רקדתי עמדתי

הקדמה

זה היה בוקר חם במפתיע בחודש דצמבר, שנת 1991, הרבה לפני שהתחילו לדבר על ההתחממות הגלובלית. התיישבתי ליד שולחן בחוץ, בבית הקפה של ימק״א בירושלים, אחרי שהשארתי את בתי הקטנה בגן הילדים ששכן בקומה העליונה של הבניין. הנחתי על השולחן את כתב היד של הספר שערכתי אז, וחיכיתי לסופר שאיתו קבעתי פגישה.

עוד לא היו אז טלפונים ניידים, למרבה המזל. הוא לא יכול היה להודיע לי על האיחור, ואני לא יכולתי לבזבז את הזמן בכל הסחות הדעת המקובלות כיום. ישבתי באפס מעשה נדיר, מתבוננת באימהות המאחרות הממהרות אל הגן, גוררות אחריהן פעוטות מייבבים המתקשים להיפרד. כמה מותשות הן נראו, והיום בקושי התחיל.

אני זוכרת היטב את החום המוזר, את קולות ילדי הגן השרים שירי חנוכה, את הדגדוג המוכר באצבעות, את תחושת הדריכות שיוצרות המילים הנאספות, וכך, בעודי מחכה לסופר שאיתו עבדתי, הפכתי את העמוד הראשון של כתב היד והתחלתי לכתוב אותן על צידו השני, הריק.

שיערתי שזה עתיד להיות שיר, כי כתבתי עד אז בעיקר שירה, אבל להפתעתי השורות הלכו והתארכו, הלכו ונמשכו. עד שהגיע הסופר באיחור של שעה לפגישת העריכה שלנו, כבר היו לפניי עשרה עמודים כתובים. ואולי לא רק כתובים, אלא ממש בועטים. כשקראתי אותם בסוף היום נבהלתי. זה לא היה דומה לשירים שכתבתי עד אז ולא לסיפורים הקצרים המעטים שהתחבאו אצלי במגירה.

הייתי אז כבת 32, נשואה ואם לילדה בת שלוש. את המשפחה הקמתי בגיל צעיר יחסית, כפי שהיה מקובל כאן באותם הימים. רוב חברותיי אפילו הקדימו אותי בכמה שנים. משפחה, אימהות, אחריות, כל המושגים האלה היו עדיין טריים כל כך עבורי, מעוררים רגשות סותרים. זו הייתה תקופה סוערת של מעבר מסוף הנעורים לעולם המבוגרים, של שינויים דרמטיים מאישיות שהיא ישות לעצמה, אל ישות שהיא חלק מגוף משפחתי שנוצר יש מאין. תקופה של מהפכים נפשיים ותודעתיים המבקשים לעצמם מנוחה וסדר, אך נתקלים בכאוס מאיים. מרוב ספקות הרגשתי לפעמים שהכול עומד להתפרק.

נבהלתי אבל המשכתי לכתוב, מתמסרת בסקרנות ובכאב לדמות שצעקה מתוכי, לאותה אישה צעירה ופרועה שמעיזה למרוד בחובותיה האימהיות, שמפרקת את כל המסגרות המקובלות ונשארת בלי כלום, שמספרת גרסאות סותרות על חייה ועל אובדנה, כל אחת יותר אבסורדית מקודמתה.

זאת לא הייתי אני, אבל היא פרצה מתוכי במונולוג פראי ובוטה, מעין מופע חשפנות וידויי, מעין סטנד־אפ טרג'די, לרגעים מאשימה ולרגעים מקוננת, לרגעים מתחננת לאהבה ולרגעים לועגת לאוהביה, חדה חידות, תוקפת את הקהל ואת עצמה.

כתבתי את הספר במשך שנה וחצי, שבסופן התפרקה גם המסגרת המשפחתית שלי. כתבתי בכתב יד, בעיפרון ובמחק, לפעמים אפילו נעזרת בדבק ובמספריים. לומדת תוך כדי תנועה לשלב בין גלי ההשראה לבין המחשבה והתכנון, בין כתיבה פיוטית לדיבורית, פוסעת לראשונה בדרך הארוכה המסתורית של כתיבת רומן, נרגשת, חוששת, מצפה.

כשהספר ראה אור באוגוסט 1993 ראיתי אני לא מעט חושך. נדמה היה שהמונולוג הבועט שלי נענה בבעיטות, שהתוקפנות של הדמות עוררה בעיקר תוקפנות נגדית, שהיעדר האמפתיה שלה גרם להיעדר אמפתיה כלפיה, שהאמביוולנטיות שלה עוררה בעיקר שיפוטיות. בניגוד לספר השירים שלי, שראה אור כמה שנים קודם לכן וזכה לביקורות מעודדות, רומן הביכורים הזה התקבל בזעם ובאי הבנה.

התגובות האלה הותירו אותי פגועה וחרדה. פחדתי שסופרי ההוצאה יחדלו לתת בי אמון ואאבד את עבודתי כעורכת. איבדתי את האמון בספר בפרט ובעצמי כסופרת בכלל. החלטתי שאכתוב רק שירה, אבל השירים לא באו. מדי פעם התחלתי סיפור קצר ואת רובם לא סיימתי. התרכזתי בעריכה וניסיתי להסתפק בתרומתי לספרים של אחרים. מדי פעם שמעתי מקוראים כמה אהבו את הספר, אבל זה רק הגביר את תחושת ההחמצה.

חלפו יותר משנתיים עד שחשתי שוב את הדגדוג המוכר באצבעות, את הדריכות של המילים הנאספות. אני זוכרת שלקחתי מחברת ריקה מתיק בית הספר של בתי, שכבר הייתה בכיתה א', וכתבתי עליה 'חיי אהבה'. שוב מצאתי את עצמי כותבת בשטף, אבל להפתעתי חשתי משוחררת גם מן החששות וגם מן הציפיות שליוו את כתיבת ספרי הקודם. כנראה שנשמתי מלוא ריאותיי את 'האוויר הטרי של הכישלון', כאמרתו הגאונית של בקט. זה כבר קרה, כבר התגברתי, חשבתי. אבל רוב הזמן לא חשבתי בכלל. הייתי עסוקה מדי בכתיבה עצמה.

אחרי ההצלחה של 'חיי אהבה' והספרים שבאו אחריו, התחלתי לשמוע יותר ויותר, מקוראים ומחוקרי ספרות, כמה הם זוכרים לטובה את ספרי הראשון. אני עצמי נותרתי מנוכרת לו כל השנים. מדי פעם הייתי נתקלת בו בספרייה, לעיתים אפילו מציצה בו אבל תמיד סוגרת מהר, כאילו שדים מתחבאים בין הדפים.

רק אחרי שסיימתי את 'פליאה', הרומן השביעי שלי, העזתי לקרוא שוב את רומן הביכורים. מהתחלה עד הסוף, יותר מפעם אחת. לראשונה חשתי את הנכונות להכיר בו כחלק ממני, גם אם אינו אני. לראשונה יכולתי לאמץ אל ליבי את הגיבורה הפרועה, המבולבלת, הקרועה בין הילדה שלה והילדה שבתוכה, לחוש חמלה כלפיה ואפילו להתפעל מאומץ הלב שלה.

עם זאת, כשצללתי מחדש אל העולם הכאוטי ההוא נתקלתי פה ושם גם במקומות הזקוקים לתיווך או לדיוק, במחשבות שנותרו סתומות, חידתיות מדי, ברעיונות שלא הבשילו. אני מודה שלא יכולתי להתאפק. הרגשתי צורך ואפילו חובה משונה לחזור לאחור בזמן ולהושיט יד לסופרת הצעירה שהייתי, לסייע לה להוציא מן הכוח אל הפועל פוטנציאל שנשאר בין השורות. הרגשתי צורך ואפילו חובה להעניק לרומן הבכור שלי ליטוף אימהי, למרות גילו המתקדם, בתקווה שאף פעם לא מאוחר להושיט יד.

צרויה שלו

חיפה, ספטמבר 2023

1

בדיוק שבעה חודשים אחרי שפגשתי את אהבת חיי, הלכנו אני ובעלי להתרפא. המְרפא היה קשיש עם אצבעות רועדות ופה דיכאוני. אם הייתם רואים את שלושתנו יחד הייתם בטוחים שאנחנו באנו לרפא אותו. שנינו לבשנו חולצות שחורות נקיות, שהבליטו את הפנים הלבנות והאמיצות שלנו. אנחנו היינו לבנים מרוב בעיות, והוא היה כחול מתקווה. מה שיצא מהערבוב שלנו היה תכלת שמימי מתקתק. שום צבע אחר לא יצא. היו שם וילונות תכלת, שטיח תכלת שעיר, כריות תכלת. היה שם כל מה שבן אדם יכול לאבד בטעות אחת. בצד ישב איש קירח בשקט ועשה את החשבון על נייר תכלת. אמרתי: ״מה זה, אין גבול לבעיות? אף אחד כאן לא שמע על הטעם הטוב?״

המרפא ביקש מים ושפך אותם על המכנסיים שלו. הוא התקטן מבושה. בעלי קם מייד והתחיל לנגב אותו. אחר כך השקה אותו בכפית. אמרתי: ״מי אני שאמנע ממנו ילד?״ הרבה אפשרויות לא היו שם. ישבתי ולא האמנתי לכלום. ברחוב למטה עמד איש שמכר סביבונים. הוא צעק: ״בעל הבית השתגע! בעל הבית השתגע!״

הניתוח שהם הציעו היה באמת לא מתקבל על הדעת. האם היה הכרחי? בעלי והמרפא התבוננו בי בסקרנות. המרפא ישב על ברכיו הרכות של בעלי וזרח מאושר. הוא אמר: ״תראי, ראש מקולקל חייבים לנתח. ראש תקין אין צורך לנתח.״ הוא הוציא מן המגירה מראה ענקית והעמיד אותה מולי: ״תחליטי את אם הראש שלך תקין או מקולקל.״

המראה סנוורה אותי ולא ראיתי כלום. הסתכלתי על בעלי. כבר שבע שנים ושבעה חודשים שהוא מחליט בשבילי הכול. ״מה דעתך?״ שאלתי, והוא חייך באלימות. ״אישה שמתגרשת ממני,״ הוא אמר, ״מוותרת על הדעה שלי.״ הסתכלתי במרפא. הוא אמר: ״הייתי שמח לעזור לך, אבל אני עיוור מרוב זקנה.״ יצאתי לרחוב וקראתי למוכר הסביבונים. הוא אמר: ״תסלחי לי, כל מה שלא בצורת סביבון נראה לי מקולקל. בואי אדביק לך סביבון על הראש, וכל הבעיות שלך ייפתרו.״

בגן של הילדה כבר שרו אז שירי חנוכה, אבל גשם עוד לא ירד, והיה חם. ברדיו דיברו על הסכנה שיש בנרות בוערים בלילות חמסין, והמליצו להעמיד את החנוכיות על קוביות קרח. סביבוני העופרת נמסו לילדים בידיים. אם ראיתם ברחוב ילד עם ידיים חבושות, ידעתם בדיוק למה. כמעט לא נראו ברחובות ילדים בלי תחבושות. לכן בעלי הוציא פתאום ראש מהחלון וצעק: ״אל תעזי לקנות ממנו סביבון.״

התנצלתי מהר וחזרתי לחדר של המרפא. ראיתי שהאיש בצד כבר כתב טורים ארוכים של מספרים. בעלי נענע את המרפא בזרועותיו. הוא אמר לו: ״תמיד רציתי להיניק, ועוד יותר מזה ללדת.״ המרפא הצטחק בהנאה. ״הכול נוכל לפתור היום,״ הוא הבטיח.

כשיצאנו משם היה בעלי בהיריון, ואני בלי רחם. ״לא הייתה ברירה,״ התנצל המרפא. ״כל זמן שאתם עוד נשואים, אתם יחידה אחת. מה שנתתי לו, לקחתי ממךְ.״ אמרתי לבעלי: ״לא יכולת לחכות עד שנתגרש? דווקא את הרחם שלי רצית?״ הבטן שלו התנפחה במהירות. כפתורי החולצה שלו נתלשו זה אחר זה.

״בסדר,״ ויתרתי, ״אתן לךָ את בגדי ההיריון שלי. אתה זקוק להם יותר ממני.״ הכעס שלי בבת אחת נגמר ואפילו נהפך לרחמים. אף אחד מלבדי עוד לא ידע, אבל בתוך הרחם שלי כבר הסתתר תבלול קטן וממאיר. עכשיו בעלי קיבל ממני בתור מתנת גירושים גם את הרחם וגם את התבלול.

כשירדנו למטה מצאנו את מוכר הסביבונים יושב ובוכה לפני עיסה רותחת. ״כל הסביבונים נמסו בבת אחת,״ הוא יילל, ״אני עומד וצורח 'בעל הבית השתגע', ובינתיים הבית שלי נמס. מה לעשות?״

העיניים השחורות של בעלי זרחו באור של אמונה. ״תראה, ידידי,״ אמר למוכר הסביבונים, ״כאן למעלה גר המרפא שגומר עם כל הבעיות שלך. תעלה אליו והוא יֵדע מה הניתוח הנכון בשבילך.״

״מה ניתוח,״ צרח מוכר הסביבונים, ״נמס לי הבית, ואיזה ניתוח יעזור לי?״

רק לזה בעלי חיכה. ״הניתוח,״ הסביר באורך רוח, ״יעזור לך למצוא את הבית בתוכך. הוא ישתיל לך בית בפנים, ולא תצטרך יותר בתים מעופרת יצוקה.״

2

זה קרה רק חודש אחד לפני שהילדה נפלה בשבי. בעלי משוכנע שאני הסגרתי אותה, אבל שלושה עדים מוכנים להישבע שהיא נחטפה. הם ראו את החיילים לוקחים אותה מגן המשחקים, לבושה בבגדי הריקוד שלה, ומעבירים אותה את הגבול. בחקירות היא אומרת: ״אין לי אבא אין לי אימא אין לי אח אין לי אחות,״ אבל הם לא מאמינים לה.

מאמינים, לא מאמינים, העיקר שסוף סוף קורה משהו. אני כבר מזמן ידעתי שככה אי אפשר להמשיך, עם סדר יום מייאש כל כך. בעלי התפלא שאני לא יוצאת מהמיטה בבוקר. ״נראה אותךָ יוצא מהמיטה עם סדר יום מייאש כזה,״ הייתי עונה לו. הוא היה מעיר את הילדה ומלביש לה שמלה פרחונית. הוא היה מצחצח לה את השיניים ומאכיל אותה דייסת קווקר. עושה לה שתי צמות ושם לה את התיק על הגב. ככה, עם שתי הצמות ועם התיק על הגב, היא הייתה באה להגיד לי שלום.

ילדה שלא תטרחי בה — הייתי מזכירה לעצמי — לא תאהבי אותה. ילדה שלא עשית לה צמות — היא לא הילדה שלך. כמו אורחת לרגע היא הייתה נכנסת אליי לחדר, נותנת לי נשיקה קטנה ואומרת: ״תקומי כבר.״ הייתי חייבת להגן על עצמי. לא ידעתי לְמה היא מסוגלת. אומרים שהפנים התמימות ביותר מסתירות את המחשבות האיומות ביותר, והיא - היו לה הפנים הכי תמימות שאפשר לדמיין.

היא הייתה בובה שנעשה בה קסם והתחילה פתאום לנשום. לא ידעתי כמה זמן המנוע שלה יעבוד. לפעמים, כשהיא הייתה מתעוררת בלילות ובוכה, הייתי אומרת לבעלי: ״תכבה אותה קצת, כמה אפשר.״ הוא היה מסתכל עליי מזועזע ומחבק אותה. ידעתי שבהזדמנות הראשונה הוא יכניס אותה לאווירון ויחטוף אותה ממני. בתוך קופסה של בובה - איש לא היה מעלה בדעתו שהיא חיה. בתור מתנה היא הייתה ללא דופי, אבל אני ידעתי שהיא יודעת יותר מדי.

אז מה הייתי צריכה לעשות? לחכות שנים לטלפון ממנו? שיגיד לי: ״היום אנחנו באורוגוואי מחר אנחנו בפרגוואי״? שיריץ אותי בכל העולם לשמוע אותה גוערת בי במבטא זר: ״תקומי כבר״? אני - לא בשביל החיים האלה נועדתי. כל מי שמכיר אותי אומר לי: ״את צריכה לשוט בנהר, ושיגרשו ממך את הזבובים במניפה.״