידק באצבעותיו את מתג המיקרופון. "ינשוף לסבא. הודעה, עבור," לָאט לתוך הפומית.

שקט שרר רגע ואז פלט לפתע המכשיר: "כאן סבא, מסור הודעתך, עבור!"

"כאן ינשוף, דרך תנין עמוסה בכלים כבדים הנעים על מובילי טנקים כנראה לכיוון צפון. הדרך נראית עמוסה ביותר ועלולה גם להיות סגורה. אפשר שיש מחסומים או ביקורות של סיורי משטרה צבאית. יש סכנה שנסתבך. מבקש אישור לנוע במסלול אלטרנטיבי, מציע את דרך דגש, שלהערכתי תהיה פנויה יותר. עבור!"

"המתן!" פלט המכשיר בתשובה.

נתן הצית סיגריה ששלף מחפיסת מרלבורו, והקפיד לסוכך בכף ידו על להבת המצית. לאחר שחלפו דקות אחדות שוב התעורר המכשיר: "ינשוף?"

"רות, עבור!"

"סבא מוסר: שום שינוי, אין אישור לדרך אלטרנטיבית. יש להיצמד לתכנון המקורי. נסה בכל זאת להסתנן לדרך תנין, אך היה זהיר. אשר ההוראה!"

"מאשר. סוף!"

המכשיר נדם. נתן תופף באצבעותיו על גב המכשיר והרהר. קמט של דאגה חרש את מצחו. מישל, שניתר מן הג'יפ עמד בשקט מן הצד ובחן את נתן. הלה נשען במרפקו על דופן הג'יפ שקוע בהרהוריו, אצבעותיו המשיכו לתופף באי־שקט על מכשיר הקשר. לבסוף הרים את ראשו ופנה אל מישל. פניו הביעו שאלה. מישל גירד באצבעותיו את פדחתו.

מישל הניח לראשו ושלף מכיסו חפיסת סיגריות זהה. פניו היו אטומות ממבע וקשה היה לשער אילו מחשבות התרוצצו בראשו. הוא הצית לעצמו סיגריה בתנועות מדודות וגם הוא הקפיד להסתיר את להבת המצית. הוא גמע מן העשן ופלט אותו בסילון ארוך בשפתיים מכווצות. כשענה לבסוף, ניכר היה לפי קולו שלא היה שותף ללבטיו של נתן.

"אני מניח שלזקן יש סיבות. אנחנו רק צריכים לציית ולבצע. קוראים לזה משמעת. ברמה האסטרטגית מישהו אחר כבר חשב עבורנו."

נתן משך בכתפיו והתרומם מן המושב. שריקה חרישית הזעיקה את האנשים והם התקבצו. "עוזר, נסה להתקרב לכביש ולהעריך את היקף התנועה של הרכבים. התחקה בעיקר אחרי משטרה צבאית המכוונת את השיירות. נסה לבחון את הסביבה ובדוק דרך שנוכל לטפס בה לכביש ולהשתלב בהסתר בתנועה. אני מצפה לשובך בתוך שלושים דקות. מרק, הצמד את הרכב לקיר הוואדי והמתן לידו. מישל, תחפה מאחור ואני אתקדם לפנים. קדימה, חברים!"

עוזר נטל את המשקפת והחל להתרחק. שאר האנשים תפסו את עמדותיהם. נתן צעד כברת דרך לאורך צלע הוואדי והתיישב להמתין בחסותה של נקרה, שנחרטה בדופן הקיר התלול שהתנשא מעליו. הרובה טעון ודרוך בידיו.

מבט חטוף במחוגי השעון הזוהר העיד שזמנם הולך ודוחק. כבר אחרי חצות ועליהם להספיק ולהגיע בחסות הלילה אל פרוורי עיירת נווה המדבר כארכ. לשם כך יש לטפס ולהגיע לכביש ולהצפין כשבעים קילומטרים צפונה. לא נותר כבר פנאי לנסות ולהמתין לסיום מעבר השיירה. יהיה עליהם למצוא נקודה קרובה שבה השתלבותם בתנועה לא תעורר תשומת לב מסוכנת.

נתן היה מודאג. בשום פנים לא רצה להסתבך כבר בשלב כה מוקדם עם יחידות סדירות של הצבא. בעיקר תיעב מפגש עם אנשי יחידת מודיעין חשדניים, או עם סיור של המשטרה הצבאית העלולים להתעניין בחבורה.

מדוע, לכל הרוחות, סירב הזקן לשינוי במסלול הדרך?

גם אתמול, עת הקשיב בריכוז במשרדו של הזקן לפרטי מהלך המשימה, הדגיש הלה את הדרישה, וחזר ואמר – שבשום פנים אינו מרשה אלתורים או סטיות מהתכנון המדוקדק של פרטי מהלך הפעולה.

נתן שקע בשרעפים, המחשבות המתרוצצות פרעו את שלוותו... הכול היה כה פתאומי, בלתי צפוי, וכל זה רק מהשבוע האחרון...

* * *

רק שבוע אחד עבר... עד לפני שבוע חי נתן בעולם אחר...

בחדר הקטן, הנעים והממוזג שהועמד לרשותו בחודש האחרון אומנם לא היה חלון או צוהר אל החורשה הסמוכה, שטופת השמש, אך עם המכתבה בצבע חום בהיר וכורסת הבורג המפנקת נראה היה החדר כהתגשמות החלום של פקיד ממשלה זוטר. החניפו לו גינוני הכבוד המרומזים, ניסיונות ההתקרבות בחדר האוכל והחיוכים שהאנשים החלו להעניק לו לאחרונה, והמבטים החמים מצד הפקידות הצעירות במסדרונות הבניין. הוא הרגיש שזה עתה החל סוף סוף בדרכו לטפס מעלה במערכת הבררנית.

*המשך הפרק בספר המלא*