חיים קלים

1

ערב ראש השנה. יום שני, 6 לספטמבר

מוריס

לפני שמוריס נכנס למקלחת הוא הביט במראה והבחין בשערה קטנה שצמחה לו על האף. מה זה? אלוהים עושה ממני צחוק? שאל את עצמו. למה זה קשור? למה זה נדרש? מה הסיבה האבולוציונית שאחראית לשערה הזאת על האף שבועיים לפני יום הולדת שלושים וחמש?

אולי להזכיר לנו שאנחנו קצת קופים?

אם זאת הסיבה, אמר לעצמו, אז אני מכבד את זה.

הוא הוריד בגדים ונכנס למקלחת.

מתחת למים החמים שניתזו על גופו חשב מוריס על מסלול חייו הפתלתל וחסר המיקוד. הוא הגיע למסקנה שהבעיה העיקרית שלו שהוא מתעניין ביותר מדי תחומים: אסטרונומיה, כלכלה, תנ"ך, רובוטיקה, קומיקס, ריגול, חרקים, מתמטיקה, תורת המוסר, תולדות הלשון העברית, חינוך, ספרות, פוליטיקה. הכול עניין אותו.

אבל בחודשים האחרונים הוא התעניין בעיקר בדניאלה.

דניאלה (08:30)

דניאלה טיילה עם הרצל, כלב טרייר מעורב בצבע בז', בכיכר רבין ודיברה בטלפון עם טלי, החברה הטובה והיועצת הראשית בענייני קניות. היא רצתה לקנות ספה חדשה ושלחה לטלי כמה אופציות שראתה במרקט־פלייס ואופציה אחת לספה בסייל באיקאה. טלי פסלה את כל האופציות.

אל תתייאשי, מתוקה, היא אמרה לה, בסוף נמצא לך את הספה המושלמת.

איפה אתם חוגגים? שאלה אותה דניאלה.

כרגיל, אצל ההורים של ברוך, ואתם? במושב?

כן, אמרה דניאלה.

תצאי מוקדם, אמרה טלי, שלא תיתקעי בפקקים, ותמסרי דש להורים החמודים שלך.

אני אמסור, אמרה דניאלה.

טוב, טוב מתוקה, אמרה טלי, אני חייבת להתארגן וללכת לקנות מתנה לחג להורים של ברוך. נדבר מחר?

בטח. נשיקות. נדבר מחר.

הרצל נעצר ליד הפסל של תומרקין והתחיל בחיפוש אחרי הנקודה המושלמת לעשות את צרכיו. דניאלה חשבה מה היא יכולה לקנות להורים לכבוד החג. עוד פעם בקבוק יין? אולי עציץ? היא ניסתה לחשוב על מתנה מקורית יותר. היה לה רעיון. היא גלגלה אותו בראש בזמן שאספה את הצרכים של הרצל (שהיו קצת נוזליים והשאירו כתמים חומים על המרצפות, היא חייבת לתת לו רק אוכל יבש ולא להתפתות להתחלק איתו בכל מה שהיא אוכלת רק בגלל שהוא נובח עליה בייאוש) — רעיון סביר, לא משהו פורץ דרך, אבל עם פוטנציאל לשמח את ההורים. אולי בכל זאת עציץ? לא, לא, היא חזרה לרעיון החדש, נו, שיהיה. היא פתחה קבוצה בווטסאפ בשם "לוח שנה משפחתי", צירפה את שני האחים שלה — אביתר וליאורה — וכתבה: אני רוצה להכין להורים לוח שנה עם תמונות של כל הנכדים. מתנה לחג. תשלחו לי בבקשה תמונות כמה שיותר מהר.

אביתר

אביתר היה באמצע קרייסס רציני. השרת עם מערכת ההפעלה החדשה שהם בנו במיוחד ללקוח בגרמניה נפל. הוא ישב ברכב בדרך לעבודה וצעק על יבגני, מנהל האדמין שלו. איך זה יכול להיות שלא היה גיבוי? יבגני הסביר לו בעברית רצוצה שהם החליפו לחברה עם שירותי גיבוי מתקדמים יותר והתהליך לוקח זמן. ולא היה זמן בגלל הדחיפות של הפרויקט. הוא יבדוק מה אפשר לעשות.

ההודעה של אחותו הגיעה בזמן הכי גרוע שיכול להיות. ערב חג, הוא תקוע בפקק בדרך למשרד (במקום משחק הטניס הקבוע שהוא משחק בימי שישי עם מאיר, השותף שלו. הפעם היה מתכונן משחק זוגות, וליסה, מדריכת הטניס שהוא קצת דלוק עליה, הייתה צריכה להיות בת הזוג שלו) ונראה שיבגני לא מצליח לפתור את הבעיה. לא היה לו זמן להתעסק עם תמונות משפחתיות והוא העביר את ההודעה לנטלי. בבקשה תעזרי לי עם זה, כתב לאשתו.

אביתר רתח מזעם וידע שהוא חייב לרסן את עצמו. הוא הכיר את עצמו מספיק טוב בשביל להבין לאן זה עלול להתדרדר. במצבים כאלה הוא מסוכן לעצמו ולסביבה. האינסטינקט הראשוני שלו היה להיכנס לחדר של יבגני ולחנוק אותו. ואז לפטר אותו. הוא לא סומך עליו. הוא לא סומך על אף אחד. כל אחד דואג לתחת שלו. והיבגני הזה מורח אותו. הוא הרגיש את זה. נשימות עמוקות, הוא אמר לעצמו וספר לאט עד עשר, נפתור את הבעיה ואז נראה מה עושים.

הוא שמע צליל של הודעה נכנסת. זאת הייתה ליסה. בהודעה היה כתוב: אין סיכוי שתגיע?

לרגע הפנים שלו קרנו.

מצטער, הוא כתב, יש בעיות בעבודה.

היא ענתה לו בסמיילי עצוב.

נטלי

נטלי התכוננה לשיחת זום עם עוד זוג הורים מיואשים שאיבדו שליטה על הילד שלהם. היא קראה את המייל שהם שלחו. הילד צועק עליהם, לא מקשיב, לא מוכן לעשות שום דבר לבד, נכנס להתקפי זעם אם משהו לא מסתדר כמו שהוא רוצה. היא נאנחה. ההורים של היום כל כך עדינים ורגישים.

היא התגעגעה לתקופה שעבדה כעורכת דין לזכויות אדם ונלחמה על דברים גדולים וחשובים באמת. הלב שלה היה עדיין שם, במלחמות הגדולות נגד אי־צדק — היא עבדה יום ולילה עם פליטים, התנדבה בארגונים שעודדו שיתוף פעולה בין יהודים לערבים — אבל עם שלושה ילדים לא היה לה זמן יותר והיא עשתה הסבה להדרכת הורים. אבל עדיין הייתה פעילה ברשתות החברתיות, ויצאה להפגנות או לאירועים החשובים.

היא עוד תחזור להשפיע.

הזום מתחיל עוד עשר דקות. היא קראה להדר, הבת המתבגרת שהסכימה אחרי הרבה שכנועים (ושוחד קל — נטלי הבטיחה לה לדבר עם אבא לגבי הקעקוע שהיא רוצה) לשמור על האחים הקטנים שלה. היא לא דאגה לדותן, שהתבודד בחדר שלו עם אחד מהמסכים הרבים שהיו ברשותו (טבלט, טלפון, מחשב נייד ישן מהעבודה של אביתר, אקס בוקס, נינטנדו סוויץ'), הוא היה יכול לבלות שנים בלי לצאת מהחדר, אבל על אדם בן השמונה היה צריך לשים עין כי גבולות לא היה הצד החזק שלו.

היא קיבלה את ההודעה מאביתר כמה דקות לפני תחילת הזום. נאנחה וקראה שוב להדר: חמודה, אבא שלח לי עכשיו הודעה, צריך לשלוח לדניאלה תמונות שלך ושל האחים, בסדר? היא מכינה לסבא וסבתא לוח שנה לחג עם תמונות של הנכדים.

לשלוח גם תמונות שלכם? שאלה הדר.

כן, ליתר בטחון תשלחי גם שלנו.

אדם שאל אם אפשר ללכת היום לבית קברות טרומפלדור. נטלי נאנחה, הילד פיתח לאחרונה אובססיה סביב קברים ורוחות רפאים.

אולי נלך למקס לקנות לך איזה צעצוע קטן? הציעה הדר.

אדם הנהן בהסכמה. אז בשבוע הבא נלך לבית קברות? הוא שאל.

נראה, אמרה לו הדר. עכשיו בוא תעזור לי לבחור תמונות.

נטלי עברה שוב על כל הנקודות שעליהן תכננה לדבר עם ההורים האומללים ואז סגרה את הדלת והתחילה את הזום.

ליאורה

כמה שליאורה אהבה את הדייסון וי־11 החדש שלה. לפני שהיא רכשה אותו היא התלבטה הרבה, חשבה אולי לקנות יד שנייה או של חֶברה אחרת, זולה יותר. אבל ליאורה רצתה שואב אבק כמו שיש לנטלי. נכון, אין להם את הכסף שיש לאביתר ונטלי, גרים להם במגדלים שלהם עם הבריכה והחדר כושר המפואר. אין לה את כל זה. אבל שואב אבק מגיע לה. יש גבול לפשרות שהיא מוכנה לקבל. והדייסון וי־11 ענה על כל הציפיות. היא לא יכלה להפסיק להתפעל מעוצמת השאיבה והיניקה, כל כמה דקות עצרה והביטה בסיפוק בכמות הלכלוך שהצטברה במכל. וגם הזדעזעה באיזו טינופת הם חיים, אלוהים, מאיפה מגיע כל הלכלכוך הזה. הספה סיפקה ממצאים צבעוניים במיוחד וליאורה ניסתה לפענח, כמו בלשית טובה, ממה הם מורכבים וכיצד הגיעו לשם. היא זיהתה שערות של הכלב, אורז, עלים, חול. היא נאנחה והמשיכה לשאוב. היא הייתה מאוהבת בדייסון וי־11 ולא עבר יום שהם לא בילו יחד. היא הייתה מכורה.

לאחרונה ההתמכרויות שלה נעשו מוזרות יותר ויותר. אתמול בערב היא מצאה את עצמה צופה כמעט שעה בסרטונים באינסטגרם על טכניקות של הוצאת שחורים מהפנים ומהגב. באחד הסרטונים הציגו מכשיר מיוחד לטיפול בשחורים, כמו שואב אבק קטן. היא כל כך חשקה בו. האם היא משתגעת? היא צחקה. אבל גם נבהלה.

באותו בוקר, אחרי שסיימה לשאוב את הסלון וחדר השינה, ניגשה למכשיר הטלפון וראתה את ההודעה מאחותה. זה הרגיז אותה. היא כזאת חסרת אחריות. תמיד ברגע האחרון.

חבל על הזמן, היא כתבה לה, את לא תספיקי.

אני אספיק, ענתה לה דניאלה מיד והוסיפה אימוג'י של סמיילי קורץ.

ליאורה ידעה שיש לה אחות אימפולסיבית, אבל גם עקשנית, חבל לבזבז אנרגיה על עוד מריבה. היא כתבה לה שהיא כבר שולחת.

דניאלה (11:00)

לבושה בשמלה החדשה שקנתה יום לפני בארבעים ותשעה שקלים בחנות יד שנייה סודית (שטלי מצאה ואז החרימה אחרי שרבה עם המוכרת, שתפסה אותה מחטטת בארגז בגדים שעדיין לא הוצג למכירה), היא נכנסה לחנות הצילום ספיד־פוטו באבן גבירול בזמן שהתכתבה עם מוריס.

הוא כתב לה: חייבים לשלב את דיוגנס, הפילוסוף המשונה שחי בתוך חבית, אני מת עליו.

דניאלה ענתה לו: למה הוא חי בתוך חבית?

מוריס כתב: הוא הטיף לחיים פשוטים כמו כלב, כלבים לא צבועים כמו בני אדם, אין להם לאום והם עושים צרכים בכל מקום בלי לעשות חשבון או להתבייש.

מסכימה לכל מילה, כתבה לו דניאלה והוסיפה אימוג'י של מחיאת כפיים.

התור שלה הגיע. היא אמרה למוכר שהיא רוצה לעשות לוח שנה עם תמונות של המשפחה. היא עשתה חישוב, הסבירה בזמן שהציגה לו את התמונות במכשיר הטלפון שלה: יש שבעה נכדים, שלושה אחים, נשאר מקום לעוד שניים, אז אפשר לשים תמונה של הרצל, הכלב שלי, כשהיה גור, ותמונה של אבא ואמא בדצמבר, שזה גם יום ההולדת שלו (עברה לה מחשבה לשבץ תמונה של כל נכד בחודש של יום ההולדת שלו, אבל היא לא זכרה את ימי ההולדת של כולם והחליטה לוותר).

המוכר ניסה לעקוב אחרי החשיבה הנפתלת של דניאלה אבל בעיקר רצה לסיים את העבודה ולרוץ לשירותים (הוא ידע שזאת הייתה טעות להזמין פיצה משפחתית בשתים־עשרה בלילה אבל הוא נכנס למרתון צפייה ב"סמוך על סול". החברה שלו אכלה רק חתיכה אחת והוא סיים בלי לשים לב את כל המגש. איזה אידיוט). הוא העביר מהווטסאפ של דניאלה את התמונות למייל של החנות ואמר שעוד עשרים דקות זה יהיה מוכן.

דניאלה יצאה החוצה, התיישבה על ספסל ובדקה אם נכנסה ספה חדשה למרקט פלייס. יסמין, הבת שלה, התקשרה. איפה המטען שלי? שאלה בעצבים.

איך אני צריכה לדעת? דניאלה השיבה.

כי את כל הזמן נכנסת לי לחדר והופכת אותו.

מסדרת לך, תיקנה אותה דניאלה.

יאללה, טוב, לא חשוב, מצאתי, אני מ'זה ממהרת, מתי אנחנו יוצאים בערב?

בטח סביבות חמש או שש.

טוב, טוב, ביי.

רק תגידי, איפה מצאת? דניאלה ניסתה לשאול אבל יסמין כבר ניתקה.

היא דפדפה בלי הרבה מחשבה באינסטגרם ואז חזרה לווטסאפ. בקבוצה של המשפחה הייתה התכתבות ענפה בענייני האוכל שכל אחד מכין (ההודעה האחרונה הייתה מאמא שלה שביקשה לא לשכוח להכין קינוח ללא גלוטן ללילי), הודעה מינאי, הסוכן שלה, שביקש ממנה תשובה לגבי כתיבת תסריט לסרט הסברה על אסבסט.

אין לי זמן לזה, היא כתבה לסוכן שלה, למרות שהנושא נראה לי מרתק, והוסיפה אימוג'י של פרצוף מחייך עם לבבות בעיניים.

הייתה גם הודעה אחת שלא נקראה ממוריס. נדבר אחרי החג, הוא כתב לה, עם אימוג'י של כלב.

היא חיכתה כמה שניות ואז כתבה לו: איפה אתה עושה את החג? אצל אמא?

הוא ענה מיד: אמא ואחותי נסעו למשפחה בצרפת, אני אצטרף אליהן עוד כמה ימים.

היא כתבה לו: למה אתם לא נוסעים יחד?

מוריס ענה: יש לי הרצאה לאיזו חברת היי־טק שהתחייבתי.

דניאלה כתבה: על מה?

הוא ענה לה: אשתו של אלוהים — פוליתאיזם בממלכות ישראל ויהודה.

דניאלה: אה, אז אתה נשאר בארץ בגלל אשתו של אלוהים.

מוריס: סיבה טובה, לא?

דניאלה: אז מה תעשה?

מוריס: חברים הזמינו אבל אין לי חשק, אז חוגג לבד, אני והלפטופ שלי.

דניאלה: ומרתה?

מוריס: אין כבר מרתה.

דניאלה כתבה לו: תבוא איתנו, אמא שלי מתה עליך, מעריצה של הפודקאסט.

לא נעים לי, הוא ענה.

אבל דניאלה התלהבה מהרעיון ולא ויתרה: אמא שלי מכינה את האוכל הכי טעים. וגיסתי מכינה קובה מהסרטים. ואם תבוא, כולם יתנהגו יפה כי יש אורח. מה אתה אומר?

מוריס ענה לה: בסדר, בסדר, שכנעת אותי.

דניאלה כתבה מיד: יופי, יופי, אני אוספת אותך בחמש וחצי.

מוריס ענה לה: נהדר, מתרגש לפגוש את המשפחה שלך.

דניאלה ענתה לו בגיף של מאוורר צהוב שיורה לבבות אדומים.

מוריס ענה לה באימוג'י של יונה עם עלה של זית.

גבי (18:00)

גבי — אבא של דניאלה, ליאורה ואביתר — שתה קפה במטבח והביט בשעון של איקאה שתלוי במטבח. עוד שעה כולם יגיעו. הוא שמע את רותי אשתו מתארגנת במקלחת. עוד מעט היא תצא ותחלק לו הנחיות. השקט הזה הוא זמני.

הוא הביט דרך החלון בזוג צעיר שצעד על המדרכה אחד ליד השני, רוח חזקה נשבה, הגבר ראה שקר לה וחיבק אותה, הוא הקיף אותה בזרועותיו ועטף אותה בחוזקה, חיבוק של אהבה, רואים שזה מאהבה, אי־אפשר להתבלבל. הוא הביט בהם עוד רגע ואז הסיט את מבטו. משהו בלב שלו נצבט.

רותי

רותי נכנסה בסערה למטבח לבושה בבגדים חגיגיים. היא הייתה בלחץ. עוד לא התקלחת? אמרה לגבי בזמן שבדקה את הפשטידה בתנור ואז את הסירים.

אני הולך עכשיו, גבי ענה לה.

חסר רק אורז, היא אמרה לעצמה והביטה בדאגה בשעון. לפני שאתה מתקלח תפתח את השולחן.

כמה אנחנו היום? הוא שאל.

כולם מגיעים ודניאלה מביאה את מוריס, אתה זוכר מי זה?

כן, כן, הם עובדים ביחד על הפרויקט הזה, ויש לו את הפודקאסט שאת מעריצה. אז אנחנו חמישה־עשר, הוא אמר ופתח את השולחן.

תוריד אחר כך גם כוסות יין מהארון למעלה.

חסרים כיסאות, הוא אמר, אני אלך רגע לקחת מהמחסן.

אוי, תראה, היא אמרה והצביעה על פרפר בגינה שלהם. בבת אחת כל השרירים בפנים שלה התרפו והיא חייכה. דנאית הדורה. מה היא עושה כאן? בדרך כלל היא מגיעה רק באביב.

מוריס (19:00)

בזמן הנסיעה דניאלה עברה עם מוריס על שמות בני המשפחה עם תיאור קצר. כשהם נכנסו לבית ההורים של דניאלה ומוריס פגש את בני המשפחה הרבים, הוא ניסה להיזכר מה דניאלה אמרה לו על כל אחד: רותי, אמא של דניאלה (אינטליגנציה שכלית גבוה, אינטליגנציה רגשית נמוכה), גבי, אבא שלה (איש צבא לשעבר, היום מנהל חוות סוסים, קשוח, עלה לארץ מארגנטינה בגיל שש־עשרה, אז עדיין יש לו קצת מבטא), אחותה ליאורה, שגרה ליד ההורים (האחות הלחוצה), אביתר, האח הגדול (גבר אלפא. איש עסקים עשיר שחי במגדלים היוקרתיים של העיר, מנותק מהעם), נטלי אשתו (מדריכת הורים ולוחמת חברתית), לירן, הבעל של ליאורה (לב גדול, חסר ביטחון, מעריץ בסתר את אביתר). והיו גם חמישה ילדים בגילים שונים, הוא לא הצליח לזכור את השמות שלהם, שהתרוצצו לאורך הסלון עם כריות וסדינים וניסו לבנות משהו באמצע החדר (למרות שאמרו להם כמה פעמים שזה לא מתאים היום).

על הספה בצד השני של החדר ישבו שתי המתבגרות, יסמין, הבת של דניאלה, והדר, הבת של אביתר, והסתודדו. כל אחת החזיקה במכשיר הטלפון שלה ומדי פעם הקלידה משהו.

הרצל התרוצץ בין הרגליים של כולם, נבח ונעמד ליד כל מי שאכל משהו בתקווה לתפוס איזה פירור נופל.

מוריס התיישב על הספה עם כוס יין והאזין לשיחות סביבו: לירן התייעץ עם אביתר לגבי איזו אפליקציה שהוא מפתח ומשקיעה שהוא מצא, נטלי שאלה את דניאלה על משה איבגי, שהיה שחקן אורח בסדרת נוער שהיא כתבה. היו שמועות, אמרה דניאלה, אבל איתי הוא היה בסדר. נו, ומתי תהיה עונה שנייה? אני והילדים מעריצים של הסדרה.

לא יודעת, אמרה דניאלה, עדיין מחכים לאישור סופי.

לירן זרק הערה לגבי ההפסד של ארגנטינה מול ברזיל. גבי הגיב בעצבנות ואמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. אדם, הבן של אביתר ונטלי, השוויץ שהם כנראה נוסעים לחופשת סקי בינואר. נטלי זזה באי־נוחות על הכיסא. הבת של דניאלה אמרה שהם כנראה נוסעים לחופשה באכסניה בנצרת. היא והדר צחקו. רותי קראה לכולם לשולחן, שהאוכל לא יתקרר.

גבי

בזמן הארוחה רותי שאלה את יסמין מה שלום אבא שלה. היא צחקה, אמרה שנראה שהוא עומד להתגרש בפעם השלישית.

גבי אמר לה: תדעי, יסמין, זה החיים. מתאהבים אבל זה נגמר מהר. השגרה מגיעה ומתחילים לעצבן אחד את השני. ואז מתגרשים.

רותי אמרה לו להפסיק, השתגעת? אתה מבהיל את הנכדה שלך.

יסמין הביטה בהדר משועשעת אבל גם קצת מבוהלת.

ליאורה הסבירה למי שלא היה בעניינים שאבא שלה עצבני בגלל שארגנטינה הפסידה ואז הביטה בו בזעם.

גבי התעלם והמשיך: והגברים, להם יותר קל.

יסמין והדר שוב החליפו מבטים מודאגים, מנסות להבין למה בדיוק הוא מתכוון.

רותי סימנה לו לעצור והביטה נבוכה לכיוון מוריס.

ליאורה המשיכה לנעוץ בו מבטים זועמים.

אבל אי־אפשר היה לעצור אותו, הקול שלו רק הלך והתגבר (בזמן שהוא מתלהט המבטא הארגנטינאי משתלט עליו והוא מתחיל לשבש מילים): הגברים, הם תמיד יכולים לתפוס מישהי צעירה יותר, להקים משפחה חדשה. הוא נופף במזלג שלו. כן, והגברים האלה, הגברים האלה לפעמים אפילו לא משלמים דמי זונות.

הדר ויסמין פרצו בצחוק.

גבי קצת נרגע וסיכם: זה החיים, רק שתדעו, הם אפורים, אפורים.

מוריס

אחרי האוכל מוריס ודניאלה יצאו החוצה לעשן.

הנאום של אבא שלך על החיים היה חזק מאוד, אמר מוריס.

כן, זה אבא שלי, מסתכל על המציאות בלי למצמץ. היא הביטה בכוכבים הרבים שרק מחוץ לעיר היה אפשר לראות והוסיפה: וגם היה לי עצוב לשמוע את זה, מה? זה באמת מה שהוא חושב על החיים?

הבנתי שזה הכול בגלל שארגנטינה הפסידה, אמר מוריס.

יכול להיות, אמרה דניאלה אבל אולי זה יותר מזה. קראתי לא מזמן מאמר על הדיכאון הסמוי של גברים בגילים האלה, בעיקר של גברים חזקים שלא יודעים לדבר על הרגשות שלהם ומדחיקים. כבר כמה זמן הוא ככה.

הם מתחילים לשמוע צעקות מהבית.

מה קורה שם? שאל מוריס.

לא יודעת. אולי עדיף לחכות כמה דקות, שיירגע.

הם שמעו את ליאורה צורחת: איפה דניאלה?

דניאלה ומוריס נכנסו.

מה קרה? דניאלה שאלה.

ליאורה נפנפה בלוח השנה מול הפנים שלה וצעקה: ידעתי שזה מה שיקרה, ידעתי בדיוק, אבל את, את, כזאת עקשנית, ותמיד הכול סביבך, סביב הקפריזות שלך.

רותי התקרבה וניסתה להבין על מה העצבים.

תמיד הכול באימפולסיביות, ברגע האחרון, מהר מהר, בלי להפעיל שיקול דעת, רק לחשוב על עצמך. ליאורה המשיכה לצעוק על דניאלה.

אני לא מבינה, אמרה רותי, אולי שמישהו יסביר לי מה קרה.

אין תמונה של לילי! ליאורה צעקה. אבל יש תמונה ענקית של הרצל בחודש אפריל.

טוב, כי זה החודש שבו הוא נולד, ענתה לה דניאלה.

גם לילי! צרחה ליאורה, והשנה יש לה בת מצווה! הכול בדיחה בעינייך, כל כך חסרת רגישות, רואה רק את עצמך, הכול תמיד סביבך.

לילי התחילה לבכות וברחה לחדר אחר.

רותי הלכה אחריה.

מוריס היה נבוך מהסיטואציה שאליה נקלע ולא ידע מה לעשות. הוא התלבט אם להתערב ולנסות להרגיע את המצב אבל אז גם דניאלה התחילה לצעוק, להאשים את אחותה שהיא סתם היסטרית ודרמטית ובמקום לנסות לפתור את הבעיה היא מגדילה אותה.

מוריס הבין שאין לו דרך לעזור והתחיל לסגת לכיוון המטבח.

אביתר ניסה להרגיע, אמר שאפשר להדפיס לוח שנה חדש, מה הבעיה?

ליאורה צעקה עליו שזה כבר אבוד, דניאלה הרסה ללילי את החג.

זה מגוחך, אמר אביתר, על מה שאתן רבות.

דניאלה התעצבנה על אביתר שהכול נראה לו מגוחך, ככה זה כשאתה חי במגדלים שלך, עם הבריכה וחופשת הסקי השנתית, מה אתה מבין בכלל? בראש שלה היא הבינה שהיא סתם מוציאה עליו עצבים (הרגיז אותה שהוא יוצא לחופשת סקי ושכח להזמין אותה ואת יסמין כמו שהוא הבטיח).

מה זה קשור איפה אני גר? אמר אביתר.

ליאורה עקצה את דניאלה: אם כבר מדברים על מגורים, כמה זמן את עוד מתכוונת להתנחל בדירה של סבא וסבתא?

דניאלה ענתה לה: עוד פעם הדירה, לא נמאס לך? את יודעת מה? אין בעיה, אין שום בעיה, אם את רוצה מחר אני עוזבת.

באמת הגיע הזמן, ליאורה אמרה לה.

דניאלה (23:00)

נחשפת לכל השדים במשפחה, אמרה דניאלה למוריס בדרך חזרה הביתה.

כל משפחה והשיגעונות שלה, אמר מוריס, ככה זה.

איזה מזל שאין לך אחים, דניאלה אמרה ליסמין.

אני מסכימה, אמרה יסמין, לא יהיו קרבות ירושה, אני לא אצטרך להתחלק עם אף אחד באוברדרפט שלך.

דניאלה צחקה, אם תתחצפי אני לא אתן לך לקחת יותר בגדים שלי.

כשהתקרבו לתל אביב יסמין הזכירה לאמא שלה שהיא ישנה אצל חברה.

אחרי שיסמין ירדה המשיכה דניאלה לכיוון הרחוב של מוריס.

יש לי ממש מועקה, היא אמרה לו. מצטערת שהיית צריך להיות עד לטירוף של המשפחה. אה, לא מתרגש, אמר מוריס, היחסים במשפחה תמיד מסובכים ורוויי אמוציות.

כן, תגיד, יש לך בבית סמים? אלכוהול? משהו מאלחש. אני מרגישה שאני על סף התמוטטות עצבים.

מוריס צחק והציג לה תפריט שלם הכולל את כל סוגי האלכוהול שיש לו בבית ואת כל סוגי הסמים שהוא יכול להשיג.

נלך על אלכוהול, היא אמרה בזמן שהיא נדחקת בין שתי מכוניות בקצה הרחוב שלו.