פרולוג
"שׁוּ אִסְמַכּ?" קול שאגה מאיים חדר את עננת ההזיה שאפפה אותי. אט־אט נפקחו עיני אל אור החדר הבוהק. הקצתי אל המציאות.
מוזיקה ערבית שהושמעה בקולי קולות הציפה את המתקן התת־קרקעי שהוחזקתי בו. חשתי אפיסת כוחות מוחלטת. רגעים מהמסע הארוך שעברתי הבזיקו במחשבתי כרצף של תמונות, החל ברגע שבו נתפסתי, דרך השעות הארוכות שבהן הובלתי בתא מטען של רכב וכלה בבטן מטוס כשאני פצוע וחרד לגורלי. כעת, משהסתיים המסע ומשהוסר הברדס מראשי, גאתה בי בעתה. כל צעד, כל נקישת ברזל, כל לחישה הדהדו בין הקירות והעבירו צמרמורת בגבי.
"שׁוּ אִסְמַכּ?! אַנַא סַאַלְתַכּ סוּאַל, יא אִבֶּן שרמוטה!" צרח האדם שניצב מולי.
הרמתי את ראשי לכיוונו, מתאמץ לעבור ממצב השכיבה העקום לכריעה. הוא צעק עוד משפט, אך ראשי המסוחרר והחולשה שאפפה אותי הקשו עלי להבין את דבריו. מפרקי ידי בערו מכאב, ומכיוון שידי היו אזוקות מאחורי גבי, הוחרף גם כאב הפצע מהקליע שבכתפי השמאלית. הוא נאנח אנחה ארוכה, כאילו כובד המצב מונח על כתפיו ולא על כתפי, התקרב אלי במהירות והניף את רגלו בעוצמה היישר לתוך הסרעפת שלי. הבעיטה היתה כה חזקה עד שלא נשארה טיפת אוויר בריאותי. ייללתי מכאב. משתעל ומשתנק, הרגשתי שעוד רגע אאבד שוב את הכרתי.
"טַּלַע עַלַיּ!" הוא צעק.
הפניתי את פני אל הרצפה. חששתי שבעיטה נוספת עלולה לגרום לי נזק בלתי־הפיך.
"לוּק אט מי!" חזר על דבריו באנגלית. "בִּדַּכּ נִלְעַבּ? יוּ וונט טוּ פּלֵיי?" שאל במבטא ערבי כבד.
הרמתי את עיני לכיוונו במבט של כלב מפוחד. בשנייה שבה פגשו עיני את עיני הנץ הקטנות והחומות, הוא סטר לי בעוצמה שהעיפה אותי מיד אל הרצפה.
"בחיים אל תסתכל לי בעיניים, אלא אם אמרתי לך, אִבֶּן שרמוטה..." קרא לכיווני, שוב בתערובת של אנגלית וערבית. "שאלתי אותך שאלה פשוטה - מה השם שלך?"
שמעתי אותו מתנשף מבעד לדופק לבי ולמוזיקה החזקה.
"שמי טיילר אוקוואן. אני אזרח קנדי. יש כאן טעות..." מלמלתי באנגלית, שואף ונושף בין מילה למילה.
"טַיֶּבּ... טַיֶּבּ, יא כַּזַּאבּ. אִסְמַע, יא אִבֶּן שרמוטה. אַנַא אִסְמִי קפטן חסן עַבְּד אֵל־עַזִיז. פַאהֶם עַלַיּ?" הוא קירב את פניו אל פני.
התמדתי בשתיקתי. ידעתי כי הדבר האחרון שעלי לעשות הוא להשיב לו בערבית. עוד בימי קורס הערבית וסדרת השבי בצבא למדתי שבמצב כזה עדיף שאשמור את השליטה בשפה הערבית לעצמי - כך אוכל להבין מה מתרחש סביבי בלי שחוקרי ייזהרו בלשונם. הודאה בכך שאני דובר ערבית תהפוך את החקירה לקלה בהרבה עבורו ורק תחזק בעיניו את היותי מֻחַ'אבַּרַאת - איש מודיעין, מרגל.
הוא ניגש אלי, אחז בכתפי והושיב אותי בכוח על ברכי.
"תקשיב ותקשיב טוב, יא כַּזַּאבּ. אצלי בחדר יש שלושה חוקים. אם תציית לשלושתם, יהיה בסדר ואני לא אפגע בך. אם לא תציית להם, אני אקרע אותך במכות עד שאמא שלך לא תזהה אותך, עד שאתה תצטער על היום שהיא הביאה אותך לעולם, עד שאתה תתחנן שאני אהרוג אותך. טַיֶּבּ? פַאהֶם עַלַיּ?"
ידעתי כי מרגע זה ואילך לכל מילה שלי תהיה השלכה, וכל ניואנס בתנועות פניו וגופו של חסן ישפר את יכולתי להבין כמה הוא יודע וכמה עוד מותר לי לשקר. רעדתי בכל גופי. למרות כל התרגילים והסדרות שעברתי בחיי, ידעתי שדבר לא יוכל להכין אותי למצב של שבי אמיתי, לאי־הוודאות המוחלטת, לחרדה ממצב שבו אכן אייחל למותי בלי שתהיה לי שום יכולת להביא את חיי לקִצם.
"אלה החוקים, אז תקשיב טוב, יא אִבֶּן שרמוטה. חוק ראשון, אני שואל ואתה עונה. חוק שני, אתה עונה רק על מה שאני שואל. חוק שלישי, אתה עונה אך ורק אמת לשאלות שלי. מבין?" הוא רכן לעברי, לפת את גרוני ודיבר כשפניו במרחק סנטימטרים בודדים מפני.
"עכשיו תחזור על חוקי החדר של קפטן חסן עבד אל־עזיז," אמר. המבטא הערבי הכבד שהתלווה לכל הברה והברה בדבריו, שנאמרו באנגלית, נשמע באוזני צורם ומורבידי.
"אתה שואל ואני עונה..." אמרתי באנגלית בקול רועד.
"טַיֶּבּ. חוק שני," קטע אותי.
הרעד בגופי התגבר והתקשיתי לסדר את מחשבותי.
"נו, אתה אידיוט או מה? חוק שני. ותענה מהר, יא כַּזַּאבּ!" הוא צרח לתוך פני, אחז בגרוני וחזר על מילותיו כשהוא מדגיש באטיות כל אות ואות, "רוּל נאמבֶּר טוּ! פַאהֶם? יו אנדרסטנד מי?"
הנהנתי. כף ידו הגדולה לפתה את גרוני. הוא שחרר את אחיזתו והמתין להמשך.
"אני עונה רק על מה שאתה שואל," אמרתי במהירות, ער לכך שהמבטא הקנדי שלי רחוק מלהיות מושלם.
"יופי. חוק שלישי?" הוא נעץ את מבטו בפני.
"אני עונה רק את האמת," השבתי במבט מושפל.
"יופי, אידיוט," אמר חסן. הוא נעמד על רגליו, ניגש אל הכיסא בצד החדר, הרים אותו באוויר והניח אותו מולי.
"שב על הברכיים ושב זקוף, היזהר ממני!" הוא הניף את ידו והצביע עלי באיום.
הכאב בכתפי, המוזיקה הערבית החזקה והפחד העצום מהעתיד לבוא הציפו את גופי בכמויות אדרנלין שלא חשתי כמותן מימי. מחשבותי התערבבו זו בזו ולא הצלחתי לשמור על ריכוז. צמא עז אחז בי, וראשי נשמט לאחר כל משפט שהצלחתי לחלץ מגרוני.
קפטן חסן עבד אל־עזיז התיישב על הכיסא וניסה ללכוד את מבטי. "טַיֶּבּ. עכשיו תקשיב מה הולך לקרות ותקשיב לי טוב. אני שואל אותך שאלות, אתה עונה לפי שלושת החוקים של החדר שלי. אם אתה שומר על החוקים, אני נשאר לשבת על הכיסא ואני לא מרביץ לך. אבל אם אני אחשוב ולו לרגע שהפרת את אחד החוקים שלי, אני מתקדם עם הכיסא לכיוונך, ואם אני אגיע עם הכיסא עד אליך, עד שלא יישאר לי יותר לאן להתקדם, אני מפרק אותך במכות בלי שום רחמים."
נשמתי בכבדות. שאיפותי ונשיפותי היו כה קרובות זו לזו, עד שלרגע קיוויתי שאכנס למצב של היפר־ונטילציה ואאבד את הכרתי. ניסיתי להאיץ את נשימותי ולהביא את עצמי לידי כך, אך ככל שהשתדלתי לשלוט בנשימה, כך התגבשה בי ההבנה שכל מערכות גופי עברו למצב הישרדות, כמו חיה שנתקלת בסכנה וגופה עובר לפעול באופן אוטומטי, מכין אותה לקפוא, להילחם או לברוח. ההבנה שהחופש נשלל ממני לחלוטין היתה קשה מנשוא. ידעתי שמעתה ואילך אני בובת סמרטוטים על חוט, וכל איברי, אולי למעט לשוני, נתונים לשליטתו של האיש שמולי. גם מצב ההכרה שלי נתון בידיו, תלוי בחסדיו, ברגעים שבהם יבחר לכבות את מתג ההפעלה שלי וירשה לי לצלול אל השקט שבאיבוד ההכרה. בלי להרים את מבטי, ניסיתי להעריך את המרחק שחצץ ביני לבין כיסאו של חסן. שיערתי שלכל היותר מפרידים בינינו שני מטרים. היה לי ברור שהמרחק הקטן ממילא יצטמצם עם כל תשובה שאומר ולא תמצא חן בעיניו. הייתי מפוחד מכדי להתחיל לדמיין מה יקרה ברגע שהמרחק יצטמצם לאפס, אבל הנחתי שבתוך זמן קצר אגלה את התשובה בדרך כואבת למדי.
קפטן חסן נשען על גב הכיסא שלו, הניח את כפות ידיו על ברכיו וחזר אל השאלה הראשונה, שניצבה כצומת בין הדרך לאמת לבין הדרך לשקר.
"שׁוּ אִסְמַכּ? יעני, ווט איז יוֹר נֵיים?" שאל בקול שקט.
"שמי טיילר אוקוואן, אני סוחר יהלומים קנדי. מה אתם רוצים ממני? זאת טעות... טעות גדולה..." השבתי במלמול ארוך ומפוחד. לא שלטתי בנימת קולי, שעלה וירד, אבל התאמצתי ככל יכולתי לדבר במבטא קנדי מדויק, שבכל סיטואציה אחרת הייתי משתמש בו ללא כל קושי.
חסן לא הגיב במילים. הוא קידם את הכיסא שלו כמה סנטימטרים לכיווני, אחר כך השתתק לרגע ארוך, הרים את זרועותיו ושילב אותן מאחורי עורפו.
"בגלל שרק התחלנו, אני אסביר לך למה התקרבתי אליך. אבל אני לא מתכוון לתת לך יותר מדי הסברים בהמשך, אז תתרכז, אחרת אתה תשלם על זה. אתה מקשיב, אִבֶּן שרמוטה?"
הנהנתי לאישור.
"תענה שאני אשמע!" צרח ונעמד על רגליו.
"כן!" קראתי בקול, וראשי צנח שוב לכיוון רצפת החדר.
"אני שאלתי אותך במה אתה עובד? אתה מעז לשאול אותי שאלה? שאלתי אותך אם זאת טעות או לא טעות? שאלתי אותך מה השם שלך. בתשובה אחת עברת על כל החוקים בחדר של קפטן עבד אל־עזיז. אני שואל - אתה עונה. אתה עונה רק על מה שאני שואל. אתה עונה רק אמת. זאת הפעם האחרונה שאני מסביר לך. ועכשיו אני שואל שוב, שׁוּ אִסְמַכּ, מה השם שלך?"
"השם שלי הוא טיילר אוקוואן," עניתי בלחישה.
חיכיתי לשמוע את חריקת הכיסא המתקדם כמה סנטימטרים נוספים, וזו אכן הגיעה לאחר שניות ספורות.
"אִנְתֵּ כַּזַּאבּ. אתה שקרן," אמר חסן ורכן שוב קדימה.
"בן כמה אתה?" שאל.
"אני בן שלושים וחמש," השבתי במהירות. הכיסא שלו נותר במקומו.
"מה תאריך הלידה שלך?"
"עשרים ואחד בפברואר אלף תשע מאות שמונים ואחת," אמרתי במהירות את תאריך הלידה הכתוב בדרכונו של טיילר אוקוואן.
"בשביל מי אתה עובד?" שאל מיד.
"אני סוחר יהלומים קנדי, אני הבעלים של חברת ג'נסיס."
הכיסא חרק, ובזווית עיני הבחנתי בקפטן חסן מתקרב לעברי. תהיתי כמה תשובות שלא ימצאו חן בעיניו עוד נותרו לי לפני שיכלה בי את זעמו.
"מי האישה שהיתה איתך בחדר?"
"דיאנה. היא אשתי. מה עשיתם לה?"
חריקה ארוכה במיוחד נשמעה וחסן התקדם כחצי מטר נוסף לכיווני.
"איך אמרת שקוראים לאישה הזאת שאתה אומר שהיא אשתך?" שאל.
"שמה דיאנה אוקוואן," השבתי במבט מושפל. הכיסא של חסן נותר במקומו.
"כמה זמן אתה ודיאנה נשואים?" שאל.
נזקקתי לכמה שניות כדי להיזכר בסיפור הכיסוי הזוגי שלנו. שאפתי ונשפתי והקצנתי את תחושת הבלבול והסחרור שאחזה בי.
"כואב לי מאוד..." מלמלתי. פלג גופי העליון התנדנד, ולרגע חשבתי שאני עומד להתמוטט על ברכיו של חסן. מחשבות מפוחדות השתלטו עלי. אמדתי את הסנטימטרים המעטים שחצצו בינינו, ושוב תהיתי כמה הזדמנויות נותרו לי בטרם יצטמצם המרחק לחלוטין, ומה יהיה גורלי ברגע שבו לא יישאר לחסן מרחב לקדם לעברו את הכיסא.
"כמה זמן אתה ודיאנה נשואים?" צרח חסן לכיווני.
"חמש שנים," השבתי במהירות.
"למה באתם למוסקבה?"
"באתי לפגוש לקוחות, למכור יהלומים," עניתי אינסטינקטיבית.
רגלי הכיסא חרקו וכעת יכולתי להריח את גופו ואת הבל פיו של חסן, להבחין באגלי הזיעה שלו, שנשרו אל הקרקע והותירו אגמים זעירים על הרצפה.
"מה עשיתם במלון שהישאם בשארי התאכסן בו?"
למשמע שמו של הישאם צנח גופי לרצפה ודמעות של אימה זלגו מעיני אל צווארי, וכשנחתו על רצפת החדר, הבחנתי עד כמה קרובים אגמי הזיעה של חסן לאגמי הדמעות שלי.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר..." עניתי, נותן לדמעות לצבוע את קולי, מיישם ללא קושי ומבלי להתכוון את ההנחיה מסדרת השבי בצבא: להיראות חלש כדי ששובי ירחמו עלי.
הכיסא של חסן חרק חריקה נוספת. כעת טפטפו אגלי זיעתו היישר מפניו אל קודקודי. זיעתו התמזגה בדמעותי, ומבטי נתקל בכרסו המשתפלת שכוסתה במדי צבא ירוקים. הוא לפת את פני בכפות ידיו ורכן לעברי בצורה אטית ומחושבת, ואז קירב אלי את פיו, שלחש הברה אחר הברה אל תוך מצחי.
"ווט איז יור ניים?"
שאיפותי ונשיפותי הרטיטו את פני בידיו. כמו רובוט מתוכנת היטב, ואף שידעתי כי אשלם על כך מחיר כבד, חזרתי על שמה של ה"אגדה", שם הכיסוי שלי, שם הדמות שבחסותה ביצעתי משימות ברחבי העולם ושבתוך עורה ביליתי שעות כה רבות עד שלעתים הרגשתי יותר כמו טיילר אוקוואן מאשר כמו דניאל גורדון.
רגע לאחר מכן התרוממה ברכו של קפטן חסן עבד אל־עזיז אל סנטרי והעיפה את ראשי לאחור. הוא הטיח אגרוף עוצמתי בלחיי השמאלית, נעמד על רגליו ובעט בכל גופי בעיטות בלתי־פוסקות וחסרות רחמים. הרגשתי את עיני נעצמות, כמו צוהר שנסגר לאטו ומחשיך את העולם. איבדתי את הכרתי.
