פליאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פליאה
מכר
אלפי
עותקים
פליאה
מכר
אלפי
עותקים

פליאה

4.1 כוכבים (262 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
37
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 38 דק'
  • קריינות: צרויה שלו
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 32 דק'

צרויה שלו

ב-1988 פרסמה את ספרה הראשון, ספר שירה בשם מטרה נוחה לצלפים, וב-1993 יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה, רקדתי עמדתי. בינואר 2004 נפצעה בפיגוע בקו 19 בירושלים בעת שהלכה סמוך לאוטובוס.

חיי אהבה, יצא בהוצאת כתר (1997) ועובד לסרט קולנוע באותו שם. ספרה תרה, יצא בהוצאת קשת ב-2005. הספר עובד למחזה בשם זהה שהועלה בתיאטרון הקאמרי.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שתי נשים, שתי תקופות, שני סיפורי חיים, ומפגש גורלי אחד.
רק לאחר מותו של אביה מעיזה עטרה לגעת בטאבו הגדול של חייו, אשת נעוריו הסודית שנלחמה לצידו בשורות המחתרת לפני קום המדינה. אלא שהמפגש של שתי הנשים, שהיה אמור לחתום פרק טראומטי בחיי כל אחת מהן, הוא בעצם רק יריית הפתיחה בהשתלשלות אירועים מסחררת שאף אחת מהן אינה יכולה לעצור, או לשער את סופה. 
פליאה הוא רומן נועז הנע לסירוגין בין שתי נקודות המבט: זו של עטרה, אדריכלית שימור החרֵדה לשלומו של בנה הלוחם בשעה שנישואיה השניים, מלאי הלהט והמחלוקות, מתקרבים לעבר פי תהום; וזו של רחל, אידיאליסטית בת דור הולך ונעלם, שהתקשתה למצוא את מקומה במדינה שעליה חלמה. צרויה שלו טווה ביד אמן את קורותיהן של השתיים לעלילה סוערת, המהדהדת מיתוסים קדומים לצד סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב. במרחב שבין הגלוי לנסתר ובין הטראגי לקומי, היא מישירה מבט אל תוך הגלעין הפנימי של נפש האדם, ואל הרגעים שבהם אנחנו ניצבים מול גורלנו, מלאי אימה ופליאה. 


זהו הרומן השביעי של צרויה שלו, שספריה הקודמים, ביניהם 'חיי אהבה', 'תרה' ו'כאב', תורגמו לעשרות שפות, זכו בפרסים רבים וביססו את מעמדה כאחת הסופרות הבולטות בספרות העולמית של ימינו. 

פרק ראשון

פרק ראשון 
זאת אני, רחל

מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת. מה הטעם לצלצל בפעמון או להקיש בדלת? הרי אימו כבר הבחינה בה. היא חשה בצל של תנועה מבעד לחלון המטבח הפתוח, חרישית כמצמוץ העין. סיר ענק רתח על הפתילייה ומאחוריו מסתתרת בוודאי האישה קצרת הקומה, אוחזת בכף עץ. מרק עדשים היא מבשלת, והאדים מתפרצים החוצה מבעד לחלון, מלהיטים את פניה, נספגים בשערה. האם עבור הבן היקר שלה היא מבשלת? האם הוא כאן?
"סוניה, תפתחי לי," היא קוראת אל הסיר, ומוסיפה שלא לצורך, "זאת אני, רחל." נדמה לה שהיא שומעת את ההתלבטות של חמותה, צל נחבט בצל. האם תעז להתעלם ממנה, אחרי שחירפה את נפשה כדי להגיע לכאן?
פחד אלוהים לעלות לירושלים הנצורה בימים האלה. כנופיות ערביות אורבות בשולי הדרך, צולפות בשיירות. חבריה בתל אביב ניסו להניא אותה מן הנסיעה, אבל היא לא ויתרה. זאת התאבדות, חזרו ואמרו, אבל איזו ברירה הייתה לה. מכתב אחר מכתב שלחה לו ולא ענה.
"סוניה, אני חייבת לראות את מַנו!" היא מנסה שוב, "באתי במיוחד מתל אביב. אני דואגת לו, אני לא מבינה מה קרה. הוא כאן בבית?" האדים מלפפים את גופה כמו הייתה שד הנחלץ מבקבוק ונדמה שתכף תימס על מקומה, תותיר אחריה שלולית קטנה שחמותה תגרוף בתרועה במורד המדרגות. כבר שכחה כמה מתגרה השמש הירושלמית בחמסינים הראשונים של האביב, בוערת בדיוק מעל ראשה. "סוניה, אני צמאה," היא צועקת, נאחזת בסורגי החלון, "אפשר לקבל כוס מים?"
בביקור הראשון שלה בדירה הזו, לפני כארבע שנים, מצאה את האישה הכבדה בחלוק הדהוי עומדת ממש כאן בראש המדרגות, מרוקנת ללא הנד עפעף קומקום מים רותחים על ילדי השכונה שקטפו את פירות עץ השסק שלה. כמה נתזים נספגו בשמלה האדומה עם הפרחים הצהובים שלבשה לכבוד הביקור והיא נעצרה בעיקול המדרגות, רואה את הילדים נסים משם בצווחות בעתה, את החיוך המעוות המתפשט על הפנים המביטות בה מלמעלה. לא ייתכן שזו אימו של מנו, היא החלה לסגת, כנראה עליתי בכניסה הלא נכונה, הבתים כאן דומים כל כך, אבל אז הוא יצא לקראתה חיוור ונכלם, גער באישה שבחלוק בקול מהוסה. תמיד הקפיד על נימוסים והליכות, עד שקם והלך בלי להיפרד לשלום, בלי להשאיר מכתב.
עכשיו משום מה הפירות ירוקים עדיין, לא מושכים אליהם נפש חיה פרט לכמה צרעות. כשיבשילו בקרוב יהיו בוודאי נחשקים שבעתיים בעיר המורעבת, ומים שחולקו במשורה לא תעז לבזבז. כיצד תרחיק אימו את הגזלנים הקטנים באביב הזה, באבנים? וכיצד תרחיק אותה? הרי את הפרי היקר ביותר שלה גזלה ממנה.
רחש קל נשמע מכיוון המרפסת והיא מפנה את מבטה אל הדוד שהותקן שם לאחרונה, דוד מים גדול עשוי פח. האם מאחוריו היא מסתתרת? הערבים סגרו את קו המים של העיר, סיפרה באחד ממכתביה, ונאלצתי להתקין לי דוד על המרפסת לשעת חירום. אני מפזרת מעליו פירורי לחם, והציפורים באות ומנקרות אותם. לפי צליל הניקור אני יודעת כמה מים נשארו.
"את שם, סוניה?" היא מנסה שוב, "תפתחי לי רק לרגע, אני לא אישאר הרבה, אני צריכה לחזור לתל אביב." מה עוד תוכל לומר, מה עוד אמרה שריכך את ליבה, כי סוף סוף נענים לה צעדים כבדים בכפכפים המתקרבים אל הדלת, מפתח מסתובב במנעול באי חשק. הנה הפנים התפוחות, השיער השמנוני, העיניים השחורות החשדניות. אימו מעולם לא חיבבה אותה. האם חששה שהיא יפה מדי, מחוזרת מדי, שתשבור את ליבו של בן הזקונים האהוב שלה?
אבל היא טעתה. הוא זה שעזב פתאום בלי לומר מילה. הוא זה שאינו משיב על מכתביה. בחשאי תכנן את עזיבתו, והיא בתמימותה לא חשדה בדבר. היא ידעה שהוא נסער, שהוא מתייסר, אבל לא העלתה בדעתה שייעלם לחלוטין מעולמה.
"למה באת הנה, מה את רוצה?" שואלת אימו במבטא פולני כבד, שלא התעמעם למרות עשרות השנים שחלפו מאז הגיעה לכאן מוורשה. גם במבטא שלה הוא התבייש, בשגיאות ההגייה העקשניות. העברית שלו הייתה יפהפייה, מהודרת. לרגע היא נבהלת שלא תשמע אותה עוד. "מה אני רוצה?" היא חוזרת על שאלתה, "לראות את מנו אני רוצה. הוא כאן בבית?" וכמעט היא מוסיפה, לאכול מרק אני רוצה, כי ריחו פוער בור של רעב בבטנה ונדמה לה שתכף תתעלף.
"את לא יכולה לראות אותו," קובעת חמותה בסיפוק, "הוא חולה. הוא אמר שאם תבואי אז בשום אופן לא לתת לך להיכנס." מאחורי גבה ניבט אליה החדר הגדול, החשוך כמערה, שבו ניצבה מיטתו ליד החלון שתריסיו מוגפים והיא מאמצת את עיניה, האם הבחינה בתנועה מאחורי השמיכה? האם זהו כתם ראשו על הכרית?
"הוא חולה? מה יש לו?" שאלה בקול מובס, נאחזת במשקוף, ואימו אמרה בקוצר רוח, "רחל, תחזרי לתל אביב ואל תבואי לפה יותר, הוא לא יכול לראות אותך!" האם אמרה שאינו יכול או אינו רוצה? לפתע היא מוכרחה להיזכר דווקא בפרט הזה, דווקא עכשיו, כשהיא מתכוננת לקראת הפגישה הצפויה לה. אינו יכול או אינו רוצה? אבל השאלה המטרידה יותר החוזרת אליה פתאום היא מדוע לא הדפה את שומרת הסף הזדונית ופרצה אל חדרו. הרי הייתה צעירה ממנה בהרבה וחזקה ממנה, ללא קושי הייתה מתגברת עליה ומתנפלת על מיטתו. אם הייתה מצליחה להגיע אליו, לדבר איתו, היה אולי משנה את דעתו, מעביר את רוע הגזרה.
כי באמת מאז לא ראתה אותו, שבעים שנה כמעט, למעט השעה החטופה ההיא כעבור כמה חודשים בבניין הרבנות, שם הקפיד לשבת רחוק ממנה ולא הביט לעברה, ומייד עם תום הטקס המשפיל, כשביקשה עוד לומר לו כמה מילים של פרידה, הפנה אליה את גבו והלך הלאה משם בצעדים מהירים, והיא נותרה דוממת בדיוק במקום שבו נישאו, ורק אז הבחינה בתאריך, י"ב באב תש"ח, בדיוק המועד שבו נישאו שנה אחת קודם לכן.
כל כך הרבה חלומות נקטעו בשנה ההיא, כל כך הרבה התחלות נותרו ללא שארית, היא נאנחת עכשיו בעודה שוטפת שזיפים קרים חלקלקים עבור האורחת שלה, שכבר מאחרת. לפני שעה התקשרה, וכששמעה את קולה חששה לרגע שמא כדי לבטל היא מתקשרת. רק אז הבינה כמה היא מצפה בעצם לפגישה שכמעט נכפתה עליה, שניסתה לדחותה ככל יכולתה.
אבל לא, לא כדי לבטל התקשרה אליה עטרה בתו של מנו, אלא כדי להודיע שתאחר מעט בגלל הפקקים, ורחל שישבה דרוכה על הספה אכלה בעצמה את השזיפים בזה אחר זה ועכשיו היא שוטפת שלושה נוספים, ממלאה מחדש את הקערית שהתרוקנה.
היום מאחרים בגלל הפקקים, פעם לא ידענו אם נגיע בכלל, עולה בה טינה פתאומית כשהיא נזכרת בנסיעה חזרה מירושלים באותו יום נורא. עשרות נוסעים מבוהלים התקבצו באוטובוס, יושבים כפופים ורועדים מפחד הצלפים הערבים שארבו בשולי הדרך, ורק היא נותרה זקופת גו, מצפה לכדור שינפץ את החלון שלצידה ויפגע בראשה. מספיק כדור אחד, שיפריד אותה מחייה שנראו לה אז חסרי תקווה אפילו יותר מן המוות. הרי מה צפוי אחרי המוות לא ידעה, אבל אחרי הפרידה ממַנו, חשה אז בוודאות, לא מחכה לה דבר.
דווקא אז חסו עליהם הצלפים. אפילו ירייה אחת לא נורתה על השיירה, וכשהאוטובוס הגיע בשלום לתל אביב היא התקשתה לרדת ממנו. לשוב לירושלים היא רצתה, להתדפק שוב על הדלת עד שתיפתח ולהדוף את אימו בכוח. איך שמעה בקולה? טיפשה כמו האיש מן הכפר לפני שער החוק בסיפור הקודר ההוא שקרא פעם באוזניה. אבל אף אחד לא ידע מתי תצא שיירה נוספת, ובעודה עומדת שם אובדת עצות ניגש אליה גבר שפניו מוכרות לה, כנראה נתקלה בו פעם באחת מדירות המסתור של המחתרת, ושאל אותה אם היא זקוקה לעזרה, והיא, שהייתה גם ביישנית וגם גאוותנית, הנידה בראשה אבל מייד צנחה מעולפת על האספלט הרותח, והוא לקח אותה בזרועותיו ולא הרפה עוד.
כך רצה הגורל. לא הייתה דרך אחרת, לא אל ירושלים ולא אל ליבו הנצור. דרך בורמה שלה לא נפרצה ואולי טוב שכך, לעולם לא תדע. מיותר לחלוטין להיזכר בכל זה אחרי שבעים שנה, ואף לא היה עולה בדעתה אלמלא האורחת הזו שמאחרת עכשיו, שהפתיעה אותה בתיאטרון לפני כמה חודשים.
אישה זרה ניגשה אליה בהפסקה, כשעמדה בתור הארוך לשירותים, וכשהציגה את עצמה נרגשת נדמה היה שזהו המשכה של ההצגה שסטתה לנתיב לא צפוי. איך זיהית אותי? רצתה לשאול, המומה ונרגזת, איך ידעת עליי? הרי היא לא סיפרה לבניה דבר על אותם נישואים ראשונים, נישואי בוסר שנגמרו בלא כלום כעבור שנה אחת בדיוק.
"את רחל, נכון?" היא שאלה, כמעט התחננה. "אני עטרה רובין, הבת של מנו, אני כל כך שמחה שמצאתי אותך." מנו, היא אמרה, ולא מנחם, ולא פרופסור רובין, כאילו ראתה בה חלק מן המעגל המצומצם של המשפחה הגרעינית, ורחל סקרה אותה, נדהמת מן המחשבה המופרכת שהאישה הזרה הזו הייתה יכולה להיות בתה.
היא תמירה ודקה כמוהו. היא נראית צעירה, צעירה בהרבה מבניה שלה. כנראה נולדה לו בגיל מבוגר, ואולי הלבוש והשיער הם שמשווים לה חזות נערית. תלתלים ארוכים שחורים ופרועים, מכנסי ג'ינס הדוקים, מגפיים, כי סביב העיניים הגדולות הכהות כבר מרצדים לא מעט קמטוטים. כהות כעיני סבתה שנצנצו אליה באכזריות בבוקר ההוא, אבל נעימות יותר.
"אני משתתפת בצערך," רחל מיהרה לומר. לפני חודשים ספורים שמעה בחדשות על פטירתו בגיל תשעים ואחת, או שמא הייתה זו ידיעה קטנה בעיתון שהוקדשה למותו של חוקר המוח בעל השם, ובתו הודתה לה בחום מופרז ומייד שאלה, "תסכימי לספר לי עליו? על מה שהיה ביניכם?" כאילו עכשיו עם הסתלקותו הורם המחסום, ורחל התקשתה לעמוד בפני סערת הנפש של האישה הזו, שלא ראתה מימיה, ומצאה את עצמה חוזרת למענה שוב ושוב על מספר הטלפון שלה, כי העט לא כתב והנייד שכּובה בהצגה התקשה להתעורר לחיים, עד שלבסוף כשכבר נשמע הצלצול השלישי שלפה בתו מתיקה שפתון אדום בוהק והפשילה את שרוול הסריג שלבשה וכתבה על זרועה הארוכה את הספרות, שנראו כמו חתכים ועוררו בה אי נוחות, והיא קיוותה שהמספר המוביל אליה ייטשטש עד שיימחק, מה שלא קרה בעליל שכן כבר למחרת נשמע מבעד לאפרכסת הקול הלהוט ורחל מיהרה לומר שהיא בדיוק מתאשפזת לאיזו פרוצדורה פשוטה, אשר עתידה כמובן להסתבך.
את מספר הנייד לא נתנה לה, ועל כן רק כשחזרה לביתה לבסוף יכלה לשמוע שוב את הקול שכבר זיהתה מייד, ושוב התחמקה בתואנה שהיא חלשה עדיין, בתקווה שתרפה את ידיה. מה היא רוצה ממנה, למה נזכרה בה פתאום? אין לה עניין לעסוק בסיפור הישן הזה. רק כעבור כמה שבועות הסכימה לקבוע מועד רחוק למדי, שככל שהתקרב מצאה את עצמה ממתינה לו בחשש ובתקווה. תקווה לְמה? חשש ממה? מה תספר לה: מול הדלת הסגורה ניצבתי דוממת?

צרויה שלו

ב-1988 פרסמה את ספרה הראשון, ספר שירה בשם מטרה נוחה לצלפים, וב-1993 יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה, רקדתי עמדתי. בינואר 2004 נפצעה בפיגוע בקו 19 בירושלים בעת שהלכה סמוך לאוטובוס.

חיי אהבה, יצא בהוצאת כתר (1997) ועובד לסרט קולנוע באותו שם. ספרה תרה, יצא בהוצאת קשת ב-2005. הספר עובד למחזה בשם זהה שהועלה בתיאטרון הקאמרי.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

הצופה לבית ישראל בספרה החדש, יותר מבכל רומן קודם שלה, מצליחה צרויה שלו לשלב באופן מהותי ובעמקות בין הפרטי ללאומי

"סוד מהעבר" הוא יסוד מוצק במלודרמה, ויש לו תפקיד מרכזי גם ברומן החדש של צרויה שלו. לאחר מות אביה, מנו, יוצאת עטרה - אדריכלית שימור בת ‭ 50‬הגרה בחיפה עם משפחתה - לפגוש ברחל; מי שהייתה אשת נעוריו וחברתו למחתרת הלח"י. עטרה תגלה את סוד פרידתם של רחל ומנו אשר תרם כנראה גם ליחסו העכור ולפרקים האלים כלפיה, בתו. הרומן מסופר בגוף שלישי וצמוד לתודעת שתי הגיבורות ונע לסירוגין בין עטרה לרחל. בפרקים המוקדשים לעטרה, בצד מפגשיה עם רחל, מסופר לנו על מחלה מסתורית התוקפת את בעלה, אלכס. בפרקים המוקדשים לרחל, נזכרת רחל בת ה-‭90‬ בלהט האידיאולוגי שפיעם בה בנעוריה, בנטישתו הפתאומית של מנו אותה ואת המחתרת, בניסיונותיה להפיח חיים בלהטה זה על ידי המעבר בשנות ה-‭70‬ להתנחלות מעלה אדומים, ביחסיה הקשים עם בנה הבכור, המסרב לבקר אותה מעבר לקו הירוק, וביחסיה החמים עם בנה הצעיר, שהתברסלב.

אך למרות היסוד המלודרמטי שקיים כאן בקווי העלילה הגדולים, מה שמונע מהיצירה של שלו ליפול בפחת הז'אנר הם: ראשית, התחכום והמעודנות של הכתיבה ברמת המשפט והפסקה. התחכום הפסיכולוגי שמתבטא, למשל, בתהיותיה של רחל שמא דירות המסתור שבהן שהתה בצעירותה המחתרתית היו המטרה - הגשמת תשוקת הבדידות שלה - ולא האמצעי. או הרהוריה של רחל על כך שכעסו של בכורה עליה משמר את צעירותה: "הוא כועס עליה כאילו היא אם צעירה עדיין". מעודנות הכתיבה מתבטאת, למשל, במעברים גמישים שיש כאן בין הקונקרטי למטפורי. על פרידתם של רחל ומנו: "לא הייתה דרך אחרת, לא אל ירושלים ולא אל ליבו הנצור. דרך בורמה שלה לא נפרצה". על יחסי רחל ובנה הבכור המתנכר: "גופה דחה אותו, כאילו לא תינוק אמיתי מתהווה שם ברחמה אלא בובה מלאה חומר נפץ העתידה להתפוצץ בלחיצת כפתור. כמו זו שהייתה מובילה מדי בוקר".

הבאתי את שתי הדוגמאות האחרונות כי הן נוגעות גם ביסוד אחר שקיים ברומן והופך את 'פליאה' לרומן בעל משקל: המעבר בין האישי ללאומי וחוזר חלילה. אני חושב שברומן הזה, יותר מבכל רומן קודם שלה, מאיישת שלו את כס הצופה לבית ישראל. ואני אומר את זה כשבח מוחלט. אין מדובר כאן באיזה חיבור מכני בין הפרטי ללאומי או ברצון להידחף ולומר כמה דברים על "המצב" על מנת להיחשב לסופרת "חשובה". אני חושב שיש כאן מפגש אמיתי, מהותי, בין היסוד הדיכאוני - שתמיד היה קיים בסיפורת של שלו והתעצם ברומנים האחרונים - לחוויית הישראליות שהרומן מציג ומנתח. חורבן הבית הפרטי שעטרה אולי עומדת בפניו משיק כאן באופן עמוק - ולא רטורי בלבד - לחששות מחורבן הבית הישראלי. החששות הן של עטרה ורחל כאחת. עטרה מהרהרת בעקבות בנה שמשרת בשייטת: "דווקא שם [‭...‬] במבצר עתלית החרב, פאר הממלכה הצלבנית שלא האריכה ימים". ובמקום אחר: "לאחרונה חשה שכבר התנתקה מן המדינה וחיה רק את חיי העיר שלה". ואילו רחל: "זו  ארץ אחרת, צפופה ואפורה ומבוצרת, מסתתרת מאחורי חומות וגדרות תיל, ומראה מעיד כי אבדה לה האמונה בצדקתה".

עליי להדגיש: בלי קשר לנכונות הפרוגנוזה, הרי שיש ב'פליאה' אמת רגשית, שמחברת את יצירתה של שלו למסורת הספרותית המפוארת של העצב הדיכאוני העברי, הפרטי-לאומי  (ביאליק, ברנר, שבתאי; וברנר, יש לזכור, שגה קשות בהערכת-החסר הפסימית שלו על כוחו של היישוב העברי). תחת כובע הצופה לבית ישראל שלו גם מעמתת את האישי אל מול הלאומי: "את לא אהבת אותנו", מטיח ברחל בנה בכורה, "נאמת לנו בלי סוף על אהבת הארץ,  אבל את המשפחה שלך לא אהבת". ותחת אותו כובע היא מזהה כהלכה את חזרתה של הדת (בנה הברסלבי של רחל ועוד) כמהלך עמוק ובו-בזמן שגוי להתמודדות עם הוואקום של נסיגת האידיאולוגיות החילוניות ועם הדיכאון הפרטי-לאומי-ואף הפלנטרי הכללי. "הלאומיות החילונית שלה ושל בעלה הצמיחה שני סוגים שונים בתכלית של מרד", מהרהרת רחל על בניה, "רגש אשמה חולני" מחד-גיסא והדת מאידך גיסא. ובהיותה ממשיכה של מסורת העצב העברי העמוק הזה, מודעת שלו בחריפות לנוכחות האבסורד אשר מהפרספקטיבה שלו שם לחוכא ואטלולא את חשיבות האידיאולוגיות הגדולות. הסיבה שבגללה נטש מנו הן את רחל והן את פעילותו המחתרתית היא הגרוטסקיות הזוועתית של הקיום שנחשפה בפניו פתאום.

קראתי לא מזמן פעם נוספת את 'חיי אהבה'.  בשנות ה-‭,90‬ שנות שפל ספרותי, הרומן הזה, בצד קומץ ספרים נוספים, החזיר לי את האמון בספרות. בקריאה השנייה נוכחתי שוב לדעת עד כמה הוא מצוין. 'פליאה' אינו ברמה של 'חיי אהבה' (בין היתר כי הפטליזם, שמקדם הרומן  בסופו, מאולץ). אבל הוא רומן בעל יופי, עידון,  אכפתיות, אמת ונוכחות.

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 17/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מדוע "פליאה" של צרויה שלו היא בראש ובראשונה יצירה טרגית אסף רוט הארץ 09/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 38 דק'
  • קריינות: צרויה שלו
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 32 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
262 דירוגים
131 דירוגים
51 דירוגים
56 דירוגים
12 דירוגים
12 דירוגים
14/5/2024

כתיבה מרגשת. יכולת נדירה לפרוס סיפרי חיים שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו.

1
11/5/2024

אהבתי מאד

23/12/2023

גם הספר הזה כמו האחרים של צרויה, סוחף, גורר סימני שאלה וסימני קריאה לאורך כל העלילה, סגירת המעגלים שלה הם אקזוטיים, הארוטיקה בספר פוצעת פצעי קנאה.

19/12/2023

מרתק. מעולה.

13/9/2023

מרתק, עמוק עם רבדים שנחשפים אט אט

8/7/2023

נהדר, מרתק,

5/7/2023

שובר לב וילווה אותי עוד זמן רב, כתוב נפלא, עברית יפה, פשוט ספר מושלם.

1/7/2023

לא יכולתי להפסיק לקרוא. מצויין !!!

9/6/2023

ספר נפלא. מעוררת פליאה היכולת של צרויה שלו להציג נקודות מבט מגוונות ומעשירות ההופכת את הקריאה לחוויה רבת רבדים.

24/4/2023

אהבתי.

11/4/2023

ספר מרתק, כתיבה עשירה ומשובחת

28/1/2023

ספר מקסים❗️

7/1/2023

מרתק ומעורר משבה

29/11/2022

מעולה ומרגש, כתוב בשפה נפלאה.

13/10/2022

ספר מרתק וכתוב היטב

11/10/2022

מעניין ומרתק

5/10/2022

נחמד לעיתים מייגע

6/9/2022

עצוב, מרתק, לא יכולתי להפסיק לקרוא.

29/8/2022

כתיבה נפלאה! תודה

11/8/2022

ספר עמוק, כואב ומרגש. צרויה שלו פורטת על נימי הנפש במיומנות. הספר סוחף, לא צפוי ואף מכאיב.

6/8/2022

ספר מצויין אהבתי מאוד

5/8/2022

ספר מקסים ומרתק

16/7/2022

כתוב היטב, מאוד העציב אותי לקרוא אבל לא יכולתי להניח אותו

10/7/2022

ספר קסום בכתיבתו, קשה לקריאה , המודדות קשה עם המוות והאלמנות.אבל סגנון הכתיבה כובש ומרתק!!!

3/7/2022

אהבתי

2/7/2022

ספר נפלא . אהבתי את הדרך בה תיארה את הילדות הקשה, הזוגיות , ההחמצות ורגשות האשמה ולבסוף את השחרור והבחירה בחיים.

6/6/2022

כדרכה של צרויה שלו- עמוק, מהפך בטן, מעורר הזדהות, מעלה שאלות ומרתק.

28/5/2022

ספר חכם ונוגע ללב ולשאלות אימהות ומהות

30/4/2022

אהבתי מאוד את הספר, כמו את כל ספריה של צרויה שליו שמביאה את עצמה ליידי ביטוי ככ אמיתי ונכון..תודה על ספר נפלא..הולכת ומשתבחת וזה תענוג לקרוא על נבכי הנפש שהיא מתארת וגורם לככ הרבה הזדהות ונותן תחושה שהנה אני לא לבד..

18/4/2022

מדהים ויפיפיה. נקרא בנדימה עצורה

30/3/2022

ספר שנקרא בקלות, סוחף ומעורר מחשבה. פתח לי צוהרים למחשבה גם בהתמודדויות האישיות שלי. ממליצה בהחלט🌹

29/3/2022

מאד נהניתי לקרוא את ניתוח היחסים בתוך שתי המשפחות וגם למדתי קצת הסטוריה של מדינת ישראל.

28/3/2022

ספר נוגע ללב

23/3/2022

התחברתי וקראתי בנשימה עצורה מתחילתו עד סופו.

23/2/2022

ספר מעולה, מעורר מחשבות..מומלץ!

8/2/2022

לקח לי זמן להכנס לסיפור, אך כשנכנסתי, נסחפתי. ספר מצויין

5/2/2022

מרתק, מרגש, מומלץ בחום.

27/1/2022

אני חושב שמשהו דפוק באתר עיברית, אני לא מצליח להיכנס לקרוא הספר פעם שניה

20/1/2022

כתוב מקסים

15/1/2022

מדהים, מעורר מחשבה, מאתגר. ספר ברמה אחרת

14/1/2022

שילוב של הסטוריה פחות מוכרת ונשים חזקות שעושות בחירות מתוך אידאליזם ויש לזה מחיר. ספר מצוין

13/1/2022

שווה קריאה פעם ועוד פעם מרתק וכתוב נפלא

9/1/2022

מסע מפותל ומרהיב אל תוך הנשמה כשברקע הסטוריית הישוב העברי . עוד יצירה משובחת של צרויה שלו.

7/1/2022

נפלא. מרטיט... תודה!

5/1/2022

נפלא!

4/1/2022

נפלא ביותר

1/1/2022

מופלא

27/12/2021

קסום

24/12/2021

מצויין, מכונן, כתוב נפלא…

22/12/2021

אחד הספרים הטובים שקראתי. שימוש גאוני בשפה וכניסה לעומק הנפשות והסיטואציות בצורה מפליאה.

21/12/2021

ספר מצויין, משובח. ככה עושים ספרות!

12/12/2021

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי!

7/12/2021

עונג צרוף!! כתיבה מלאת כישרון עילאי יוצא דופן במקומותינו! כן ירבו סופרות כמו צרויה: נהניתי מכל רגע!!!

4/12/2021

איזה ספר מטלטל, כמו שרק מוריה שלו יודעת לכתוב. נוגעת בידיים חשופות בכאבים החיים של הורות לסוגיות ויחסי הורים וילדים שלא נגמרים בשום גיל. ועל הדרך המתח בין דור הקמת המדינה על המחירים ששולמו בחייהם ובנפשם ובמשפחותיהם. וכל זה עם חמלה וללא ויתור על האהבה. ממליצה מאוד

4/12/2021

מקסים

4/12/2021

ספר מרגש במיוחד, משכנע, הגיבורים מסקרנים ועמוקים

24/11/2021

מצויין. השטף של הכתיבה, הבהירות של הדמויות . אוהבת את הכתיבה של צרויה שלו.

23/11/2021

ספר קסום

20/11/2021

ספר מלא פליאה! רבדים עמוקים של קבלה וחסידות מתמזגים עם ראשית הציונות ועם חיבורי ותחלואי וענוגים הנפש של משפחה וזוגיות ושל נשיות. גמעתי בצמא ולא עזבתי לרגע!,

13/11/2021

נהניתי מאוד מן הקריאה והיה קשה להניח את הספר (במקרה שלי את הנייד) מן היד... העלילה סוחפת והכניסה לנפשות של הגיבורים מרתקת ואמינה, כמו גם הדילמה בין אמונה אידאולוגית צרופה למול קשר זוגי ומשפחתי... מומלץ בחום!

2/11/2021

ספר מלא, מטלטל, גדוש ועמוס בפרטים, רגשות, תאורים יפיפיים ופשוט נפלא!

30/10/2021

אהבתי הספר כתוב ביד אומן נשען על פרק בהיסטוריה של הארץ וכפי הנראה גם על ביוגרפיה המשפחתית . קראתי בהנאה

27/10/2021

סיפור משובח ומדהים. הסופרת מצליחה להעלות על הכתב שפע מחשבות בתקופות חיים קשות. מאוד מיוחד!

25/10/2021

ספר נפלא, מקורי ומפתיע, מעמיד את צרויה שלו כסופרת החשובה של זמננו. פסקאות שלימות קראתי שוב ושוב בניסיון לפענח את סודות כישרון הכתיבה של המחברת. פסקאות אחרות קראתי בקול רם כדי לשמוע את השפה העשירה, החכמה, הצלולה, המפתה והמפתיעה של שלו. אני רוצה להאמין שמישהו כבר מדבר עם נטפליקס על עיבוד הספר לסדרת דרמה ובלבד שלא יקלקלו את יופיו של הרומן הישראלי החשוב הזה.

17/10/2021

אהבתי מאוד

9/10/2021

Jhjknnbv cc

9/10/2021

מעשה מחשבת מכל האספקטים

9/10/2021

ספר נפלא ומעורר מחשבה ותובנה

7/10/2021

נפלא,כל כך מיטיבה לדבר על רגשות מחשבות ומה שקורה במעבר ובשהות בתוך חוויה. לקראת הסוף קראתי בנשימה עצורה.איך עטרה תיישב את הקונפליקט? מהו שורש הפליאה שלה? היכולת להתחבר לשורשים המשתרעים המעמקים ולחתוך בו זמנית זיקה רכושנית תוך מתן משמעות לקיים סביב למה שיש. כמו נוף, ארץ,קשרים של משפחה, ושל חברות.

6/10/2021

לא יכולתי להניח את הספר לרגע. ספר מעניין, חודר לנימי הנפש. כתוב להפליא. שוזר עלילה בשלמות יוצאת דופן.

6/10/2021

אחד הספרים הטובים ביותר של צרויה שלו. עמוק, מרגש, עם מלא תובנות עמוקות וכתוב נפלא.

6/10/2021

רגיש סוחף וקריא הכתיבה מרתקת וציורית. נהניתי מאוד

30/9/2021

סיפור נפלא. כתיבה מעמיקה ומטלטלת.

30/9/2021

מושך, שוזר חיים אישיים בחיי האומה. מזכיר טרגדיה יוונית, בכול הקשור לגורל הנקבע לאדם, בלי שיוכל לשנותו

28/9/2021

מצויין, הכי טוב שלה עד כה. יש לה כשרון

28/9/2021

מעולה

27/9/2021

פשוט מקסים.

27/9/2021

מרתק

22/9/2021

יוצא מהכלל ומרגש.

21/9/2021

מרתק ונקרא בגמיעה. מעורר מחשבה. הדרמות שבחוץ מול הדרמות שבפנים, דורשות שיחה ופיענוח.

21/9/2021

צרויה שלו במיטבה. יכולת הכתיבה המופלאה בניתוח יחסים בין בני זוג , בין ילדים והורים היא פנומנלית. הפעם מסתננת גם פוליטיקה לסיפור וטוב שכך! מצוין.

19/9/2021

צרויה שליו כותבת מחוננת! הפליאה הגדולה היא מהכישרון שלה. היא פשוט ״מלחינה״ מילים אל יצירה מורכבת ומרתקת. אך זהירות, היצירה סוחפת את הקורא אל תהומות נפשן המעונה של הדמויות, להזדהות ולדיכאון, אפילו עמוק. בקיצור, סיימתי בדיכאון עם קצת חרדה, Xanax מישהו?

18/9/2021

ספר נהדר, עמוק, מרגש, כתוב יפיפה. מומלץ בחום.

17/9/2021

מביא יפה את המורכבות של יחסים ואת מגוון הרגשות שיש בהם, ומאיר סוג חדש של תקוה אחרי אובדן

17/9/2021

מעולה כתוב נפלא ומומלץ ביותר

16/9/2021

מעולה מומלץ !

11/9/2021

כתיבה יפה ומרגשת.התפתחות העלילה לא סגורה לגמרי.

8/9/2021

ספר מקסים! נקרא בנשימה עצורה

7/9/2021

צרויה שלו במיטבה

7/9/2021

מאד אוהבת את הכתיבה של צרויה שלו: התחברתי להוויה החיפאית העכשווית ובמקביל לאווירה הירושלמית ונבירה בנבכי העבר של לוחמי הלחי: כנכדה לסבא שהיה מבכירי ההגנה בחיפה, אשר סיפריו ועשיתו רבת השנים לפני קום המדינה היוו חלק נכבד מהווית משפחותינו , הזדהיתי מאד עם הסיפור המשפחתי של גיבורת הסיפור. ספר נהדר, מותח ו מעניין

5/9/2021

כתיבה מהודקת מטלטלת ספר נהדר

4/9/2021

מצויין. לאוהבי ספרות ישראלית במיטבה

4/9/2021

מצוין

4/9/2021

מעניין מותח מתובל בהומור אמיתי . נהנתי מכל מילה. תודה רבה

28/8/2021

סיפור יפהפה עמוס במילים, חלקן מיותרות. הנוף, העבר והווה, הניגודים, הדעות הקדומות - האופיינים כל כך לארצנו, משולבים בטבעיות בסיפור, אם כי אהבה, זוגיות והורות הם אוניברסליים.

23/8/2021

צרויה שלו במיטבה

11/11/2023

מפליא בסיבוכי הנפש, מעיק בתאורים, ומעציב שזה המתארך האנושי בכלל והמארג הישראלי בפרט. אין כאן פליאה. יש כאן מועקה שהופכת לכבדה יותר ככל שהסיפור מתקדם. צרויה היא אמנית של יחסים בין אישיים, של הסיפור האינסופי שמתרוצץ לנו בראש ( נשים לפחות), ושל כל החיות הרעות החומסות. בין אם הן גברים נשואים שמפרקים משפחות ובין אם הם המחזירים בתשובה. שגם מפרקים משפחות. ארץ ותרבות קשים. בלתי נסבלים.

1
8/12/2024

הספר ריגש אותי מאוד, המסע בין הדורות מטלטל והדמויות חודרות ללב

25/6/2024

קצת התאכזבתי, ציפיתי ליותר.

21/2/2024

עמוס,תאורים משלבים אותך בנימי הנפש של הדמויות.כתיבה טובה.ספר קשה.

29/1/2024

ספר נפלא. גווני גוונים של אהבה ואשמה וקבלה. מעגלי חיים שונים המדהדים את אותו הסיפור המשתקף דרך מראות רבות. הכניסה לספר היתה איטית אבל משלב מסוים לא יכולתי להניחו מידי.

11/10/2023

ספר טוב,עם עומק מעורר מחשבה על יחסים זוגיות משפחה נהניתי

3/4/2023

ספר טוב. סופרת מוכשרת

26/10/2022

כמו כל ספריה של צרויה שלו, גם ספר זה כתוב ברהיטות ובשטף. היא מיטיבה לתאר את עולמן הפנימי של הדמויות ואת המציאות החברתית והפוליטית בתקופות השונות של הסיפור. נהניתי מאוד לקרוא את הספר. הערה אחת: יש חזרות מיותרות ומעט ארכניות.

14/10/2022

מעניין. מונולוגים פנימיים מרגשים ומעוררי מחשבה

25/8/2022

ספר טוב, אם כי בשלב מסוים, הופך למייגע

8/8/2022

מעניין, קולח, מרתק ומדכא. לפעמים קצת כבד.

26/6/2022

כתיבה טובה וקולחת וכך הקריאה תיאורים אמינים ומסבירים ולעתים כואבים עלילה קצת מוזרה אין קתרזיס

21/5/2022

מרגש. גם אם לפעמים כבד מדי אם ההתפלספויות יתר

9/4/2022

מדהים, נקרא בנשימה אחת.

14/2/2022

כתיבה נהדרת, הסוף מעייף. מאד

9/2/2022

על זוגיות משפחה והעבר שרודף אותנו במודע ושלא במודע קונפלקטים מעניינים מעורר מחשבה אך לעיתים מיגע

12/1/2022

כתיבה מכשפת וכובשת של סיפור אנושי עטוף בהוויה הישראלית בעבר ובהווה. העלילהה מאבדת את הדינמיות החיובית בחלקו האחרון עקב ”העמקת יתר” בחיבוטי הנפש של שתי הנשים גיבורות הספר. מומלץ.

25/12/2021

נהניתי מאד

19/12/2021

ספר טיפוסי לסופרת. לא התפלאתי והסגנון והתוכן מוכר וחביב.

20/11/2021

קראתי אותו בשקיקה. אוהבת מאד את הכתיבה, השפה, הדימויים. חשוב מאד להעלות המודעות להקרבה של אנשי המחתרות, ולתת להם הרבה יותר כבוד ומקום בהיסטוריה. ועל כך יישר כוח!!! היה לעתים קצת עומס בפרטים ותיאור האבל היה קשה וארוך מידי. אבל בסך הכל ספר ממש טוב. הזיקות, שתי הדמויות של רחל ועטרה. מעניין מאד.

30/10/2021

ספר שלא ניתן לקרוא בפעם אחת יש בו תוכן מעורר מחשבה. ממליץ לקרוא

30/10/2021

לפעמים טרחני. מתעכב על פרטי פרטים ומאציל עליהם חשיבות מוגזמת .ולפעמים מרגש, פיוטי ויפה.

12/10/2021

ספר מעניין מאוד

12/10/2021

טוב, סוף ארוך מידי

10/10/2021

מצוין.

9/10/2021

מעניין אולם עמוס לעייפה בתהפוכות נפש. קצת מלאה, דילגתי לפעמים על כמה פסקאות

9/10/2021

יפה ואכזרי ומאד מטלטל. רגע אחד מתחבר לאחת הדמויות ורגע אחרי נרתע ממנה.

29/9/2021

חווית הקריאה לא הייתה מושלמת. לדעתי העלילה לא הייתה מספיק מהודקת וקצת נמוגה. הצלילה לנבכי נשמתן של שתי הנשים היתה מרשימה ביותר. הדמות השלישית, המחברת ביניהן נשארה חידתית וגם אני נשארתי עם חורים בעלילה.

29/9/2021

ספר עם כיוון מרתק, אולם לא תמיד בכיוון הנכון. לעיתים הסופרת מפיחה חיות יתר בתיאורים על חשבון המארג - בכיוון המרתק. בסופו של דבר צרויה שלו למי שרגיל.

25/9/2021

צרויה שלו מיטיבה לספר סיפור. מציאותי, מפתיע לעיתים, מעניין .

21/9/2021

על אף העובדה שלעיתים נוטה הספר לחפירות מיגעות, הוא העניק לי מבט מיוחד על חיי הנישואין ועל הערכת הרגעים שמי יודע מתי לא ישובו עוד. הערכת החיים בכלל ומחשבה על החלטות שלוקחים ומשמעותן.

9/9/2021

ספר טוב, חבל שלקראת הסוף כאילו נגמרה העלילה והיא עברה בעיקר חשבון נפש.

9/9/2021

ספר מדהים כמו כל ספריה של צרויה שלו. יש בו הרבה אובססיות ורגשות אשם, כמו בכל הספרים שלה, אבל אולי קצת סיפור מסביב, כמו שהיה בספרים המאוחרים שלה.

28/2/2024

בסדר

27/8/2023

יותר מדי חפירות לטעמי

11/8/2023

מעניין.

26/10/2022

התאכזבתי... קצת מלאה ומעייף קראתי ספרים שלה טובים מזה.

6/8/2022

ספר ארוך, חזרתי ומייגע

6/8/2022

הספר בתחילתו מסקרן מאוד אבל מהאמצע ועד הסוף ממש הותשתי עם התיאורים... עד כדי כך שהיה לי קשה לסיים אותו...

1/8/2022

חוזר על עצמו … לא מתפתח כל כך מונוטוני

14/7/2022

השפה יפה אבל הספר גדוש עד בלי שאת דימויים והקבלות שחוזרות על עצמן ומוגשות בלי עידון ובלי רמיזה (וחלקן גם במלאכותיות לא משכנעת) כאילו אין המחברת סומכת על יכולת הקוראים להבין לבד, לשרטט לבד, להסיק לבד. ובתוך כך נאבדת הפליאה ואובד הקסם שבסיפור ובכתיבה. החמצה גדולה.

3/7/2022

הסיפור מעניין אך איננו מבשיל. החלק השני מתיש. הסופרת מנסה יותר מדי.

17/5/2022

לא חייבים לאהוב הכל

13/5/2022

קצת 'טוחן' בפרט לקראת הסוף

11/5/2022

טרחני וקישורי היסטוריה והדמויות מאולצים. שפה נהדרת

19/4/2022

מעורר מחשבה

18/4/2022

ארוך מידי, רגשני יתר על המידה. חוזר על עצמו.

24/3/2022

סיפור מעורב . קשה להבין את מעות הסיפור והמסר .

27/2/2022

מתחיל סוחף ומלא ציפיות.. וקצת מאבד גובה בהמשך. כתוב טוב

3/2/2022

זה לא תרה מרגיש מאולץ

10/1/2022

התחיל טוב, התקופות שנשזרו בתוך המילים, הדמויות.. המקומות והאדמה.. היה מעייף לפעמים, הניתוחים והפירוט המייגע החוזר על עצמו בצורה עמוסה כל כך.. היה שדילגתי מעט. ברמת הפיסקה- כתיבה מתוחכמת ברמת הספר- יותר מדי. הסוף היה חסר.. ורציתי לדעת עוד טיפה כדי לסגור את העניין.. אך הספר פתאום הגיע את סיומו.

6/1/2022

על רקע הפלגנות היהודית תחת המנדט הבריטי,(תזכורת ראויה)מעט עלילה ודמויות מנותחות לעייפה.

25/12/2021

לא הצלחתי להתחבר לספר, ובקושי סיימתי אותו

4/12/2021

לא מצאתי פואנטה כל כך

27/11/2021

נחמד, ספר נשי מאוד, מטרחן

16/11/2021

מתפזר יותר מדי

7/11/2021

שפה מענגת אך לטעמי ארוך מדי, ניתן היה לקצר ועדיין להמחיש את הטרגדיה.

6/11/2021

קשה לקריאה מלא בכובד נפשי ומבלבל. התקשרתי מאוד לסיימו והיה ברור לי איך יסתיים. ר לי אבל לא יכולה להמליץ עליו.

6/11/2021

בקטן, ברמת הפיסקה - מלאכת מחשבת ספרותית. בגדול - יותר מידיי...

29/10/2021

עבורי היה איטי מדי בהתפתחות, המון מידע ופחות מדי הקשרים מחברים מבין שני הסיפורים שסופרו...

16/10/2021

צרויה יודעת לכתוב רק היו המון קטעים של עיסוק מעייף ונרקסיסטי של הגיבורה . יותר מדי תאור ופחות עלילה

29/9/2021

משעמם לא אהבתי . לעומת ספריה הקודמים המרתקים כאן התוכן לא משכנע

27/9/2021

מתחיל טוב, הופך להיות טרחני ומייגע. פחות מרגש ממה שהוא מתכוון להיות.

22/9/2021

את כל הספרים הקודמים של צרויה מאד אהבתי. את זה לא הצלחתי לסיים. אולי אני השתנתי, או שזה ספר פחות מוצלח מהקודמים.

21/9/2021

ספר מעצבן. מתחיל לא רע ואפילו מעניין. מהחצי השני נמתח כמו מסטיק ומלא חזרות.

20/9/2021

חציו הראשון מהפנט קולח ויפיפה. וחציו השני הוא למעשה חשבון נפש של דמויות משמעותיות בספר. זה מקסים וכתוב טוב אך עם זאת קצת מייגע לקרוא ככ הרבה חשבון נפש. מסר חזק. עלילה מדהימה

19/9/2021

הספר זרם אבל כל הזמן ציפיתי לאיזושהי התפתחות וכלום לא קרה. אותם הסיפורים חוזרים על עצמם שוב ושוב לאורך כל הספר, היה אפשר לצמצם ל1/3 מהעמודים.

18/9/2021

מעט טרחני ועמוס בנושאים ודמויים. התחיל טוב אך נמתח יותר מדי . התקשיתי לסיים אותו

17/9/2021

טרחני תיאורים רבים ועמוסים ניתן לקצר לחצי. הסיפור טוב. כתיבה מעניינת ניצול מיטבי של השפה העברית

17/9/2021

סיפור טוב. הכתיבה מעט טרחנית. יותר מדי דימויים כמה מהם נדושים אחרים זרים לתוכן. אהבתי את הדמויות. הסוף מעודד.

12/9/2021

הרעיון הסיפורי מענין אבל הכתיבה, גם אם בשפה עשירה, טרחנית מאד .

9/9/2021

אין ספק שצרויה שלו יודעת לכתוב והספר קריא מאוד אבל הסיפור חסר הגיון ולמעט פרקי השכול הנוכעים ללב קשה להזדהות עם הדמויות

28/10/2023

היה לי ממש קשה להתחבר לספר הזה.

3/12/2022

הספר מתאים מאוד לחובבי הירהורים ומחשבות כאילו עמוקות. אין כמעט עלילה בספר, רק חזרה מטישה על אותן המחשבות שוב ושוב. מצד שני איכות הכתיבה גבוהה מאוד.

25/9/2022

טלנובלה ישראלית שאינה מצליחה לרגש

10/6/2022

מעייף, אין מה להשוות לספרה המופלא כאב

20/4/2022

יותר מידי מחשבות נפתלות. פחות מידי סיפור.

6/4/2022

מאכזב. כל עוד מסופרים סיפורי המשפחות הספר קולח, אבל מרגע מותו של בעלה של עטרה מתרחשים טקסטים משעממים ושאינם תורמים לסיפור המרכזי.

19/1/2022

מזמן לא קראתי ספר שדפדפתי בו קדימה כל כך הרבה. אם היתה בי היכולת להניח סיפור באמצע - זה היה בספר הזה. חופר מידי, לא באמת מתקדם לאיזשהו מקום וקשה לי לשחרר את המחשבה שיש מניע פוליטי מאחורי הצגת לוחמי הלח"י כמשוגעים/מקולקלים/פנאטיים מול השמאל המואר הרציונלי והצודק.

12/12/2021

המון תיאורים כלליים, מחשבות מסורבלות, מעט עלילה

18/9/2021

נאבקתי לסיים הספר. חוזר על עצמו ולא מעניין מספיק. ובכל זאת כתוב לעיתים כה יפה.

8/9/2021

קצת ארוך ומייגע בקטעים מסויימים.פשוט דילגתי לסוף הפרק.משפטים חוזרים על עצמם..עש מחצית הספר אפילו קצת משעמם...

8/7/2025

ארכני

23/1/2025

בספר יש שני סיפורים השלובים זה בזה. רק מיעוט מהטקסט בספר זה עוסק בסיפורים אלה: ניתן לומר שבספר כמעט ואין עלילה. רוב הטקסט: הגיגים ומחשבות לא סדורות על מגוון רחב של נושאים הקשורים ליחסים במשפחה. מגוון זה יוצר מצב של תפשת מרובה לא תפשת.

3/2/2024

אחד הספרים הגרועים שיצא לי לקרוא, הולכה בתוך בליל מחשבות אפל שלא מוביל לשום מקום לופים של טראומות לאומיות ואישיות שזורות יחד ללא שום שביב של תקווה או יופי אנושיים. בזבוז מוחלט של הזמן שלי, חבל שבכלל התחלתי לקרוא את היצירה הזוועתית הזו. נטולת השראה, מניית שמות המתים החוזרת על עצמה לאורך הספר, ספר מדכא וגרוע במיוחד.

30/6/2022

ספר ארוך חוזר על עצמו ומתיש מאוד ,לא ממליצה

16/10/2021

ספר כל כך גרוע שלא יכולתי לקרוא מעבר ל-30%.

27/9/2021

ספר מייגע בתאורים ומחשבות

27/9/2021

הספר נמכר נפלא כ"השתלשלות אירועים מסחררת" לא קורה כלום רק מחשבה טורדנית אינסופית כל הספר הזה. קטנוני ומשמים.

22/9/2021

ספר ארוך ומייגע. תאורים ארוכים ומפותלים ועלילה ריקה מתוכן. מאכזב.

סקירות וביקורות

הצופה לבית ישראל בספרה החדש, יותר מבכל רומן קודם שלה, מצליחה צרויה שלו לשלב באופן מהותי ובעמקות בין הפרטי ללאומי

"סוד מהעבר" הוא יסוד מוצק במלודרמה, ויש לו תפקיד מרכזי גם ברומן החדש של צרויה שלו. לאחר מות אביה, מנו, יוצאת עטרה - אדריכלית שימור בת ‭ 50‬הגרה בחיפה עם משפחתה - לפגוש ברחל; מי שהייתה אשת נעוריו וחברתו למחתרת הלח"י. עטרה תגלה את סוד פרידתם של רחל ומנו אשר תרם כנראה גם ליחסו העכור ולפרקים האלים כלפיה, בתו. הרומן מסופר בגוף שלישי וצמוד לתודעת שתי הגיבורות ונע לסירוגין בין עטרה לרחל. בפרקים המוקדשים לעטרה, בצד מפגשיה עם רחל, מסופר לנו על מחלה מסתורית התוקפת את בעלה, אלכס. בפרקים המוקדשים לרחל, נזכרת רחל בת ה-‭90‬ בלהט האידיאולוגי שפיעם בה בנעוריה, בנטישתו הפתאומית של מנו אותה ואת המחתרת, בניסיונותיה להפיח חיים בלהטה זה על ידי המעבר בשנות ה-‭70‬ להתנחלות מעלה אדומים, ביחסיה הקשים עם בנה הבכור, המסרב לבקר אותה מעבר לקו הירוק, וביחסיה החמים עם בנה הצעיר, שהתברסלב.

אך למרות היסוד המלודרמטי שקיים כאן בקווי העלילה הגדולים, מה שמונע מהיצירה של שלו ליפול בפחת הז'אנר הם: ראשית, התחכום והמעודנות של הכתיבה ברמת המשפט והפסקה. התחכום הפסיכולוגי שמתבטא, למשל, בתהיותיה של רחל שמא דירות המסתור שבהן שהתה בצעירותה המחתרתית היו המטרה - הגשמת תשוקת הבדידות שלה - ולא האמצעי. או הרהוריה של רחל על כך שכעסו של בכורה עליה משמר את צעירותה: "הוא כועס עליה כאילו היא אם צעירה עדיין". מעודנות הכתיבה מתבטאת, למשל, במעברים גמישים שיש כאן בין הקונקרטי למטפורי. על פרידתם של רחל ומנו: "לא הייתה דרך אחרת, לא אל ירושלים ולא אל ליבו הנצור. דרך בורמה שלה לא נפרצה". על יחסי רחל ובנה הבכור המתנכר: "גופה דחה אותו, כאילו לא תינוק אמיתי מתהווה שם ברחמה אלא בובה מלאה חומר נפץ העתידה להתפוצץ בלחיצת כפתור. כמו זו שהייתה מובילה מדי בוקר".

הבאתי את שתי הדוגמאות האחרונות כי הן נוגעות גם ביסוד אחר שקיים ברומן והופך את 'פליאה' לרומן בעל משקל: המעבר בין האישי ללאומי וחוזר חלילה. אני חושב שברומן הזה, יותר מבכל רומן קודם שלה, מאיישת שלו את כס הצופה לבית ישראל. ואני אומר את זה כשבח מוחלט. אין מדובר כאן באיזה חיבור מכני בין הפרטי ללאומי או ברצון להידחף ולומר כמה דברים על "המצב" על מנת להיחשב לסופרת "חשובה". אני חושב שיש כאן מפגש אמיתי, מהותי, בין היסוד הדיכאוני - שתמיד היה קיים בסיפורת של שלו והתעצם ברומנים האחרונים - לחוויית הישראליות שהרומן מציג ומנתח. חורבן הבית הפרטי שעטרה אולי עומדת בפניו משיק כאן באופן עמוק - ולא רטורי בלבד - לחששות מחורבן הבית הישראלי. החששות הן של עטרה ורחל כאחת. עטרה מהרהרת בעקבות בנה שמשרת בשייטת: "דווקא שם [‭...‬] במבצר עתלית החרב, פאר הממלכה הצלבנית שלא האריכה ימים". ובמקום אחר: "לאחרונה חשה שכבר התנתקה מן המדינה וחיה רק את חיי העיר שלה". ואילו רחל: "זו  ארץ אחרת, צפופה ואפורה ומבוצרת, מסתתרת מאחורי חומות וגדרות תיל, ומראה מעיד כי אבדה לה האמונה בצדקתה".

עליי להדגיש: בלי קשר לנכונות הפרוגנוזה, הרי שיש ב'פליאה' אמת רגשית, שמחברת את יצירתה של שלו למסורת הספרותית המפוארת של העצב הדיכאוני העברי, הפרטי-לאומי  (ביאליק, ברנר, שבתאי; וברנר, יש לזכור, שגה קשות בהערכת-החסר הפסימית שלו על כוחו של היישוב העברי). תחת כובע הצופה לבית ישראל שלו גם מעמתת את האישי אל מול הלאומי: "את לא אהבת אותנו", מטיח ברחל בנה בכורה, "נאמת לנו בלי סוף על אהבת הארץ,  אבל את המשפחה שלך לא אהבת". ותחת אותו כובע היא מזהה כהלכה את חזרתה של הדת (בנה הברסלבי של רחל ועוד) כמהלך עמוק ובו-בזמן שגוי להתמודדות עם הוואקום של נסיגת האידיאולוגיות החילוניות ועם הדיכאון הפרטי-לאומי-ואף הפלנטרי הכללי. "הלאומיות החילונית שלה ושל בעלה הצמיחה שני סוגים שונים בתכלית של מרד", מהרהרת רחל על בניה, "רגש אשמה חולני" מחד-גיסא והדת מאידך גיסא. ובהיותה ממשיכה של מסורת העצב העברי העמוק הזה, מודעת שלו בחריפות לנוכחות האבסורד אשר מהפרספקטיבה שלו שם לחוכא ואטלולא את חשיבות האידיאולוגיות הגדולות. הסיבה שבגללה נטש מנו הן את רחל והן את פעילותו המחתרתית היא הגרוטסקיות הזוועתית של הקיום שנחשפה בפניו פתאום.

קראתי לא מזמן פעם נוספת את 'חיי אהבה'.  בשנות ה-‭,90‬ שנות שפל ספרותי, הרומן הזה, בצד קומץ ספרים נוספים, החזיר לי את האמון בספרות. בקריאה השנייה נוכחתי שוב לדעת עד כמה הוא מצוין. 'פליאה' אינו ברמה של 'חיי אהבה' (בין היתר כי הפטליזם, שמקדם הרומן  בסופו, מאולץ). אבל הוא רומן בעל יופי, עידון,  אכפתיות, אמת ונוכחות.

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 17/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מדוע "פליאה" של צרויה שלו היא בראש ובראשונה יצירה טרגית אסף רוט הארץ 09/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
פליאה צרויה שלו

פרק ראשון 
זאת אני, רחל

מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת. מה הטעם לצלצל בפעמון או להקיש בדלת? הרי אימו כבר הבחינה בה. היא חשה בצל של תנועה מבעד לחלון המטבח הפתוח, חרישית כמצמוץ העין. סיר ענק רתח על הפתילייה ומאחוריו מסתתרת בוודאי האישה קצרת הקומה, אוחזת בכף עץ. מרק עדשים היא מבשלת, והאדים מתפרצים החוצה מבעד לחלון, מלהיטים את פניה, נספגים בשערה. האם עבור הבן היקר שלה היא מבשלת? האם הוא כאן?
"סוניה, תפתחי לי," היא קוראת אל הסיר, ומוסיפה שלא לצורך, "זאת אני, רחל." נדמה לה שהיא שומעת את ההתלבטות של חמותה, צל נחבט בצל. האם תעז להתעלם ממנה, אחרי שחירפה את נפשה כדי להגיע לכאן?
פחד אלוהים לעלות לירושלים הנצורה בימים האלה. כנופיות ערביות אורבות בשולי הדרך, צולפות בשיירות. חבריה בתל אביב ניסו להניא אותה מן הנסיעה, אבל היא לא ויתרה. זאת התאבדות, חזרו ואמרו, אבל איזו ברירה הייתה לה. מכתב אחר מכתב שלחה לו ולא ענה.
"סוניה, אני חייבת לראות את מַנו!" היא מנסה שוב, "באתי במיוחד מתל אביב. אני דואגת לו, אני לא מבינה מה קרה. הוא כאן בבית?" האדים מלפפים את גופה כמו הייתה שד הנחלץ מבקבוק ונדמה שתכף תימס על מקומה, תותיר אחריה שלולית קטנה שחמותה תגרוף בתרועה במורד המדרגות. כבר שכחה כמה מתגרה השמש הירושלמית בחמסינים הראשונים של האביב, בוערת בדיוק מעל ראשה. "סוניה, אני צמאה," היא צועקת, נאחזת בסורגי החלון, "אפשר לקבל כוס מים?"
בביקור הראשון שלה בדירה הזו, לפני כארבע שנים, מצאה את האישה הכבדה בחלוק הדהוי עומדת ממש כאן בראש המדרגות, מרוקנת ללא הנד עפעף קומקום מים רותחים על ילדי השכונה שקטפו את פירות עץ השסק שלה. כמה נתזים נספגו בשמלה האדומה עם הפרחים הצהובים שלבשה לכבוד הביקור והיא נעצרה בעיקול המדרגות, רואה את הילדים נסים משם בצווחות בעתה, את החיוך המעוות המתפשט על הפנים המביטות בה מלמעלה. לא ייתכן שזו אימו של מנו, היא החלה לסגת, כנראה עליתי בכניסה הלא נכונה, הבתים כאן דומים כל כך, אבל אז הוא יצא לקראתה חיוור ונכלם, גער באישה שבחלוק בקול מהוסה. תמיד הקפיד על נימוסים והליכות, עד שקם והלך בלי להיפרד לשלום, בלי להשאיר מכתב.
עכשיו משום מה הפירות ירוקים עדיין, לא מושכים אליהם נפש חיה פרט לכמה צרעות. כשיבשילו בקרוב יהיו בוודאי נחשקים שבעתיים בעיר המורעבת, ומים שחולקו במשורה לא תעז לבזבז. כיצד תרחיק אימו את הגזלנים הקטנים באביב הזה, באבנים? וכיצד תרחיק אותה? הרי את הפרי היקר ביותר שלה גזלה ממנה.
רחש קל נשמע מכיוון המרפסת והיא מפנה את מבטה אל הדוד שהותקן שם לאחרונה, דוד מים גדול עשוי פח. האם מאחוריו היא מסתתרת? הערבים סגרו את קו המים של העיר, סיפרה באחד ממכתביה, ונאלצתי להתקין לי דוד על המרפסת לשעת חירום. אני מפזרת מעליו פירורי לחם, והציפורים באות ומנקרות אותם. לפי צליל הניקור אני יודעת כמה מים נשארו.
"את שם, סוניה?" היא מנסה שוב, "תפתחי לי רק לרגע, אני לא אישאר הרבה, אני צריכה לחזור לתל אביב." מה עוד תוכל לומר, מה עוד אמרה שריכך את ליבה, כי סוף סוף נענים לה צעדים כבדים בכפכפים המתקרבים אל הדלת, מפתח מסתובב במנעול באי חשק. הנה הפנים התפוחות, השיער השמנוני, העיניים השחורות החשדניות. אימו מעולם לא חיבבה אותה. האם חששה שהיא יפה מדי, מחוזרת מדי, שתשבור את ליבו של בן הזקונים האהוב שלה?
אבל היא טעתה. הוא זה שעזב פתאום בלי לומר מילה. הוא זה שאינו משיב על מכתביה. בחשאי תכנן את עזיבתו, והיא בתמימותה לא חשדה בדבר. היא ידעה שהוא נסער, שהוא מתייסר, אבל לא העלתה בדעתה שייעלם לחלוטין מעולמה.
"למה באת הנה, מה את רוצה?" שואלת אימו במבטא פולני כבד, שלא התעמעם למרות עשרות השנים שחלפו מאז הגיעה לכאן מוורשה. גם במבטא שלה הוא התבייש, בשגיאות ההגייה העקשניות. העברית שלו הייתה יפהפייה, מהודרת. לרגע היא נבהלת שלא תשמע אותה עוד. "מה אני רוצה?" היא חוזרת על שאלתה, "לראות את מנו אני רוצה. הוא כאן בבית?" וכמעט היא מוסיפה, לאכול מרק אני רוצה, כי ריחו פוער בור של רעב בבטנה ונדמה לה שתכף תתעלף.
"את לא יכולה לראות אותו," קובעת חמותה בסיפוק, "הוא חולה. הוא אמר שאם תבואי אז בשום אופן לא לתת לך להיכנס." מאחורי גבה ניבט אליה החדר הגדול, החשוך כמערה, שבו ניצבה מיטתו ליד החלון שתריסיו מוגפים והיא מאמצת את עיניה, האם הבחינה בתנועה מאחורי השמיכה? האם זהו כתם ראשו על הכרית?
"הוא חולה? מה יש לו?" שאלה בקול מובס, נאחזת במשקוף, ואימו אמרה בקוצר רוח, "רחל, תחזרי לתל אביב ואל תבואי לפה יותר, הוא לא יכול לראות אותך!" האם אמרה שאינו יכול או אינו רוצה? לפתע היא מוכרחה להיזכר דווקא בפרט הזה, דווקא עכשיו, כשהיא מתכוננת לקראת הפגישה הצפויה לה. אינו יכול או אינו רוצה? אבל השאלה המטרידה יותר החוזרת אליה פתאום היא מדוע לא הדפה את שומרת הסף הזדונית ופרצה אל חדרו. הרי הייתה צעירה ממנה בהרבה וחזקה ממנה, ללא קושי הייתה מתגברת עליה ומתנפלת על מיטתו. אם הייתה מצליחה להגיע אליו, לדבר איתו, היה אולי משנה את דעתו, מעביר את רוע הגזרה.
כי באמת מאז לא ראתה אותו, שבעים שנה כמעט, למעט השעה החטופה ההיא כעבור כמה חודשים בבניין הרבנות, שם הקפיד לשבת רחוק ממנה ולא הביט לעברה, ומייד עם תום הטקס המשפיל, כשביקשה עוד לומר לו כמה מילים של פרידה, הפנה אליה את גבו והלך הלאה משם בצעדים מהירים, והיא נותרה דוממת בדיוק במקום שבו נישאו, ורק אז הבחינה בתאריך, י"ב באב תש"ח, בדיוק המועד שבו נישאו שנה אחת קודם לכן.
כל כך הרבה חלומות נקטעו בשנה ההיא, כל כך הרבה התחלות נותרו ללא שארית, היא נאנחת עכשיו בעודה שוטפת שזיפים קרים חלקלקים עבור האורחת שלה, שכבר מאחרת. לפני שעה התקשרה, וכששמעה את קולה חששה לרגע שמא כדי לבטל היא מתקשרת. רק אז הבינה כמה היא מצפה בעצם לפגישה שכמעט נכפתה עליה, שניסתה לדחותה ככל יכולתה.
אבל לא, לא כדי לבטל התקשרה אליה עטרה בתו של מנו, אלא כדי להודיע שתאחר מעט בגלל הפקקים, ורחל שישבה דרוכה על הספה אכלה בעצמה את השזיפים בזה אחר זה ועכשיו היא שוטפת שלושה נוספים, ממלאה מחדש את הקערית שהתרוקנה.
היום מאחרים בגלל הפקקים, פעם לא ידענו אם נגיע בכלל, עולה בה טינה פתאומית כשהיא נזכרת בנסיעה חזרה מירושלים באותו יום נורא. עשרות נוסעים מבוהלים התקבצו באוטובוס, יושבים כפופים ורועדים מפחד הצלפים הערבים שארבו בשולי הדרך, ורק היא נותרה זקופת גו, מצפה לכדור שינפץ את החלון שלצידה ויפגע בראשה. מספיק כדור אחד, שיפריד אותה מחייה שנראו לה אז חסרי תקווה אפילו יותר מן המוות. הרי מה צפוי אחרי המוות לא ידעה, אבל אחרי הפרידה ממַנו, חשה אז בוודאות, לא מחכה לה דבר.
דווקא אז חסו עליהם הצלפים. אפילו ירייה אחת לא נורתה על השיירה, וכשהאוטובוס הגיע בשלום לתל אביב היא התקשתה לרדת ממנו. לשוב לירושלים היא רצתה, להתדפק שוב על הדלת עד שתיפתח ולהדוף את אימו בכוח. איך שמעה בקולה? טיפשה כמו האיש מן הכפר לפני שער החוק בסיפור הקודר ההוא שקרא פעם באוזניה. אבל אף אחד לא ידע מתי תצא שיירה נוספת, ובעודה עומדת שם אובדת עצות ניגש אליה גבר שפניו מוכרות לה, כנראה נתקלה בו פעם באחת מדירות המסתור של המחתרת, ושאל אותה אם היא זקוקה לעזרה, והיא, שהייתה גם ביישנית וגם גאוותנית, הנידה בראשה אבל מייד צנחה מעולפת על האספלט הרותח, והוא לקח אותה בזרועותיו ולא הרפה עוד.
כך רצה הגורל. לא הייתה דרך אחרת, לא אל ירושלים ולא אל ליבו הנצור. דרך בורמה שלה לא נפרצה ואולי טוב שכך, לעולם לא תדע. מיותר לחלוטין להיזכר בכל זה אחרי שבעים שנה, ואף לא היה עולה בדעתה אלמלא האורחת הזו שמאחרת עכשיו, שהפתיעה אותה בתיאטרון לפני כמה חודשים.
אישה זרה ניגשה אליה בהפסקה, כשעמדה בתור הארוך לשירותים, וכשהציגה את עצמה נרגשת נדמה היה שזהו המשכה של ההצגה שסטתה לנתיב לא צפוי. איך זיהית אותי? רצתה לשאול, המומה ונרגזת, איך ידעת עליי? הרי היא לא סיפרה לבניה דבר על אותם נישואים ראשונים, נישואי בוסר שנגמרו בלא כלום כעבור שנה אחת בדיוק.
"את רחל, נכון?" היא שאלה, כמעט התחננה. "אני עטרה רובין, הבת של מנו, אני כל כך שמחה שמצאתי אותך." מנו, היא אמרה, ולא מנחם, ולא פרופסור רובין, כאילו ראתה בה חלק מן המעגל המצומצם של המשפחה הגרעינית, ורחל סקרה אותה, נדהמת מן המחשבה המופרכת שהאישה הזרה הזו הייתה יכולה להיות בתה.
היא תמירה ודקה כמוהו. היא נראית צעירה, צעירה בהרבה מבניה שלה. כנראה נולדה לו בגיל מבוגר, ואולי הלבוש והשיער הם שמשווים לה חזות נערית. תלתלים ארוכים שחורים ופרועים, מכנסי ג'ינס הדוקים, מגפיים, כי סביב העיניים הגדולות הכהות כבר מרצדים לא מעט קמטוטים. כהות כעיני סבתה שנצנצו אליה באכזריות בבוקר ההוא, אבל נעימות יותר.
"אני משתתפת בצערך," רחל מיהרה לומר. לפני חודשים ספורים שמעה בחדשות על פטירתו בגיל תשעים ואחת, או שמא הייתה זו ידיעה קטנה בעיתון שהוקדשה למותו של חוקר המוח בעל השם, ובתו הודתה לה בחום מופרז ומייד שאלה, "תסכימי לספר לי עליו? על מה שהיה ביניכם?" כאילו עכשיו עם הסתלקותו הורם המחסום, ורחל התקשתה לעמוד בפני סערת הנפש של האישה הזו, שלא ראתה מימיה, ומצאה את עצמה חוזרת למענה שוב ושוב על מספר הטלפון שלה, כי העט לא כתב והנייד שכּובה בהצגה התקשה להתעורר לחיים, עד שלבסוף כשכבר נשמע הצלצול השלישי שלפה בתו מתיקה שפתון אדום בוהק והפשילה את שרוול הסריג שלבשה וכתבה על זרועה הארוכה את הספרות, שנראו כמו חתכים ועוררו בה אי נוחות, והיא קיוותה שהמספר המוביל אליה ייטשטש עד שיימחק, מה שלא קרה בעליל שכן כבר למחרת נשמע מבעד לאפרכסת הקול הלהוט ורחל מיהרה לומר שהיא בדיוק מתאשפזת לאיזו פרוצדורה פשוטה, אשר עתידה כמובן להסתבך.
את מספר הנייד לא נתנה לה, ועל כן רק כשחזרה לביתה לבסוף יכלה לשמוע שוב את הקול שכבר זיהתה מייד, ושוב התחמקה בתואנה שהיא חלשה עדיין, בתקווה שתרפה את ידיה. מה היא רוצה ממנה, למה נזכרה בה פתאום? אין לה עניין לעסוק בסיפור הישן הזה. רק כעבור כמה שבועות הסכימה לקבוע מועד רחוק למדי, שככל שהתקרב מצאה את עצמה ממתינה לו בחשש ובתקווה. תקווה לְמה? חשש ממה? מה תספר לה: מול הדלת הסגורה ניצבתי דוממת?

המלצות נוספות