אבא צריך לספר לך

פרק 1

האם עכשיו זה הזמן לספר לה? ידיי רעדו, התקשיתי לנשום מרוב לחץ ושטפתי את אותה הכוס בפעם השלישית. גבי המתוח היה מופנה לסיגל.

השעה הייתה שבע בבוקר, כמעט עוד יום שגרתי בדירה המרווחת שלנו ביד אליהו. סיגל ישבה כהרגלה בראש השולחן האליפטי שבפינת המטבח, שתתה את הקפה שלה מספל פורצלן פרחוני וקראה בנחת את עיתון הבוקר בעודה מכרסמת את שולי הביסקוויט. השולחן היה ערוך בקפידה, כמו שהיא אוהבת, והמפה מתוחה עליו ללא קמט או גל ולו הקטן ביותר.

נאנחתי כשדמיינתי את הבעת הפנים שתהיה לה כשתדע. לבסוף הנחתי את הכוס במייבש הכלים, הידיים נרגעו והתיישבתי גם אני לשולחן.

סיגל קמה ברגע שהתיישבתי. זה היה צפוי, שנינו למדנו לא לדרוך זה על בהונותיו של זה. היא חיטטה בתיק שלה, בדקה שהכל במקום, הידקה עוד קצת את הגומייה שאספה את השיער שלה מתוח עד כאב ובדקה מול המראה שליד הדלת שהחצאית השחורה והחולצה הלבנה נקיות וללא רבב, כמצופה מעורכת דין ב"רמזי את רמזי".

הצצתי בסיגל מעבר לעיתון; במצח הגבוה, באף המחודד ובסנטר ששיווה לצדודית שלה מסגרת מושלמת. לא אוכל לשמור על הסוד הזה עוד הרבה זמן, זה לא הגיוני, אבל איך אספר בלי לפגוע בה, אחרי כל מה שעבר עליה בשנים האחרונות?

"יוצאת, אחזור בסביבות שש", אמרה סיגל למראה. הנהנתי, קליפות ריקות של מילים, בערב היא תתנצל על האיחור וכמו תמיד תתרץ ב"המון עבודה במשרד".

ממש ברגע שבו התכוונה סיגל לצאת והניחה את ידה על ידית הדלת נשמעו דפיקות מהוססות. היא העיפה לכיווני מבט שואל וקירבה את פניה לעינית. "זאת סילבי, המטפלת של חנה, עם התינוקת שלה," אמרה ושאלה בעיניה, יש לך מושג מה היא רוצה?

קפאתי במקומי, ידיי חזרו לרעוד. שילבתי אותן על החזה והחבאתי את כפות ידיי מתחת לזרועות.

"אין לי מושג," לחשתי בחזרה.

שוב נשמעו הנקישות, הפעם חזקות ונחושות יותר. סיגל פתחה את הדלת. קמתי בהיסוס, תחבתי את הידיים לכיסים ונעמדתי לצידה. סילבי עמדה שם, פניה נפוחות עדיין בעקבות ההיריון והלידה, התינוקת בזרועותיה. "מזל טוב," חייכה סיגל. היא התקרבה אל התינוקת וליטפה את היד הקטנה, "מושלמת. יש משהו שאת צריכה?" סילבי לא ענתה.

"הכל בסדר, סילבי? הכל אוקיי?" שאלה.

סילבי הרימה לאט את עיניה הירוקות אל סיגל, היא הביטה בה ואז נעצה את עיניה בי. שתקנו, מביטים זה בזה.

"הכל בסדר," ענתה סילבי אחרי שהות ארוכה.

"משהו עם חנה?" ניסתה סיגל לברר.

סילבי לא ענתה.

סיגל שלחה את ידה וליטפה את הקטנה בזרועותיה של סילבי. "הכל בסדר עם הילדה?" פנתה סיגל לסילבי באנגלית, שמץ פקפוק או חוסר סבלנות בקולה.

"היא להיות הכל בסדר," ענתה סילבי בעברית במבטא אוקראיני כבד.

היא שלחה אליי מבט מיואש וגם עיני חול המדבר של סיגל פנו לכיווני, שתיהן מצפות שאעשה משהו. אבל מה? אולי אגייס את הקול הכי טבעי שלי ואומר, "למה שלא תיכנסי, סילבי? אל תעמדי בפתח". לא, מטומטם. סיגל תאכל לי את הראש אם אזמין פנימה מישהו זר מבלי לתת לה הזדמנות לסדר קצת. "כן, סילבי, אנחנו יכולים לעזור איכשהו?" אמרתי לבסוף.

רעד הידיים שלי נראה מבעד לבד המכנסיים. הדבר היחיד שבאמת התחשק לי להגיד היה, "סליחה, צריך להגיע למשרד", ולהימלט משם.

"לא, לא. חנה בסדר," נזכרה סילבי לענות. "כולם בסדר," המשיכה בקול שקט, "סיגל... התינוקת..." והשתתקה.

הידקתי את לסתותיי וקפצתי את שפתיי, שולח מבט מאיים לעבר סילבי. אל תוציאי הגה, אל תפרי את ההבטחה.

שרירי פניה נרפו. היא הורידה את מבטה ממני אל הקטנה שבזרועותיה, וממקומי נראה שהיא מחייכת אליה. חיוכה שחרר את הפחד שהצטבר בתוכי. נשמתי לרווחה, הסכנה חלפה.

ואז זקפה סילבי את ראשה ואמרה לאשתי, "סיגל, את להכיר איה. בת של ארז."

***

כשסגרה סיגל את הדלת בפניה של סילבי, האור בפרוזדור הפך דלוח ושקט אטום השתרר בו. נשימתה של סיגל היה הצליל היחיד, כנשימות אדם הנמצא מתחת להריסות בית שקרס מעליו. נעצתי את מבטי בגבה בחוסר אונים.

הכרתי את התחושה, כך בדיוק הרגשתי כשנודע לי על ההיריון. התחננתי בפני סילבי שתעשה הפלה, אבל מי בכלל יכול לעמוד מול אישה שרוצה ילד? כשהבנתי שהיא לא תעשה, תכננתי איך לספר לסיגל, אבל אף פעם לא מצאתי את האומץ לעשות את זה.

סיגל הסתובבה, מעולם לא ראיתי אותה חיוורת כל כך. לרגע קצר הצטלבו מבטינו. שלה היה ריק, חלול.

"סיגל..." אמרתי בלחישה מהוססת. היא לא הגיבה. הגברתי מעט את קולי, "סיגל."

היא עדיין לא ענתה והחלה להתקדם בחזרה לכיוון המטבח, מתעלמת מנוכחותי. כשעברה לידי, כתפה נתקעה בחזי והיא סיננה בשפתיים קפוצות, "אפס."

במשך חודשי ההיריון רדפה אותי הדאגה מהרגע הזה. מעבר לרגש האשמה שנגס בי, אפפה אותי עצבות. כמה פגעתי בסיגל? הלכתי בעקבותיה ועצרתי בדלת המטבח.

היא עמדה ליד השיש, הרימה את ספל הקפה ולגמה את הלגימה האחרונה שנשארה בו. ידיה רעדו, הספל נשמט. עקבתי אחריו עד שהתנפץ על הרצפה. סיגל אפילו לא העיפה מבט בשברים, היא פסעה מעליהם לעבר הדלת. שוב חסמתי את דרכה. ניסיתי ללכוד את מבטה בעיניי. היא דחפה אותי הצידה, חלפה על פניי והלכה לעבר חדר השינה.

איזה מטומטם, איך נפלתי בגלל סטוץ חסר חשיבות. שוב הרגשתי את הבחילה מטפסת במעלה גרוני ומשתלטת עליי. רציתי להקיא.

היא טרקה את דלת החדר. נשארתי לעמוד לפניה, האם להיכנס או להניח לה לנפשה? רעש של חפצים נופלים נשמע מתוך החדר והדאיג אותי. נכנסתי.

סיגל ישבה על המיטה, ראשה נוטה קדימה, שקוע בין כתפיה.

"ככה פתרת לעצמך את הבעיה?"

לא הבנתי את השאלה, חשבתי שהיא מצפה לתשובה. "איזו בעי–"

"אני טיפשה, האמנתי שיש לי פרטנר אמיתי, שרואה אותי. אני נלחמתי למצוא פתרון לשנינו, אתה דאגת לעצמך."

ארבע שנים מטורפות. בשנה הראשונה, כשהכניסה להיריון התמהמהה, היא התחילה במדידת חום, לא פספסה ביוץ. החשק נעלם, הכל הפך מתוזמן על פי ימים ושעות. לאחר שישה חודשים, כשגם זה לא הלך, היא קיבלה טיפול לקראת כל ביוץ כדי להגביר את הסיכויים. בסיומם של שישה חודשים נוספים של בדיקות קיבלנו את האבחנה: סיגל לא תוכל להיכנס להיריון. כמה שהיא בכתה. כמה דמעות זלגו. אחר כך הזוגיות כבר לא עניינה אותה. סיגל שקעה בעבודת המשרד, לקחה את כל העבודות שאף אחד לא הספיק לעשות, העיקר שלא יישאר זמן פנוי לדברים אחרים, לנו.

"אני מדדתי חום, לקחתי הורמונים, עשיתי בדיקות, ואתה הלכת להכניס מישהי אחרת להיריון."

סיגל הרימה את ראשה אליי, אש הבוז ששלחה לכיווני חרכה אותי. היא משכה את הכרית וקברה את ראשה בתוכה. בכל בוקר אנחנו מותחים את המצעים מייד עם הקימה, עכשיו נראתה המיטה הפוכה ומבולגנת. הדברים שבדרך כלל הונחו ישרים ומאורגנים בפינת השידה, היו מפוזרים על הרצפה כאבני לגו שילד פיזר ברוגז. גבה עלה וירד בכבדות. היא החרישה את הבכי לתוך הכרית.

הגרון שלי היה חנוק מדמעות, הצלחתי רק לסנן, "סליחה."

היא הרימה את ראשה מהכרית ופלטה, "חלאה!"

חיפשתי את המילה הנכונה ולא מצאתי. הרגשתי אפס.

לאחר כמה נשימות מלאות בכי היא צעקה, "לך מפה! לך מפה! עוף לי מהעיניים! בוגד! לא סתם בוגד. תקעת סכין בגב וסובבת אותו בהנאה." קולה נחנק, היא עצרה את דיבורה והסדירה את נשימתה. "היה לי ברור מאיזה חומר אתה עשוי, אבל שכנעתי את עצמי שאני טועה, שיש בך משהו."

רקותיי הלמו, חשתי מחנק. לקחתי שאיפה עמוקה ואמרתי, "סיגל, סליחה."

בין טלטלת בכי להתייפחות אמרה סיגל, "שקרן. עכשיו אתה בוגד וגם שקרן. לא רוצה לשמוע אותך, לא רוצה לראות אותך." היא זזה אחורנית ונשענה על ראש המיטה, מנגבת את פניה ואת אפה בכרית שהחזיקה. "בן זונה." הכרית נראתה מרוחה בכתמים שחורים, המסקרה שלה נמרחה.

"ידעת שאני לא יכולה להיכנס להיריון, אז זרקת אותי והלכת לזונה האוקראינית הזו. מה קרה? לא היה לך האומץ להתגרש, אז עשית את זה כמו נוכל, מאחורי הגב שלי?"

היא המשיכה ואני חשבתי, את טועה. הסטוץ המטומטם לא קשור לרצון שלי לילד ממך, לילד משלנו. זיון עם טעם מר. לא מתוכנן. לא שווה.

"הלוואי שתמות!"

הידיים שלי לא רעדו כשהוצאתי אותן מהכיסים. כבר לא היה לי ממה לחשוש, תשעה חודשי החרדה התפוצצו.

סיגל קמה והתקרבה לדלת. "זוז!" היא נהמה אליי. פיניתי את הדרך וצעדתי אחריה. היא הלכה לחדר הנוסף שאותו ייעדנו לצאצא שייוולד, אך ששימש בינתיים מחסן. אחר כך פתחה את הדלת, הציצה פנימה, הסתובבה וחזרה לפרוזדור.

היא לא הפסיקה לבכות כשצעדנו, היא מקדימה ואני צעד מאחוריה. כשנכנסנו לסלון היא בהתה בכריות הכתומות שבפינת הישיבה, ובסוף נחתה על אחת מהן ולקחה את האחרת לידיה.

הבכי שלה שבר אותי. מהרגע הזה בדיוק פחדתי תשעה חודשים ולא יכולתי לדמיין אותו. כאב לי לראות כמה פגעתי. הלוואי שלא הייתי כזה מטומטם, הלוואי שלא הייתי נופל ככה. סילבי הבת אלף זונות, איך היא עשתה לי את זה?

"תמיד ידעתי שאתה אגואיסט. עכשיו, בנוסף, אתה גם חסר כבוד. יא חתיכת כלום מהלך. שלא תחשוב שאתה מוותר עליי, אני זו שלא צריכה אותך," אמרה. היא ניגבה את פניה האדומות בשרוול החולצה שנשא את שאריות האודם ושאר האיפור. "עוף מהדירה. לך. עוף לי מהחיים."

המשכתי לעמוד. שילבתי את ידיי מאחורי גבי. מגיע לי.

"יש רק מעט מילים שיכולות לתאר אותך. שאול תחתיות," קבעה, "זו שפה גבוהה מדי בשביל חסר דעת שכמוך. תחתית של התחתית. אולי את המילים האלה תבין כי שם מתנהלים חייך בדרך כלל." היא המשיכה, "אבא שלך צדק כשקרא לך אפס. לא סתם אפס, אפס פרובלמטי."

היא פגעה, אבל סוף־סוף הביטה לכיווני.

"תני לי לדבר. אני לא מתכוון ללכת לשום מקום. אני נשאר." קולי יצא צווחני ומצפצף. "לא התכוונתי לפגוע בך. לא רציתי בהיריון הזה, עשיתי טעות, טעות חד־פעמית."

זה רק גרם לה להתחמם עוד יותר והיא צעקה, "תכף תגיד שהכל שקר ושהילדה הזאת לא שלך! אין בך גרם של יושרה." הצורך להסדיר את נשימתה עצר אותה לזמן קצר. "השליתי את עצמי שאצליח לבנות ממך בן אדם. איזו טיפשה הייתי." שקט, משיכות באף, התנשמויות. "חסר עמוד שדרה שכמוך."

הייתי מבוהל. איך להתגונן? אין לי דרך נסיגה. הדברים שהיא אמרה הצליפו בי והשאירו אותי חסר מילים.

"מה אתה עומד כמו אחד שתקעו לו מקל? מה שאני אתקע לך יהיה הרבה יותר כואב ממקל," ולאחר בכי וקינוח אף הוסיפה להטיח בי, "את מקום העבודה אצל רמזי את רמזי עזבת, קרסת מרוב פחד. אף אחד לא סובל רַכְרוּכִיּוּת. לעולם לא תצליח להתרומם מגובה הרצפה?"

סיגל דווקא הצליחה מאוד בעבודה, יותר מדי. כל רגע פנוי הוקדש לעבודה, כאילו שאם תעצור לרגע היא תתפרק. מהזוגיות לא נשאר כמעט כלום חוץ מקליפה ריקה של שגרה. הצעתי שנלך לטיפול זוגי, שיעזרו לנו לעבור ביחד את התקופה הקשה, אבל היא התנגדה. "אם אתה מרגיש שקשה לך, לך לטיפול לבד."

היא שבה והלכה אל חדר השינה ואני בעקבותיה.

"ברחת מעריכת דין להיות הלוזר הכי גדול בבנק. עמוק־עמוק מתחת לערמת ג'אנק במערכת המחשוב. פחדן. רק ששום דבר לא ייגע בך. בנית סביבך קיר מגן," פלטה חרחור מגחך, "אתה מצוין בפעולות מאחורי הגב." לרגע נראה שהסערה דועכת.

היא לא הפסיקה לבכות, קינחה את האף והסערה חזרה במלוא עוצמתה. "נאמנות אתה בכלל מבין? אתה יודע מה זאת נאמנות?!"

התקדמתי צעד אל מרכז החדר.

סיגל הצביעה לכיווני וצרחה, "אל תתקרב אליי!" והמשיכה, "העולם ימשיך להסתובב גם בלעדיך. היחידה שנפגעה באמת זו התינוקת המסכנה, שטינופת כמוך היא האבא שלה."

היא קמה, חטפה את תיקה והתקרבה לדלת שעל משקופה נשענתי. "זוז!" היא צרחה עליי בסופרן צורם, "תן לי לעבור." לא זזתי מספיק מהר והיא הכתה בחזי בתיקה.

"לאן?"

"מה אכפת לך?"

"כי כאן זה הבית שלך."

"הבית שלי זה לא איתך, ולא בדירה מול האוקראינית שלך."

שמעתי את הדלת נטרקת. רציתי לצאת מהדירה, לברוח מהסיטואציה, לברוח מעצמי. יצאתי דקות אחדות אחריה.