קו התלם

1

"הם כאן"
7.10.2023, שעה 6:29
 

בהתחלה היתה רק שריקה.

צליל חזק, צורם, שהתקרב במהירות לכיוון חדר השינה שלנו, מבשר על נפילתה הקרובה של פצצת מרגמה.

השריקה לא העירה אותי. הרעש, כאילו לקוח מעולם אחר ועם זאת כל כך מוכר, השתלב באחד החלומות שלי.

מירי אשתי הבינה ראשונה את הסכנה.

"אמיר, קום, יש מרגמה", היא צעקה ושלחה מרפק לכיוון מרכז הגוף שלי כדי להבהיר את דחיפות העניין.

החלום נגמר, והאדרנלין השתלט עלי בן רגע. שנינו זינקנו מן המיטה, אני בתחתונים בלבד ומירי בכתונת לילה, ורצנו אל המסדרון היוצא מחדר השינה. חלפנו על פני דלת המקלחת מימין ודלת חדר העבודה משמאל; בקצה המסדרון, רגע לפני הפנייה שמאלה לכיוון הסלון, פנינו ימינה אל החדר הממוגן, חדר השינה של הילדות שלנו. דלת הברזל העבה שלו היתה פתוחה למחצה; נכנסנו פנימה וסגרנו אותה בטריקה מאחורינו.

אחת, שתיים, שלוש...

עמדנו זה לצד זה בתוך החדר החשוך, מתנשמים, ואז שמענו את הבום. הבית רעד; הרעש נשמע קרוב מאוד, קרוב מדי.

הגענו בדיוק בזמן.

אחרי הפיצוץ הראשון הגיע פיצוץ נוסף, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד. זה לא היה שיגור בודד, אלא מטח מתמשך - גשם קטלני שניתך על השכונה שלנו. צעדתי חמישה צעדים מן הדלת אל חלון החדר, שהיה סגור. משמאל לחלון, מחובר לקיר, היה לוח פלדה עבה. הזזתי אותו ימינה כך שהוא כיסה את כל שטח החלון, חוסם לחלוטין את העולם שבחוץ ומשאיר אותנו בפנים - סגורים, אבל בטוחים.

"שמעת אזעקה?" שאלתי את מירי בלחש.

"לא", היא השיבה. "רק שמעתי את הפצצה עומדת ליפול, זה מה שהעיר אותי".

לאט־לאט הסדרנו נשימה.

תוך כדי הרגשנו שוב את הרצפה רועדת ושמענו עוד ועוד הדי פיצוצים. הצצתי בשעון היד הכחול שלי וראיתי שעברו חמש דקות מאז רצנו לחדר. ההפגזה סביבנו נמשכה במלוא הכוח.

בפעם הראשונה מאז יצאנו מן המיטה הסתכלתי בטלפון שלי, שלקחתי מארון חדר השינה בדרכנו לחדר המוגן. רציתי לראות מה קורה - בקהילה שלנו, באזור שאנחנו גרים בו, במדינה. היה לי ברור שמשהו יוצא דופן מתרחש שם בחוץ.

היינו מופתעים מן המתקפה הפתאומית, אבל לא לחוצים או מפוחדים - לפחות לא באותו רגע. בתור תושבים בקיבוץ נחל עוז, קהילה קטנה של קצת יותר מ-400 איש שנמצאת על הגבול בין ישראל לרצועת עזה, חווינו בעבר עשרות רבות של אירועים דומים: ירי פצצות מרגמה ורקטות על הקיבוץ, שמצריך הסתגרות לזמן ממושך בחדר המוגן.

נחל עוז, שהוקם בתחילת שנות ה-50 במרחק של פחות מקילומטר מגבול ישראל־עזה, הוא באופן רשמי הקהילה הישראלית הקרובה ביותר לעיר עזה. בין הנקודה המערבית ביותר בקיבוץ לבין קו הבתים המזרחי ביותר של שכונת שג'אעייה, מעבר לגבול, מפרידים כ-800 מטרים.

הקיבוץ שלנו מוקף בשדות ירוקים ובטבע יפהפה, אבל בשני העשורים האחרונים הוא נהפך לאחד המקומות המופגזים ביותר במדינת ישראל, אחרי שארגוני טרור הפועלים בעזה שיגרו לעברו אלפי רקטות ופצצות מרגמה. כאשר גרים בנחל עוז, ירי לעבר הקיבוץ הוא עניין שלומדים להתרגל אליו - חלק מן המציאות, כמו חילופי העונות ושינויי מזג האוויר. בניגוד לרוב מדינת ישראל, שזוכה לכיסוי כמעט מלא של מערכת יירוט הטילים כיפת ברזל, לנחל עוז אין את שכבת ההגנה הזאת: רוב שטח הקיבוץ ממוקם קרוב מדי לרצועת עזה, ולמערכת היירוט האוטומטית אין מספיק זמן לחשב את מסלולן של פצצות המרגמה המשוגרות אליו.

בכל בית בנחל עוז, כמו בקהילות אחרות לאורך גבול עזה, יש "מרחב ממוגן דירתי" - המוכר לנו הישראלים בכינוי המקוצר ממ"ד: החדר עם קירות הבטון העבים שאמור לספק הגנה למי שנמצאים בתוכו גם במקרה של פגיעה ישירה של רקטה או של פצצת מרגמה בבית. הממ"דים הראשונים הותקנו בנחל עוז בתחילת שנות האלפיים, כמה חודשים אחרי שארגון הטרור חמאס החל לשגר רקטות משטח עזה לעבר בתי הקיבוץ.

הממ"ד נועד לספק ביטחון במקרי חירום, אבל אצל משפחות רבות, כולל המשפחה שלנו, יש לו תפקיד קבוע גם בימי שגרה: חדר השינה של הילדים. הבחירה הזאת אינה מקרית ולא נובעת משיקולי מקום או נוחות, אלא מתוך הכרה במציאות חיינו: כאשר רקטה משוגרת מן הרצועה אל נחל עוז, יש שבע שניות בלבד לתפוס מחסה. ואם זה קורה באמצע הלילה, או כמו באותה שבת, בשעה 6:30 בבוקר, יש היגיון בכך שההורים ירוצו אל חדר הילדים, ולא הפוך.

הבנות שלנו, גליה וכרמל, המשיכו לישון כאשר נכנסנו לחדר ולא התעוררו מרעשי הפיצוצים. גליה, בת שלוש וחצי, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, חיבקה את בובת השועל האהובה עליה ונראתה שלווה לחלוטין במיטתה. כרמל, בת שנה ותשעה חודשים, עם שיער חום ועיניים ירוקות, הרימה לרגע את הראש, הסתכלה עלינו, ואז מצאה את המוצץ המועדף עליה, כחול עם ציור לבן של דובי, וחזרה אל החלום שממנו הערנו אותה.

התגובה שלהן לא הפתיעה אותנו: הבנות שלנו גדלו מגיל אפס אל תוך המציאות הביטחונית של נחל עוז. הן התרגלו למצבים שבהם אנחנו, ההורים שלהן, רצים אל החדר שלהן באמצע הלילה או בשעת בוקר מוקדמת, סוגרים את הדלת ומכסים את החלון בלוח הפלדה העבה, כאשר ברקע נשמעים אזעקות ופיצוצים. אף פעם לא עשינו מזה עניין גדול, ולכן גם הן לא התרגשו בדרך כלל. זה פשוט היה חלק מן החיים שלנו, בתור תושבי אזור עוטף עזה.

בזמן שפצצות מרגמה המשיכו ליפול סביבנו, הרגשנו בטוחים לגמרי בתוך החדר החשוך והנעול, מוגנים מאחורי דלת הפלדה והחלון האטום. בזמני שגרה, חלון חדר השינה של הילדות היה פתוח בלילה כדי לאפשר כניסת אור ואוויר לתוך החדר. זה היה החלון האהוב עלי בבית - נשקף ממנו עץ הלימון ששתלנו בגינה, והלאה לכיוון דרום, השדות הרחבים והירוקים של הקיבוץ, שנמתחים עד קצה האופק. ברוב הבקרים הילדות היו מתעוררות עם ציוץ הציפורים על העץ ועם קולות הטרקטורים היוצאים לשדה.

עכשיו, לעומת זאת, הדבר היחיד שהצלחנו לשמוע דרך לוחית הברזל המרובעת היה שיגורים נוספים של רקטות, שעברו מעל ראשינו בדרך לשאר חלקי מדינת ישראל. הסתכלתי שוב בטלפון שלי וראיתי כותרות ראשוניות באתרי החדשות השונים על מתקפה משמעותית מכיוון רצועת עזה. היה ברור כי מאחורי המתקפה עומד ארגון הטרור חמאס, השולט בעזה משנת 2007. "התחילה מלחמה", אמרתי למירי.

בחדר החשוך - מקור האור היחיד בפנים היו מכשירי הטלפון שלנו - מירי ואני החלפנו בשתיקה מבט קצר, ובלי מילים שלפנו שתי מזוודות קטנות מאחד הארונות. קיווינו שגליה וכרמל ימשיכו לישון, אבל עבורנו, האפשרות למשוך עוד קצת את הלילה הסתיימה. התחלנו לארוז.

■■■

תשע שנים קודם לכן, באוגוסט 2014, הגעתי בפעם הראשונה לנחל עוז.

ישראל וחמאס נלחמו באותו קיץ מלחמה ארוכה וקשה, שנמשכה כחודשיים וזכתה בישראל לכינוי "מבצע צוק איתן". מירי ואני גרנו באותה תקופה בתל אביב, ולאורך המלחמה העבודה שלי כעיתונאי הביאה אותי לבקר כמה פעמים בקהילות הצמודות לגדר הגבול בעוטף עזה. היה לי ניסיון קצר בסיקור אזורי מלחמה: בשנת 2012 הסתננתי לסוריה ופגשתי שם את המורדים הלוחמים נגד משטר אסד, ובשנת 2014 דיווחתי על המלחמה שהתחוללה אז במזרח אוקראינה. בין לבין הגעתי לחבל הכורדי בגבול טורקיה־עיראק. אבל לבקר באזור מלחמה בתוך שטח מדינת ישראל ולראות חבל ארץ שלם שסופג אש בלתי פוסקת במרחק שעה נסיעה בלבד מתל אביב - זאת היתה חוויה מטלטלת.

אל נחל עוז הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום חם במיוחד בתחילת אוגוסט, ומי שפגש אותי בפתח הקיבוץ היה איתי מעוז, שעבד באותה עת כמנהל גידולי השדה של הקהילה. איתי, בשנות ה-50 לחייו, עם קרחת גדולה וחיוך גדול עוד יותר, לקח אותי לסיור בין שבילי הקיבוץ, והרגשתי שאני מסתובב ביישוב רפאים. רוב התושבים, בדגש על משפחות עם ילדים, עזבו את נחל עוז בתחילת המלחמה; מי שנשארו מאחור היו בעיקר חברי הקיבוץ הוותיקים, אנשים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם שסירבו להתפנות מבתיהם, ולצדם אנשים כמו איתי, שנשארו כדי לעבוד בחקלאות תחת אש. אחד החברים, איתן טוביה, הסתובב בשדות לאורך היום וחילק מאות מנות פלאפל לחיילים שחיכו לפקודה להיכנס לעזה. זה היה מחזה סוריאליסטי.

אחרי קפה במשרד הקטן של איתי יצאנו אל השדות. האדמות של נחל עוז מגיעות ממש עד לגדר הגבול עם עזה, וכבר מן הימים הראשונים של הקיבוץ, ב-1953, המשימה של חבריו היתה לעבד את האדמות הללו עד תום, או כפי שקובעת הסיסמה של היישוב - "עד התלם האחרון". אבל באותו יום שבו ביקרתי, השדות היפים, שבהם גדלים תפוחי אדמה, חיטה, אבטיחים, מלונים, גזר, כרוב וגידולים נוספים, היו הרוסים לחלוטין אחרי שבועות ארוכים של לחימה. צה"ל הפך אותם לחניון טנקים המוני, והכלים הכבדים דרסו בדרכם לעזה מערכות השקיה יקרות. השטח היה מלא בלכלוך - עטיפות ריקות של מאכלים וחטיפים, מגבונים, בדלי סיגריות.

"ייקח לנו הרבה זמן להשתקם אחרי האירוע הזה", אמר איתי. אבל בקולו לא היתה כל נימה של כעס. "לחיילים אין ממש ברירה", הוא אמר לי. "ככה זה במלחמה".

הפתיעה אותי עוד יותר העובדה שהוא לא הביע כעס כלפי האנשים בצד השני של הגבול, בעזה, אפילו בעיצומה של הלחימה. "אני כועס על חמאס, שיורים עלינו רקטות, אבל לא על כל הפלסטינים שגרים בעזה", הוא הסביר. "רובם סובלים בגלל המלחמה הזאת לא פחות מאיתנו". הוא סיפר לי כיצד מי שמתגורר בקיבוץ יודע להבדיל בין פיצוצים הנגרמים משיגורי רקטות מעזה לישראל, לבין פיצוצים כתוצאה מהפגזות של צה"ל בתוך עזה. "גם שם יש אנשים וילדים שמפחדים", סיכם.

ברמה האישית, הזדהיתי לגמרי עם דבריו של איתי - אבל אני הייתי מבקר חיצוני שהגיע לקיבוץ וחווה את המצב הביטחוני הקשה למשך כמה שעות בלבד. הוא, לעומת זאת, אמר את הדברים אחרי יותר מחודש בחזית, ביישוב מופגז. היכולת שלו להפגין אמפתיה ואנושיות כלפי האנשים בצד השני מילאה אותי בהערכה כלפיו. ידעתי שנחל עוז, כמו קיבוצים רבים לאורך הגבול עם עזה, הוא קיבוץ עם נטייה פוליטית ברורה לשמאל, ולמרות זאת, הטון השקט והרגוע שבו דיבר איתי על המחיר שהמלחמה גובה בשני הצדדים השאיר עלי רושם אדיר.

כאשר חזרתי לתל אביב באותו ערב, לא יכולתי להפסיק לדבר על הביקור בנחל עוז - על השדות היפים שעוטפים את הקיבוץ, על הגינות המטופחות והנטושות שבין השבילים ועל האנשים שפגשתי שם, כמו איתי, שנלחמים לשמור על הבית ולא שוכחים לשמור גם על אנושיות. סיפרתי למירי - עוד לא היינו נשואים אז, אבל כבר גרנו יחד - כיצד המקום נכנס ללבי וכמה אני מקווה לשוב לבקר בו בזמנים רגועים יותר. בימים הבאים דיברתי על נחל עוז גם בכמה ראיונות והופעות בכלי תקשורת שונים. הדגשתי שמדינת ישראל חייבת לסייע לקיבוץ להשתקם מנזקי המלחמה. אבל בהמשך נושאים אחרים עלו לכותרות, ושכחתי את נחל עוז. עד ליום שישי, 22 באוגוסט.

זה היה אמור להיות יום רגוע: כמה ימים קודם לכן הכריזו ישראל וחמאס על הפסקת אש זמנית, ומשפחות התחילו לחזור ליישובי עוטף עזה, כולל נחל עוז, אחרי יותר מחודשיים של שהות קשה ומורטת עצבים מחוץ לבית, בלי מסגרות חינוך קבועות לילדים, בלי יכולת לנהל אורח חיים משפחתי או אפילו לבשל ארוחת ערב. ביישובי העוטף פשטה הנחה שגויה, שגורמים בכירים בממשלה ובצה"ל חיזקו אותה, ולפיה הפסקת האש הזמנית צפויה להוביל להפסקת אש קבועה, והמלחמה נמצאת לקראת סיום.

אלא שהפסקת האש הזאת קרסה, הלחימה התחדשה, ובאותו יום שישי, מטח של רקטות ופצצות מרגמה פגע בנחל עוז. משפחת טרגרמן - ההורים גילה ודורון והילדים דניאל, יובל ואורי - שהו בביתם בחלק המערבי של הקיבוץ כאשר רסיס של אחת מפצצות המרגמה חדר אל תוך הבית והרג את דניאל בן הארבע. המשפחה כולה ניסתה להגיע לממ"ד ברגע שנשמעה האזעקה, אבל דניאל התעכב לשבריר שנייה לסייע לאחותו הקטנה - ונהרג.

המוות של דניאל הקטן הכניס את המדינה כולה לאבל. דניאל היה ההרוג הצעיר ביותר של המלחמה בצד הישראלי. הילד היפהפה, שתמונתו פורסמה בעמודי השער של כל העיתונים, היה גם אחד הקורבנות האחרונים של מבצע צוק איתן: ארבעה ימים אחרי מותו הוכרזה הפסקת אש והמלחמה הסתיימה, הפעם באמת.

עם זאת, עבור קהילת נחל עוז הכאב והאבל רק החריפו בשוך הקרבות. הקיבוץ עמד בפני משבר חסר תקדים. מתוך כ-100 משפחות שהתגוררו בו ערב המלחמה, יותר מ-15 הודיעו על כוונתן לעזוב, בעיקר משפחות עם ילדים קטנים. ותיקי הקיבוץ, שהגיעו לנחל עוז כצעירים אידיאליסטים בשנות ה-50 וראו לאורך העשורים את הקהילה צומחת בשעה שהם עצמם נהפכו לסבים וסבתות, פחדו כעת כי פרויקט חייהם עומד להתפרק. "תמיד היו פה ילדים", הסבירה אחת מהן בריאיון. "באנו לבנות פה קיבוץ, לא בית אבות".

נחל עוז, כמו קיבוצים רבים בישראל, הוקם בתור קהילה סוציאליסטית לחלוטין, שבה כולם היו שותפים לנטל העבודה, הרוויחו את אותה משכורת והתחלקו במשאבים הציבוריים. בסוף שנות ה-90 הקיבוץ עבר תהליך הפרטה והחליף את המבנה השיתופי הקשוח בשיטה גמישה יותר, ובמסגרתה כל משפחה זכתה להחזיק רכוש פרטי וחברי הקיבוץ יכלו לבחור לעצמם מסלול קריירה עצמאי. תהליך ההפרטה גרם בזמנו לעזיבה ניכרת, בעיקר של משפחות שהתנגדו לשינוי באופיו של נחל עוז. השילוב בין העזיבות הללו לבין המכה שנחתה על הקיבוץ עם מותו של דניאל טרגרמן העמיד בסימן שאלה את הישרדותה של הקהילה לטווח הארוך.

תוך כדי המשבר הזה קיבלתי יום אחד טלפון מניר מאיר, איש התנועה הקיבוצית וחבר ילדות של הורי. "שמעתי אותך מדבר על נחל עוז בתקופת המלחמה", הוא אמר לי. "תדע שהם צריכים כרגע אנשים צעירים שיעברו לגור שם". בלי להגיד זאת מפורשות, הוא בעצם ניסה לשאול אותי מה דעתי על הרעיון להחליף כתובת. "זה מאוד יחזק את המקום אם אנשים כמוך יעברו לשם עכשיו".

ניר היה קשור לנחל עוז ברמה האישית: אביו, אריה מאיר, הגיע לקיבוץ בתחילת מלחמת ששת הימים עם מאות לוחמים שהתקבצו בשדותיו לקראת פלישת צה"ל לרצועת עזה. פגז מצרי פגע בו ופצע אותו אנושות. כמה ימים לאחר מכן הוא מת מפצעיו בבית החולים. יכולתי להבין למה חשוב לניר לעזור לקיבוץ הקטן להתרומם על הרגליים אחרי הטראומה הקשה של מבצע צוק איתן. אבל עם כל הכבוד לעבר המרתק של נחל עוז, לא היה לי ברור כלל שאני עצמי צריך להיות שותף למשימת השיקום של המקום.

לכאורה, זה היה רעיון לא מעשי. העבודה שלי כעיתונאי התרכזה בתל אביב ובירושלים; מירי עבדה כעובדת סוציאלית בעיריית הרצליה. אמנם עוד לפני המלחמה היו לנו שיחות על לעזוב בשלב כלשהו את תל אביב ולעבור לקיבוץ או למושב - מקום קטן ורגוע שבו נוכל להיות חלק מקהילה ולגדל את ילדינו העתידיים בסביבה ירוקה ושקטה - אבל אזור עוטף עזה לא היה בתוכניות שלנו. לעבור עכשיו מגוש דן לקיבוץ בקצה הארץ, מרחק זריקת אבן מרצועת עזה, נשמע לי כמו רעיון מטורף. אבל בימים הבאים, ה"לא" הנחרץ שלי התחלף ב"אולי" סקרני, וזה היה השלב שבו החלטתי לשתף את מירי ברעיון.

*המשך הפרק בספר המלא*