אני לא מומחית גדולה בהיסטוריה אבל אוהבת לחשוב על עצמי כעל משהי שהידע הכללי שלה בנושא הספציפי של ההיסטוריה של מדינת ישראל הוא מעל הממוצע. עד שבא אסף ענברי והראה לי שאני בעצם לא יודעת כלום. ענברי כותב על שלושת אדמו"רי השמאל, יערי, טבנקין ומשה סנה. השמאל שמשמאל למפא"י. יערי, אני יודעת, קשור לקיבוצים… טבנקין, פה אני כבר קצת מתערערת, ומשה סנה? מי זה משה סנה, פוליטיקאי, נכון? מטעם איזו מפלגה? היה בתפקיד בכיר בהגנה... אבל מה אחר כך? ענברי לא מרחם על הקוראים שלו. הוא זורק אותנו היישר למערבולת הפוליטית הפנימית של השמאל שמשמאל למפא"י ומימין לרק"ח, זורק שמות, מקומות, אירועים ומצפה מאיתנו לשחות בבטחה עד הקצה השני של הספר בלי גלגל הצלה. אוקיי, אני מניחה שאפשר לפתוח ויקיפדיה אבל אישית קראתי תוך שבת אחת והגעתי לויקיפדיה רק במוצאי השבת, כשהספר כבר נקרא ברצף ובלי יכולת להפסיק. כמות הפעמים שבהן מלמלתי לעצמי "מה?? בחיים לא שמעתי על זה!" מתחרה רק בכמות הפעמים שבהן הקראתי למאזינים (בעל כורחם?) קטע קצר או שורת מחץ מתוך הספר שפשוט הייתי חייבת לחלוק עם מישהו. בגלל הדיוק, הסרקזם, העניין ההיסטורי, הניסוח המושלם. סיפורים קטנים, אישיים, נמהלים במהלכים גדולים, בהיסטוריה גדולה. תמונות מצטיירות לנו מול העיניים מתוך מילים, קטעי יומן, מכתבים ומעשים, ללא תיאורים של הלכי נפש ומחשבות. והסיפור הגדול שנרקם מול עינינו הוא סיפורו של השמאל הישראלי: סיפורם של הקיבוצים, סיפור הרומן הנכזב של השמאל הישראלי עם רוסיה הקומוניסטית, סיפור המפגש הכואב בין האידיאולוגיה הלוהטת ליום יום המדכדך של העשייה הפוליטית. ואולי יותר מכל - זהו סיפורם של אנשים מאמינים. אנשים שהגיעו ממשפחות של רבנים ואדמו"רים, ענברי מזכיר את אבות אבותיהם של גיבוריו יותר מפעם ולא במקרה, ואולי לא ידעו לחיות אחרת. את האידיאולוגיה הדתית הם המירו באחרת, אבל לחיות ללא מטרה גדולה, ללא אמונה ענקית, בוערת, כזאת שנבחנת מול חבטות המציאות ויכולה לה שוב ושוב - הם לא ידעו.
גם אם לא הכל נכון והנכון לא מדוייק - זריקה מהממת אחורה בזמן. הבנה מאוחרת אודות המפלגות והפלגים השונים בשמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי של ימי ראשית המדינה. קריאה בצמוד לויקיפדיה היא חובה. ומעשירה את ההנאה מהספר. תודה.
לדעתי זהו הספר הכי טוב שכתב אסף ענברי, והכי טוב שקראתי על השמאל הישראלי הסוציאליסטי. ענברי מצליח לספר בבהירות, ועם קצת הומור, סיפור שספרי היסטוריה מקצועיים מצליחים איכשהו לפספס, על ידי כך שהם מציפים אותנו בים פרטים טרחניים וחסרי חוט מקשר. ענברי, לעומתם, עושה זאת בצורה חדת אבחנה, מרגשת ואנושית.
ספר מרתק, מספר רגעים היסטוריים ומאבקים פוליטיים בדרך ספרותית ושפה מרתקת. לקחים ומשמעויות לאנשים ופוליטיקה שמהם אפשר להשליך גם לפוליטיקה ופוליטיקאים היום, שלא לדבר על ההיסטוריה הציונית והקמת המדינה. נהניתי מאד
כתוב מעניין וקולח. לא פשוט לכתוב היסטוריה כעלילת מתח אנושית וענברי עושה זאת יפה מאוד
אסף ענברי ממשיך את כתיבתו המעולה מהספרים 'הביתה' ו'הטנק', ממש יפה לראות איך נושא שיכול להיות כה משמים הופך בידי עט (מקלדת) האומן של ענברי לסיפור כה מרתק ומעניין.
הספר כתוב מצוין, אסף ענברי יודע לספר סיפור ובכתיבתו הופך את הדמויות לחיות ומחיה את התקופה ואת רוח התקופה. מה שכן, יש נימה מסוימת של זלזול כלפי הדמויות הראשיות והצגה של העשייה הפוליטית, חברתית, משפחתית ואישית שלהן באופן נלעג. שבעיני זה חבל ופוגם. אם הדברים היו פחות ציניים ויותר מחוברים לנקודת המבט של דמויות כמו טבנקין ויערי, הייתי אולי מצליחה להבין למה הלכו באופן עיוור אחרי ברית המועצות, גם כשעוללה זוועות וגם כשפנתה נגד הציונות ואפילו נגד חבריהם שלהם - אבל התעלומה הזאת למשל לא נפתרת, בגלל אותה נימת זלזול שמביטה בדמויות מבחוץ ואף מלמעלה. ועם זאת ספר מצוין
ספר מעולה. היכרות כמעט אינטימית עם דמויות ששמעתי את שמם בהערצה או בגינוי בילדותי ובנעוריי. לעיתים הסיפור גולש לציניות שמעלה חיוך ובה בעת מציירת את הדמויות כבשר ודם. הציניות עזרה לסיפור להוריד את שלושת המנהיגים מהאולימפוס.
מסמך הסטורי מרתק. כתוב כיתר ספריו של ענברי בתמציתיות מלאת חן והומור.
מפורט ומרתק ובמיוחד למי שזו הייתה הוויתם. דינאמיקה של עושים אל מול חולמים.
ספר מרתק. לעתים מעט אירוני מדי, בעיניי. אבל בעיקר קולח. מתאר ענקים כבני אדם, ובני אדם כענקים. מעולה.
שנון, מלא הומור שחור וציניות. קולח, נאמן להתרחשויות ההיסטוריות אך משלב גם דמיון ופרשנות אישית. מחזיר את דמויות הענקים (בעיקר בעיני עצמם) לגודלם הטבעי.
ברובו מעניין בעיקר לחובבי פוליטיקה ואידאליזם עתיק שהיום נקראים םשוט היסטוריה. עיתונות מגמתית שלטה בדעת הקהל והשפיעה רבות על עולם עם רדיו ממלכתי וחסר טלוויזיה. זר וצעיר לא יבינו כלל מה פילג את העם בשנות המדינה הראשונות ולא את האידאולוגיה שהניעה את מנהיגי היישוב. ה"פיקנטריה" היא הפחות מעניינת בספר. מומלץ ביותר לגיל השלישי.
אין כמו רכילות עסיסית בת מאה שנים. משתבחת עם הזמן וכל הזמן. אסף ענברי הגיע להישג אדיר כשהן מצליח לגרום לי להיות משוכנע שישב ליד יערי, טבנקין וסנה בעודו כותב ספר זה. מעולה.
ספר טוב שפורס לפני תקופה משמעותית בתולדות המדינה דרך אנשים גדולים פשוטים.
על אנשים גדולים שבזכותם ולמרות קיומם קמה מדינה. אסף הצליח להפוך סיפור מפוהק למעניין בזכות יכולת כתיבה והמנעות מנפילה לפרטים מיותרים. כאחד שנולד אחרי יום הכיפורים קצת מצטער לדעת את מה שלמדתי מהספר אבל שמח בכל זאת.
ספר מדהים. התפקחות צרופה. נהניתי לקרוא .... השמאל התפורר לרסיסי סמול הרבה לפני ביבי
התלהבתי. דמויות וביטויים מימי ילדותי בתל אביב הקטנה קיבלו צבע וטעם חדשים בקונטקסט חי ואנושי. מה גם שמצב המדינה מרוויח נדבך נוסף על המתרחש היום מההיסטוריה של ימי הקמתה
וואו. איזה ספר... מהנה ומרגיז ומעורר למחשבה ומצחיק ומדכא. הכל ביחד. האמת הלא נעימה של החיים. חשוב לקרוא!
אדיר כל כך מעניין עצרתי כל כמה עמודים וחשבתי שזה לא יכול להיות ובדקתי בוויקיפדיה ואכן הכל היה. איזה כישרון קניתי את שני הספרים האחרים של ענברי והמלצתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע
ספר מקסים וזורם בקריאה, כמו כל ספריו של אסף ענברי, סוקר את התקופה ומסביר בצורה יסודית וגם מצחיקה את הקונפליקטים שהשפיעו על חיים של כל כך הרבה אנשים
נפלא, שנון, ידע עצום בהיסטוריה האישית של כל אחד, ממשיך את סיפרו הנפלא "הביתה"
ספר מעניין וחשוב, כתוב בצורה מעוררת עניין בהיסטוריה של הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי... כמה מהעובדות שמופיעות שם ממש מפתיעות, במיוחד הדבקות הבלתי מתפשרת בברית המועצות, גם כשזו איכזבה... הפער בין התנהגות המנהיגים לבין הערכים שהם הטיפו אליהם... ועוד ועוד.
ספר מרתק, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת התוכן. ספר ל'מתקדמים' בנושא, לדעתי בהחלט לא מומלץ כקריאה ראשונה למי שאין לו רקע הסטורי ספציפי
ספר מרתק שמשלב פרוזה והיסטוריה של דמויות ומנהיגים ישראלים שמעט נדחקו מהתודעה הציבורית
יוצא מן הכלל! ספר שנקרא בנשימה עצורה ועושה סדר באשר לכל מיני תהליכים היסטורים שקרו בארץ. וכמובן מאיר באור אחר ושונה את הדמויות המרכזיות. תודה לך אסף! מחכה כבר לספר הבא
כתוב נהדר באירוניה וחמלה. שופך אור ומעמיק באירועים מלפני שבעים שנה ויותר שהדים שלהם נשמעים עד ימינו אנו. נע כל העת בין האישי והפרטי שבתוך ליבם של הגיבורים, לבין העשייה הציבורית והאידאולוגיה. המבט של ענברי, ככל שהוא חודר ונוקב, אינו שיפוטי. זאת הוא מותיר לקורא. קריאה חווייתית ומהנה ביותר שמותירה אותך שקוע במחשבות על שהיה ושהווה.
ספר מעניין,מרתק,ומעולה. על תקופה מרתקת בתולדות עם ישראל. על אנשים שהיו ואינם, ולא קמו שכמותם עוד.
רומן היסטורי מדהים. העובדות ההיסטוריות מדוייקות, לא מצאתי אפילו אחת שאינני זוכר ממקור אחר. להבדיל מרומאנים קלאסיים, כא יש שלושה גיבורים הלא הם הדמויות הראשיות של השמאל הסוציאיליסטי בארץ ישראל טבנקין יערי וסנה. שלושתם גם היו אנטגוניסטים האחד של השני. האנטגוניסט הגדול המשותף לשלושתם, היה בן גוריון. הדמות המעניינת מבין השלושה היה כמובן סנה. אדם שעבר תהליך הפוך ממרבית האידאליסטים עלי אדמות. בצעירותו היה בורגני וכככל שהתבגר הלך שמאלה, עד שנעשה אנטי ציוני ועבד מתרפס של הדיקטטורה הסטליניסטית סובייטית הרצחנית, אם כי באחרית ימיו חזר בתשובה לציונות. אני חושב שהחלק הזה חסר בספר. בכלל שלושת הגיבורים מעוצבים להפליא, אני מניח שכאן נטל הסופר לעצמו חירות ספרותית מוצדקת ולא כול פרט הנוגע לגיבורים מגובה בכתובים כמו בתיאור הכרוניקה ההיסטורית. בסיכום רומן היסטורי מעולה, היכול ללמד אותנו היסטוריה, למרות שאינו ספר היסטורי.
ספר מרתק, קולח מצחיק . למדתי ממנו המון על קום המדינה, בצורה הכי כיפית ומרתקת. גם אם מדובר בסיפור , חלקו הגדול והחשוב- אמיתי
כתוב מצוין. טורד שלווה. נוסעת היום לשמוע השלמות מפי הדוד הנהדר שלי, שחי בקיבוץ כל השנים, זוכר הכל ומנתח בחריפות ובתבונה את המהלכים ההיסטוריים.
כתיבה מדהימה, מרתקת. דרך מרעננת ללמוד על ההיסטוריה של כולנו. נותרתי עם געגוע עמוק למנהיגות אנושית ואידיאולוגית, לחברה שעוסקת כל הזמן בבחינת ערכיה, שמעצבת את דרכה ודמותה ושנאבקת למען עתידה.
קראתי את הספר בנשימה ארוכה אחת במהלך טיסה. הכישרון של ענברי לתאר דמויות ואירועים היסטוריים כמו עיתונאי המדווח בזמן אמת הוא ייחודי ונדיר. הדמויות מקבלות עומק ותיאורם נע בין ביקורתיות צינית כמעט ליגלוג לאמפתיה. מאד מומלץ.
קריאת חובה לכל ישראלי. מצד שני אולי מוטב היה לי שלא לקרוא ולהישאר עם התפיסה התמימה והנוסטלגית ביחס לאנשים שהקימו את המדינה. עצוב לגלות את כל הסחי והזוהמה. חשבנו שהפוליטיקה היום בשיא הלכלוך שלה, מסתבר שלא…
בתור בת קיבוץ השומר הצעיר היה לי מעניין ביותר לקרוא את המסע של המנהיגים שהקימו את המדינה, כבני אדם עם חולשות, חוזקות ואמונות.
ספר מרתק, כתוב ביד אומן. מדהים לגלות כמה פלגנות היא מנת חלקו של השמאל הישראלי וכמה טוב שבן גוריון הפרגמטיסט הוביל. לקח לשנים הבאות....
ענברי מומחה בניפוץ מיתוסים וחשיפת ערוותם של מייסדיהם כשהוא מוסיף לסיפורים תבלינים מעוררי ענין. זהו ספר על קליקה קטנה ששלטה במדינה בימים שלפני ואחרי הקמתה כאשר במסווה של ערכים ואידיאולוגיה היא דאגה רק לעצמה. הספר כתוב נפלא אבל לאורך הקריאה לא הרגשתי נפלא בכלל ונעתי מהפתעה ועד זעזוע. אלה האנשים שעיצבו את חיי, את חיי הורי והסבים שלי. נשבענו בשמם, רבנו את המלחמות האדיוטיות שכפו עלינו נלחמנו זה בזה וחשבנו שיש לנו אידיאולוגיה ברורה כאשר כל מה שענין אותם היה לעשות לביתם, לעצמם, לתשוקותיהם ולאגו שלהם. כמה טפשים היינו !
מרתק, למי שמתעניין בפוליטיקה ובהיסטוריה של השמאל. כתוב היטב ורהוט, המון פרטים קטנים כגדולים, אנקדותות וידע לרוב.
ספר מרתק. הקוסם מאפיקים עשה זאת שוב. וכמו אז גם עכשיו הוא לא חושש להסתבך עם אנשים שחוו את הארועים המתוארים על בשרם או עם צאצאיהם של הדמויות. ואכן יש שאלה גדולה לגבי מידת הדיוק ההיסטורי, אבל כאמור הספר מרתק, אנושי, למרות הסרקזם ולמרות שהנושא על פניו אמור להיות אחד המשמימים אם לא ה.
קראתי אותו בשקיקה ובעניין רב. כתוב כמו מאחרי הקלעים של ההיסטוריה הפוליטת בישראל של אז. תודה על החוויה
אסף ענברי הצליח להעביר שעור בהיסטוריה של מנהיגי הישוב בצורה חייה ומעניינת… מומלץ מאד!!!
אסף ענברי במיטבו - קולח שנון מרתק - משאיר טעם של עוד. הספר הטוב ביותר שקראתי חוץ מ הביתה שגם היה יוצא מהכלל טוב.
הדרך המיוחדת שמצא אסף ענברי לספר לנו את גלגולי השמאל הישראלי במשך עשרות שנים הייתה מרהיבה בעיני. הוא סיפר על הדמויות, שהיו עד עתה ''פלקטים'' בעיני, באופן כל כך אישי, עד שכל הסיסמאות הפכו לתוצרים מובנים של חוויות ילדות, בעיות פסיכולוגיות אנושיות וכד' וכך ניתן היה לקבל מושג אישי מחויך על האירועים הגדולים שעיצבו את פניה של המדינה ומשפיעים על דמותו של השמאל הישראלי עד ימינו.
ספר מרתק אם כי ארוך מדי ולא ערוך מספיק טוב. נתן לי הארה חדשה וביקורתית על כל מה שחויתי לטוב ולרע כילדה בעין חרוד. פתאום הבנתי למה כולם חשבו אותו דבר, למה היה לי קשה עם הנוקשות והשחצנות העין חרודית ולמה תמיד הרגשתי שם לא שייכת. ולמרות זאת אהבתי מאד את התיאור האנושי של יצחק טבנקין על גדולתו ועל חולשותיו. מומלץ מאד
ספר נפלא לכל מי שהנושא קרוב לליבו. מתאר בכישרון רב את התקופה. מחקר היסטורי עמוק שמונגש בצורה קלילה ומענינת. אי אפשר להפסיק לקרוא. פעם ראשונה שהצלחתי להבין כמה התמיכה בברית המועצות היתה מסוכנת ואיך יתכן שתמכו כאן בסטלין כשכבר היה ידוע מה הוא עשה וגם את הסיבות לפילוג בתנועה הקיבוצית. הלוואי שימשיך לכתוב גם על נושאים של היום.
מדהים. מעניין. בלתי רגיל. לקרוא ולא להאמין. אותה הפוליטיקה. אותן אינטריגות. אותן שנאות- ואף יותר. מרתק.
אהבתי מאוד ! הסטוריה ישראלית הכתובה בעטו השנונה של ענברי . מעניין היה לקרוא ( עם חיוך ) על תנועת השומר הצעיר ומנהיגיה . החלום להקים את מדינת ישראל ולחיות לצידה של ״ אמא רוסיה ״ חלום שנגוז…..
מעולה. מרתק. משתמש בשפה כתבנית של הסיפור. כלומר תבניות השפה תואמות את המציאות המסופרת. .
ספר מצויין נוסף של אסף ענברי היה מרתק לקרוא על ותיקי ומקימי תנועת העבודה ומפ"ם של פעם... גם משפחת אשתי מבוברויסק וקרובים של ברל קצנלסון ויצחק שמעוני אז בכלל היה מעניין ללמוד שגם טבנקין קשורים למשפחה. עשה חשק להתעדכן וללמוד על התקופה והאישים שבספר. ממליץ בחום.
קולח כרגיל, מרתק, ובעיקר מעלה כמה תהיות איך קניתי את האידיאולוגיה המוזרה הזאת בשמוץ בגיל 14
אנושי מאוד. צובע לפתע את ענקי השמאל של התקופה באור אנושי במידה ממוצעת עם חולשות ככולם תאוות כוח בלתי נשלטת נהנתנות צבועה ואשליות מגוחכות. כתוב בכשרון רב שפה וקצב קולח מהנה מאוד
כתיבה קלילה, הרבה הומור, ובכל זאת זה ספר עצוב וכואב, ולא פחות מכך - מדאיג. כי למרות שמאז התקופה המתוארת בו חלפו עשרות שנים, למעשה שום דבר מהותי לא השתנה. אני נזכרת בספר המצויין "מצעד האיוולת היהודי", ולא יכולה שלא לחשוב ש"הספר האדום" הוא המשכו.
נהניתי מאד. קולח, אינטליגנטי, מצייר בבהירות ובאופן מרתק את הכוחות ויחסי הכוחות במפה השמאלית ערב הקמת המדינה ולאחריה. גם השכלתי וגם התמוגגתי. כיף.
ספר מצוין, כתוב קולח ומרתק כמו ספר מתח טוב. לכל מי שמתעניין בתוולדות הציונות מפרספקטיבה של האישים שדחפו והקימו את המדינה מתוך להט אידאולוגי עצום ויכולת ביצוע אדירה, תוך קרבות אגו שליוו את כל התהליכים והשפיעו עליהם עד היום. מומלץ אם רוצים להבין "מאין באנו" ולמה.
סקירה מצויינת לתקופת טרום המדינה ולתקופה הקצרה שלאחר הקמת המדינה מבעד לעיניים של השמאל הישראלי
ספר מצויין. תיאור מרתק בנימה קצת ביקורתית וקצת חייכנית על התפתחות התנועה הסוציאליסטית בישראל על כל רבדיה וסעיפיה.
ספר נפלא כתוב ביד אמן ושם את הזרקור על תקופה מרתקת בדבקות האידיאולוגית של דור מדהים
סיימתי קריאה ראשונה ומיד עברתי לקריאה שנייה.ספר מרתקעם תובנות אירוניות מתוחכמות.
מסמך מרתק על השמאל הישראלי שכבר איננו, ועל מפא״י - הימין של אותם ימים. מתברר כי אין חדש במרחב הפוליטי הישראלי. גם אז כהיום, יחסים אישיים הכתיבו חלק גדול מהמהלכים הפוליטיים . מעניין ביותר וכתוב באופן מרתק
ספר מעולה. מרתק מעניין מזכיר נשכחות מלמד ונותן את הכבוד הראוי לשמאל המושמץ היום. אסף ענברי סופר מעולה!
מצויין! פעם ראשונה שאני קורא את אסף ענברי ומתברר שמדובר בסופר פשוט מעולה! ואחריי הספר הזה כל מה שמתחשק זה לקרוא את שאר הפסרים שלו.
אסף ענברי מביא את עלומיו של השמאל הישראלי בכל עצמת הכישרון המופלא שלו להפיח רוח בעצמות היבשות. דמויות שמעולם לא חשדנו שיש בהן בדל אנושיות קורמות פתאום בשר והנה הן מרגשות ,כואבות, מתנצחות ומובסות תוך כדי שהן בונות מדינה . ספר חובה .
ספר מרתק. כמי שגדל בבית שקראו בו את "על המשמר" רבים מהדמויות בספר היו מוכרות לי והיה מעניין לגלות אותן מחדש בפרספקטיבה של למעלה מחצי מאה. חבל רק שהמחבר לא ציין תאריכים של אירועים מרכזיים . זה היה עוזר לעשות סדר כרונולוגי בהשתלשלות העניינים.
פנטסטי. תודה לאסף ענברי על כתיבה ייחודית שיוצרת נדבך נוסף בזיכרון הישראלי .
ספר מעולה, הומור מושחז והרבה מאד ירידות על המנהיגים. מה שכן, כדאי לזכור - עם כל הכבוד לציניות (ואף לליגלוג הלא מועט) - אותם מנהיגים מניפולטיביים ופוליטיקאים שידעו להתחמק מעבודה ו"לברוח לשליחות" הם אלו שהובילו את הקמת מדינת ישראל. מה שמגיע מגיע...
מעולה! מומלצת הפרספקטיבה שמראה שהיו זמנים בהם היינו יותר מפוצלים, יותר פנאטים, יותר אלימים ובאותו זמן בונים את מדינת היהודים בצל כאב אפר הנירצחים
ספר מרתק. דמויות פוליטיות אנושיות ועדין נאמנות לעצמם. הספר מעורר תובנות רבות לפעמים מצחיק לפעמים מכאיב. זו ההיסטוריה
תאור מדהים של מלחמות הגוג-ומגוג בין אגו לאגו של אנשים אמיתיים, מנהיגי הציונות במדינה ישראל ההולכת ומתהווה. ענקי אגו ליליפוטיים שהיו מוכנים לרצוח זה את זה על עניינים שהחשיבות העקרונית שלהם נראית היום כמו זו של סוגיית ה-מאיזה-צד-יש-לשבור-את-הביצה. תוך כדי קריאת הספר קשה שלא לתהות איך בכל זאת עלה בידה של מדינת ישראל לבקוע מבייצת המריבה הזאת. ועוד תהייה מטרידה עולה מן הספר: על אף הקיום ההיסטורי המוכח של עלילתו וגיבוריו: טבנקין, יערי, חזן וסנה, לפני, בעת ואחרי קום המדינה - האם זוהי לא תמונת ראי שלנו עצמנו, בעצם ימים אלה? והאם גם הפעם תצליח בייצת המדינה לשמור על שלמותה, או שמא כמו האמפטי-דמפטי - היא תתרסק לה. וכל אנשי המלך וכל פרשיו כבר לא יוכלו לתקן את המצב...
מרתק, מצחיק ועצוב. אסף ענברי הצליח להפיח בפרק ההסטוריה הזה עולם ומלואו: מצד אחד טירוף, קנאה, שנאה, עיוורון ללא פשרות, ומצד שני אהבה ועצב על מה שהמנהיגים האלה, השבויים בכוחות חזקים מהם, עשו לעצמם ולנו.
ספר ממש גאוני. הסיפור על הויכוחים האידיאולוגיים במחנה השמאל שהיה אז במרכז מצחיקים ומעוררי מחשבה בעת ובעונה אחת. פשוט לא להאמין. מומלץ לכל מי שמתעניין בתולדות הציונות והמדינה בדרך
מצוין, מרתק, מדויק. נקרא בלי הפסקה ומשקף היסטוריה של השמאל של הארץ הזאת בעין חצי דומעת וחצי צוחקת. נהדר
חתיכת היסטוריה של מדינת ישראל מסופרת מזוית מבטם של מספר דמויות מובילות. הסיפור מעניין וזורם.
מדהים. מעניין ומרגש. מצד אחד זאת ההסטוריה שלנו ומצד שני כאילו עולם אחר שאנחנו לא ממש הכרנו
פגשתי מאמר של אסף ענברי על העברית, שפה רבת פעלים והלכתי שבי מיד. מרז אורבת לספריו ונהנית. גם הספר הזה נפלא לקריאה. לבת של קומוניסטים שהיו למפמניקים ובהמשך מערכניקים - מצער. לשוחרת שלום - מאתגר. ממליצה בחום, כמו על כל ספריו של אסף ענברי.
אני רוחש כבוד לכל אדם באשר הוא. אני רוחש מנת אחת אפיים של כבוד לכל מי שיכול לעקוב אחרי סבך הפילוגים, האיחודים, הקרעים, האיחויים, הבגידות והפיוסים של מחנה השמאל בארץ משנות השלושים עד שנות הששים. אסף ענברי נותן לנו פירוט מרגש, מוחשי ומעמיק של הדמויות המרכזיות בשמאל של התקופה הנ"ל, שאת השמות של דמוניות אלו אנחנו מכירים על-פי-רב כשמות של רחובות. כדי ועוד איך.
מאוד נהניתי מהספר ומצורת הכתיבה. מפ"ם היתה נוכחת אצלנו בבית בגלל אבי שהיה "מפמני"ק שרוף". אני זוכרת הרבה דברים גם כילדה והספר גם עשה לי סדר בזכרונות. כל הכבוד לאסף עינברי!
ספר מרתק, כתיבה קולחת, מתאר באופן אנושי ,שנון, ועם הומור, את קורות שלושה מהמנהיגים הישראלים השמאלנים החשובים ,בתקופות מאוד סוערות ורבות תהפוכות שלפני קום המדינה והשנים הראשונות לקיומה. לא יכולתי להניח מהיד.
ספר מצויין למי שהשמות האלה - יערי,טבנקין,סנה - היו ידועים לו מקודם.חסר לי סוף דבר - כיצד. נגמרו עלילותיהם ועליהם של שלושת האישים
ספר מרתק על אנשים שבנו את הארץ הזאת וגם קצת הרסו. גם האבתם וגם שנאתם הייתה קיצונית. ספר עיון הכתוב בצורה סוחפת.
ספר מרתק, החזיר אותי לימי נעוריי, חניך בקיבוץ של השומר הצעיר. וליכולת של אותם אנשים לראות רק את מה שהתאים לתורה שלהם ולסווג את כל השאר כתעמולה קפיטליסטית…
מאוד אוהבת את סגנון האנדרסטיימנט של ענברי, וההומור המרומז. בהחלט גרם לי לחשוב על כמה דברים מחדש.
מעולה. כתוב נהדר. סוף סוף הבנתי מה קרה בשנים הראשונות של ישראל
ספר מרתק, מאפשר לטעום מהחיים של ראשי תנועות העבודה מראשית המאה שעברה. תקופה שלא נותר דבר ממנה היום
הצצה מאד מעניינת אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית בחיתוליה.כתיבה קולחת, עוד ספר מהנה ומעשיר של אסף ענברי.
להפתעתי הספר עורר בי אופטימיות. אם חבורת פסיכים כאלה הצלחות להוריש מדינה די סבירה משהו משהועבורנו יתכן שגם חבורת בן גביר, סמוטּריץ ודומיהם אחרי מידה של הרס עצמי ישאירו
כתיבה שנונה ,מושחזת ומהנה. קשה קצת לעקוב אחר הדמויות ושיוכן הפוליטי,מאמין שאחזור אל הספר בעתיד פעם נוספת.
סיפור היסטורי על צדדים פחות ידועים של הפוליטיקה. כתוב באופן מעורר עניין בלתי פוסק.
הספר האדום מספר את סיפורו של השמאל הישראלי דרך מעקב אחר שלושה אנשי מפתח: טבנקין, יערי וסנה. רק סופר מדהים כמו אסף ענברי יכול לקחת את הסיפור היבשושי, העתיק והנישתי הזה ולהפוך אותו למרתק. בתור בן קיבוץ לשיבר של השומר הצעיר, נראה שיש כאן הטיה די חזקה נגד יערי . חבר קיבוץ ותיק אמר לי שהפסיק לקרוא באמצע, כיוון שיערי מוצג כאוויל מושלם. למרות כל זאת, ברור שההערצה העיוורת לברית המועצות היא הזויה בראיה לאחור וכוללת אפיזודות של ההתכחשות למציאות.
ספר מעניין ומהנה. מנהיגים נערצים מוצגים כפי שהם, אנשים בשר ודם, על חולשותיהם, דחפיהם ויצריהם.
נכנס עמוק ומעניין להיסטוריה של מקימי השומר הצעיר והתנועה המאוחדת.מעניין מאוד ומרתק.
ספר מרתק. מתאר את הפילוג בתנועת הקיבוצים ואת הפילוג בין ראשי התנועות בצורה אישית מאוד ודי הגיונית. יש הרגשה של מרירות מסויימת מצד הסופר כלפי הקיבוץ ועושה רושם שהרבה מהמסופר כהתרחשויות הסטוריות - בדוי.
כתוב טוב עם חוש הומור על נושא לא פשוט. לצערי, לקראת הסוף איבדתי עניין. יותר מדי חזרה על אותו נושא.
מעניין מאד ומרחיב אופקים מציג יפה את הזרמים השונים של השמאל הישראלי שבעבר ממש בנה חלקים נרחבים של המדינה במו ידיו. נראה את הפילוג והשנאה שבעבעו מתחת לפני השטח
הספר מחייה תקופה. סוערת בתותדות השמאל הישראלי בכלל והקבוצים בפרט.האכפתיות ותחושת השליחות מהדהדת בין השורות ומאבקי האגו המפלגים מהוים כוח נגד לאותו להט ציוני בוער.השפה עממית.אסף הצליח לחשוף את הלבטים הכרוכים בבניית מדינה חדשה ובניית זהות ציונית קבוצית.המאבקים בתוך החברה הקבוצית השאירו מחוץ להויית הספר את הסביבה העירונית ואת ההתרחשות בה,תוך הפניית העדשה למאבקים הפנימיים ולהחמצת השותפות המאפיינת את השמאל עד ימינו.
לקראתי בעניין ולמדתי׳ אבל הצורך למיין בין דמיון לעובדות מבלבל ; מייצר דחף ללמוד שוב על ההסטוריה המורכבת של החברה הישראלית שגם אז וגם עתה מסוכסכת בתוך עצמה למרות שהדמויות (הפרטים בחברה) אנושיות וערכיות למה אנשים טובים עושים דברים רעים…
מרתק, בעיקר משום הכרת חלק מהארועים הנהיסטוריים. היום הכל נראה כמי שביזבזו את זמנם ויכלתם על הבלים. לזכרוני סנה "חזר" , ולו חלקית, להיות ציןני.
ספר טוב. כתוב בצורה מענינת. הארועים המתוארים בספר מדויקים ואמינים. המחשבות וכן שיחות הנפש, מבאים את הערכותיו של המחבר על פי דמיונו, אך משתלבים היטב בפרופיל האישיותי של הגיבורים, געיני המחבר. יש נטייה קצת מוגזמת להכנס להיביטים רכילותיים.עם זאת ולמרות העיסוק בחומרים אידאולוגיים, שעלולים להיות ארכאיים ומתישים, הספר מרתק לקריאה.
אסף ענברי מתאר בבהירות וביד אמן חיים של מנהיגים בישוב בתקופת טרום המדינה ובימיה הראשונים על רקע האירועים המרכזיים של התקופה.
אל תחכו לנס המופלא של ״הביתה״ או ליצירה המוצלחת ״הטנק״. כאן זה משהו אחר. קראתי בענין והספר הוסיף לי מידע שבדרך כלל לא הייתי מצליחה לזכור אבל באופן הרכילותי סיפורי שבו ההיסטוריה מוצגת קל להתחבר ולהרגיש חלק. ועם זאת נראה לי שרק שתי אוכלוסיות יכולות באמת להנות מהספר חובבי היסטוריה ובוודאי היסטוריה של הפוליטיקה באשר הם וסוציאליסטים מושבעים או כל מי שגדל או עבר בקיבוץ בעשרות השנים הראשונות לקיומו. כל השאר אני תוהה אם יצליחו להתחבר לבליל השמות והפרטים. אני כבת קיבוץ קראתי בענין אבל התקדמתי לאט בעלילה הסבוכה.
מצוין. כתוב בהומור , מה שהופך את הספר לקריא ומרתק, גם למי שפחות מתעניין בהתהוות המפלגות השמאליות בארץ
ספר טוב.מספר על תקופה שאופיינה באידיאליזם צרוף ובאנשים יוצאי דופן שנלחמו על אמונותיהם עד כלות
שוב אסף ענברי מפליא לחבר את ההיסטוריה עם המימד האישי, האנושי. ספר נפלא
ספר מצויין, כתוב רהוט וקריא מאוד, הספר בעל קצב מסחרר ומלא בעובדות, מידי פעם עברתי לאינטרנט לבדוק את אמיתותן ועינברי מדייק להפליא, יותר מכל יש כאן תמונה מהממת של תולדות השמאל הישראלי ההזוי, שכמו גופה שמסרבת למות המציא את עצמו מחדש בכל פעם שתורתו קרסה מול המציאות וכל המצאה הייתה יותר הזוייה וגרוטסקית מקודמתה, אג'נדות ואידיאולוגיות דיכוטומיות שנעטפו בהמון פאתוס, נאומים חוצבי להבות ואינטליגנציה גבוהה שסחפה קהל של אספסוף עם חליפות ועניבות, מרתק, ספר מצויין
ספר מעניין שמאיר הרבה פינות בהיסטוריה שלנו. כתוב בצורה טובה. מאידך הוא נמנע מלגעת בנקודות רגישות בפוליטיקה המקומית? עקף נושאים רגישים. בסך הכל ספר מעניין וחשוב
כרגיל, הכתיבה של ענברי מרתקת ביכולתה להעביר עולם ומלואו בכתיבה מצומצמת ונטולת קישוטים. בספר זה , לעומת הקודמים, חסרה לי נקודת מבט נוספת על קו העלילה.
מעניין, אבל... זו בעצם אגדה לילדים גדולים. צריך לחשוב איך להתייחס לפרטים פיקנטיים מחיי מנהיגים, המשובצים בתוך סיפור דמיוני. בי זה עורר אי נוחות בשלב מסויים
אולי היו הדברים מעולם ואולי לא, אסף ענברי מעגל פינות לטובת קירוב ההסטוריה, עוטף את גיבוריו בכסות של חיוך, אירוניה וחמלה, עושה את זה כדרכו בהרבה חן והומור, שווה קריאה אבל לא יותר מפעם אחת.
היסטוריה וסיפורת ארוגות יחד לספר מהנה ומלמד. אסף ענברי כותב נפלא ואני נהנית עם כל ספר שהוא מוציא. מתנה נפלאה ליוצאי קיבוץ מבוגרים:)
מעניין מאד . מביא את רוח התקופה באופן נגיש, הומוריסטי לעיתים, ומעלה הרבה מחשבות על ההתרחשויות שהיו אז, על המנהיגים והאגו המפותח שלהם. התפעלות מהנחישות, ההתמדה, הדבקות במטרה ועם זאת, עיוותי התפיסה והנפש של מנהיגים אז וגם היום. תודה רבה לאסף ענברי
ההיסטוריה של מקימי המדינה במבט כמעט קומי ועם נגיעות וממשקים לאמת כפי שקרתה. ספר קריא וחובה למי שעדייו יודע למי מגיע תודה על מה שנחלם והפך למציאות.
הספר מרתק וחובת קריאה לכל מי שמעניינת אותו ההיסטוריה של ישראל. יחד עם זאת, נדמה שכוחו של הספר (וחולשתו) היא שהתמה המרכזית שלו היא ש’כולם אנשים’.. רוצה לומר, שיש קסם בסיפור ההיסטוריה מתוך הנקודה האינטימית והפיקנטית של המנהיגים, אבל מאידך- יש בכך חולשה מכיוון שאין העמקה בנקודות המחלוקת ובניתוח האירועים הפוליטיים והחברתיים אותם הספר סוקר. נהנתי מאוד
כל הכבוד לאסף ענברי שהפנה זרקור לתקופה ולאישים שלא מרבים לעסוק בהם היום. מנחם לדעת שגם בעבר היו לפוליטיקאים יצרים, ושכמעט מלחמת אחים הסתיימה לבסוף בקול ענות חלושה. עם זאת, כוונת המשורר איננה ברורה דיה: האם הספר הוא על "תוגת השמאל" והדרדרותו לשוליים הפוליטיים היום, ואולי הוא כרוניקה של המאורעות המכוננים בחיי היישוב בזמן המנדט ושנות המדינה הראשונות? ואולי בכלל הוא עוסק בהיבריס של הפוליטיקאים דאז לעומת קטנוניות מעשיהם? מה שבטוח שיצא לו מין שעטנז שאיננו ספר היסטורי (אין בספר אפילו לא תאריך אחד לרפואה), וגם רומן היסטורי אין פה כי איננו לומדים דבר וחצי דבר על מחשבות הגיבורים אלא מקבלים סקירה של מעשיהם, נאומיהם וכתביהם. ולקינוח, הצליח גם הספר להרגיז את בני משפחתם החיים עדיין של שלושת הגיבורים, וגם הופיעו בו עובדות שאינן אלא פרי דמיונו של היוצר. בדיעבד נראה לי שאם אסף ענברי היה שואל עצמו על מה הוא רוצה לכתוב היה יוצא תבשיל ראוי יותר. בכל מקרה, מומלץ להשקיע את מאמץ הקריאה, החומר מרתק דיו וגם הפולמוס הציבורי שחולל מגביר את העניין בו.
כתיבה רהוטה וקריאה. אלא שמשקלה היחסי הגבוה של הרכילות פוגם באיכות הספר מרדד את נוטע ספקות לגבי האמיתות ההיסטוריות ומרדד
ספר חשוב. מתאר תקופה משמעותית שאני אישית יכולה להזדהות איתה. ניבט בספר המתח המתמיד בין אידאלים ליחסים אנושיים,
רכילאי אבל מעניין. בעיקר אנשים שזוכרים את התקופה ולא הכירו את כל הרכילויות
אם המחבר יודע מה חלמה אוה טבנקין, איך נוכל לדעת אם האירועים המתוארים כאן , בשנינות ובהומור, אכן התרחשו?
יותר מידי היסטוריה פחות מידי רומן. ספריו הקודמים היו טובים יותר.
ממליץ בחום לא לקנות את הגירסה הקולית. קשה מדי לעקוב אחרי האירועים, השמות ומה הולך. יכול להיות שבקריאה המצב יותר טוב, אבל הספר לא עובר בגירסת אדיו
בתמונה: מאיר יערי בפגישה עם חברי גרעין
'הספר האדום' מספר את סיפורם של שלושה מנהיגי שמאל מרכזיים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. מספר על מעשיהם הרבים ומחדליהם הלא מעטים ויחסיהם ביניהם ועם בני משפחותיהם ויחסם לציונות ולברית-המועצות ולבן-גוריון ולערבים ועוד. קראתי את הספר בהנאה מרובה, מרובה בהרבה מרוב רובם של הרומנים הישראליים שקראתי בשנים האחרונות, ובמרוצת הקריאה ניסיתי להבין מה מקור ההנאה. ביקורת ספרות היא סוג מסוים של מודעות עצמית: מה אני מרגיש בזמן הקריאה ומדוע. והתשובה שנתתי לעצמי הייתה פשוטה, גם אם נחלקת לכמה חלקים:
א. אני קורא על אירועים ואנשים אמיתיים. ב. אלו אירועים ואישים בעלי חשיבות בתולדות ישראל, כך שבכל מקרה אני סמוך ובטוח שאני "מרוויח" מהקריאה. ג. האירועים מסופרים בקצב מהיר, ללא גלישות לפסיכולוגיה ארכנית ולתיאורים נרחבים. ד. הסיפור כאן ברור, בעל התחלה, אמצע וסוף; ו"ברור" ביחס לסיפור - בניגוד לחוות דעת על תינוק - זו מחמאה.
לארבעת מקורות ההנאה הללו (אמיתיות, חשיבות, פעלתנות וסיפוריות) נתלווה מקור נוסף, בעייתי יותר. המספר מלגלג תדיר על גיבוריו. לדוגמה: האם אכן אמר טבנקין בן ה-,19 שנאסר על ידי משטרת הצאר על פעילות מהפכנית, לאסיר פלילי בריון, את המשפט המיתולוגי שהוא ייחס לעצמו ("תהמר על המעיל שלך!" בתגובה ל: "אני מהמר על המעיל של הז'יד")? ומה נאמר על מאיר יערי, שבגרסת ענברי גנב לאחיו את הסיסמה שהפכה למזוהה איתו, עם יערי, כל כך ("בראש ובראשונה ידיים!")? או שהתחתן עם אנדה אשתו, לפי ענברי, "מתוך מניע פוליטי. מרגע שעלה לביתניה עם חבריו לתנועה, הציקה לו העובדה שלשניים מהבחורים היו בנות זוג. זה הציב אותו בעמדת נחיתות".
הלעג של ענברי שנון לעיתים קרובות. נהניתי מהשנינות אך היא נראתה לי, ראשית, גובלת בגול עצמי (אם גיבוריך פתטיים, מדוע לכתוב עליהם?!). ושנית, הלעג נראה לי לא הוגן, שופט את המעשים על שם סופם. שוחחתי עם כמה קוראים של הרומן, חלקם קוראים ותיקים שהאישים העומדים במרכז הספר חיו בטווח ניסיון החיים שלהם, וגם הם נרתעו מהלעג הזה. אבל נדמה לי שאת הספר של ענברי צריך להציב לא רק בהקשר ההיסטורי, אלא בהקשר העכשווי של המחשבה על הרומן כז'אנר. בהקשר עדכני זה חולשותיו נראות לי זניחות ובמובן מסוים הינן תוצר לוואי בלתי נמנע.
לטעמי, כדאי לקרוא את 'הספר האדום', יחד עם ספריו האחרים של ענברי, כחלק מהמפנה הדוקומנטרי בספרות העכשווית. עד כמה שזה יכול להיראות מוזר, 'הספר האדום' קשור מאוד לאוטוביוגרפיה של עמוס עוז (2002) ולזו של קרל אובה קנאוסגורד (2011-2009) כאחד ("מוזר" כי ענברי, כמבקר ספרות, התבטא נגד גל הכתיבה האוטוביוגרפית). לגל הדוקומנטרי בספרות ובתרבות גם נכתב בארה"ב מניפסט שעורר הדים, אמנם מניפסט מבולבל ומבלבל. כוונתי ל-Reality Hunger של דיוויד שילדס מ-.2010 המפנה הדוקומנטרי, הן באגף האוטוביוגרפי שלו והן באגף הלא-אוטוביוגרפי, נולד, בין השאר, מתחושת רוויה ומיצוי של סיפורים בדויים וחיפוש אחר קשר הדוק יותר בין הספרות למציאות. אבל אני חושב שענברי לא רק משקף את המגמה הזו, אלא תורם בספריו תרומה מקורית ומעמיקה לדיון על עתיד הרומן.
כפי שטענו תיאורטיקנים של הרומן (למשל, איאן וואט ב-,(The Rise of the Novel חידושו העיקרי של הז'אנר, שנולד במאה ה-- 18 לעומת צורות בדיון קודמות - הוא הריאליזם (במובן הרחב של המילה), שהוא מחויב לו כמו גם עיסוקו בדמויות רגילות וממוצעות. אך אם חושבים על כך, הרי לריאליזם היה מחויב כבר ז'אנר פרוזה ותיק בהרבה מהרומן, זה שייסד במאה החמישית לפני הספירה אבי ההיסטוריה המדעית, תוקידידס, ביצירת המופת 'תולדות מלחמת פילופוניס'. אני מציע, לפיכך, לראות את ההיסטוריוגרפיה הקלאסית כמבשרת של הרומן ואת 'מלחמה ושלום' של טולסטוי כרומן המובהק שמבטא את המתח בין המבשרת הריאליסטית הזו לתכונה השנייה המוזכרת של הז'אנר. הרי ב'מלחמה ושלום' שוכן, כידוע, חלק היסטורי, העוסק בדמויות היסטוריות, בצד חלק העוסק בדמויות "רגילות" ובחייהן "הרגילים".
לפרשנותי, ענברי מציע בכתיבתו לרומן לחזור אל שורשי תרבות הכתב, אך לאו דווקא אל התנ"ך (רעיון שביטא כמסאי בעבר), כי אם אל מופת ההיסטוריונים הקלאסיים, בייחוד כשאלה כתבו על סיפור מוגדר שלו התחלה, אמצע וסוף (תוקידידס הוא דוגמה אחת ויוסף בן מתיתיהו ב'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' הוא דוגמה מופתית נוספת). במילים אחרות: המשיכה של ענברי לסיפורו של הקיבוץ ב'הביתה' או של השמאל הישראלי ב'הספר האדום' נובעת גם מכך שאלה פרשיות היסטוריות משמעותיות שניתן, מנקודת המבט שלנו, לספר אותן בשלמותן.
ענברי כך מציג דוגמאות ויטאליות למה שניתן ומלהיב לעשות בז'אנר הוותיק של הרומן בשעה מאוחרת זו ומחיה את הז'אנר אחרי בלותו.
אריק גלסנר
בתמונה: מאיר יערי בפגישה עם חברי גרעין
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר ידיעות אחרונות 09/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >פרק א
טבנקין חוזר הביתה, וגר במרפסת
1
מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אֶווה מתהלכת בסלון, והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר, שבאו לקחת אותו או את אביו. מבעד לתריס הסתננו פסים של בוקר. הוא נזכר מי שולט עכשיו ברוסיה, ונרגע.
שבע שנים הוא לא היה בעין חרוד, מאז שעזב את אווה ואת ארבעת ילדיהם לטובת חוּמה, חברתו לחיים הפוליטיים. ודווקא עכשיו, כשאירופה דוהרת למלחמת עולם שנייה, הוא עזב את החיים הפוליטיים וחזר הביתה.
הוא שמע את אווה טורחת על משהו במטבחון, ואז שמע אותה קוראת לאהובְיָה, בנם הקטן בן העשר. בשאר המשקים של הקיבוץ המאוחד הילדים ישְנוּ בבתי ילדים; בזכות המאבק של אווה, הלינה המשותפת הוגבלה בעין חרוד לגיל הרך בלבד. ומאחר שבקיץ אין בית ספר, אהוביה הרוויח בוקר שלם עם אמא ואבא, גם אם נאלץ לחצות לשם כך הלוך ושוב את הקיר שביניהם.
אהוביה הביא לו למרפסת כוס מים. השם אהוביה היה רעיון של אווה: היא רצתה להרגיש אהובה. היא ילדה אותו בגיל ארבעים, בניסיון אחרון להציל את הנישואים, אבל טבנקין כבר חיכה אז לחוּמה. הוא כתב לה מכתבים ברוסית, ועל פי בקשתו היא לא ענתה לו עליהם, כאמצעִי זהירות מפני אווה. כעבור שלוש שנים, כשעלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ יגור, הם הפכו בגלוי לזוג.
בניגוד לאווה, שכל שנות נישואיה עברו עליה בציפייה נכזבת לשובו של בעלה מעיסוקיו הפוליטיים בארץ ובחו"ל, חוּמה לא סבלה משום התנגשות בין רצונותיו של טבנקין לבין רצונותיה. בשביל החיים הפוליטיים היא עזבה את לימודיה באוניברסיטת קייב והלכה להנהיג את תנועת "החלוץ הצעיר" בפולין. ככה היא וטבנקין נפגשו, וככה זה נמשך גם בארץ. עיסוקיו הפוליטיים היו עיסוקיה, ולא היו לה עיסוקים אחרים. חיי האהבה שלהם התרחשו לא רק בדירתה, שבה הם מיעטו להימצא, אלא בכל הוועידות והישיבות של הקיבוץ המאוחד, של ההסתדרות ושל מפא"י. בהתחלה היא השתתפה בהן בתור מזכירתו האישית, בערך, ואחר כך כבעלת מעמד משלה בהנהגת התנועה. היא היתה אישה עדינה למראה, עם מבט חם ורך שמאחוריו הסתתרה קשיחות חסרת פשרות. היא הזדהתה הזדהות מלאה עם האידיאולוגיה הספרטנית של הקיבוץ המאוחד, והיא קיימה אותה טוב יותר ממנהיג הקיבוץ המאוחד, שעזב אישה וארבעה ילדים בשביל בחורה צעירה.
טבנקין לא התגרש מאווה ולא התחתן עם חוּמה. הוא היה אנרכיסט. גם חוּמה לא החשיבה את מוסד הנישואים הבורגני ואת טקס החתונה המסורתי והפטריארכלי מאז שעזבה את בית הוריה החסידי לטובת עולם המהפכה. אדרבה, כחַברת מזכירוּת הקיבוץ המאוחד וכדמות בעלת אחריות ציבורית וחינוכית, היה חשוב לה לשמש דוגמא של אישה מתקדמת, והיה חשוב לה שחייה המשותפים עם טבנקין ישמשו דוגמא של חיים מתקדמים, שוויוניים.
היא לא ביקשה מטבנקין להתגרש מאווה, וגם אם בסתר לבה, למרות השקפותיה המתקדמות, ציפתה שיעשה זאת ביוזמתו, היא לא היתה זקוקה לא לגט ולא לכתוּבּה כדי ללדת ילד. היא היתה בת שלושים וחמש כשטבנקין עבר לגור איתה (אווה, בגילה, ילדה את חנהל'ה), אבל ילד לא יָצא מזה. אישה יכולה ללדת גם בגיל ארבעים, כמו אווה; אולי אפילו בגיל ארבעים ושתיים. אבל דווקא עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, כשעוד היה לחוּמה סיכוי אחרון ללדת ילד, האב הפוטנציאלי חזר לגור עם אֵם ילדיו.
אווה היתה אישה נאה בצעירותה. בגיל חמישים היה לה עדיין מראה אצילי, למרות השיער המאפיר וקמטי הגיל והמרירות. טבנקין האשים את עצמו בכל קמט וקמט. השנים הטובות שלו איתה היו השנתיים הראשונות שלהם בארץ. הם גרו אז בחצר הקואופרציה במרחביה, כעשרים שנה לפני שמאיר יערי וחבריו הקימו שם קיבוץ של השומר הצעיר. ממרחביה הם עברו לחצר כנרת, אווה ילדה שם את בנם הבכור, ואילו טבנקין עבר לתל אביב, כדי להקים עם ברל ועם בן־גוריון את "אחדות העבודה" ואת ההסתדרות. כשהתפנה לבקר אותה ואת הילד, הוא הכניס אותה שוב להיריון, וחזר לתל אביב. היא הצטרפה אליו כעבור תשעה חודשים, כדי שלפחות בלידה היא לא תהיה לבד. לברית המילה שנערכה בדירתם הגיעו כמה חברים מהוועד הפועל של ההסתדרות. טבנקין ישב ודיבר איתם על ענייני ההסתדרות בזמן שאווה הרדימה את התינוק בעגלה שעמדה בפינה. פתאום נכנס ברנר. הוא התעלם מכולם, ניגש ישר אל העגלה, עמד כשידיו שלובות מאחורי גבו והסתכל על הילד. מבט ארוך, של סנדק. ואז הרים את עיניו אל אווה, הנהן לה ויצא. כעבור חודש נרצח.
היא חזרה לחצר כנרת עם שני הילדים, ומהמפגשים הבאים שלה עם בעלה נולדו עוד שניים. לא סתם קראו לה אווה. אֵם כל חי, האמא של מוישהל'ה ויוספל'ה וחנהל'ה ואהובְיָה. בין החלוצות של דור המייסדים, אישה אמהית כמוה היתה תופעה חריגה. כשטבנקין ובתיה ברנר, אחותו השכולה של הסופר, הלכו אחרי שלמה לביא לעין חרוד, אווה נשארה באופן הפגנתי בחצר כנרת, הניקה את יוספל'ה - הילד שברנר בירך אותו במבטו - ובמשך שנתיים שלחה ליצחק מכתבים שבהם הפצירה בו לחזור הביתה, עד שנכנעה.
הַקליטה שלה בעין חרוד גרמה לה לא מעט סבל. עין חרוד היתה אחת משתי פלוגות של "גדוד העבודה", שהוקמו זו ליד זו על שפת מעיין חרוד. הפלוגה השנייה, תל יוסף, נקראה על שמו של טרומפלדור, כמו גדוד העבודה עצמו. שתי הפלוגות קלטו רק אנשים שמסוגלים ורוצים לעבוד קשה כמו טרומפלדור. לאווה לא היה מקום ביניהם. היא לא יכלה להשתלב באף עבודה גופנית, מפני שהיה לה איזה מום בלב (כשהגיעה לעין חרוד הציגה אישור רפואי שאסור לה להתאמץ), ונגזר עליה לשבת בבית, בָּאוהל, ולהתענות מבושה, בשעה שבתיה ברנר וחברותיה חלבו את הפרות, עדרו ערוגות וכיבסו את בגדי החברים במי הנחל. אבל זה עוד מֵילא. הסבל העיקרי היה הלחץ שהופעל עליה למסור את הילדים לבית הילדים.
בית הילדים היה חוּשה ערבית נטושה, שמייסדי עין חרוד ריכזו בה את הילדים מתוך כוונה ליישם בה את שיטת הלינה המשותפת, שהומצאה בכפר גלעדי. לא היה בעין חרוד אדם אחד שהתנגד לרעיון הזה, חוץ מאווה. היא הודיעה ליצחק שאין כוח בעולם שיפריד בינה לבין הילדים - בטח לא בלילה. הוא נדרש לבחור צד. שעתיים לפני אספת החברים הוא התבודד בחורשת האורנים הצעירים ששלמה לביא ואשתו, רחל, נטעו ליד הנחל, וחשב על אמא שלו, שגידלה אותו לבדה עד שפגש את אווה. אחר כך, באספה, הוא קם ואמר: "איזה עתיד יש לְחֶברה שבנויה על מלחמה נגד המשפחה ונגד האֵם? בשם מה לעשות את זה? בשם שחרור האישה - להקריב את הילד? מי נתן לנו רשות להתאכזר ככה לילדים ולאמהות שלהם? שחרור האישה מעיוותים היסטוריים של אפליה - בוודאי! חתירה לשוויון האישה בכל עבודה ובכל תפקיד חברתי - אין ויכוח! אבל שחרור האישה מהקֶשר האנושי הכי בסיסי, הכי עמוק?"
מרגע שבחר את הצד של אווה, הוא הוכיח שֶׁנָאֶה דורש - נאה מקיים: כשמוישהל'ה חלה, הוא נשאר איתו באוהל במשך ימים, כדי לאפשר לאווה לטפל בינתיים ביוספל'ה. בכך הוא סיפק תחמושת ליריביו, ובראשם שלמה לביא, שאמר עליו שהעבודה היא לא הצד החזק שלו, ושמבחינה זו מצא מין את מינו. שתי האהבות הגדולות של לביא היו אשתו והעבודה.
המאבק בינו לבין לביא היה לא רק מאבק אישי על הנהגת הקיבוץ. זה היה מאבק עקרוני על מטרות הקיבוץ ועל עצם המשמעות של המילה "קיבוץ". כשלביא אמר "קיבוץ", הוא התכוון ליישוב עצמו; כשטבנקין אמר "קיבוץ", הוא התכוון לארגון ארצי של משָקים. שניהם התנגדו לרעיון "הקבוצה האינטימית" נוסח דגניה: הם לא רצו שעין חרוד תהיה קומונה קטנה ומחניקה, אלא "קיבוץ גדול, גדֵל ופתוח". אבל אצל כל אחד משניהם זה אמר דבר אחר. החזון של לביא היה יישוב שיתופי בגודל של עיירה, ואילו החזון של טבנקין, שהתבסס על המודל של גדוד העבודה, היה להקים אוונגרד - חיל חלוץ - התיישבותי ופוליטי, שינוהל מעין חרוד. לביא טען שאם החזון של טבנקין יתגשם חלילה, חצי מחברי עין חרוד יהפכו לעסקנים, וטבנקין יהיה העסקן הראשי. במקום לתקוף אותו בחזרה, טבנקין התבצר עם אווה באוהל והגיח ממנו רק כדי לריב את ריבהּ באספות.
מרוב התבצרות באוהל אווה נכנסה שוב להיריון. טבנקין לא ידע איך לצאת מהמלכוד הזה. הוא לא יכול להישאר בעין חרוד, אבל אם הוא יעזוב את עין חרוד - בשביל מה הוא חי? ואז, ברגע של השראה, הוא המציא את הסידור המיוחד של יציאה לשנת חופשה. שלמה לביא צעק באספה נגד הרעיון העסקני הזה, אבל רוב החברים הצביעו בעד, וטבנקין יצא עם אווה ההרה ועם שני ילדיהם לשנת חופשה בתל אביב.
כשאווה ילדה את חנהל'ה, טבנקין לא הרשה לעצמו ליהנות מהדירה הבורגנית שהקיבוץ שכר למענם, אלא עשה לילות כימים בישיבות אינסופיות של ההסתדרות ושל המפלגה, ומדי פעם גם יצא לשליחות באירופה. כל שליחות נמשכה כמה שבועות, וכשחזר מהשליחות השלישית שלו, אווה הודיעה לו שלשליחות הבאה הוא יֵצא עם המשפחה. הם נסעו כולם יחד לקונגרס הציוני בווינה, ובזמן שטבנקין השתתף בקונגרס, אווה ישבה בחדר של מלון עם שלושה ילדים וטיפסה על הקירות. רק דבר אחד ניחם אותה: שהיא לא בעין חרוד. כשנגמרה שנת החופשה, היא דרשה מיצחק לבקש מהקיבוץ ארכה של שנה נוספת.
השנה השנייה בתל אביב פיצתה את אווה על האכזבות שהנחילה לה השנה הראשונה. יצחק היה איתה כל השנה. במשך שישה חודשים רצופים הוא לא יצא לשום שליחות באירופה, וכשיצא לשליחות בפולין - היא והילדים נסעו איתו, וגרו חצי שנה בוורשה, בדירת חדר וחצי שהועמדה לרשותם על ידי תנועת "החלוץ". הדירה היתה גרועה כמעט כמו אוהל בעין חרוד, אבל שניהם בקושי השתמשו בה. אווה היתה רוב הזמן אצל הוריה, שאותם לא ראתה חמש־עשרה שנה, ועכשיו זכתה להראות להם את הנכדים, ואילו טבנקין התרוצץ בינתיים בין תנועות הנוער ברחבי פולין ונפגש בסתר עם חוּמה.
כשחזרו ארצה כבר לא היה לאווה כוח לא לתל אביב ולא לנסיעות, מה גם שעין חרוד בדיוק עבר אז ממחנה האוהלים שעל שפת הנחל אל התיישבות הקבע על הגבעה. הם חזרו אפוא לעין חרוד - והפעם כדי לנצֵח. המאבק על הגדרת הקיבוץ (האם הוא משק שיתופי, או שיתוף של מְשָקים), הסתיים בתבוסתו של שלמה לביא: טבנקין הפך את עין חרוד לקיבוץ ארצי, בהנהגתו. גם המאבק של טבנקין ואווה נגד הלינה המשותפת הסתיים בהישג נאה: על אפם ועל חמתם של שוללי המשפחה, הם הביאו לעולם את הילד הרביעי שלהם, אהובְיה, והצליחו להעביר באספת החברים את ההחלטה שהלינה המשותפת תוגבל בעין חרוד לגיל הרך בלבד. טבנקין העניק לאווה את הניצחון המשותף הזה כמתנת פרידה, ועבר מעין חרוד ליגור, אל חוּמה.
הוא היה אז בן ארבעים וחמש, בשיא אונו כמאהב וכמנהיג - אחד משלושת מנהיגי הציונות הסוציאליסטית והיישוב היהודי בארץ ישראל, לצדם של בן־גוריון וברל כצנלסון; ולעומת שני אלה, הוא היה סוציאליסט אמיתי, חבר קיבוץ. גם בין המנהיגים של התנועות הקיבוציות הוא בלט בחריגותו, משום שהיה היחיד שהנהיג את תנועתו לבדו, בלי שותפים ובלי מתחרים. מאיר יערי ויעקב חזן הנהיגו ביחד את הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תוך חלוקת עבודה בין יערי האידיאולוג לבין חזן הפוליטיקאי; ואילו דגניה א' ושאר המשָקים הוותיקים, שהיו מאוגדים ב"חֶבֶר הקבוצות", לא נזקקו לאידיאולוג, משום שדגלו כבר בדת העבודה של א"ד גורדון, האדמו"ר המת, ולא נזקקו לְמנהיג, משום שקיבלו עליהם את הנהגתם של ברל ובן־גוריון. שלטון־יחיד התקיים רק בקיבוץ המאוחד.
מאז שעזב את אווה והתמסר ללא מעצורים לפעילותו הפוליטית, התרבו נסיעותיו של טבנקין לאירופה לצורך השתתפותו בוועידות ובקונגרסים לצדה של חוּמה. בשובו מאירופה היה נוסע לעין חרוד לבקר את הילדים ולהביא להם מתנות. טיסן למוישהל'ה, מנדולינה ליוספל'ה, מגדל אייפל לחנהל'ה, פעמון לאהובְיה. אהוביה שמַח כמו חיה קטנה.
והנה, יום אחד, אחרי שבע שנים, הוא חזר לעין חרוד. בלי הסבר לאווה, ובלי מתנות לילדים. היא הרשתה לו לגור במרפסת, וחיכתה שיספר לה מה קרה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.jpg)
.jpg)
