הקדמה
הם עמדו שם, פניהם קפואות, נטולות הבעה. בשבילם היה זה משחק ידוע מראש. הם יישארו כאן עוד עשר דקות ואז יחזרו לעיסוקיהם הרגילים. אריק כהן, ראש הממשלה, יחזור מכאן לעוד ישיבת ממשלה מורטת עצבים שבה ישתלח בו יריבוֹ מבית. המחשבה שיצטרך לטפל בכוכב הצעיר הזה לא הרפתה ממנו ביומיים האחרונים. הוא הרי הביא אותו לליכוד, ועכשיו הילד הזה חותר תחתיו.
הוא הסתכל על בנימין עוז, ראש המוסד שמינה, שעמד בזקיפות קומה ונראה כמי שמשגיח עליו בעיני הנץ שלו. עישון מופרז של סיגריות ״גולואז״ בלי פילטר ושתיית יתר של אלכוהול האפירו את עורו, דבר ששיווה לו מראה של איש חולה. מי שלא הכיר אותו והביט בדמות הארוכה הזאת היה בטוח שהוא עצוב. אבל זה היה רחוק מהמציאות. בשבילו אירועים כאלה היו חלק מהעבודה. עוד עשר דקות, חשב. יש הרבה עבודה שמחכה לו על השולחן - די, הוא ראה כבר הכול. יותר מדי שנים הוא במשרד מכדי להתרגש מהלוויות.
ואני עמדתי שם. אני שלחצתי על ההדק. איש מהנוכחים לא הסתכל עלי. הייתי שקופה, ככה זה הרבה יותר נוח. רעדתי, היה לי קר, למרות מזג האוויר החמים - עוז אפילו הזיע מעט וניגב מדי פעם את אגלי הזיעה ממצחו הרחב. הרגשתי שאם לא אשען על משהו - אפול.
האם לא אימנו אותי לעשות בדיוק את המשימות האלה? הייתי חייבת להשתלט על הסחרחורת. ידעתי שהחיים ימשיכו מכאן כרגיל, אבל שום דבר בעולם לא חזה את מה שקרה לי במשימה האחרונה.
אף אחד גם לא יֵדע את מה שאני יודעת.
ואני יודעת משהו שהם, רמי המעמד, לא יודעים.
חיוך עלה על שפתי.
