חתן הפרס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חתן הפרס
מכר
אלפי
עותקים
חתן הפרס
מכר
אלפי
עותקים
4.5 כוכבים (199 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

יעל טבת קלגסבלד

יעל טבת קלגסבלד (נולדה ב-1955) היא סופרת, עיתונאית ופזמונאית ישראלית.

טבת הייתה עורכת וכתבת אופנה בעיתון "הארץ" ולאחר מכן בעלת טור אישי במוסף "סגנון" של "מעריב". במהלך שנות השמונים הגישה את פינת האופנה "מתאים לי", במסגרת התוכנית זהו זה!, ששודרה ברצועת שידורי טלוויזיה החינוכית.
מספריה:
שוליית הקוסם, הוצאת כנרת זמורה ביתן
נמר מעופף, הוצאת כנרת זמורה ביתן
חתן הפרס הוצאת כנרת זמורה ביתן
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yet7cerc
ראיון "ראש בראש"

תקציר

"למחרת התייצב האב בדירתה של בתו, התיישב על קצה מיטתה ואמר לה: אין בעולם מישהו שאוהב אותך יותר ממני, ואין בעולם מישהו שרוצה בטובתך יותר ממני. תעשי לעצמך טובה גדולה ותעיפי את הפסיכי הזה מהחיים שלך.
וכך היה."
 
זהו סיפור ההתבגרות של ענת אדר. זהו סיפורן של הפרידות הגדולות שלה: הפרידה מבן זוגה שערב חתונתם אמר לה שהוא לא אוהב אותה מספיק וריסק את חלום הזוגיות שלה, הפרידה מחברתה הטובה שהפיצוץ ביניהן והיעלמותה מחייה גרמו לה לפקפק בנאמנות ארוכת שנים  והפרידה מאביה, המחזאי המוכשר, שהלך ונסוג אל עולם ללא מילים.
 
מסעה הנוגע ללב של ענת אדר מאין אונים לאינסוף מתואר על ידי יעל טבת קלגסבלד ברגישות, בדייקנות ובהרבה הומור. "חתן הפרס" הוא ספר אופטימי וסוחף,  עלינו, על ההורים שלנו, החברים הטובים שלנו ועל כוחה של מחילה.
 
"חתן הפרס" הוא ספר על פרידות והתחלות חדשות.
 
"התרגשתי, צחקתי, נהניתי, דמעתי ונזכרתי.
חתן הפרס הוא ספר שנכתב מהלב ונכנס אל הלב"
- מרים פרץ
כלת פרס ישראל
 

פרק ראשון

בת המזל
 
 
לפני כשלוש שנים קרה לה נס. מתי היא הבינה את זה? לא מיד. בוודאי שלא מיד. כולם אמרו לה: קרה לך נס! אמא שלה ואבא שלה והאחים שלה ושני, החברה הטובה שלה, חזרו והשתמשו באותו צבר מילים שמזל ונס כיכבו בראש מהדורת החדשות שלו. הם דיברו מהלב והסתכלו לה בעיניים והיא ידעה שהם מתכוונים. אבל גם חשבה שהם מגזימים למענה. כדי שיכאב לה פחות, כדי שתוכל לעמוד שוב על רגליה. תיאור גורלה ככזה ששפר עליה כשהגבר שאהבה ושרצתה שיהיה אבי ילדיה ביטל את חתונתם שבוע לפני החופה, לא היה נאמן למקור.
 
דמיינו לכם אישה צעירה היושבת על מיטתה ותרה ברשת אחר הזר שיהלום למופת את שמלת הכלה הנהדרת שלה (וייראה נוצתי ואצילי כשיעוף באוויר וינחת בחיק חברתה הטובה). כשהחתן לעתיד שב הביתה מעמל יומו, היא מראה לו בהתלהבות שני זרים, האחד יפה ממשנהו, ומבקשת ממנו שיעזור לה להחליט. בתגובה הוא צונח על מיטתם המשובצת בירחוני הכלה ואומר שיש לו משהו חשוב להגיד לה. היא עד כדי כך לא קולטת את המתרחש (לימים תיזכר: הוא היה חיוור ודיבר מוזר), שהיא מתעלמת מהמילה "חשוב" שלא הופיעה כמעט אף פעם במעט שהיה לו לומר והיא ממשיכה לדחוק בו בעליצות, זה או זה? זה או זה? אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאני שואלת.
 
כמה בת מזל היא כבר יכולה להיות אם הוא קם מהמיטה, לא מעיף מבט בזרים שעל המדוכה ואומר לה כשמבטו נעוץ בנקודה רחוקה בחדר: אני לא יכול לעשות את זה. והיא שואלת: את מה, מותק? והוא עונה: אני לא יכול להתחתן איתך. והיא מתעניינת כאילו הוא מדבר על השכנה: למה? והוא עונה: אני לא אוהב אותך מספיק. ואפילו התשובה המופרכת הזאת, שלא עולה בקנה אחד עם כל הכתרים שקשר לה (את השילוב הכי שלם של אור וצל שפגשתי, את בדיוק מה שחסר בפריים של החיים שלי — כן, הוא היה צלם) אינה מעירה בה את החשד שהיא צופה בבריאת עולמה מחדש.
 
האדם הראשון שצילצלה אליו כדי לספר לו שחתונתה מבוטלת עוד לפני הוריה, היה חברתה הטובה שני. אני רוצה למות, אמרה לה, אני רוצה שאלוהים ייקח אותי אליו.
 
טוב, אמרה החברה הטובה שהגיעה מיד, אבל לפני שאת מתה, ספרי לי הכול. אל תשמיטי אף פרט. אני חייבת להבין מה קרה.
 
הכלה שלא קרתה תיארה באוזני חברתה את קורות ביטול חתונתה ושבה למרר בבכי. ההשפלה, הדחייה הפומבית, הייאוש בלחזור להיות לבד וכל מה שזה אומר. ומה שזה אומר (בראש שלה ועוד מעט בראשי אחרים) זה שמי שרצה אותה התחרט כי גילה שהיא לא ראויה ובכך שלח קריאת אזהרה לאחיו הגברים: דלגו! היא לא שווה את זה! קרן אור, ולו אחת, לא נראתה בשמיה וכל שהצליחה להגות לעבר חברתה בין היפחות היה: חושך על פני תהום.
 
בימים כתיקונם היתה החברה נוזפת בה שעליה לאסוף את עצמה ומיד. מה פתאום שהיא תבכה ככה ועוד בגלל גבר? אבל אלה היו ימים כשִברם, והיא כאבה את כאבה של חברתה. היא ידעה עד כמה רצתה חברתה להתחתן עם החתן וכמה ביטחון עמדו להעניק לה החיים בשניים. ביטחון שכרגע זנבו לא נראה באופק.
 
היא אמרה לחברתה: לדעתי הוא במשבר נפשי. משהו ענקי עובר עליו.
 
חברתה בהתה בה.
 
אלף אחוז, העניקה משנה תוקף לדברי עצמה: מי אמר לך שהוא לא אוהב אותך מספיק? חסיד אומות עולם? ראש משלחת רופאים ללא גבולות? מתנדב בזק"א? אמר לך את זה אודי! אודי האגואיסט! מה לו ולאהבה? ממתי יש לו מקום בלב חוץ מלעצמו?
 
הכלה המושפלת מחתה, הוא לא כזה, החלה לומר אולם נבלמה מיד על ידי חברתה.
 
את עוד מגינה עליו? הזדעקה ומבלי להמתין לתשובה, חרצה: הוא מאוד כזה.
 
המיועדת שבה לבכות. עד כדי כך טעתה במישהו שחשבה שהיא מכירה? עד כדי כך היא קהה? ובלבה השיבה: הוא לא כזה. אני יודעת שהוא לא כזה.
 
את לא במצב להבין את זה, קראה החברה הטובה את מחשבותיה, אבל תסמכי עלי. הוא במשבר גדול מאוד.
 
אולי הוא באמת במשבר, ניסתה להאמין לחברתה אך האמינה דווקא לו: הוא לא אוהב אותה יותר, או מספיק, היא לא זכרה את מילותיו המדויקות. כשנאמרו, נשמעו לה מתגלגלות מרחוק וכאלה שאינן נוגעות לה.
 
אחרי שבישר לה בפנים קודרות שהוא כבר לא מרגיש את עומק השדה שלו איתה (ביטוי יפה מעולם הצילום שהרבה להשתמש בו), שכבו בפעם האחרונה. כדרכן של פעמים אחרונות גם לשלהם היה טעם של שיא. להפתעתה הוא בכה והיא בכתה בעקבותיו. הוא ליטף את שערה ואמר לה: את חייבת להבין אותי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע בך, אבל אני חייב להיות שלם עם עצמי. ואולי הוא אמר: אני חייב לחיות עם עצמי בשלום. גם עכשיו לא זכרה בבירור את שורותיו המדויקות אבל זכרה שהרבה להשתמש במילה "חייב" כשברח ממחויבות.
 
אלה היו רגעים שכל כך הרבה פעמים ניסתה לשוב אליהם כדי לחדד את הזיכרון של מה באמת קרה ונאמר שם, אך לשווא. במקום לזכור יותר ויותר זכרה פחות ופחות. גם כשנזכרה לפתע בפרט כלשהו או בחילופי דברים קצרצרים שנדמה היה לה שיכולים לשפוך אור על האירוע, רגעים ספורים אחר כך כבר ידעה שהם רק פרי דמיונה המבקש להועיל.
 
הוריו ההמומים נשאבו לניהול הבושה ולהנפקת הסברים למשפחתם ולמוזמניהם, ואמא שלו, שתמיד היתה נחמדה וחמה אליה, צילצלה אליה ואמרה לה בקול רועד: הוא שבר לי את הלב, ולמשמע שתיקתה תיקנה את עצמה ואמרה: גם לי הוא שבר את הלב. היא אמרה לה שהיא אוהבת אותה כמו בת שהיא לא יודעת מה לא בסדר עם הבן שלה ושהיא נורא מצטערת. הכלה אמרה לה שזו לא אשמתה והן מיררו זו באוזני זו עוד כמה דקות עצובות.
 
אחותו שהכירה ביניהם והיתה עמה בחברות קרובה, בחרה בה והפסיקה לדבר עם אחיה.
 
בביתה שלה הוקצב לפיגוע זמן פציעות קצר. ברגע שמשפחתה התאוששה מן ההלם הראשוני ניגנה התזמורת המשפחתית המאוחדת את הפזמון: איזה מזל, איזה נס בלופ אינסופי. באורח פלא חילוקי הדעות המפורסמים שאפיינו את שולחנם היו כלא היו. אביה שהיה מחזאי מוכשר לקח את ההתרחשות קשה מכולם ותרם הבחנה לא מחמיאה מתחומו: כל החיים אני כותב דמויות, אמר, ומה שיוצא לדמות מהפה צריך לעלות בקנה אחד עם מי שהיא. משהו בטקסטים של הבחור הזה אף פעם לא הסתדר לי. הוא לא סגור על עצמו. ולה אמר: אין לך מה להצטער, לא משנה בכלל מי ביטל העיקר שבוטל. על אף הכוונה המלאה והאהבה שהדברים נאמרו בהן, היא לא מצאה בהם נחמה.
 
כשהיתה במצב שבו יכלה לצאת מהבית מבלי להתפורר אחרי שני צעדים, אמרה לה שני שעליהן להגיע דחוף לבריג'יט הפותחת כדי שתשפוך אור מקצועי על האירוע. בריג'יט ששלחה ידה בתורת האותיות המספרות והנספרות היתה בעיקר אישה חכמה שידעה לראות מי יושב מולה. ברגע שישבנה של הלקוחה נגע בכורסת הקטיפה התכלכלה המהוהה כבר טיפס הבכי במעלה גרונה ולמשמע קולה החם והצרוד של המכשפה המהוללת שואל: חמודה ויקרה שלי! איך אני יכולה לעזור לך? פרצה בבכי תמרורים. בין יבבה אחת לשנייה סיפרה לבריג'יט: תמיד הייתי בטוחה שאני אתחתן בגיל שלושים ושתיים. כי שלושים ושתיים זה לב. זה גיל של אהבה, נכון? מה קרה?
 
המטפלת במספרים הסבירה לה ששלושים ושתיים זה אכן לב אבל זה גם: בל! היקום שלח לך קריאת אזהרה, אמרה בטון ירא והורתה באצבעה בתנועה מעגלית על מרום קיתונה: בל תיתני את לבך לאיש הזה! הזהירה. וגם היא דיברה על הנס. קרה לך נֵס שהבחור נָס. היא שאלה: את יודעת שנס ונס זה אותו הדבר בגימטרייה, נכון?
 
עכשיו היא ידעה, היא פשוט לא חשבה על זה קודם.
 
המכשפה הבטיחה לה שיהיה בסדר ושיגרה אותה אל החיים עם צפי אופטימי: חמודה ויקרה! הדברים הטובים ולא רק הרעים מגיעים ממקומות שאת אפילו לא מעלה בדעתך שהם שם.
 
גם אחרי חמש מאות שקל (במזומן) לא השתכנעה הכלה שהושמטה שמשהו היה לא תקין בגבר המוכשר שעמדה להינשא לו. כשסביבתה ראתה שהיא שוקעת באמונה שלא היתה ראויה לו ושכל גבר יגלה בסוף שהיא לא שווה את אהבתו, אישרה אמהּ לספר לה את הסיפור שהגיע לאוזניהם מאחותו יומיים אחרי ביטול החתונה והוסתר ממנה בשל מצבה הרעוע. האדם שנבחר על ידי האם למשימה היה שני, שלה היתה ההשפעה הגדולה ביותר עליה.
 
את יודעת שאחרי שהוא ביטל את החתונה שלכם הוא הלך לַמסיבת רווקים שלו? סיפרה החברה, את מבינה שהוא השתתף ושר בה כאילו הוא הולך באמת להתחתן? את קולטת שהוא השתכר עם החברים שלו ושהבחורה שהשתלשלה מהתקרה קפצה לו על הברכיים כאילו היא הבחורה האחרונה שמותר לו לגעת בה לפני הבית סוהר של הנישואים?
 
הכלה המסכנה בהתה בה.
 
סליחה, אמרה החברה, לא התכוונתי שלחיות איתך יהיה בית סוהר, את יודעת שלדעתי לחיות איתך זה לזכות בפרס הגדול ובלוטו ביחד. את מבינה למה אני מתכוונת, כן?!
 
היא חשבה שהיא מבינה.
 
אחותו סיפרה שהוא חזר הביתה שיכור מסריח, נתקל ברהיטים והעיר את כל הבית. וכשהוא גמר להקיא לאמא שלו על השטיחים הוא פרץ בבכי והודיע להם שהוא לא מתחתן. הם היו בשוק. הם לא הבינו אם הוא רוצה לבטל את החתונה ואין לו אומץ לעשות את זה או שהוא כבר ביטל אותה. אמא שלו שאלה אותו: אז למה הלכת למסיבת רווקים אם אתה לא מתחתן? והוא בכה ובכה ובסוף אמר לה שלא היה לו נעים מהחברים שלו... שהוא לא רצה לאכזב אותם.
 
והוא לא אמר להם מילה?
 
לא.
 
את בטוחה?
 
אחותו צילצלה למחרת לחבר הכי טוב שלו, זה שהוריד אותו בבית עם המונית, ושאלה אותו איך היה והוא אמר שהיה סוף כל הסופים ושאם הוא השתכר ככה במסיבת רווקים צריך לשמור עליו טוב־טוב בחתונה.
 
החברה השתתקה. גם הכלה המיועדת לשעבר לא אמרה מילה. אולי חככו בדעתן איזה חלק מהתרחשויות יותר גרוע. האני לא אוהב אותך מספיק הפתאומי או ההתחזות לחתן במסיבת רווקים. באוזני הכלה הידהד משפט שאמר לה ברגע של גילוי לב נטול מחיצות ובגדים. אני חייב להיות ישר עם עצמי, אמר לה, והיא חלקה את משפט המפתח עם חברתה. הישר שלו לא נראה לך קצת עקום? שאלה, דמעות כבר נוצצות בעיניה.
 
מה זה משנה עכשיו עקום, ישר? אמרה שני, נגמר! יצא לנו מהחיים תודה לאל!
 
הכלה משכה באפה ולא אמרה מילה.
 
את רוצה לשמוע מה אחותו אמרה עליו? גייסה החברה תובנת עד מומחה לעזרתה כשראתה שחברתה לא משתכנעת. היא אמרה: אחי פסיכי. שתגיד תודה לבורא עולם שהיא לא התחתנה איתו.
 
והיא הודתה. לבורא עולם ולשלוחיו, אבל זה לקח לה הרבה זמן. וקודם היתה עוד תפנית קטנה בעלילה.
 
שלושה שבועות מהיום שעמדה להינשא בו ולא נישאה כבר היו ברשותה וברשות שנִי כרטיסי טיסה לרומא. שני הגתה עבורן טיול בנות מתנגן לאיטליה. הן יפצחו ביומיים או שלושה ברומא (במטוס את כבר תכירי מישהו שיתחנן בפנייך שתישארי איתו עוד קצת ברומא, אבל שיהיה לך ברור שגם אני נשארת איתכם), ובכל מקרה הן ישכרו רכב וייסעו לאן שיישא אותן מצב רוחן. טוסקנה, האגמים, ורונה, מסע להבראת הנפש שבו אני אוציא לך מהראש את הצלם הדפוק הזה ואת תראי איך כל האיטלקים יידלקו עלייך ויראו כמה את יפה ומקסימה. החברה הטובה לא רק צפתה פני עתיד, אלא גם חלקה את הידע הכללי הרחב שלה עם חברתה למסע: איטליה זו מדינה מתקדמת שבה גברים יודעים איך להתנהג ואיך לדבר עם נשים, לא כמו הגברים במדינה הפרימיטיבית שלנו שכל לוזר חושב שצריך להגיד לו תודה על זה שהוא נושם.
 
אפילו במצבה הרעוע הבינה הכלה עם התקלה שהלוזר הראשי הוא אהוב לבה של שני שסירב לנשום עמה את אותו אוויר על בסיס קבוע ובכך הפך אחראי לפסילתם של כל הגברים במדינת ישראל. היא הבינה שגם חברתה הטובה תשמח לברוח ולשכוח ובהזדמנות זו אולי לגרום לו לדלוק אחריה.
 
לתיאום הכוונות והציפיות ששרר בין צמד החברות ערב יציאתן למבצע פותחות דף חדש היתה תוצאה מלבבת של מאה אחוזים. אלה היו האחוזים עד הרגע שבו עמדה ענת אדר (מין: נקבה, מצב משפחתי: רווקה, שם האב: נוגה, שם האם: הילה) בתור להארכת דרכונים, ותמונתו של ההוא, ההלוואי שימות, היבהבה על צג הטלפון שלה והרטיטה את עולמה אשר במשרד הפנים.
 
לרגע קפא לבה. מאז שאסף מדירתם את אחרוני תחתוניו ואת המצלמה שקנתה לו לאירוסיהם לפני כשבוע לא שמעה ממנו דבר. היא בהתה במכשיר הטלפון שלה ולא היתה מסוגלת להפעיל ולו אצבע אחת קטנה שתקבל את השיחה. המכשיר הפסיק לרטוט רק כדי לשוב לרטוט ולהבהב מחדש. לבסוף גייסה את שארית כוחות הנפש שנותרה לה וענתה לשיחה הלא צפויה.
 
כן, השיבה בטון שניסתה שיישמע ענייני עד כמה שהיה לאל ידה להגות.
 
איפה את? שאל בבהילות מבהילה.
 
בדרכונים, במשרד הפנים.
 
לידנו?
 
הלֵידנו העיף אותה באוויר. היא הוצפה. כן, השיבה.
 
אני בא! אמר במהירות, חכי לי, אל תזוזי!
 
היא שבה אל חושיה: למה? שאלה. ההתפרצות שלו לחייה הכעיסה אותה.
 
אני חייב לראות אותך, יש לי משהו חשוב להגיד לך.
 
אז תגיד, אמרה.
 
זה חייב להיות פנים אל פנים.
 
הוא ניתק והיא נזכרה שבפעם האחרונה שאמר לה את המילה "חייב", הוא ביטל את החתונה.
 
הגבר שאהבה ושלכבודו עשתה שלוש תסרוקות ניסיון וביקרה אצל שלוש מאפרות מומלצות כדי להיראות היא אבל היא הכי במיטבה, הגיע מתנשם ומתנשף בדיוק כשהפקידה העגלגלה נטלה ממנה את הטופס שמילאה ואת הדרכון ואמרה לה: אל תדאגי זה יגיע אלייך הביתה בתוך ארבעים ושמונה שעות. שתהיה לך נסיעה טובה.
 
את נוסעת? שאל באימה. לאן?
 
לאיטליה.
 
עם מי?
 
עם שני.
 
בבקשה אל תיסעי, אמר ואחז בידה, ובטח שלא איתה. עשיתי שגיאה איומה. אני מבקש שתסלחי לי. אני לא יודע מה קרה לי. אני חושב שנבהלתי מזה שאני אוהב אותך יותר מדי.
 
המהפך המילולי שיתק אותה. לחרדתה הוא כרע ברך. אני אידיוט, אמר.
 
מחדשי הדרכונים ומאריכיהם, מנויי המאגר הביומטרי ומאוכזביו (בשביתה עד הודעה חדשה) לא יכלו לייחל למחזה מרענן יותר שיפיג את שיממונם. כמה מהממתינים שיפרו את עמדותיהם ועברו מן השורות האחוריות לקדמיות.
 
נתי, את סולחת לי? שאל בתחינה משלא הסתכלה עליו ולא אמרה דבר.
 
זה גבר! אמרה אישה בשְׂער פלטינה, משפיל את עצמו בשביל האהבה, כל הכבוד!
 
אני מבקש ממך, אמר ונעמד על רגליו משלא השיבה, בואי נתחתן מחר. ברבנות. בלי כל הרעש והטררם והאנשים והעוגה.
 
היא סוף־סוף הביטה בו. מבטה נטע בו תקווה. הוא המשיך: כל מה שאני רוצה זה שתהיי אשתי, שתהיי האמא של הילדים שלי, אמר בקול רך והתקרב אליה עד שגופו כמעט נגע בשלה. אני אטוס איתך לאיטליה.
 
הוא שלח אליה חיוך מעודד, היא לא חייכה.
 
או לכל מקום אחר שתרצי אם לא בא לך איטליה.
 
היא לא ידעה את נפשה.
 
יאללה! צעק לה בחור צעיר שישב ברגליים שלוחות לפנים בשורת הכיסאות הראשונה, מה את מייבשת אותו? הבחור אוהב אותך, תגידי לו כן! אחרים הצטרפו להמולה, מזל טוב, אחותי! קראה לה יפהפייה שחומה בשמלת תכלת והרימה לעברה אגודל באוויר. אין על איטליה, סחה ממושקפת אחת לחברתה, וגבר בחליפה מהודרת קבע: פריז. ללא ספק פריז.
 
בוא נצא מכאן, אמרה והחלה פוסעת בצעדים מהירים לעבר היציאה. הוא חש בעקבותיה.
 
הלו! חמודה! אל תהיי כל כך קשוחה! את תבריחי את כולם ותישארי בסוף לבד! עוד הספיקה להגיע לאוזניה אזהרת זהב לפני שדלת המעלית נסגרה.
 
אחר כך צילצלה להוריה ואמרה שהיא בדרך אליהם וביקשה שיפגשו אותה בדירתם. ערנים לשבירותה המתינו בדריכות לבואה. זו היתה הפעם השנייה בחודש האחרון שקיבלו שיחת חירום שכזו. הפעם הראשונה היתה כשחסר התוחלת שעמו עמדה להתחתן הטיל על בתם ועליהם את הפצצה. מה שוב? היא בהיריון? היא רוצה לשמור את הילד? את התאומים? צריכה כסף להפלה? מתפטרת ועוזבת את הארץ? עד שהגיעה לביתם כבר הספיקו לבנות ולדחות כמה תרחישי אימה. יצירתיות לא חסרה שם בבית.
 
כשדיברה האזינו הוריה בנשימה עצורה לתיאור ההתרחשות האחרונה. פניה של אמה נותרו חתומות, ואילו על פני אביה ניכר הקושי הרב לנצור את לשונו. הם כמובן הופתעו מהפליק פלאק הרומנטי, ואף שלא אמרו מילה נדמה היה שהוקל להם. לא עומד להיוולד להם נכד שיהווה תזכורת יומיומית לאפס הקטן שהביס אותם. משוואת הצדק הפרטי שלהם מתחילה להתאזן והיה ברור להם שמי שגדלה תחת שמיהם תדחה את הצעתו — תכף היא תספר להם מה בדיוק היו מילותיה.
 
זהו, חתמה הבת.
 
מה זהו? שאל האב.
 
זה מה שהיה, סתמה הבת.
 
מה אמרת לו? דחק האב.
 
לא אמרתי.
 
הוריה הביטו זה בזה. לא אמרת לו כלום? שאלו. למה לא אמרת לו: לא תודה?! תמה האב.
 
הבת שתקה והביטה בהוריה. הם הביטו בה בציפייה. אדי התחושה הנעימה שאפפה אותם החלו להתפוגג.
 
כי אני לא בטוחה שזאת התשובה שלי, קימטה את הוריה לכדור נייר.
 
לא בטוחה? שאל האב בחוסר אמון. מה יש פה להיות לא בטוחה? קולו הסגיר את אכזבתו.
 
נוגה, אמרה האם, תן לי לדבר איתה. בואי נלך למטבח נכין תה ונדבר על הכול, הציעה לבתה ברוך. היא שילבה את זרועה בזרוע בתה והוליכה אותה לעבר המטבח.
 
האב מיהר בעקבותיהן: גם אני רוצה לדבר איתה, מחה, זו גם הבת שלי.
 
הוא התיישב ראשון בשולחן המטבח.
 
נחשוב על הכול יחד, הרגיעה האם.
 
מה יש לחשוב? שאל האב.
 
איזה תה את רוצה? התעלמה ממנו האם בפתיחת ארונות הצהרתית, יש תה נהדר שקניתי אתמול בחנות החדשה שפתחו ליד הדואר. מתחשק לך לנסות? ויש גם תה ירוק, כמובן.
 
טוב, אמרה הבת.
 
טוב איזה? שאלה האם.
 
מה זה משנה עכשיו איזה תה היא תשתה, התפרץ על שתיהן האב, מה שחשוב זה מה שהיא תעשה.
 
האם נעצה בו מבט: אתה לא עוזר.
 
גם את לא! את חושבת ששתיית תה פותרת הכול. הוא השתגע מתסכול. עם איזה שתי מטומטמות נגזר עליו להעביר את חייו.
 
ירוק, אמרה הבת.
 
הנה, אמרה האם. היא הניחה ספלים וכפיות על השולחן ופתחה את קופסת העוגיות. היא קירבה אותה אל בתה: שומשום. אלה שאת אוהבת. אפיתי בבוקר.
 
אותי את לא שואלת איזה תה אני רוצה? האב חש שדוחקים אותו מחוץ לאזור נפילת ההחלטות.
 
אני יודעת איזה תה אתה רוצה, אמרה האם.
 
כשמילאה את הקומקום מים, גבה אל בתה ובעלה, שאלה בנימה כמעט אגבית, את עוד אוהבת אותו?
 
אני לא בטוחה, השיבה הבת בקול רפה, אולי כן.
 
אולי כן? התפלץ האב, את לא כועסת עליו?
 
אני כועסת, אמרה הבת, אבל עכשיו הוא דווקא כן רוצה להתחתן. ואולי אני אתחרט אחר כך אם אני אומר לו שאני לא רוצה...
 
הבלבול שלה היה מכמיר לב. הוריה שמעו אותו.
 
אביה קטע אותה: את לא תתחרטי תאמיני לי. אין לך על מה.
 
האם מיהרה להתיישב לידה, חיבקה אותה ואמרה: את לא נשמעת לי כרגע בטוחה במה שאת רוצה לעשות, אני צודקת?
 
הבת הינהנה בראש מורכן ובעיניים מוצפות.
 
אז אם את לא בטוחה מה את רוצה — וזה הדבר היחיד שחשוב כרגע — את לא צריכה להחליט. כשתדעי מה את רוצה לעשות, תודיעי לו וגם לנו. את לא צריכה למהר, שלחה אל בתה חיוך.
 
היא השיבה לה בחיוך רפה.
 
בעיני בעלה ירק אש דרקון שאיים לכלות את שתיהן.
 
כשהיו בגפם עמדה האם לנזוף בבעלה על התערבותו הבוטה במה שאמורות להיות החלטותיה של בתם בלבד, אולם הוא הקדים אותה: אם אני כגבר אומר על גבר אחר דבר כל כך מוחלט, כנראה אני יודע על מה אני מדבר. את יכולה לתת יותר משקל למה שאני אומר! גער בה.
 
מה זה קשור שאתה גבר? שאלה הרעיה.
 
זה קשור, השיב. אני מכיר את בני מיני.
 
וגם כי אתה כותב דמויות ומכיר את נבכי הנפש שלהן עוד יותר טוב מהן, לא? ציטטה באוזניו את עצמו. סבלנותה אליו החלה פוקעת.
 
המחזאי התעלם מהלחן המלגלג. בהחלט, אמר, בוודאי, ואני אומר לך במלוא האחריות המקצועית שלי שמהדמות הזאת לא יצא גיבור. כשמבטו פגש את מבטה (שום מודעות עצמית, חשבה בלבה), נזף בעצמו בקול: על איזה גיבור אני מדבר? בקושי דמות משנה שלא תצלח את המערכה הראשונה.
 
למחרת בבוקר התייצב האב בדירתה של בתו, התיישב על קצה מיטתה ואמר לה: אין בעולם מישהו שאוהב אותך יותר ממני, ואין בעולם מישהו שרוצה בטובתך יותר ממני. תעשי לעצמך טובה גדולה ותעיפי את הצלם הפסיכי הזה מהחיים שלך.
 
וכך היה.
 
כששמע החתן המיועד שזאת שהוא אוהב פחות מדי ויותר מדי משיבה בשלילה להצעתו, התחנן על נפשו וביקש לדבר עם ההורים שלה. הוא היה בטוח שאחרי שיסביר להם מה קרה, הם יסלחו לו. אבא שלך ואני אמנים. גם הוא אדם רגיש, הוא יבין אותי, פנה ללבה.
 
היא התפתלה. היא לא רצתה להיות רעה (בכל זאת הוא היה מישהו שהיא אהבה או אוהבת — היא כבר לא ידעה), אך לא חזרה בה מסירובה. לפני שפרץ בבכי קורע לב הבטיח לה הרים וגבעות והאשים דווקא את שני בהדחתו הסופית: החברה הכי טובה שלך הסיתה אותך נגדי. זה בגלל שהיא מקנאה בך ולא רוצה שתהיי מאושרת כי היא לא מאושרת. בסוף את תביני את זה ותחזרי אלי, אמר.
 
על אף התגנבותם של הרהורי כפירה להחלטתה הסופית ואף שלא נסתרה מאוזניה אמירתו על חברתה הטובה, הצליחה לבסוף לסגור עליו את הדלת.
 
מתי היא הבינה שהפרידה הכואבת הזאת היא הקדמה למבוא של הפרידה הגדולה? גשם הזלעפות שלפני המבול? לא מיד. בוודאי שלא מיד. אבל בסוף היא הבינה, כי יש דברים שאי אפשר לא להבין.

יעל טבת קלגסבלד

יעל טבת קלגסבלד (נולדה ב-1955) היא סופרת, עיתונאית ופזמונאית ישראלית.

טבת הייתה עורכת וכתבת אופנה בעיתון "הארץ" ולאחר מכן בעלת טור אישי במוסף "סגנון" של "מעריב". במהלך שנות השמונים הגישה את פינת האופנה "מתאים לי", במסגרת התוכנית זהו זה!, ששודרה ברצועת שידורי טלוויזיה החינוכית.
מספריה:
שוליית הקוסם, הוצאת כנרת זמורה ביתן
נמר מעופף, הוצאת כנרת זמורה ביתן
חתן הפרס הוצאת כנרת זמורה ביתן
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yet7cerc
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

"חתן הפרס": רומן קליל ומעורר מחשבה שקשה להניח מהיד יעל טבת קלגסבלד מתארת בספרה השלישי את יחסיו של מחזאי שלקה בשבץ מוחי עם בתו הסופרת שחתונתה מתבטלת, שלתוכם נכנסות דמויות נוספות מהאליטה ישראלית

מבחינה נרטיבית מדובר כאן שוב בבת שהיא "מקרה אבא" קלאסי. לענת אדר יש אבא מפורסם בברנז'ה, מחזאי בעל שם מקורי ומוזר שפירושו והקשרו מוסברים לאורך הספר: נוגה אדר. היא עצמה אשה כותבת — לא רק פזמונים ושירים, אלא גם מעין רומן בהמשכים באתר אינטרנטי, שבו היא עובדת כעורכת תרבות. הרומן הזה, שפרקיו מתפרסמים אחת לשבוע, עוסק בה ובחברתהּ הטובה שני, שהיא שחקנית ידועה, והוא קרוי "עלילותיה" וחתום תחת הפסבדונים צוף איזבל. ברומן היא מגוללת את חייה הפריבילגיים, חיי משפחת אליטה על כל הקנאות, השנאות והמשברים, אבל גם הרבה מהאהבה ומהחמלה המצויות שם. הפרסום הזה כולל חשיפת סודות אישיים ומסבך את ענת עם שני.

שם הספר מצביע על האב, נוגה אדר, שלמרבה הצער זכה בפרס ישראל על עבודתו האמנותית רק לאחר שכבר לקה בשבץ מוחי ולא יכול היה ליהנות מקבלת הפרס, וכן, באופן עמקני יותר, על האפשרות שענת היתה אמורה להתחתן עם החבר שלה, אודי, שהוא מעין חתן הנחשב לפרס בעיניה. אך לבסוף בוטלה השמחה מפני שערב החתונה אמר אודי שאינו אוהב אותה מספיק, וגם לא מעט בעצת אביה החכם שראה בעיניו האמנותיות כי החיים עם אודי ייסרו קשות את ענת.

ויש כאן גם דמויות משנה רחוקות יותר המציגות את האליטה החברתית והאינטלקטואלית באור לא ממש חיובי, ובצדק. אלה — הפרופסור הכוחני והאלים תיאודור בר לבב והגנרל יעקב דובין (דובצ'יק) — באות משני הממסדים הגדולים של החברה הישראלית שיש בהם ממד אנלוגי: האקדמיה וצה"ל. אלה הממסדים הכוחניים שהאליטה חיה אותם, מקומות היררכיים דומים שהבכירים מסתובבים בהם עם הכבוד בַּשרוולים. מעבר לתחביר הקולח, טבת קלגסבלד יודעת להעמיד דמויות עגולות ומסקרנות, ולמרות הנרטיב השגור, אינה נופלת לסטריאוטיפיזציה שלהן.

אפשר בקלות לקרוא את הספר הזה כרומן מפתח תוך הרחקת עדות על חייה של הסופרת עצמה ובכלל. טבת קלגסבלד היא אמנם לא בתו של מחזאי נודע, אלא של ביוגרף ידוע ועיתונאי, שבתי טבת, המפורסם בספרו המרתק על השריון במלחמת ששת הימים "חשופים בצריח" (הוצאת שוקן, 1968) ובביוגרפיה הענפה "קנאת דוד", בת ארבעת הכרכים, שכתב על דוד בן־גוריון (שוקן, 1976–2004). גם שֵׁם האב רומז על כך: נוגה אדר אל מול שבתי טבת, שמות פרטים של כוכבים ושמות משפחה של חודשים עבריים. גם שבתי טבת וגם נוגה אדר זכו בפרס ישראל, אך לקו לפני כן בשבץ מוחי. אמו של נוגה אדר שנתנה לו את שמו המוזר היא גננת, וכך גם אמו של שבתי טבת, שפרה טבצ'ניק.

ויש עוד אנלוגיות רבות בין חיי הסופרת לחיי הגיבורה. הן טבת קלגסבלד והן ענת מחברות פזמונים. הגנרל הידוע הוא לחלוטין בן דמותו של שמואל גונן המוכר יותר בכינויו גורודיש. ערב מלחמת ששת הימים נשלח טבת, במסגרת תפקידו כעיתונאי "הארץ", על ידי דובר צה"ל לחטיבה 7 של חיל השריון שעליה פיקד גורודיש, ושהה עמה במשך תקופת ההמתנה ולאורך המלחמה, מה שהוליד אחר כך את הספר "חשופים בצריח". בספר של טבת קלגסבלד, נוגה כותב מחזה מצליח מאוד ששמו "הגנרל", שיש בו מנימת הביקורת, והבמאי בועז לבנת מקצין אותה והורס בכך את היחסים בין נוגה לגנרל. הדבר מזכיר כמובן את "גורודיש", מחזהו המפורסם של הלל מיטלפונקט מ–1993. הן בספר והן בחיים הגנרלים סופגים ביקורת ציבורית ומוצאים עצמם לימים כאנשי מלחמה באפריקה הרחוקה.

עם זאת, יהיה זה שטחי ולא הוגן לקרוא את הרומן הזה אך ורק כ"רומן מפתח ללא מנעול", כמו שדן בן אמוץ היה קורא לזה. ממש כפי שקראתי בשעתו את ספרו היפה של יהונתן גפן על אמו, "אשה יקרה" (דביר, 1999), גם "חתן הפרס" כתוב בסופו של דבר על הקשר אליטיסטי ופריבילגי של משפחה מפורסמת, וכאז כן עתה, אין זו רק מציצנות אלא יש כאן ערך מוסף של כתיבה ואיכות ספרותית. אצל גפן יש המון אהבה מורכבת הבאה לידי ביטוי במלים מדויקות שבין בן לאם; ובמקרה של טבת קלגסבלד זהו קשר בין בת לאב, וחלקים רבים מספרה בעצם מתארים את הטיפול המסור באב האהוב שלקה בשבץ מוחי ונהפך לנכה סיעודי.

יתרה מזאת, אני סבור שטבת קלגסבלד שולטת לעילא בטכניקת המבע המשולב — לא רק ביכולת הטבעית והכמעט בלתי מורגשת שלה כסופרת לעבור מגוף ראשון לשלישי, אלא בכלל ביכולות שלה להיצמד להתרחשויות ולתודעות בו־זמנית ולתאר את העולם הפנימי והחיצוני שהיא מכירה לפני ולפנים באופן טבעי וזורם. היא לא עושה הנחות לדמויות ולא מתמתֶקֶת ולא מתחנחֶנֶת כלפי הקורא, ודווקא בשל כך מצליחה להעביר רגש דק ומדויק. כך, למשל, בתיאור דמותו של הפרופסר הכוחני, האלים והמכה נשים, החבר של שני, חברתה של ענת. אנו מכירים כמה כאלה אצלנו באקדמיה. ואפילו מקרים של אשפוז וטירוף שיש בהם מלכתחילה יסוד מלודרמטי מתקבלים טבעי ויפה ברומן מבחינה אמנותית, ולא כטלנובלה.

יותר מכל, הספר הזכיר לי את "המנדרינים", הרומן הארכני־משהו של סימון דה בובואר מ–1954 (תורגם בהוצאת ספרית פועלים, 1958), שעוסק אף הוא באליטות הפריבילגיות המעצבות את התודעה האינטלקטואלית והאמנותית, כלומר בְּאִינְטֶלֶקְטוֹקְרָטִים כמו ז'אן־פול סארטר, אלבר קאמי ועוד דמויות מרכזיות פחות בנות התקופה הסוערת ההיא בצרפת. את דה בובואר האשימו בשעתה בכך שגלשה למציצנות ולרומן מפתח, אבל כישרון הכתיבה שלה ויכולתה לתאר רגש במלים ובניואנסים כיסו על הכל. כך גם אצל טבת קלגסלבד ברומן הזה: קשה להניח אותו מהידיים ולשימו בצד.

רן יגיל הארץ 09/12/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אביה, בתו "חתן הפרס" ספרה החדש והנוגע של יעל טבת, הוא למעשה סיפור הפרידה שלה מאביה

שבתי טבת היה סופר, עיתונאי ומחזאי, שכתב בין היתר את הביוגרפיות של דוד בן גוריון ומשה דיין. בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים הוא כתב ספר בשם "חשופים בצריח" שתיאר, די לראשונה בתולדות ישראל, מלחמה מזווית הלוחמים. טבת היה משוכנע שהוא מתאר אותם ללא כחל וסרק, כבני אדם, ומסביר את הלבטים שלהם באופן נגיש לכל קורא. עם השנים היו מי שטענו כי הספר הזה, שזכה לפופולריות עצומה בישראל, גרם גם נזק. היו שהקצינו וטענו שהספר הזה, הכתוב בכישרון רב, גרם לראשי מערכת הביטחון והצבא, להתאהב בעצמם ולפתח את אותה שאננות שהובילה בסופו של דבר לטרגדיה של מלחמת יום כיפור.

אני מספר את כל זה לא כדי לפתוח מחדש את הוויכוח העתיק, אלא כדי להסביר ששבתי טבת היה בחייו איש מאוד-מאוד חשוב. כזה ששועי הארץ מחפשים את קרבתו, נהנים מחוכמתו, מעצותיו. קצת לפני גיל 80 הוא לקה באירוע מוחי שנטל ממנו את יכולת הדיבור והקריאה. שנתיים אחר כך הוענק לו פרס ישראל, ועשר שנים אחר כך הוא נפטר בביתו. הותיר אחריו את רעייתו אורה, שני בנים, בת ולא מעט נכדים. בתו, יעל טבת, גם היא אישה כותבת. היא כתבה מילים לפזמונים כמו "בתוך", ששרה במקור דפנה ארמוני (ואחר כך הראל סקעת ב"כוכב נולד") וגם את "בגידה" ו"שבועה" של ריטה ורמי קליינשטיין. לפני 15 שנים החלה לכתוב ספרים.

ספרה הראשון נקרא "שוליית הקוסם". ספרה השני נקרא "נמר מעופף" והיא התמודדה בו, דרך סיפור על אסון שמתרחש בצה"ל, עם הסיפור האישי שלה ושל משפחתה. בן זוגה, עורך הדין דורי קלגסבלד, היה מעורב בתאונת דרכים קשה שנסתיימה במותם של אם ובנה, וריצה בשל כך עונש מאסר. האירוע כולו זכה לסיקור תקשורתי נרחב. בספרה הצליחה אז טבת לתאר את כל מה שעבר עליה ועל משפחתה סביב אותה פרשה, תוך שהיא מתרחקת מכל פן רכילותי. הסיפור על האסון בצבא, אפשר לה לזכך את ההלם, חוסר האונים, ההחלטה להתגבר וללכת קדימה, ושאר הרגשות שמלווים אירוע כזה.

בספרה החדש "חתן הפרס" היא עולה מדרגה, ומתמודדת עם נושא טעון אפילו יותר, החיים בצל אב שהוא ענק בתחומו, והפרידה ממנו. טבת אינה מתיימרת לכתוב סיפור שכולו דמיון. להפך, המחזאי גיבור ספרה נקרא נוגה אדר, פראפרזה על שם אביה, וכשהיא בתור עיתונאית מבקשת לעצמה שם בדוי היא מתלבטת אם לא לקרוא לעצמה יעל טבת. המחזאי בספרה לוקה באירוע מוחי, והספר מלווה את הגבורה עד מותו. איש לא היה מרים גבה אילו החליטה טבת לכתוב ספר אוטוביוגרפי על הצל הכבד שמטיל אב כשרוני ומצליח, ועל האופן שילדים מנסים להשתחרר ממנו. זה היה אולי עוזר לשמר את המורשת של שבתי, שמתאדה לה אט אט, בעולם שבו מלחמת ששת הימים הופכת לזיכרון ממש מעומעם.

אלא שחלק מההתמודדות עם צילו של האב, מתבטאת אצל טבת בכך שכתבה רומן שיש בו גם פרידה מחברת הילדות הטובה ביותר, פרידה מגבר שאיתו היא כמעט מתחתנת, ואפילו רומן חדש שמבצבץ לו לקראת הסוף. כך ש"חתן הפרס" הוא קריא מאוד וקולח, גם למי שאין לו מושג מי היה שבתי טבת. ועדין, הישג הגדול שלו הוא ביכולתה של טבת לתאר באופן אמיתי, כן, עצוב אך גם משעשע, את תהליך הפרידה מהורה מבוגר, כולל הדרך הלא נעימה שעוברת בבית לוינשטיין.

מאחר שבשנים האחרונות אני עובר עם אימא שלי תהליך די דומה, היה קל לי להזדהות עם האירועים המתוארים בספר. את המסדרונות הדוחים של בית לוינשטיין, אני זוכר לצערי היטב. ולשמחתי, העובדה שאני מכיר היטב את יעל טבת, את סיפורה האישי, את פועלו של אביה, לא גרמו לי לנסות לנחש מי בדיוק עומד במציאות מאחורי כל דמות וכן הלא. למרות שזה סיפור שמתכתב עם המציאות, הצלחתי לקרוא את הספר כמו שהוא, ספר נוגע ללב על ההתבגרות המאוחרת סביב פרידה מהורה.

גל אוחובסקי מאקו 07/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
199 דירוגים
138 דירוגים
32 דירוגים
18 דירוגים
9 דירוגים
2 דירוגים
13/9/2023

מעולה, התאהבתי בכתיבה של יעל טבת, זה הספר השני שלה שאני קוראת....סוחף, מעניין, מרתק, גורם לך לרצות להמשיך לקרא, והפעם זווית חדשה ומעניינת של מיקום המספר, מעולם לא קראתי ספר דומה לזה.

1
3/4/2025

שנון, בהיר ומסקרן

30/8/2024

מרגש, מצחיק, כתיבה נוגעת ומופלאה

23/7/2024

מצוין. הספר היה אצלי על המדף חודשים רבים ורק עכשיו הצלחתי להגיע לקרוא אותו. כתוב מעולה . סיפור מעניין . ממליצה

14/5/2024

מעולה

10/5/2024

מצויין. כתוב ביד אומן ומשייט בין הפנים לחוץ בשפה כל כך עשירה ומותאמת לדמויות. תענוג לקריאה מהספרים שרוצים להמשיך לקרוא עוד ועוד אבל מנגד לא רוצים לסיים.

22/4/2024

אהבתי

28/3/2024

היה מעניין מאוד.

28/2/2024

עצוב, כתוב יפיפה, שובר את הלב.

22/12/2023

משובח. מומלץ במיוחד.

5/11/2023

מרגש ומחמם את הלב . כתוב בשמינות ובהומור לצד רגישות ודקויות הבחנה מרגשות ומדמיעות.

7/10/2023

ספר מרגש. אנושי. כתוב היטב. מעורר מחשבה. מיטיב לתאר יחסי ילדים עם הוריהם המבוגרים וחברויות ילדות שעמדו ולא עמדו במבחן הזמן. ממליץ בחום !

25/8/2023

ספר יפיפה ונוגע לב על משפחתיות וחברות ואכזבות ותקווה. הסיפור קולח והשפה עשירה. מומלץ!

18/8/2023

יפה ומרגש!

30/7/2023

אהבתי.. סיטואציה לא פשוטה מתוארת בפשטות וברגש

11/6/2023

ספר נפלא. כתיבה וירטואוזית

29/5/2023

נהנתי מאוד

22/5/2023

ספר נהדר. נהנתי לקרוא

13/5/2023

קולח ושנון

8/5/2023

וכתוב בצורה נפלאה!! כל כך חכם ושנון אבל בצורה טבעית ונעימה. וגם עצוב.

2/5/2023

ספר נפלא, כתוב היטב, קולח, משעשע וכרוך בגווני הגוונים של האהבה (פנים רבות לה). שוב תודה ליעל טבת על ההנאה הצרופה בקריאתה. בלי סוגריים..

7/4/2023

קולח ומעניין ומצחיק ספר מפתיע

19/2/2023

מעולה. הפכתי למעריץ של יעל טבת.

29/11/2022

סוחף, לא מכביד, אקטואלי ומצחיק

25/11/2022

כתיבה רגישה,על החיים האמיתיים בטוויסטים עם חקירות עדינות לתחום הנפש ולאזורים פחות גלויים. יעל בכתיבתה האינטלגנטית עם אתנחתות קומיות לעיכול הסיפור מצליחה להעביר את הסיפורים שאנו מכירים מהחיים באמנות! נהנתי מאוד.

10/11/2022

ספר מקסים. עולים בו נושאים לא פשוטים אבל החויה הכללית היא שהוא זורם והקריאה קולחת.

17/10/2022

נפלא, במיוחד אהבתי את הדיוק בהבחנות והרגישות הרבה בתיאור הדמויות וביכולת שלה לחדור עמוק למנהרות תודעתן

5/10/2022

מצחיק, מעניין, שנון, חכם, מושלם!

16/9/2022

כתוב מקסים, ישר מהלב ברגישות ובשנינות, מומלץ מאד!!!

10/8/2022

מעניין וסוחף מהפרק הראשון. מומלץ!

8/8/2022

מקסים

8/8/2022

חוויית קריאה מרתקת!! נשאבתי ישר

8/8/2022

על כל פרק ועל כל פסקה, ממליץ על הספר הזה שנקרא בהנאה.

8/8/2022

נהנתי מאוד לקרוא

8/8/2022

נהניתי מכל רגע, סיפור מרתק.

8/8/2022

מומלץ בחום.

8/8/2022

מאד אהבתי. חשבתי על הורי בחום ובאהבה המצויים בכל דף בספר. נזכרתי ודמעתי אבל גם צחקתי המון. ממליצה בחום.

7/8/2022

ספר נפלא. חובת קריאה

7/8/2022

ספר מקסים, מרתק. לא יכולתי להפסיק לקרוא

6/8/2022

ספר מסקרן מאוד ועוצמתי. ממליץ בחום

25/4/2022

ספר סוחף ומסקרן מתחילתו ועד סופו. תיאורים מצחיקים ומלאי רגש וחן. מעורר הזדהות ותובנות על הטבע האנושי.

26/3/2022

רגיש ונפלא

9/9/2021

נהניתי מהקריאה, שפה זורמת ונהדרת, כיף לקרא ספר של אומן מילים. נושא פרידות הוא נושא נוגע ללב, לא פשוט וכתיבה בגוף שלישי גורמת למרחק הנחוץ כדי להתמודד עם זה.

4/9/2021

ספר משעשע ונוגע ללב. צורת הסיפור בגוף שלישי, קצת הקשתה עליי להזדהות עם גיבורי הסיפור, אך לבסוף התחברתי, בתהליך מקביל לגיבוריו, שמרוחקים מעצמם ומאחרים ולאט לאט מתקרבים אל עצמם ולאחרים.

25/8/2021

נפלא. עונג צרוף

13/8/2021

נפלא ביותר

2/8/2021

כל הכבוד.ספר שהוא מתנת פרידה מרשימה לאב הפרטי,אבל בזכות הכתיבה האירונית הופך ליצירת ספרות מענינת.ממליצה.

22/7/2021

מקסים מיוחד ומקורי. לא יכולתי להניח. ..

19/7/2021

ספר מעניין, כתוב טוב ומאוד קריא- האמנתי לו לגמרי. שמחה על מי שהמליץ לי עליו.

19/7/2021

מעניין מאד!

3/7/2021

נפלא. מצחיק. עצוב. כמו החיים

25/6/2021

סיפור כל כך יפה, מעורר השראה והכי חשוב מצחיק. יכולת מיוחדת במינה לכתוב בצורה עדינה ושובת לב סיפור מורכב ועשיר, לעשות זאת בצורה מצחיקה ונוגעת ללב מאירה באור יקרות את המורשת של אביה. צריך לשם כך להיות רגיש, אוהב אדם וחכם וליעל יש את זה מלוא החופן. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. מומלץ בחום.

24/3/2021

מעולה

21/3/2021

ספר מפתיע לטובה (מכיוון שזהו הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת), כתיבה מרעננת ומקורית. נושאים רבים מעוררי מחשבה

17/3/2021

פשוט מצויין!

12/3/2021

ספר מצוין,מרגש שלא יכולתי להניח

22/2/2021

ספר מצוין. כתוב נפלא. מומלץ!

19/2/2021

תענוג לקרוא

11/2/2021

נוגע ללב, מרגש, אוטנטי. כוחה של משפחה. קל לקריאה

27/1/2021

נפלא. צחוק ודמע משולבים

25/1/2021

ספר מעניין וקולח. הקריאה מהנה מאוד וקשה להניחו

25/1/2021

שובה לב, כתוב נהדר

23/1/2021

רגעים כואבים ומצחיקים בחיים שנכתבים ברגישות ובאהבה

19/1/2021

ספר מעולה!! ממש מכניס אותך לעולם של ענת...מהרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק לקרוא. ממליצה בחום!

16/1/2021

תענוג של ספר !

11/1/2021

ספר נפלא, קריא ומרתק. סיימתי לקרוא אותו תוך פחות מיום מרוב שהקריאה זרמה כמו מים. מומלץ בחום, הסחת דעת מושלמת בימים טרופים אלו

8/1/2021

הנאה צרופה. שנון מצחיק ומרגש. מומלץ בחום

8/1/2021

תעשו לעצמכם טובה גדולה ומאד מהנה ותקראו את חתן פרס.

3/1/2021

נהניתי מכל מילה. ממליצה בחום רב!

31/12/2020

ספר מדהים! כתיבה משובחת , ספר הנוגע בכל אחד ואחת מאיתנו וכחוט השני מחבר אותנו להורינו

31/12/2020

שהים חיכיתי לאחד כזה. שיסחוף שירגש שיוריד דמעות שיגרד את הפצע של פרידה מאבא. איזו כתיבה משובחת איזה עונג צרוף

29/12/2020

נהדר! לא יכולתי להניח מהיד, מרגש משעשע ונוגע ללב. מומלץ מאוד.

29/12/2020

נהניתי מאוד, ממליצה

28/12/2020

ספר נהדר ,קריא ,מסופר היטב .ממליצה בחם

26/12/2020

ספר מעולה כתוב ביד אומן ובלשון שנונה אם גם צינית אך מאד מבדרת. תענוג ועונג צרוף

20/12/2020

ספר חכם שגרם לי לחשוב ולהתגעגע להורי. מחיתי דמעה אבל גם צחקתי הרבה . מומלץ !

19/12/2020

סגנון קולח. למרות הקלילות מכיל הרבה אמיתות מחיינו. נהנייתי.

12/12/2020

ספר קולח, שופע הברקות לשוניות. למרות שנכתב מתוך - ונראה ממוען בעיקר אל - הביצה התל אביבית, מתאר בחן מכמיר לב עמידה אנושית בשעות משברים התוקפים את כולנו, בכל האזורים..

10/12/2020

ריגש אותי עד דמעות. כל כך מציאותי, והזכיר לי את החלק שהכי מפחד אותי בחיים, הפרידה מהיקרים מכל.

3/12/2020

קריא מאוד. עוסק בנושאים אמיתיים מהחיים. מומלץ.

1/12/2020

ספר נהדר ונוגע ללב. סיפור פרידתה הכואבת של יעל טבת קלגסבלד מאביה הסופר המוערך וחתן פרס ישראל שבתי טבת. טבת קלגסבלד מספרת את סיפורה של בת כותבת, שלא הצליחה להגיע לגדולת שמו של אביה המחזאי המפורסם והמוערך, דרך מסע חיי המשפחה והפרידה מהחיים אותם הכירה במחיצתו. סיפור נוגע ללב ומעורר אמפתיה, בטח לבני הדור ההולך ומאבד את ההוריו למחלות חשוכות מרפא. מצאתי את עצמי מזדהה וכואב איתה. ממליצה. ממליצה. ממליצה.

21/11/2020

ספר מרתק, כתוב בצורה ייחודית ומעניינית! נגמר מהר מידי..

31/10/2020

יעל היא וירטואוזית ספרותית ולשונית. הספר כתוב נפלא. כל כך ישראלי. ממש אפשר לגעת בייחוד התרבותי. היה עונג בלתי רגיל לבקר בו. נהניתי מחדות הלשון וההומור,ומההתבוננות שלך באנשים סביבך, במיוחד הקרובים לך וגם מההתבוננות העצמית. פורטרט של אובדן — איך הוא תוקף (כמו. עם אבא) ומשאיר אותנו מגיבים באוטומטיות שתפקידה היא להציל אותנו מהמשמעות הקשה שלו, או מתגנב אלינו (כמו עם שני) ומשאיר אותנו פעורי פה ולא מוכנים לו. כמה מורכבים יחסי אהבה קרובים. איך העולם שלנו פגיע ושברירי ושום דבר לא קבוע ובטוח. ממש נהניתי, מחכה לסיבוב הבא🤞

30/10/2020

ספר מופלא.

29/10/2020

שפה עשירה וקולחת, עלילה בנויה היטב

27/10/2020

ספר קולח, מותח, מצחיק ומהנה, לא הנחתי את הספר לרגע הבריחה המושלמת במציאות ההזויה והעגומה שנקראת קורונה ממליצה מכל הלב

25/10/2020

נהניתי מאד, הן מן התוכן, שהשיק לקורותיו של שבתאי טבת, אביה של הסופרת, והן מאופן הכתיבה.

24/10/2020

מקסים! נוגע בכל כך הרבה רבדים בנפש שלנו ובחיים! כתיבה מדוייקת. תודה רבה!

24/10/2020

מקסים ומרגש

21/10/2020

אהבתי מאוד,ספר מעולה , אהבתי מאוד גם את ספריה הקודמים של הסופרת,בהחלט ממליץ מאוד.

18/10/2020

ספר מצויין. כתוב שוטף. אי אפשר להניח מהיד. מומלץ!

17/10/2020

כתוב בסגנון ייחודי, מהנה, אהבתי

17/10/2020

כתוב נפלא. מצחיק ומרגש ואינטיליגנטי

8/10/2020

סיימתי תוך יום. זה היה קולח ומעניין.

26/9/2020

מרגש ומרתק, מצחיק ומתוחכם. שילוב מקסים וכיפי

20/9/2020

מאוד אהבתי. מאוד נהנתי מהכתיבה, מהדמויות, מהעלילה. ממליצה לכל אחד. ספר וסיפור מעולה.

20/9/2020

אין בספר הזה מילה אחת מיותרת, תיאור מיותר או בזבוזי מילים. אין ניפוח עמודים ונפח ספרותי מלאכותי. יש בו דיוק מרשים ומעורר גירוי לחזור אליו בכל עת פנויה, לגלות כבר מה צפוי בעמוד הבא ולהישאב להיות לזמן מוגבל חלק מסיפור המשפחה של כולנו. כתיבה מודרנית, נטולת פומפוזיות, צינית במידה ובוחרת להתמודד בחיוך והשלמה עם העצב והצער של מעגל החיים האנושי. עם הפרידה. ספר נפלא.

14/9/2020

ספר מעניין. מלא הומור מחד ועצב מאידך. כמו החיים עצמם. כתיבה קולחת, עברית יפה. מומלץ.

7/9/2020

נהדר! קראתי בנשימה אחת, צחקתי ובכיתי, והרגשתילגמרי חלק מהסיפור היפה הזה על פרידה ואהבה.

6/9/2020

קולח, שנון ועתיר הומור. הרמזים הרבים לשילובם של אלמנטים אוטוביוגרפיים בעלילה, מגרים את הדמיון לדעת עוד ועוד. נהניתי.

4/9/2020

ספר מקסים, מצחיק, מרגש ומלא אהבה. מומלץ!

4/9/2020

ספר נהדר שנותן הצצה לעולמה של הסופרת ;ליחסי המשפחה והחברים ממליצה לקרוא

2/9/2020

ספר מצוין וסוחף!!

1/9/2020

סיפור מרגש על התבגרותה של ענת , כתיבה קולחת ,סוחפת ואופטימית על השבריריות של החיים והיכולת להתגבר ולסלוח. מומלץ מאוד לקריאה !

31/8/2020

ספר נהדר, מצחיק, עצוב, מרגש ומרתק. לא נחתי עד שלא סיימתי לקרוא מומלץ בחום.

31/8/2020

הספר נהדר!! הוא כתוב בצורה זורמת,הוא מצחיק ועצוב באותו הזמן. המאורעות שקורים הם חלק מחיינו אנו ומתחברים מאד מהר לדמויות. ממליצה מאד וכל הכבוד ליעל טבת על עוד ספר מוצלח!!

20/11/2023

רגיש, משפחתי, מסקרן. אהבתי.

6/11/2023

כתיבה מעולה. שפה עשירה ומגוונת. ערבוב מוצלח בין עברית גבוהה לשפה מדוברת. העלילה לא לגמרי הגדירה את עצמה: מי שמכיר את הרקע של הכותבת, מבין על מה הספר. כדאי לקרוא את שני מאמרי הביקורת כדי להבין טוב יותר את העלילה. הסיפור עצמו מצד אחד מאוד ממוקד בהשפעת אבא על חיי בתו, מצד שני מתפזר מבחינה עלילתית. שווה את המאמץ.

28/10/2023

ספר טוב,שכתוב ברגישות ומצליח להמחיש במילים ומחשבות, מציאות מורכבת

31/7/2023

כתוב טוב, ישראלי מאוד. לעתים משעשע אבל בעיקר כואב. העלילה עצמה מעט מבולגנת. 3.5 כוכבים.

24/4/2023

נהניתי. שנון, קולח

22/3/2023

כתוב היטב, לפרקים ביצירתיות מרשימה, דמויות נאות ומערכת יחסים אנושית מורכבת ומדוקדקת לפרטיה. עושה חשק לעוד.

31/12/2022

לקח לי זמן לסיים את הספר. זה לא ספר מתח. זה ספר על החיים כפשוטם

15/10/2022

נהנתי מאד לקרוא. התחברתי לגיבורה. ממליצה

13/10/2022

סיפור יפה ומהנה לקריאה.כמו תמיד .מומלץ

25/9/2022

כתוב רהוט, מתוחכם, מעניין

21/8/2022

כתיבה קולחת, משעשעת, שוב הישראליות החיננית של הסופרת, נהניתי מאוד.

9/8/2022

ספר קליל ומצחיק שמצליח לגעת גם בנושאים לא פשוטים זורם כתוב בשפה יפה נהנתי מהקריאה

29/7/2022

כתוב היטב ובכשרון. יש קטעים ממש טובים, אבל לעיתים קצת מייגע.

11/3/2022

מעניין, קולח, רווי בסיםורים של יום חולין וחג. ורק מתפלאת, האם ענת אדר היא ננו שבתאי?

17/1/2021

אהבתי את הכתיבה בגוף שלישי. פרידה ועצב משולבים בהומור מתוחכם.

20/12/2020

שנון, משעשע ולפרקים מרגש

16/12/2020

מענין, קפיצות הזמן מקשות על הקריאה.

13/12/2020

כתוב מצוין.אבל הנושא קשה.הדיר שינה מעיניי.

27/11/2020

לקח לי זמן להכנס לספר, אבל כשנכנסתי לקריאה התקשיתי מאד לעזוב אותו. מעורר מחשבות, קריא וסוחף. מומלץ

9/11/2020

הפרק הראשון קצת מטעה, זה לא שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין וכן קראתי אותו עד הסוף בניגוד אולי לספרים אחרים, אבל הוא ממש לא קליל כמי שהפרק הראשון מרמז. לתשומת לב יחסי הציבור - אין צורך להטעות, הספר טוב בפני עצמו. אולי הייתי קונה אותו בכל מקרה אז חבל על ה"תחכום".

27/10/2020

הדמויות כמו האחות הרוסיה ועוד אחרות מאוד אמינות ומוכרות מהמציאות הישראלית.מצד אחד זה הצד החזק שלו אבל גם החלש:רדוד קצת .קריא

18/10/2020

מאוד נהנתי.סוחף בחלקים מסויימים..ואחרים קצת מייגע..אבל ממליצה עליו בכל זאת.

6/10/2020

הספר מתחיל לאט אך מתגבר עם הקריאה. נכון שזה ספר נשים שמספרות ממבת ראותם. למרות זאת נהנתי מאוד.

8/9/2020

בלי טעם ובלי ריח חסר טעם

27/5/2025

משעמם

29/4/2024

כתיבה קלה ומהנה, אבל הסיפור מבולגן, הדמויות לא קשורות והרושם הוא של יותר מדי נושאים שהסופרת רצתה לספר עליהם, נוגעים מאד לליבה, אבל איכשהו לא עברו לליבי.

29/3/2024

כתיבה יפה, שנונה ומרגשת, אבל העלילה די נמרחת והסוף צפוי. ספר חמוד ולא מעבר.

4/11/2023

מאד מוגיע הספר המסופר בגוף שלישי, ריבוי התאורים, הסוגריים ומשחקי המילים המתוחכמים העיקו מאד במהלך הקריאה. מאכזב מאד אחרי שהתלהבתי מהספר

13/6/2023

ספר טוב כרגיל אצל יעל אבל הפעם הוא מבולגן קצת. לפעמים קשה לעקוב אחרי העלילה שהולכת קדימה ואחורה בזמן וקופצת מזווית אחת לשנייה. ברגע שמצליחים להבין מה קורה מתי, מה מוקדם ומה מאוחר אפשר להנות מהספק הנפלא הזה

18/5/2023

מורח את הסופים.

12/4/2023

הספר מתחיל ממש טוב, מצחיק וציפיתי להמשך כזה, אבל הוא לאט לאט נמוג ומסתיים בקול ענות חלושה

19/3/2023

ספרס ספר נחמד, לא אהבתי את הכתיבה במיוחד.

12/8/2022

מאכזב מאד אין בספר כלום

25/4/2022

כתוב מאד יפה ו"זורם". נקרא כמו ביוגרפיה של מי שאין לה כל כך מה לכתוב. התוכן משעמם, חסר כיוון, היפוכי הזמנים מאד מבלבלים. ברור מאד מי הן הדמויות (אבא שלה, גנרל שברח לאפריקה אחרי כשלון במלחמה, ואולי עוד דמויות אמיתיות) שנוספו להן כנראה "עובדות" ספרותיות. לא נהניתי.

12/2/2022

ספר טוב מהאמצע מתחיל להיות קריא , ההתחלה והתיאורים בבית החולים קצת מייגעים

4/5/2021

הספר קריא כתוב בעברית מאוד יפה. אהבתי את סגנון הכתיבה של הסופרת. העלילה עצמה פחות מעניינת, זהו סיפורה האישי של הסופרת על אביה, כתובה בעברית יפיפיה. אהבתי יותר את סיפרה הקודם הנמר המעופף.

13/1/2021

הספר התחיל טוב וממש מעניין ולקח תפנית שונה לגמרי ציפיתי למשהו אחר וגם לעוד קווי עלילה מאשר העיקרי אני מסכימה שבגלל סגנון הכתיבה היה קשה להתחבר לדמויות ולהזדהות איתן עד הסוף

29/12/2020

נושא הכתיבה והדמויות נבחרו היטב. הכתיבה "מתחכמת" מידי

27/12/2020

הדמויות מתוארות בצורה שטחית.אאפשר ממש להתחבר איתן. כתיבה שטוחה!

7/10/2020

בסדר.

9/12/2023

השתעממתי. אין ממש סיפור. דילגתי לבוף בערך משליש הספר.

19/6/2023

עלילה רדודה. כתיבה מוזרה במעברים בין גוף ראשון לגוף שלישי ולכינויים כללים - האם, הבת, המחזאי וכ׳ של הדמויות. מעטים הספרים שנטשתי בלי לסיים, את זה לא, אבל זה לא היה קל..

1/4/2022

די מאכזב

25/2/2021

לא מספיק ממוקד

24/2/2021

ספר שקל לקרוא אבל שטחי ומתאים למדור רכילות

23/2/2021

מאכזב

13/12/2020

מייגע, לא אמין, שטחי

16/2/2021

ספר מגזיני רדוד

סקירות וביקורות

"חתן הפרס": רומן קליל ומעורר מחשבה שקשה להניח מהיד יעל טבת קלגסבלד מתארת בספרה השלישי את יחסיו של מחזאי שלקה בשבץ מוחי עם בתו הסופרת שחתונתה מתבטלת, שלתוכם נכנסות דמויות נוספות מהאליטה ישראלית

מבחינה נרטיבית מדובר כאן שוב בבת שהיא "מקרה אבא" קלאסי. לענת אדר יש אבא מפורסם בברנז'ה, מחזאי בעל שם מקורי ומוזר שפירושו והקשרו מוסברים לאורך הספר: נוגה אדר. היא עצמה אשה כותבת — לא רק פזמונים ושירים, אלא גם מעין רומן בהמשכים באתר אינטרנטי, שבו היא עובדת כעורכת תרבות. הרומן הזה, שפרקיו מתפרסמים אחת לשבוע, עוסק בה ובחברתהּ הטובה שני, שהיא שחקנית ידועה, והוא קרוי "עלילותיה" וחתום תחת הפסבדונים צוף איזבל. ברומן היא מגוללת את חייה הפריבילגיים, חיי משפחת אליטה על כל הקנאות, השנאות והמשברים, אבל גם הרבה מהאהבה ומהחמלה המצויות שם. הפרסום הזה כולל חשיפת סודות אישיים ומסבך את ענת עם שני.

שם הספר מצביע על האב, נוגה אדר, שלמרבה הצער זכה בפרס ישראל על עבודתו האמנותית רק לאחר שכבר לקה בשבץ מוחי ולא יכול היה ליהנות מקבלת הפרס, וכן, באופן עמקני יותר, על האפשרות שענת היתה אמורה להתחתן עם החבר שלה, אודי, שהוא מעין חתן הנחשב לפרס בעיניה. אך לבסוף בוטלה השמחה מפני שערב החתונה אמר אודי שאינו אוהב אותה מספיק, וגם לא מעט בעצת אביה החכם שראה בעיניו האמנותיות כי החיים עם אודי ייסרו קשות את ענת.

ויש כאן גם דמויות משנה רחוקות יותר המציגות את האליטה החברתית והאינטלקטואלית באור לא ממש חיובי, ובצדק. אלה — הפרופסור הכוחני והאלים תיאודור בר לבב והגנרל יעקב דובין (דובצ'יק) — באות משני הממסדים הגדולים של החברה הישראלית שיש בהם ממד אנלוגי: האקדמיה וצה"ל. אלה הממסדים הכוחניים שהאליטה חיה אותם, מקומות היררכיים דומים שהבכירים מסתובבים בהם עם הכבוד בַּשרוולים. מעבר לתחביר הקולח, טבת קלגסבלד יודעת להעמיד דמויות עגולות ומסקרנות, ולמרות הנרטיב השגור, אינה נופלת לסטריאוטיפיזציה שלהן.

אפשר בקלות לקרוא את הספר הזה כרומן מפתח תוך הרחקת עדות על חייה של הסופרת עצמה ובכלל. טבת קלגסבלד היא אמנם לא בתו של מחזאי נודע, אלא של ביוגרף ידוע ועיתונאי, שבתי טבת, המפורסם בספרו המרתק על השריון במלחמת ששת הימים "חשופים בצריח" (הוצאת שוקן, 1968) ובביוגרפיה הענפה "קנאת דוד", בת ארבעת הכרכים, שכתב על דוד בן־גוריון (שוקן, 1976–2004). גם שֵׁם האב רומז על כך: נוגה אדר אל מול שבתי טבת, שמות פרטים של כוכבים ושמות משפחה של חודשים עבריים. גם שבתי טבת וגם נוגה אדר זכו בפרס ישראל, אך לקו לפני כן בשבץ מוחי. אמו של נוגה אדר שנתנה לו את שמו המוזר היא גננת, וכך גם אמו של שבתי טבת, שפרה טבצ'ניק.

ויש עוד אנלוגיות רבות בין חיי הסופרת לחיי הגיבורה. הן טבת קלגסבלד והן ענת מחברות פזמונים. הגנרל הידוע הוא לחלוטין בן דמותו של שמואל גונן המוכר יותר בכינויו גורודיש. ערב מלחמת ששת הימים נשלח טבת, במסגרת תפקידו כעיתונאי "הארץ", על ידי דובר צה"ל לחטיבה 7 של חיל השריון שעליה פיקד גורודיש, ושהה עמה במשך תקופת ההמתנה ולאורך המלחמה, מה שהוליד אחר כך את הספר "חשופים בצריח". בספר של טבת קלגסבלד, נוגה כותב מחזה מצליח מאוד ששמו "הגנרל", שיש בו מנימת הביקורת, והבמאי בועז לבנת מקצין אותה והורס בכך את היחסים בין נוגה לגנרל. הדבר מזכיר כמובן את "גורודיש", מחזהו המפורסם של הלל מיטלפונקט מ–1993. הן בספר והן בחיים הגנרלים סופגים ביקורת ציבורית ומוצאים עצמם לימים כאנשי מלחמה באפריקה הרחוקה.

עם זאת, יהיה זה שטחי ולא הוגן לקרוא את הרומן הזה אך ורק כ"רומן מפתח ללא מנעול", כמו שדן בן אמוץ היה קורא לזה. ממש כפי שקראתי בשעתו את ספרו היפה של יהונתן גפן על אמו, "אשה יקרה" (דביר, 1999), גם "חתן הפרס" כתוב בסופו של דבר על הקשר אליטיסטי ופריבילגי של משפחה מפורסמת, וכאז כן עתה, אין זו רק מציצנות אלא יש כאן ערך מוסף של כתיבה ואיכות ספרותית. אצל גפן יש המון אהבה מורכבת הבאה לידי ביטוי במלים מדויקות שבין בן לאם; ובמקרה של טבת קלגסבלד זהו קשר בין בת לאב, וחלקים רבים מספרה בעצם מתארים את הטיפול המסור באב האהוב שלקה בשבץ מוחי ונהפך לנכה סיעודי.

יתרה מזאת, אני סבור שטבת קלגסבלד שולטת לעילא בטכניקת המבע המשולב — לא רק ביכולת הטבעית והכמעט בלתי מורגשת שלה כסופרת לעבור מגוף ראשון לשלישי, אלא בכלל ביכולות שלה להיצמד להתרחשויות ולתודעות בו־זמנית ולתאר את העולם הפנימי והחיצוני שהיא מכירה לפני ולפנים באופן טבעי וזורם. היא לא עושה הנחות לדמויות ולא מתמתֶקֶת ולא מתחנחֶנֶת כלפי הקורא, ודווקא בשל כך מצליחה להעביר רגש דק ומדויק. כך, למשל, בתיאור דמותו של הפרופסר הכוחני, האלים והמכה נשים, החבר של שני, חברתה של ענת. אנו מכירים כמה כאלה אצלנו באקדמיה. ואפילו מקרים של אשפוז וטירוף שיש בהם מלכתחילה יסוד מלודרמטי מתקבלים טבעי ויפה ברומן מבחינה אמנותית, ולא כטלנובלה.

יותר מכל, הספר הזכיר לי את "המנדרינים", הרומן הארכני־משהו של סימון דה בובואר מ–1954 (תורגם בהוצאת ספרית פועלים, 1958), שעוסק אף הוא באליטות הפריבילגיות המעצבות את התודעה האינטלקטואלית והאמנותית, כלומר בְּאִינְטֶלֶקְטוֹקְרָטִים כמו ז'אן־פול סארטר, אלבר קאמי ועוד דמויות מרכזיות פחות בנות התקופה הסוערת ההיא בצרפת. את דה בובואר האשימו בשעתה בכך שגלשה למציצנות ולרומן מפתח, אבל כישרון הכתיבה שלה ויכולתה לתאר רגש במלים ובניואנסים כיסו על הכל. כך גם אצל טבת קלגסלבד ברומן הזה: קשה להניח אותו מהידיים ולשימו בצד.

רן יגיל הארץ 09/12/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אביה, בתו "חתן הפרס" ספרה החדש והנוגע של יעל טבת, הוא למעשה סיפור הפרידה שלה מאביה

שבתי טבת היה סופר, עיתונאי ומחזאי, שכתב בין היתר את הביוגרפיות של דוד בן גוריון ומשה דיין. בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים הוא כתב ספר בשם "חשופים בצריח" שתיאר, די לראשונה בתולדות ישראל, מלחמה מזווית הלוחמים. טבת היה משוכנע שהוא מתאר אותם ללא כחל וסרק, כבני אדם, ומסביר את הלבטים שלהם באופן נגיש לכל קורא. עם השנים היו מי שטענו כי הספר הזה, שזכה לפופולריות עצומה בישראל, גרם גם נזק. היו שהקצינו וטענו שהספר הזה, הכתוב בכישרון רב, גרם לראשי מערכת הביטחון והצבא, להתאהב בעצמם ולפתח את אותה שאננות שהובילה בסופו של דבר לטרגדיה של מלחמת יום כיפור.

אני מספר את כל זה לא כדי לפתוח מחדש את הוויכוח העתיק, אלא כדי להסביר ששבתי טבת היה בחייו איש מאוד-מאוד חשוב. כזה ששועי הארץ מחפשים את קרבתו, נהנים מחוכמתו, מעצותיו. קצת לפני גיל 80 הוא לקה באירוע מוחי שנטל ממנו את יכולת הדיבור והקריאה. שנתיים אחר כך הוענק לו פרס ישראל, ועשר שנים אחר כך הוא נפטר בביתו. הותיר אחריו את רעייתו אורה, שני בנים, בת ולא מעט נכדים. בתו, יעל טבת, גם היא אישה כותבת. היא כתבה מילים לפזמונים כמו "בתוך", ששרה במקור דפנה ארמוני (ואחר כך הראל סקעת ב"כוכב נולד") וגם את "בגידה" ו"שבועה" של ריטה ורמי קליינשטיין. לפני 15 שנים החלה לכתוב ספרים.

ספרה הראשון נקרא "שוליית הקוסם". ספרה השני נקרא "נמר מעופף" והיא התמודדה בו, דרך סיפור על אסון שמתרחש בצה"ל, עם הסיפור האישי שלה ושל משפחתה. בן זוגה, עורך הדין דורי קלגסבלד, היה מעורב בתאונת דרכים קשה שנסתיימה במותם של אם ובנה, וריצה בשל כך עונש מאסר. האירוע כולו זכה לסיקור תקשורתי נרחב. בספרה הצליחה אז טבת לתאר את כל מה שעבר עליה ועל משפחתה סביב אותה פרשה, תוך שהיא מתרחקת מכל פן רכילותי. הסיפור על האסון בצבא, אפשר לה לזכך את ההלם, חוסר האונים, ההחלטה להתגבר וללכת קדימה, ושאר הרגשות שמלווים אירוע כזה.

בספרה החדש "חתן הפרס" היא עולה מדרגה, ומתמודדת עם נושא טעון אפילו יותר, החיים בצל אב שהוא ענק בתחומו, והפרידה ממנו. טבת אינה מתיימרת לכתוב סיפור שכולו דמיון. להפך, המחזאי גיבור ספרה נקרא נוגה אדר, פראפרזה על שם אביה, וכשהיא בתור עיתונאית מבקשת לעצמה שם בדוי היא מתלבטת אם לא לקרוא לעצמה יעל טבת. המחזאי בספרה לוקה באירוע מוחי, והספר מלווה את הגבורה עד מותו. איש לא היה מרים גבה אילו החליטה טבת לכתוב ספר אוטוביוגרפי על הצל הכבד שמטיל אב כשרוני ומצליח, ועל האופן שילדים מנסים להשתחרר ממנו. זה היה אולי עוזר לשמר את המורשת של שבתי, שמתאדה לה אט אט, בעולם שבו מלחמת ששת הימים הופכת לזיכרון ממש מעומעם.

אלא שחלק מההתמודדות עם צילו של האב, מתבטאת אצל טבת בכך שכתבה רומן שיש בו גם פרידה מחברת הילדות הטובה ביותר, פרידה מגבר שאיתו היא כמעט מתחתנת, ואפילו רומן חדש שמבצבץ לו לקראת הסוף. כך ש"חתן הפרס" הוא קריא מאוד וקולח, גם למי שאין לו מושג מי היה שבתי טבת. ועדין, הישג הגדול שלו הוא ביכולתה של טבת לתאר באופן אמיתי, כן, עצוב אך גם משעשע, את תהליך הפרידה מהורה מבוגר, כולל הדרך הלא נעימה שעוברת בבית לוינשטיין.

מאחר שבשנים האחרונות אני עובר עם אימא שלי תהליך די דומה, היה קל לי להזדהות עם האירועים המתוארים בספר. את המסדרונות הדוחים של בית לוינשטיין, אני זוכר לצערי היטב. ולשמחתי, העובדה שאני מכיר היטב את יעל טבת, את סיפורה האישי, את פועלו של אביה, לא גרמו לי לנסות לנחש מי בדיוק עומד במציאות מאחורי כל דמות וכן הלא. למרות שזה סיפור שמתכתב עם המציאות, הצלחתי לקרוא את הספר כמו שהוא, ספר נוגע ללב על ההתבגרות המאוחרת סביב פרידה מהורה.

גל אוחובסקי מאקו 07/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
חתן הפרס יעל טבת קלגסבלד
בת המזל
 
 
לפני כשלוש שנים קרה לה נס. מתי היא הבינה את זה? לא מיד. בוודאי שלא מיד. כולם אמרו לה: קרה לך נס! אמא שלה ואבא שלה והאחים שלה ושני, החברה הטובה שלה, חזרו והשתמשו באותו צבר מילים שמזל ונס כיכבו בראש מהדורת החדשות שלו. הם דיברו מהלב והסתכלו לה בעיניים והיא ידעה שהם מתכוונים. אבל גם חשבה שהם מגזימים למענה. כדי שיכאב לה פחות, כדי שתוכל לעמוד שוב על רגליה. תיאור גורלה ככזה ששפר עליה כשהגבר שאהבה ושרצתה שיהיה אבי ילדיה ביטל את חתונתם שבוע לפני החופה, לא היה נאמן למקור.
 
דמיינו לכם אישה צעירה היושבת על מיטתה ותרה ברשת אחר הזר שיהלום למופת את שמלת הכלה הנהדרת שלה (וייראה נוצתי ואצילי כשיעוף באוויר וינחת בחיק חברתה הטובה). כשהחתן לעתיד שב הביתה מעמל יומו, היא מראה לו בהתלהבות שני זרים, האחד יפה ממשנהו, ומבקשת ממנו שיעזור לה להחליט. בתגובה הוא צונח על מיטתם המשובצת בירחוני הכלה ואומר שיש לו משהו חשוב להגיד לה. היא עד כדי כך לא קולטת את המתרחש (לימים תיזכר: הוא היה חיוור ודיבר מוזר), שהיא מתעלמת מהמילה "חשוב" שלא הופיעה כמעט אף פעם במעט שהיה לו לומר והיא ממשיכה לדחוק בו בעליצות, זה או זה? זה או זה? אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאני שואלת.
 
כמה בת מזל היא כבר יכולה להיות אם הוא קם מהמיטה, לא מעיף מבט בזרים שעל המדוכה ואומר לה כשמבטו נעוץ בנקודה רחוקה בחדר: אני לא יכול לעשות את זה. והיא שואלת: את מה, מותק? והוא עונה: אני לא יכול להתחתן איתך. והיא מתעניינת כאילו הוא מדבר על השכנה: למה? והוא עונה: אני לא אוהב אותך מספיק. ואפילו התשובה המופרכת הזאת, שלא עולה בקנה אחד עם כל הכתרים שקשר לה (את השילוב הכי שלם של אור וצל שפגשתי, את בדיוק מה שחסר בפריים של החיים שלי — כן, הוא היה צלם) אינה מעירה בה את החשד שהיא צופה בבריאת עולמה מחדש.
 
האדם הראשון שצילצלה אליו כדי לספר לו שחתונתה מבוטלת עוד לפני הוריה, היה חברתה הטובה שני. אני רוצה למות, אמרה לה, אני רוצה שאלוהים ייקח אותי אליו.
 
טוב, אמרה החברה הטובה שהגיעה מיד, אבל לפני שאת מתה, ספרי לי הכול. אל תשמיטי אף פרט. אני חייבת להבין מה קרה.
 
הכלה שלא קרתה תיארה באוזני חברתה את קורות ביטול חתונתה ושבה למרר בבכי. ההשפלה, הדחייה הפומבית, הייאוש בלחזור להיות לבד וכל מה שזה אומר. ומה שזה אומר (בראש שלה ועוד מעט בראשי אחרים) זה שמי שרצה אותה התחרט כי גילה שהיא לא ראויה ובכך שלח קריאת אזהרה לאחיו הגברים: דלגו! היא לא שווה את זה! קרן אור, ולו אחת, לא נראתה בשמיה וכל שהצליחה להגות לעבר חברתה בין היפחות היה: חושך על פני תהום.
 
בימים כתיקונם היתה החברה נוזפת בה שעליה לאסוף את עצמה ומיד. מה פתאום שהיא תבכה ככה ועוד בגלל גבר? אבל אלה היו ימים כשִברם, והיא כאבה את כאבה של חברתה. היא ידעה עד כמה רצתה חברתה להתחתן עם החתן וכמה ביטחון עמדו להעניק לה החיים בשניים. ביטחון שכרגע זנבו לא נראה באופק.
 
היא אמרה לחברתה: לדעתי הוא במשבר נפשי. משהו ענקי עובר עליו.
 
חברתה בהתה בה.
 
אלף אחוז, העניקה משנה תוקף לדברי עצמה: מי אמר לך שהוא לא אוהב אותך מספיק? חסיד אומות עולם? ראש משלחת רופאים ללא גבולות? מתנדב בזק"א? אמר לך את זה אודי! אודי האגואיסט! מה לו ולאהבה? ממתי יש לו מקום בלב חוץ מלעצמו?
 
הכלה המושפלת מחתה, הוא לא כזה, החלה לומר אולם נבלמה מיד על ידי חברתה.
 
את עוד מגינה עליו? הזדעקה ומבלי להמתין לתשובה, חרצה: הוא מאוד כזה.
 
המיועדת שבה לבכות. עד כדי כך טעתה במישהו שחשבה שהיא מכירה? עד כדי כך היא קהה? ובלבה השיבה: הוא לא כזה. אני יודעת שהוא לא כזה.
 
את לא במצב להבין את זה, קראה החברה הטובה את מחשבותיה, אבל תסמכי עלי. הוא במשבר גדול מאוד.
 
אולי הוא באמת במשבר, ניסתה להאמין לחברתה אך האמינה דווקא לו: הוא לא אוהב אותה יותר, או מספיק, היא לא זכרה את מילותיו המדויקות. כשנאמרו, נשמעו לה מתגלגלות מרחוק וכאלה שאינן נוגעות לה.
 
אחרי שבישר לה בפנים קודרות שהוא כבר לא מרגיש את עומק השדה שלו איתה (ביטוי יפה מעולם הצילום שהרבה להשתמש בו), שכבו בפעם האחרונה. כדרכן של פעמים אחרונות גם לשלהם היה טעם של שיא. להפתעתה הוא בכה והיא בכתה בעקבותיו. הוא ליטף את שערה ואמר לה: את חייבת להבין אותי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע בך, אבל אני חייב להיות שלם עם עצמי. ואולי הוא אמר: אני חייב לחיות עם עצמי בשלום. גם עכשיו לא זכרה בבירור את שורותיו המדויקות אבל זכרה שהרבה להשתמש במילה "חייב" כשברח ממחויבות.
 
אלה היו רגעים שכל כך הרבה פעמים ניסתה לשוב אליהם כדי לחדד את הזיכרון של מה באמת קרה ונאמר שם, אך לשווא. במקום לזכור יותר ויותר זכרה פחות ופחות. גם כשנזכרה לפתע בפרט כלשהו או בחילופי דברים קצרצרים שנדמה היה לה שיכולים לשפוך אור על האירוע, רגעים ספורים אחר כך כבר ידעה שהם רק פרי דמיונה המבקש להועיל.
 
הוריו ההמומים נשאבו לניהול הבושה ולהנפקת הסברים למשפחתם ולמוזמניהם, ואמא שלו, שתמיד היתה נחמדה וחמה אליה, צילצלה אליה ואמרה לה בקול רועד: הוא שבר לי את הלב, ולמשמע שתיקתה תיקנה את עצמה ואמרה: גם לי הוא שבר את הלב. היא אמרה לה שהיא אוהבת אותה כמו בת שהיא לא יודעת מה לא בסדר עם הבן שלה ושהיא נורא מצטערת. הכלה אמרה לה שזו לא אשמתה והן מיררו זו באוזני זו עוד כמה דקות עצובות.
 
אחותו שהכירה ביניהם והיתה עמה בחברות קרובה, בחרה בה והפסיקה לדבר עם אחיה.
 
בביתה שלה הוקצב לפיגוע זמן פציעות קצר. ברגע שמשפחתה התאוששה מן ההלם הראשוני ניגנה התזמורת המשפחתית המאוחדת את הפזמון: איזה מזל, איזה נס בלופ אינסופי. באורח פלא חילוקי הדעות המפורסמים שאפיינו את שולחנם היו כלא היו. אביה שהיה מחזאי מוכשר לקח את ההתרחשות קשה מכולם ותרם הבחנה לא מחמיאה מתחומו: כל החיים אני כותב דמויות, אמר, ומה שיוצא לדמות מהפה צריך לעלות בקנה אחד עם מי שהיא. משהו בטקסטים של הבחור הזה אף פעם לא הסתדר לי. הוא לא סגור על עצמו. ולה אמר: אין לך מה להצטער, לא משנה בכלל מי ביטל העיקר שבוטל. על אף הכוונה המלאה והאהבה שהדברים נאמרו בהן, היא לא מצאה בהם נחמה.
 
כשהיתה במצב שבו יכלה לצאת מהבית מבלי להתפורר אחרי שני צעדים, אמרה לה שני שעליהן להגיע דחוף לבריג'יט הפותחת כדי שתשפוך אור מקצועי על האירוע. בריג'יט ששלחה ידה בתורת האותיות המספרות והנספרות היתה בעיקר אישה חכמה שידעה לראות מי יושב מולה. ברגע שישבנה של הלקוחה נגע בכורסת הקטיפה התכלכלה המהוהה כבר טיפס הבכי במעלה גרונה ולמשמע קולה החם והצרוד של המכשפה המהוללת שואל: חמודה ויקרה שלי! איך אני יכולה לעזור לך? פרצה בבכי תמרורים. בין יבבה אחת לשנייה סיפרה לבריג'יט: תמיד הייתי בטוחה שאני אתחתן בגיל שלושים ושתיים. כי שלושים ושתיים זה לב. זה גיל של אהבה, נכון? מה קרה?
 
המטפלת במספרים הסבירה לה ששלושים ושתיים זה אכן לב אבל זה גם: בל! היקום שלח לך קריאת אזהרה, אמרה בטון ירא והורתה באצבעה בתנועה מעגלית על מרום קיתונה: בל תיתני את לבך לאיש הזה! הזהירה. וגם היא דיברה על הנס. קרה לך נֵס שהבחור נָס. היא שאלה: את יודעת שנס ונס זה אותו הדבר בגימטרייה, נכון?
 
עכשיו היא ידעה, היא פשוט לא חשבה על זה קודם.
 
המכשפה הבטיחה לה שיהיה בסדר ושיגרה אותה אל החיים עם צפי אופטימי: חמודה ויקרה! הדברים הטובים ולא רק הרעים מגיעים ממקומות שאת אפילו לא מעלה בדעתך שהם שם.
 
גם אחרי חמש מאות שקל (במזומן) לא השתכנעה הכלה שהושמטה שמשהו היה לא תקין בגבר המוכשר שעמדה להינשא לו. כשסביבתה ראתה שהיא שוקעת באמונה שלא היתה ראויה לו ושכל גבר יגלה בסוף שהיא לא שווה את אהבתו, אישרה אמהּ לספר לה את הסיפור שהגיע לאוזניהם מאחותו יומיים אחרי ביטול החתונה והוסתר ממנה בשל מצבה הרעוע. האדם שנבחר על ידי האם למשימה היה שני, שלה היתה ההשפעה הגדולה ביותר עליה.
 
את יודעת שאחרי שהוא ביטל את החתונה שלכם הוא הלך לַמסיבת רווקים שלו? סיפרה החברה, את מבינה שהוא השתתף ושר בה כאילו הוא הולך באמת להתחתן? את קולטת שהוא השתכר עם החברים שלו ושהבחורה שהשתלשלה מהתקרה קפצה לו על הברכיים כאילו היא הבחורה האחרונה שמותר לו לגעת בה לפני הבית סוהר של הנישואים?
 
הכלה המסכנה בהתה בה.
 
סליחה, אמרה החברה, לא התכוונתי שלחיות איתך יהיה בית סוהר, את יודעת שלדעתי לחיות איתך זה לזכות בפרס הגדול ובלוטו ביחד. את מבינה למה אני מתכוונת, כן?!
 
היא חשבה שהיא מבינה.
 
אחותו סיפרה שהוא חזר הביתה שיכור מסריח, נתקל ברהיטים והעיר את כל הבית. וכשהוא גמר להקיא לאמא שלו על השטיחים הוא פרץ בבכי והודיע להם שהוא לא מתחתן. הם היו בשוק. הם לא הבינו אם הוא רוצה לבטל את החתונה ואין לו אומץ לעשות את זה או שהוא כבר ביטל אותה. אמא שלו שאלה אותו: אז למה הלכת למסיבת רווקים אם אתה לא מתחתן? והוא בכה ובכה ובסוף אמר לה שלא היה לו נעים מהחברים שלו... שהוא לא רצה לאכזב אותם.
 
והוא לא אמר להם מילה?
 
לא.
 
את בטוחה?
 
אחותו צילצלה למחרת לחבר הכי טוב שלו, זה שהוריד אותו בבית עם המונית, ושאלה אותו איך היה והוא אמר שהיה סוף כל הסופים ושאם הוא השתכר ככה במסיבת רווקים צריך לשמור עליו טוב־טוב בחתונה.
 
החברה השתתקה. גם הכלה המיועדת לשעבר לא אמרה מילה. אולי חככו בדעתן איזה חלק מהתרחשויות יותר גרוע. האני לא אוהב אותך מספיק הפתאומי או ההתחזות לחתן במסיבת רווקים. באוזני הכלה הידהד משפט שאמר לה ברגע של גילוי לב נטול מחיצות ובגדים. אני חייב להיות ישר עם עצמי, אמר לה, והיא חלקה את משפט המפתח עם חברתה. הישר שלו לא נראה לך קצת עקום? שאלה, דמעות כבר נוצצות בעיניה.
 
מה זה משנה עכשיו עקום, ישר? אמרה שני, נגמר! יצא לנו מהחיים תודה לאל!
 
הכלה משכה באפה ולא אמרה מילה.
 
את רוצה לשמוע מה אחותו אמרה עליו? גייסה החברה תובנת עד מומחה לעזרתה כשראתה שחברתה לא משתכנעת. היא אמרה: אחי פסיכי. שתגיד תודה לבורא עולם שהיא לא התחתנה איתו.
 
והיא הודתה. לבורא עולם ולשלוחיו, אבל זה לקח לה הרבה זמן. וקודם היתה עוד תפנית קטנה בעלילה.
 
שלושה שבועות מהיום שעמדה להינשא בו ולא נישאה כבר היו ברשותה וברשות שנִי כרטיסי טיסה לרומא. שני הגתה עבורן טיול בנות מתנגן לאיטליה. הן יפצחו ביומיים או שלושה ברומא (במטוס את כבר תכירי מישהו שיתחנן בפנייך שתישארי איתו עוד קצת ברומא, אבל שיהיה לך ברור שגם אני נשארת איתכם), ובכל מקרה הן ישכרו רכב וייסעו לאן שיישא אותן מצב רוחן. טוסקנה, האגמים, ורונה, מסע להבראת הנפש שבו אני אוציא לך מהראש את הצלם הדפוק הזה ואת תראי איך כל האיטלקים יידלקו עלייך ויראו כמה את יפה ומקסימה. החברה הטובה לא רק צפתה פני עתיד, אלא גם חלקה את הידע הכללי הרחב שלה עם חברתה למסע: איטליה זו מדינה מתקדמת שבה גברים יודעים איך להתנהג ואיך לדבר עם נשים, לא כמו הגברים במדינה הפרימיטיבית שלנו שכל לוזר חושב שצריך להגיד לו תודה על זה שהוא נושם.
 
אפילו במצבה הרעוע הבינה הכלה עם התקלה שהלוזר הראשי הוא אהוב לבה של שני שסירב לנשום עמה את אותו אוויר על בסיס קבוע ובכך הפך אחראי לפסילתם של כל הגברים במדינת ישראל. היא הבינה שגם חברתה הטובה תשמח לברוח ולשכוח ובהזדמנות זו אולי לגרום לו לדלוק אחריה.
 
לתיאום הכוונות והציפיות ששרר בין צמד החברות ערב יציאתן למבצע פותחות דף חדש היתה תוצאה מלבבת של מאה אחוזים. אלה היו האחוזים עד הרגע שבו עמדה ענת אדר (מין: נקבה, מצב משפחתי: רווקה, שם האב: נוגה, שם האם: הילה) בתור להארכת דרכונים, ותמונתו של ההוא, ההלוואי שימות, היבהבה על צג הטלפון שלה והרטיטה את עולמה אשר במשרד הפנים.
 
לרגע קפא לבה. מאז שאסף מדירתם את אחרוני תחתוניו ואת המצלמה שקנתה לו לאירוסיהם לפני כשבוע לא שמעה ממנו דבר. היא בהתה במכשיר הטלפון שלה ולא היתה מסוגלת להפעיל ולו אצבע אחת קטנה שתקבל את השיחה. המכשיר הפסיק לרטוט רק כדי לשוב לרטוט ולהבהב מחדש. לבסוף גייסה את שארית כוחות הנפש שנותרה לה וענתה לשיחה הלא צפויה.
 
כן, השיבה בטון שניסתה שיישמע ענייני עד כמה שהיה לאל ידה להגות.
 
איפה את? שאל בבהילות מבהילה.
 
בדרכונים, במשרד הפנים.
 
לידנו?
 
הלֵידנו העיף אותה באוויר. היא הוצפה. כן, השיבה.
 
אני בא! אמר במהירות, חכי לי, אל תזוזי!
 
היא שבה אל חושיה: למה? שאלה. ההתפרצות שלו לחייה הכעיסה אותה.
 
אני חייב לראות אותך, יש לי משהו חשוב להגיד לך.
 
אז תגיד, אמרה.
 
זה חייב להיות פנים אל פנים.
 
הוא ניתק והיא נזכרה שבפעם האחרונה שאמר לה את המילה "חייב", הוא ביטל את החתונה.
 
הגבר שאהבה ושלכבודו עשתה שלוש תסרוקות ניסיון וביקרה אצל שלוש מאפרות מומלצות כדי להיראות היא אבל היא הכי במיטבה, הגיע מתנשם ומתנשף בדיוק כשהפקידה העגלגלה נטלה ממנה את הטופס שמילאה ואת הדרכון ואמרה לה: אל תדאגי זה יגיע אלייך הביתה בתוך ארבעים ושמונה שעות. שתהיה לך נסיעה טובה.
 
את נוסעת? שאל באימה. לאן?
 
לאיטליה.
 
עם מי?
 
עם שני.
 
בבקשה אל תיסעי, אמר ואחז בידה, ובטח שלא איתה. עשיתי שגיאה איומה. אני מבקש שתסלחי לי. אני לא יודע מה קרה לי. אני חושב שנבהלתי מזה שאני אוהב אותך יותר מדי.
 
המהפך המילולי שיתק אותה. לחרדתה הוא כרע ברך. אני אידיוט, אמר.
 
מחדשי הדרכונים ומאריכיהם, מנויי המאגר הביומטרי ומאוכזביו (בשביתה עד הודעה חדשה) לא יכלו לייחל למחזה מרענן יותר שיפיג את שיממונם. כמה מהממתינים שיפרו את עמדותיהם ועברו מן השורות האחוריות לקדמיות.
 
נתי, את סולחת לי? שאל בתחינה משלא הסתכלה עליו ולא אמרה דבר.
 
זה גבר! אמרה אישה בשְׂער פלטינה, משפיל את עצמו בשביל האהבה, כל הכבוד!
 
אני מבקש ממך, אמר ונעמד על רגליו משלא השיבה, בואי נתחתן מחר. ברבנות. בלי כל הרעש והטררם והאנשים והעוגה.
 
היא סוף־סוף הביטה בו. מבטה נטע בו תקווה. הוא המשיך: כל מה שאני רוצה זה שתהיי אשתי, שתהיי האמא של הילדים שלי, אמר בקול רך והתקרב אליה עד שגופו כמעט נגע בשלה. אני אטוס איתך לאיטליה.
 
הוא שלח אליה חיוך מעודד, היא לא חייכה.
 
או לכל מקום אחר שתרצי אם לא בא לך איטליה.
 
היא לא ידעה את נפשה.
 
יאללה! צעק לה בחור צעיר שישב ברגליים שלוחות לפנים בשורת הכיסאות הראשונה, מה את מייבשת אותו? הבחור אוהב אותך, תגידי לו כן! אחרים הצטרפו להמולה, מזל טוב, אחותי! קראה לה יפהפייה שחומה בשמלת תכלת והרימה לעברה אגודל באוויר. אין על איטליה, סחה ממושקפת אחת לחברתה, וגבר בחליפה מהודרת קבע: פריז. ללא ספק פריז.
 
בוא נצא מכאן, אמרה והחלה פוסעת בצעדים מהירים לעבר היציאה. הוא חש בעקבותיה.
 
הלו! חמודה! אל תהיי כל כך קשוחה! את תבריחי את כולם ותישארי בסוף לבד! עוד הספיקה להגיע לאוזניה אזהרת זהב לפני שדלת המעלית נסגרה.
 
אחר כך צילצלה להוריה ואמרה שהיא בדרך אליהם וביקשה שיפגשו אותה בדירתם. ערנים לשבירותה המתינו בדריכות לבואה. זו היתה הפעם השנייה בחודש האחרון שקיבלו שיחת חירום שכזו. הפעם הראשונה היתה כשחסר התוחלת שעמו עמדה להתחתן הטיל על בתם ועליהם את הפצצה. מה שוב? היא בהיריון? היא רוצה לשמור את הילד? את התאומים? צריכה כסף להפלה? מתפטרת ועוזבת את הארץ? עד שהגיעה לביתם כבר הספיקו לבנות ולדחות כמה תרחישי אימה. יצירתיות לא חסרה שם בבית.
 
כשדיברה האזינו הוריה בנשימה עצורה לתיאור ההתרחשות האחרונה. פניה של אמה נותרו חתומות, ואילו על פני אביה ניכר הקושי הרב לנצור את לשונו. הם כמובן הופתעו מהפליק פלאק הרומנטי, ואף שלא אמרו מילה נדמה היה שהוקל להם. לא עומד להיוולד להם נכד שיהווה תזכורת יומיומית לאפס הקטן שהביס אותם. משוואת הצדק הפרטי שלהם מתחילה להתאזן והיה ברור להם שמי שגדלה תחת שמיהם תדחה את הצעתו — תכף היא תספר להם מה בדיוק היו מילותיה.
 
זהו, חתמה הבת.
 
מה זהו? שאל האב.
 
זה מה שהיה, סתמה הבת.
 
מה אמרת לו? דחק האב.
 
לא אמרתי.
 
הוריה הביטו זה בזה. לא אמרת לו כלום? שאלו. למה לא אמרת לו: לא תודה?! תמה האב.
 
הבת שתקה והביטה בהוריה. הם הביטו בה בציפייה. אדי התחושה הנעימה שאפפה אותם החלו להתפוגג.
 
כי אני לא בטוחה שזאת התשובה שלי, קימטה את הוריה לכדור נייר.
 
לא בטוחה? שאל האב בחוסר אמון. מה יש פה להיות לא בטוחה? קולו הסגיר את אכזבתו.
 
נוגה, אמרה האם, תן לי לדבר איתה. בואי נלך למטבח נכין תה ונדבר על הכול, הציעה לבתה ברוך. היא שילבה את זרועה בזרוע בתה והוליכה אותה לעבר המטבח.
 
האב מיהר בעקבותיהן: גם אני רוצה לדבר איתה, מחה, זו גם הבת שלי.
 
הוא התיישב ראשון בשולחן המטבח.
 
נחשוב על הכול יחד, הרגיעה האם.
 
מה יש לחשוב? שאל האב.
 
איזה תה את רוצה? התעלמה ממנו האם בפתיחת ארונות הצהרתית, יש תה נהדר שקניתי אתמול בחנות החדשה שפתחו ליד הדואר. מתחשק לך לנסות? ויש גם תה ירוק, כמובן.
 
טוב, אמרה הבת.
 
טוב איזה? שאלה האם.
 
מה זה משנה עכשיו איזה תה היא תשתה, התפרץ על שתיהן האב, מה שחשוב זה מה שהיא תעשה.
 
האם נעצה בו מבט: אתה לא עוזר.
 
גם את לא! את חושבת ששתיית תה פותרת הכול. הוא השתגע מתסכול. עם איזה שתי מטומטמות נגזר עליו להעביר את חייו.
 
ירוק, אמרה הבת.
 
הנה, אמרה האם. היא הניחה ספלים וכפיות על השולחן ופתחה את קופסת העוגיות. היא קירבה אותה אל בתה: שומשום. אלה שאת אוהבת. אפיתי בבוקר.
 
אותי את לא שואלת איזה תה אני רוצה? האב חש שדוחקים אותו מחוץ לאזור נפילת ההחלטות.
 
אני יודעת איזה תה אתה רוצה, אמרה האם.
 
כשמילאה את הקומקום מים, גבה אל בתה ובעלה, שאלה בנימה כמעט אגבית, את עוד אוהבת אותו?
 
אני לא בטוחה, השיבה הבת בקול רפה, אולי כן.
 
אולי כן? התפלץ האב, את לא כועסת עליו?
 
אני כועסת, אמרה הבת, אבל עכשיו הוא דווקא כן רוצה להתחתן. ואולי אני אתחרט אחר כך אם אני אומר לו שאני לא רוצה...
 
הבלבול שלה היה מכמיר לב. הוריה שמעו אותו.
 
אביה קטע אותה: את לא תתחרטי תאמיני לי. אין לך על מה.
 
האם מיהרה להתיישב לידה, חיבקה אותה ואמרה: את לא נשמעת לי כרגע בטוחה במה שאת רוצה לעשות, אני צודקת?
 
הבת הינהנה בראש מורכן ובעיניים מוצפות.
 
אז אם את לא בטוחה מה את רוצה — וזה הדבר היחיד שחשוב כרגע — את לא צריכה להחליט. כשתדעי מה את רוצה לעשות, תודיעי לו וגם לנו. את לא צריכה למהר, שלחה אל בתה חיוך.
 
היא השיבה לה בחיוך רפה.
 
בעיני בעלה ירק אש דרקון שאיים לכלות את שתיהן.
 
כשהיו בגפם עמדה האם לנזוף בבעלה על התערבותו הבוטה במה שאמורות להיות החלטותיה של בתם בלבד, אולם הוא הקדים אותה: אם אני כגבר אומר על גבר אחר דבר כל כך מוחלט, כנראה אני יודע על מה אני מדבר. את יכולה לתת יותר משקל למה שאני אומר! גער בה.
 
מה זה קשור שאתה גבר? שאלה הרעיה.
 
זה קשור, השיב. אני מכיר את בני מיני.
 
וגם כי אתה כותב דמויות ומכיר את נבכי הנפש שלהן עוד יותר טוב מהן, לא? ציטטה באוזניו את עצמו. סבלנותה אליו החלה פוקעת.
 
המחזאי התעלם מהלחן המלגלג. בהחלט, אמר, בוודאי, ואני אומר לך במלוא האחריות המקצועית שלי שמהדמות הזאת לא יצא גיבור. כשמבטו פגש את מבטה (שום מודעות עצמית, חשבה בלבה), נזף בעצמו בקול: על איזה גיבור אני מדבר? בקושי דמות משנה שלא תצלח את המערכה הראשונה.
 
למחרת בבוקר התייצב האב בדירתה של בתו, התיישב על קצה מיטתה ואמר לה: אין בעולם מישהו שאוהב אותך יותר ממני, ואין בעולם מישהו שרוצה בטובתך יותר ממני. תעשי לעצמך טובה גדולה ותעיפי את הצלם הפסיכי הזה מהחיים שלך.
 
וכך היה.
 
כששמע החתן המיועד שזאת שהוא אוהב פחות מדי ויותר מדי משיבה בשלילה להצעתו, התחנן על נפשו וביקש לדבר עם ההורים שלה. הוא היה בטוח שאחרי שיסביר להם מה קרה, הם יסלחו לו. אבא שלך ואני אמנים. גם הוא אדם רגיש, הוא יבין אותי, פנה ללבה.
 
היא התפתלה. היא לא רצתה להיות רעה (בכל זאת הוא היה מישהו שהיא אהבה או אוהבת — היא כבר לא ידעה), אך לא חזרה בה מסירובה. לפני שפרץ בבכי קורע לב הבטיח לה הרים וגבעות והאשים דווקא את שני בהדחתו הסופית: החברה הכי טובה שלך הסיתה אותך נגדי. זה בגלל שהיא מקנאה בך ולא רוצה שתהיי מאושרת כי היא לא מאושרת. בסוף את תביני את זה ותחזרי אלי, אמר.
 
על אף התגנבותם של הרהורי כפירה להחלטתה הסופית ואף שלא נסתרה מאוזניה אמירתו על חברתה הטובה, הצליחה לבסוף לסגור עליו את הדלת.
 
מתי היא הבינה שהפרידה הכואבת הזאת היא הקדמה למבוא של הפרידה הגדולה? גשם הזלעפות שלפני המבול? לא מיד. בוודאי שלא מיד. אבל בסוף היא הבינה, כי יש דברים שאי אפשר לא להבין.

המלצות נוספות