ספר מרגש ומפעים. קראתי בשקיקה ולא יכולתי לעצור. הדברים שכתב, נקודת המבט הזו כל כך משמעותית ומפחידה ומרגשת ועצובה ומרתיתה. והכתיבה העדינה שלו, מלאת הנקודות והפסיקים וחסרת סימני קריאה ושאלה וגרשיים ומרכאות, נוגעת עמוק בנפש ולא מותירה אותך רגוע. זורקת אותך למחוזות אחרים, שואבת אותך לתוך הסיפור שמתגלה אט אט ונפרש כפאזל כאשר כל פרק ממוקם בנקודת זמן שונה, אחרי ולפני ותוך כדי. אהבתי את הבחירה העצובה והיפה, להתחיל את הספר בפרק של הגט ולסיים עם הפרק של החתונה. כל הספר מלא בבחירות חכמות והשוואות ורמזים ומילים ומילים שרק גורמות לבכות ולבכות ולהצטער ולרחם ולבכות. ולא על הכול אפשר להסכים ולא הכול מחייב אבל אי אפשר להישאר אדיש לספר הזה. אני אלך עוד תקופה עם ביני ואסתר בראשי, ואני מודה לך, צבי.
24 שעות של קריאה באו אל קיצם. ספרות עדינה ולירית. סיפור שובר לב וגם מאחה. מסע עמוק ואמיתי. קריאה שווה ומתגמלת
ספר מצויין. נוגע ללב. מעורר הזדהות. מטפל ברוך ובאומץ בהומוסקסואליות בחברה הדתית לאומית. אבל זה ממש לא רק ספר על הומואים דתיים. זה ספר על הניואנסים הדקים, הרומנטים, היפים והכואבים של החברה הזו. אחלה ספר ביכורים.
מרגש מאוד. נוגע עמוק, כתוב יפהיפה וקולח. סיימתי ביממה. בעיני ספר חשוב, הרגשתי שבהרבה מובנים הוא מספר את הסיפור שלי, והרגשתי איך הוא יכול לעשות ״הסברה״, עמוקה, כנה, ונוגעת.
מעולה! כתוב בעדינות וברגישות ועוסק בנושא מהותי. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
ספר נפלא הגירסא הקולית עושה אותו עוד יותר טוב משום שהקריין מצליח להעביר את התחושה כאילו הדובר הוא ביני, הגיבור בעצמו מומלץ בחום
אחד היפים ביותר, העצובים, הכנים והמרגשים ביותר שקראתי. נפלא. איזו אהבה. כמה כאב.
ספר מרגש ביותר. כתוב שפה עדינה ורגישה. המחבר חושף תחושות ורגשות באופן נוגע ללב. הכל מתרחש ברקע חברה חרדית. ממליצה בכל לב.
ספר מדהים ומרגש. הכתיבה ממש לוקחת אותך לתוך נימי הנפש של ביני, והכאב, אוי הכאב, האהבה הזאת, האהבה הכל כך גדולה שיש שם בין ביני ואסתר, וכמה שהם אוהבים ככה הם לא יכולים, והם יודעים שהם לא יכולים, ומהי בעצם האהבה אם היא לא יכולה לבא לידי מימוש, מהו הגעגוע אם הוא לא יכול לבא מידי פעם אל סופו. זה ספר על הומו דתי, אבל זה גם ספר על דת, ועל נישואים, ועל החיים, ועל אהבה.
מרגש, אמיתי ונוגע בנקודות הכי פנימיות והכי מצויות, שלא תמיד שמים לב אליהן. בכישרון של אומן על, צבי משרטט את מפת הנפש של הדמויות ושוזר אותה עם מציאות חייהם שאתה מרגיש , חי , נושם מרגיש וחושב אותם.
מדהים!!!! קראתי בנשימה, לא יכולתי להפסיק לקרוא, אחד הטובים שקראתי, הרבה זמן ספר לא הצליח כל כך לרגש אותי ולתפוס לי את הלב. מומלץ בחום
קראתי בנשימה אחת. נפלא נפלא נפלא מרגש נוגע ללב. כתוב בצורה מדהימה על נושא כואב
מקסים, מרגש,נוגע ללב. כתוב פשוט ויפה ועדין. הרבה זמן לא קראתי ספר כזה טוב.
אהבתי מאד כתוב בצורה כל כך יפה הרגשתי שאני מכירה את הדמויות וחווה איתן את התהליך וגם את הכאב שכרוך בו ממליצה בחום
הגרסה הקולית הייתה ענוגה ביותר, כל כך עדין ויפה! ויפה כשבסוף גם יש קול לאסתר! זה היה תענוג אמיתי להקשיב לספר הזה!!!!!!!
ספר מופלא. כתוב ביד אומן ברגישות, עם המון חמלה.על אף הסיטואציה, הקשה אין בספר כעס. בספר שילוב מופלא של פשטות ותיאורים ספרותיים יפיפיים. מרטיט את הלב, קולח ומעוררת הזדהות רבה עם המצב הבלתי אפשרי של הגיבורים. מומלץ בחום.
הספר השכיל לתאר ולהאיר חייו ומצוקתו של אדם , חרדליסט, על רקע פרוק נישואיו ומארג חיים שלם עליו נשענת אמונתו באל ובמנגנון וציווי הדת. הסיבה - יש לו ׳נטיות הפוכות׳ - כל מה שמנוגד לעולם בו גדל. הסופר מזמן לנו הכרות עמוקה עם אורחות חיים ואמונה, נישואים, משפחה, חיי נעורים וישיבה. הסיפור מסופר בגוף ראשון, התנועה בין הזמנים מעמיקה ופורסת תמונה רחבה מאד של הווי ומהות שאינה מוכרת לא לקהל החילוני ולא לחרדי. בבהירות ובפשטות, ברוך ובעדינות אנו מלווים את האיש ואת הזוג בחושך המייסר שיש בארון ובכאב על פרוק המשפחה ופרידה מכל מה שאוחז אותו. ספר יפהפה שנשאר עימי.
תתכוננו למרר בבכי. ספר יפהפה, רגיש ועצוב. בסופו מתחשק לדפוק את הראש בקיר על הנזק שעושה החברה הדתית והחרדית לציבור הלהט"ב. קריינות מעולה.
מאד אהבתי את הקריין שהיה רגיש וממש שיחק את התפקיד של ביני העדין עם הפסקות השתיקה שלו וכו׳
ספר מקסים, עדין וכן, אי אפשר שלא לאהוב את הדמויות הראשיות, ולמרות שהסוף ידוע, לעתים ממש מותח. מחכה לראות איך יצלח את מבחן הספר השני. מומלץ בחום!
ספר וואו. באמת אחד הטובים. אי אפשר להניח מהיד. כמה כאב בכל מילה. ספר כנה ואמיץ. תודה.
התרגשתי, חייכתי וכאבתי יחד עם המספר, שבכתיבה רגישה ועדינה חושף אותנו לעולמו הפנימי והחיצוני. אהבתי מאוד
התרגשתי, התעצבתי, כעסתי ובעיקר הודתי בליבי למחבר ספר יפה ואמיתי על יציאה מהארון במגזר הדתי. העינים של הסופר אוהבות וכועסות ושייכות ומתרחקות. תודה שכתבת
אחד המרגשים ביותר שקראתי, כתיבה מצוינת וייחודית, עשיר באינטליגנציה רגשית, בהיבטים קשים על הצד השקוף של עולם הגבר לצד חום היהדות וטכסי קדושה ומשפחה. בעיקר היה לי עצוב לצד חמלה ורצון לחבק. ספר מדהים 💙🤍
קשה להאמין שזה ספר ביכורים. עם כל כך הרבה רגישות עומק ויכולת סיפורית נהדרת צבי בן מאיר טווה סיפור של זוגיות אהבה משפחה קהילה וחיים של ביחד ולבד. ממליצה בחום.
ספר מעולה העלילה סוחפת ומכמירת לב. הדמות הראשית עושה מאמצים על אנושיים כדי לחיות חיים שיגרתיים שלא תואמים למאוויה .
הסופר מתאר ברגישות ובאופן חשוף ואמיץ את החוויות שעוברות עליו בתוך החברה הדתית לאומית ובניגוד לקודים התרבותיים שחונך על פיהם . ספר חובה
ספר מרגש עד דמעות! היכולת של צבי בן מאיר לתאר מציאות מורכבת בצורה אוטנטית וקולחת הופכים את הקריאה לחוויה בלתי נשכחת
הלב צר מהכיל את כל המלנכוליה הזאת העולה על גדותיה. קצת חזרתי מידי מכדי להיות מושלם. לכאורה אפשר היה להשמיט כמה אפיזודות דומות מידיי, אך מוטב לא לגעת כדי לא לפגוע חלילה במרקם העדין והמזוקק המאיר את הסיטואציה הטראגית מכל ההיבטים האפשריים.
כמה רוך, כמה רגישות ומגע יש בספר הזה, ואיך הוא מתמודד עם דילמה כל כך קשה ויסורים ורצון להיות כמו כולם,וקושי והבנה שלא אפשרי ללכת נגד עצמך. ממליצה מאד
ספר מקסים, כתוב נהדר על המורכבות של הגבר, אך מביא בצורה חכמה גם את המחיר שמשלמת האישה.
כתוב כל כך טוב!!! מרגש כל כך!!! אישי ואנושי! חושפני! ספר חובה!
הספר פשוט ומקסים. עם הרבה חשיבה עמוקה מביא צד שלא חושבים עליו, איך מרגיש זוג שלכאורה נראה מסתדר נהדר אבל בפנים כל אחד מהם בודד לעצמו. אהבתי מאוד.
נהדר. ספר עדין ורגיש. ישראלי מאד. סיפור על תשוקות מודחקות ועל נורמטיביות דתית ועל האומץ לפרק למרות הכל.
הזדמנות להיחשף לעולמם הפנימי של אנשים עדיני נפש אשר גדלים בסביבה שאינה מתאימה להם ומתקשים למצוא את זהותם. שיעור מרתק ומרגש על הייסורים שעוברים א.נשים בגלל ציווי חברתי דתי נוראי. מומלץ מאד לקריאה.
אחרי שמתרגלים לזה שהספר בלי ציטוטים ובלי סימני שאלה, מתחברים לדמויות ומתרגשים מהן כל עמוד ועמוד. קראתי את הספר בשלושה ימים. אי אפשר להניח.
ספר מופת כמה יפה ורהוט ועמוק הוא מטפל בזהות של ביני וברבדים האינסופיים של אסתר וביני, יחד ולחוד. ספר מופת
אחד הספרים הכי מרגשים שקראתי. כתוב כל כך יפה… זוג כל כך יפה ועדין, סיפור שמסתיים בגירושים. עצוב בסופו. והמילים מתארות לפעמים רגעים פשוטים של החיים… כמו דשא שלא מואר ולא יודעים על מה דורכים… כשמתהלכים בו….
ספר מרגש, כתוב מאד יפה ונוגע. מתאר בצורה כל כך אמיתית מה קורה לפני ואחרי היציאה מהארון בחברה הדתית.
ספר רגיש ואנושי וכואב, גרסה קולית מעולה - הקול של יואב יפת יוצר המון אמפטיה כלפי הגיבור.
סיפור רגיש ומקסים, פורט על מיתרי הלב ומוליך אותך לאט ובעדינות לתוך חייו של ביני ויחסיו עם אסתר. הקריינות אינטליגנטית ומדויקת, שאפו
ספר מאוד מאוד מרגש. כתוב נפלא. ממליצה. עדנה זיו אב
ספר מצויין שעוסק בנושא חשוב ורלוונטי, גם למי שבא מהעולם החילוני. שתי הדמויות הראשיות, אסתר וביני, שובות לב, כאלו שתרצו שיהיה להם רק טוב בחים. אולי מסיבה זו נותרתי עם תחושת החמצה ועצבות בסיום הקריאה. ממליץ מאד לקרוא.
ספר נפלא מלא רגישות ומתאר מורכבות, זוגיות מתפרקת מלאת אהבה וכאב וקונפליקט בין חברה דתית שלא מקבלת הומוסקסואליות ומנסה לשנות את הגיבור ומה קורה כשהגיבור נכנע לחברה ומתחתן ומי הנפגעים והנפגעת העיקרית של כניעה זו.
ספר נפלא. קריין נהדר (במהירות 1.2). מעניין לקרוא על העולמות האלה והדרך שבה רואים את הדברים. מומלץ בחום
ספר מופלא. כתוב ברגישות ועדינות לאין קץ. מאיר עיניים ומלמד איך מחזיקים שבר גדול באהבה רבה. אנושי. נוגע ללב. מרתק.
הסיפור מאד מרגש התאהבתי בדמיות של הספר כתיבה יפה כואבת ונותנת תקווה שאפשר למצוא אהבה אחרת ספר מאד מומלץ לקריאה מלמדת על החיים של אנשים שונים
סיפור נדיר על חויותיהם של נישואים בצל בן זוג עם נטיות הפוכות. בנוסף איכות ורקע החברה הדתית עולם מלא תובנות פנימיות, אמונה ורוחניות.
איזה ספר מופלא ויפהפה. נסחפתי פנימה, למעמקי הנפש של הדמויות מלאות הקסם והקושי. פשוט נפלא ומרגש. תודה!
ספר מעולה. כתוב טוב והקריאה בו סוחפת. ממש לא יאמן שזה ספר ביכורים. אהבתי מאוד
ספר מדהים, רק חיכיתי כל יום לזמן שבו אוכל שוב לפתוח בו להכנס להמשיך לקרוא.
ספר מרגש ביותר. כתוב בעדינות , מלא אהבה, מעורר חיבה רבה לגיבור המספר. מאוד נגע לליבי.
אהבתי מאוד. מרגש ומעורר מחשבה. כתוב ספציפי אבל משליך על כל מערכות היחסים שלנו באשר הן. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
נעתקה נשימתי. כזה ספר לא קראתי… מכמיר לב, מדוייק, אהבה אחרת וכואבת. פרוזה יפהפייה, שפה חדשה עם ניגון אחר. אהבתי מאוד
ממש נהניתי. נכנסתי לעולם שאני לא מכירה, לתוך ביתם וחייהם של זוג דתי. וחשתי את כאבו של איש צעיר שלא מצליח לעמוד במשימה ולהיות כמו כולם
ספר נפלא, שנקרא בנשימה אחת. הנפש שלנו מיד מתערבבת בנפש הדמות הראשית הרגישה ואנו נסחפים אחריה בלבטים ובשאלות המורכבות שהיא מתמודדת עמן. ספר מעורר מחשבה ומעמיק על זוגיות, אהבה ואמת.
זה אחד הספרים הכנים והרגישים שיצא לי לקורא. ספר אינטימי ופיוטי. ואני חושבת שהוא בבחינת אבן דרך מכוננת בספרות העברית. אני מאמינה שהוא ימצא את דרכו למדף ספרות החובה הישראלי. הספר הזה של בֶּן מֵאִיר הוא ספר לירי פיוטי מרטיט ועדין, מסעו של בֶּן מֵאִיר עמוק, רגיש וכן. זה ספר מפעים, מעורר מחשבה ומעציב בעת ובעונה אחת. שמצליח להעניק לקורא הצצה לנימי נימיו של גיבורו. והוא עושה זאת בלי שיפוטיות או הלנה על הבחירות שהיא מציבה בפני בניה ובנותיה. לא על הכל אפשר להסכים בתום הקריאה, אבל בלי ספק אפשר להבין ובטח אי אפשר להישאר אדישים. בכתיבה של בֶּן מֵאִיר ניכרת רגישות וכנות עצומים. עריכת הסיפור למן הסוף ועד להתחלה עשויה בחוכמה, במתן דעת, ושום שכל. הספר הזה הוא דוגמא ומופת לעריכה סיפורית חכמה. לשזירת סיפור לפני אחרי ותוך כדי. ליכולת שימוש בשפה גבוהה. מבלי לפגוע בעלילה ובדמיות. והקריאה בו היא בבחינת הצצה אל הנסתר שבנימי הלב הפרטי והחברה הציונית דתית. ספר שובר לב שמצליח בסוף לאחות את הלב השבור של הקורא ביחד עם לבבות גיבוריו. סופים שמבטיחים גאולה או לפחות סיכוי לאחת. אציין גם שאהבתי את הגרסה הקולית של הספר הזה, דרסה משובחת ומענגת לא פחות מהקריאה הנקייה בו.
הספר מרגש ומכמיר לב. כתוב יוצא דופן. מחכה לספר הבא של המחבר. הגרסה הקולית משובחת ביותר, יופי של קריינות 🙌
ספר נהדר! סיפור אמיתי, נוגע ללב , מסופר בעדינות וברגישות ובכתיבה יצירתית ויפה.
ספר נפלא, כתיבה קולחת, עדינה ורגישה. נהנתי מכל רגע וקיוויתי שלא יגמר לעולם. אני מחכה בקוצר רוח לספר הבא שלו.
אחד הספרים היפים והפיוטיים שקראתי בשנים האחרונות. ספק מקסים רגיש ומרגש.
ספר כואב מרגש, שצריך להיות ספר חובה במשרד החינוך לכל תלמיד במדינה שלנו. הספר הלירית-פיוטית רק מוסיפה לאווירה התורנית. כמה חבל הסבל ארוך השנים שאנשים נאלצים להעביר רק בגלל שנולדו להיות מי שנולדו. שנזכה לאהוב את עצמינו - וכל אחד אחר ללא שום הבחנה כי כולנו בני אנוש. בשר ודם.
ספר נפלא, מרגש וייחודי פרוזה יפיפה על ׳לא כל הנוצץ זהב׳ כמה אנחנו שבויים בעולם אליו נולדנו וכמה זה קשה למרוד במוסכמות. קריינות משובחת! מומלץ
ספר שלא רוצים שייגמר. כתיבה מהלב ומהנשמה. פשוט. קטן ומאיר. שאפו גדול לסופר. מאחלת לי ולו שיכתוב עוד.. ספר שנוגע באמת של כולנו. ספר שנכנס ללב. ספר שמרגש. ספר שזוקף את הגב כייצור אנושי. ספר שמאפשר להתבונן בכאב הכי עמוק ולהשאר בחיים.
ספר ביכורים מרגש! מרגש הסגנון הקצר והתמציתי , היכולת המופלאה לתאר שתיקות , המתח סביב כל מה שלא נאמר. פיוט בפרוזה.
ספר נפלא! כתיבה מלאת תוכן ועשירה, אמיתית וכואבת, מחייכת וחומלת
ספר כלכך כלכך יפה, עצוב מאד ומספר את הסיפור ברגישות יוצאת דופן. מומלץ מאד מאד
סיפור נוגע ללב, כתוב בצורה פשוטה אבל רגישה שמאוד קל להתחבר אליה. לאורך כל הסיפור רציתי לחבק את הדמויות. כ”כ הרבה אומץ לעשות את הדבר הנכון למרות כל ההתלבטויות, הפחדים ו״מה יגידו״.
הספר כתוב בצורה מאוד מרגשת. מכמיר לב האופן בו התקשורת בין הגיבור ואשתו כל כך טובה ופתוחה וכנה אבל בכל זאת הוא רוצה לצאת מהנשואין ולממש חיים אוטנטיים ומתמודד מול משפחתו ורבו.
ספר אמיתי, חשוף ,ללא פשרות וכתוב יפיפה! סיפור נוגע ללב בכנותו, ספר שגורם לקורא לראות את הדברים אחרת, מקורי, אמיץ, תפור בחוכמה ובאהבה. תענוג קריאה של ממש.
ספר נפלא. השפה והסגנון מאוד הולמים את מה שנאמר בו. הדמויות מאוד אמינות ומעוררות חיבה גדולה.
נפלא ספר שנקרא כמו עם ניגון רך. מטפל בעדינות בנושא מורכב וקשה במגזר הדתי.
ספר מקסים שרשום בצורה רגישה כל כך ומסקרנת. מאוד מרשים כספר ביכורים בעיקר לגבי צורת הכתיבה הייחודית. אני מוצאת שהספר מספר סיפור של רצון לעמוד בציפיות של החברה לעומת הרצון להגשים עצמך ולכן הספר מתאים לכל מי שמזדהה עם עיקר הסיפור.
הספר מלווה את ביני ואסתר שהיה להם הכל אבל לא את מה שאיפשר להם לחיות ביחד. טעם של החמצה יחד עם תיאור של חברה מאד ערכית, אמונית. לאורך הספר הרגשתי תקווה וצער . מקווה שביני ואסתר מצאו מקום טוב יותר
במהלך הקריאה בספר הזה הרגשתי, ובמידה רבה גם הבנתי, כי כאב החיים במסכה, צער החיים על פי המוכתב מבחוץ ולא על פי הפנימיות - חוצה מגזר, חוצה מגדר, חוצה גיל מין מצב משפחתי ועוד. העלילה היא עלילת התבגרותו של נער, שיש לו כהגדרת הסביבה בה הוא גדל, "נטיות הפוכות". נער שהוא "ילד טוב". "... תמיד להישאר ילד טוב. וילדים טובים מתחתנים עם אישה ורק עם אישה ולא עולה בדעתם האפשרות המופרכת להתחתן עם איש... יסתפקו גם באהבה, כזו שיש בה מספיק כדי למתוח חופה, כדי להקים בית. ילדים טובים בולעים ודוחקים ומחביאים עמוק עמוק, לא רק את התשוקות הכי בסיסיות שלהם, אלא את כל מה שאינטואטיבי, את כל מה שאותנטי, את כל המתפרץ והרוצה לבוא, את האיד המרוסן שלהם. להכול הם קוראים יצר הרע, הילדים הטובים. את הכול הם דוחפים בידיים וברגליים ובכל מה שרק יש בכוחם אל מתחת לשולחן, אל מתחת לאדמה, אל מתחת לעצמם, שלא ייצא משם לעולם." נכנסתי לעולם זר לי: עולם הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר, הקהילה האמונית, הבית הדתי. הוכנסתי בגילוי לב לתוך חיים עם ייסורי מצפון, עם תחושת אשמה תמידית במיוחד סביב ענייני מין וגוף. "ביקרתי" בעולם בו מחנכים מרשים לעצמם לעסוק ולקחת אחריות בדברים שאין להם בהם שום ידע, וודאי לא הכשרה. וזה לא היה לי קל. כאחת שחינכה לא מעט מתבגרים ומתבגרות ידעתי תמיד לומר: עד כאן התחום שלי ומכאן מעבירה הלאה ליועצת, לרכזת, לפסיכולוגית. במרחב אותו מתאר הכותב – מרחב הציונות הדתית - אין גבול כזה למחנך, לרב. אסתר, שנישאה לביני (גיבור הספר) אומרת לו שנים מאוחר יותר, כשזה תוהה מה היה יכול לעשות אחרת, ״יכולת קצת לא להאמין להם, ביני". באופן מפתיע רב הישיבה מתקשר אליו אחרי שנים כדי להתנצל, כי יום כיפור בפתח, כי הבין (אולי) שטעה. דמותו של ביני ודמותה של אסתר זוגתו מתוארות בחמלה, ביופי בהמון כאב ורגישות. סצינת הגילוי מול ההורים היא סצינה מופלאה. הגיבור אומר להורים מה שאומר ואז משתררת שתיקה. הוא רק רואה את הספרים והספרים כאיזו מטונימיה לעולם הדתי המסודר, המאורגן, היודע טוב ורע והכולא אותו. "אבא ואמא הביטו בי ולא אמרו שום דבר. לא הבטתי בהם. הבטתי אל המטבח ואז על הרצפה ועל זגוגית החלון ואז על מדפי הספרים. אבא ואמא הוסיפו לשתוק. עברתי עם המבט שלי ממדף ספרים אחד למדף ספרים אחר. למטה, במדפים התחתונים מונחים ספרי תלמוד בבלי, גדולים וכהים, שני מדפים ארוכים וגבוהים בהם מסכתות הגמרא עומדות זו לצד זו על פי הסדר. מעליהם ספרי התלמוד הירושלמי, הבינוניים בגודלם, אבל שמנים יותר, וגבוהים פחות. על ידם, בשלושה מדפים קרובים, עומדים דחוסים החומשים..." וכך הלאה והלאה. גם המפגשים של הבן עם אביו מצליחים לייצר אמפטיה לקושי של שניהם. הדרך בה הבן מוביל את ההסבר לאב המתוסכל - המבקש ממנו לא להתגרש כי יש להם זוגיות יפה, זוגיות טובה, כי מיניות היא לא הכל בחיים - הייתה כל כך חדה ובהירה ומתבוננת לאמת בעיניים. הוא שואל את אביו אם הוא היה יכול להיות בזוגיות עם חבר טוב שלו. האב לרגע לא מבין. ואז נדמה כי משהו נטמע בו. הספר מרבה לתאר בחמלה ובביקורתיות את החברה בה גדל והתחנך הגיבור. חברה שאומרת הכל במילים אחרות ומטשטשת את האמת. אולי מתוך איזו כוונה טובה אבל הטשטוש קיים. ביקורת על טיפולים ועל מטפלים שגורמים לנזק ופוצעים את הנפש שגם כך מלאה בייסורים. ובתוך כל הקושי הזה של קבלת הזהות ושל הגרושים יש גם אלוהים. עליו ביני מוותר. ויש תאורים של הארץ הזו על תחנות ההתבגרות בה, ויש איזו אמת שנגלית לאט לאט שמדברת על חיים זוגיים ושואלת שאלות למהות הזוגיות. שאלות שתפסו גם אותי בוחנת את הזוגיות שלי, בגילי, במבט קצת אחר. ויש כוח בדמויות ויש כוח בסיפור החיים הזה ויש בו אופטימיות גדולה שאפשר שצריך שזו המחויבות האמיתית שלנו להיות מה שנועדנו, שאין בזה רע. להיפך.
כתוב טוב. מעניין. רגיש. גבר שעומד במרכז דילמה שחזקה ממנו. דת שיוצרת דילמות קשות.
ספר נהדר, לא יכלתי להפסיק לקרוא. כתוב בכנות יוצאת דופן ומתאר את ההווייה הישראלית באופן מדויק להפליא
אהבתי את הספר מאד. "בלעתי" ביממה. הוא לא רק כתוב נפלא - הוא מציג דילמות וסוגיות ששייכות גם לזוגות שאינם להט"בים ו/או דתיים. בספר אין סימני שאלה, כסימן פיסוק דקדוקי, אבל יש בו המוני שאלות שטורדות את המחשבה בסיום הקריאה. תודה על הספר הזה.
כתוב היטב אבל קצת מייגע וחזרתי. במספר העמודים הזה אפשר היה להכניס גם את החיים החדשים שיש לסופר (הספר כמעט אוטוביוגרפי).
התהליך לי קצת תחושה שלצבי בן’ מאיר היה רעיון לסיפור אבל הוא רצה רומן.
מרגש מאוד , אני מצאתי את עצמי ודברים שחוויתי. הוויה שבורה שהגיע לאיחוי. כי אין אדם שלם שהשלמות מגיעה לו מבחוץ, הפנים הוא השלם הקורן אל החוץ.
טוב מאד. מעניין לקרוא על מגזר שאינו מוכר לי כלל. תאורי הרגשות והאהבה שרוכש ביני לחבריו ולאישתו מאד מעניינים ומרתקים. ממש נכנסים לנפשו של הגיבור. ממליצה מאד על הספר.
מאד ריגש, הזדהתי מאד הן עם ביני הן עם אסתר. מעורר חמלה וכעס על המסגרות הנוקשות שאנו בונים בעצמנו לעצמנו.
כתוב בעדינות.מציג מציאות מורכבת.יש בו הוויה דתית שאני פחות מכירה
נהניתי לקרוא. כתוב קולח ואפשר לי חלון לעולמו של הומו דתי לאומי, חיי היום יום בישיבה, המבנה המשפחתי, חיים בהתנחלות וכולי. הגיבור שהתחתן למרות נטייתו המינית, נגע לי ללב. גם אשתו. לקראת הסוף קצת התעייפתי ולא הבנתי למה פתאום אסתר מתארת את חתונתם.
הספר כתוב היטב בכישרון לירי מהפנט לפעמים וחושף עולם חדש ביקום מקביל כל כך קרוב. חבל שהעלילה רזה מידי.
ספר נפלא. שפתו של צבי בן מאיר עשירה ועכשווית גם יחד. הוא מוכיח שזה אפשרי לשמור על רצף סיפורי, דמויות מעניינות שכל מה שרציתי זה שיהיה להן טוב. הספר כתוב באהבה וברגישות והוא חף מכל ציניות.
ספר מיוחד, שונה, מצליח לגעת בעומקים לא מוכרים במערכות היחסים בין בני אדם. הקריאה היתה לי קשה בגלל אופן תיאור הדיאלוגים נטולי סימני פיסוק.
נעימה לאוזן , הרגיש לי שביני מספר לי א. הסיפור שלו. קצב 1.2 התאים לי , הספר מעניין , מעורר מחשבה על החיים בכלל ועל חיי האישיים.
כתוב היטב מעניין פותח צוהר לנושא השונות במגזר הדתי שפה עדינה ; האם בחיים האמיתיים כולם כאלה מכילים ומבינים
הספר כתוב יפה מאוד. נוגע ללב. רק ניכר שהסופר לא רצה לעצבן יותר מדיי את אנשי כור מחצבתו.
ספר נוגע ללב. כתוב בעדינות, הכניס אותי למקום שפחות הכרתי. הדילמות, הקשיים, החששות של ביני ואסתי. חובה לקרוא
הגירסה הקולית טובה מאוד. סיפור מעניין וכואב, מלמד הרבה על חסמים שהחברה שמה על הפרט והמחירים שמשלמים. ממליצה להאזין..
ספר חשוב, ועצוב, על הדרך בה הולך ילד-נער-בחור שמגלה שהוא הומו, בעולם הדתי לאומי. כמה סבל וכמה ריצוי, כמה כאב וכמה ניסיונות הסוואה, תיקון, שינוי, המרה... איזו דרך מפרכת. במילים פשוטות ויפות הוא מתאר את נבכי הנפש של בחור חכם, רגיש, מתוק. שכל מה שרצה היה לאהוב. את עצמו ואת בת הזוג שלו. ספר שמעלה למחשבה את המובן מאליו- חתונה, איש ואישה, ואת הכאב בלהיות לא אמיתי. ספר אמיץ, כנה, פותח לחשיבה.
גמעתי בשקיקה! הכתיבה מיטיבה לשקף ברגש את התמה הכה מורכבת. תודה לבן מאיר
אחלה ספר. מעניין קולח. החזרה האינסופית של השם "אסתר" בכל משפט ומשפט, היא קצת מייגעת. לא מכירה את אורח החיים בישיבות הסדר, אבל עם כל ההורמונים בגיל ההתבגרות והאנטימיות של החברותות, בנוסף לניתוק מהמין השני, פלא שנטיות הפוכות לא מוגדרות כהתחברות לאישה.
ספר כתוב היטב, הסופר מתאר את כל מעמקי הנפש של הגיבור באופן שנכנס אל הלב, מרתק ומושך לקרוא עוד. הדמויות המתוארות באופן עגול ומלא, והקורא פשוט מאמין שהם ממש בשר ודם. תאור החיים של הדמויות מעולם הציונות הדתית חי ונותן תמונה מחמיאה של המגזר. מאוד התחברתי לתיאורי הטיולים ברחבי ישראל. זה ספר ישראלי מאוד וגם אישי מאוד.
הספר כתוב היטב עוסק בבדידותו של צעיר, נשוי, בחברה דתית לאומית שעדיין לא יצא מהארון. ההסתרה, החשש מפני הגילוי והפחד לאבד את משפחתו, מלווה את הקורא לכל אורך הספר. ז ה ספר על הסוד של האחר, על השאלה האם ניתן לקיים משפחה על חיבה הדדית ללא מימוש מיני. עד כמה אנשים קרובים לא מכירים באמת את בן זוגם. עד כמה חברה המתכחשת ללהט"ביות מובילה את חבריה למבוי סתום ואולי לנטישה.
ספר מקסים, מלא תום ורגישות. נהנתי מאוד לקרוא אם כי היה שלב שהרגשתי שהסיפור מוצא אך הספר המשיך
סיפור מכמיר לב וכתוב היטב. הסוף קצת התפספס לדעתי… היה אפשר לספר את הצד של אסתר בצורה קצת יותר מעמיקה…
ספר נוגע ללב, כתוב בכנות וברגש, על המחיר שמשלמים על הדחקה בחברה דתית. עצוב בעיקר
פותח צוהר לנבכי נפשו של הומו בארון בחברה הדתית. אין בספר עלילה כי אם מחשבות, חיבוטי נפש והתמודדות עם נטיותיו ההפוכות. כתוב יפה, אבל חוזר על עצמו בלופים, מדשדש ולא מתקדם לשום מקום.
שמעתי ביקורות מעולות על הספר אבל קצת התאכזבתי. הנושא מרתק והיה מעניין לגלות את אופן החיים של מישהו שהוא כל כך שונה ממני. אופן הכתיבה, ללא סימני שאלה ועם המון קפיצות בזמן הטריד אותי וגרע מההנאה.
ספר שמעלה בעיה חשובה וכואבת. כתוב ברגישות רבה ומתאר בצורה אמינה ואנושית את הרגשות של גיבורי הסיפור. היה ניתן לקצר ולוותר על קטעים לא מהותיים
הספר נכתב ברגישות רבה , המקצב איטי,מלנכולי משהו, לא היה לי קל איתו ובכל זאת הצליח להכניס אותי לנבכי נשמתו של הגיבור ועולמו. לא פשוט.
אחרי שני שליש משמיעת הספר- פרשתי. שוב, עוד ועוד מאותו דבר. חבל חבל. הקריינות היתה טובה.
מצד אחד, סיפור שלא שומעים כל יום מזווית דתית. מצד שני, כתוב בצורה שמקשה על הקריאה מאוד. לא הספר הכי טוב שקראתי, איטי, אבל הסיפור נוגע ללב ושמחתי שמישהו ״מאוורר״ את חווית השונות בחברה סגורה.
הספר חשוב גם בגלל הנושא וגם בגלל הרגישות שהמחבר מתאר את הדמויות, את היחס ביניהן וההתפתחות שלהן. החלק הראשון בגלל סגנון הכתיבה היה מעייף והחסיר מהעניין בו. החצי השני כתוב בקצב טוב. סגנון הכתיבה מרדד את הדרמה הפעולות הקטנות החוזרות מפחיתות מהעומק. אני ממליצה לקרוא אותו.
בעיקר לקחתי מהספר את אהבת הארץ ואהבת הניגונים, לא חשתי את עצמת הרגש בעניין דילמת הנטיות ההפוכות...ספר ביכורים נושא עימו לעיתים חוסר בשלות, שלטעמי מורגשת כאן...
ספר עם מסר חשוב, כתוב בצורה פיוטית ורגישה. רכשתי כדי לראות על מה כולם מדברים, אבל מבחינת חווית הקריאה לא מדובר בספר סוחף. הוא אמנם קולח אבל די מונוטוני וחיכיתי שיסתיים. קצת מלאה אבל כאמור הנושא חשוב לכשעצמו והכותב מצא פה שפה ספרותית ייחודית והביא את עצמו בצורה גלויה ועל כך מגיע לו שאפו.
הספר מאד מעניין ,אבל פתאום הוא נגמר ,איזה מין סופ מוזר ,כאילו שלא גמרו לכתוב את הספר
הספר מעניין וכותב יפה על נושא רגיש בצורה ספרותית וכנה. צבי בן מאיר בהחלט יודע לכתוב. הבעיה שהוא נמתח יותר מדי. ניתן היה לקצר אותו בחצי ממש. הסופר חוזר שוב ושוב לדון בנושא מאותה זוית, גם אם זה כביכול בנסיבות אחרות. אבל לשבחו של הספר אציין שסיימתי לקרוא אותו בעניין, ואין זה דבר של מה בכך, בימים טרופים אלו.
הספר כתוב ברגישות אך כי קצת באריכות וחושף בכישרון דיון סופר רגיש בחברה הדתית אמונית. יחד עם זאת המחבר נמנע מהסבר מדוע לא בדק מעשית את ״נטייתו ההפוכה״ לפני שהחליט על מעשה כה דרמטי כמו פירוק נישואיו לאחר 6 שנים שבהן נולדו לו שני ילדים ומותיר את הקורא בתהיה . למרות שבפועל בחייו האמיתיים לפי ראיונות בתקשורת הוא מקיים זוגיות מלאה ומספקת עם גבר כולל גידול ילדים
אכזב.. ערוך בצורה מייגעת. הצהרות קצרות- אמר לי ביני, אמרתי לו, אמר ביני, אמרה אסתר, אמר ביני. העלילה כואבת, אבל לא הבנתי שהגעתי לסוף!
זה ספר מצבים ויחסים, והכל ברור כבר מההתחלה. קראתי עד הסוף בעיקר בגלל ביקורות טובות של אחרים. לצערי, לא הבנתי את הצורך במאות עמודים על משפט אחד קצר: התחתנתי, אני הומו, התגרשתי.
הספר מעניין. באופן אישי הפריע לי חוסר בסימני פיסוק והדיבור העקיף בלבד. בעיני זה מנמיך את המשלב הלשוני של הספר.
הספר נוגע ורגיש, כתוב באופן יפה ופיוטי אך לטעמי די משעמם ומבחינתי, ספר, צריך- לפני הכל- להיות מעניין ומושך. הקריינות מצוינת, קול גברי ומושך (:
חסרים לי סימני פיסוק וסימני שאלה. למה לכתוב בלעדיהם? עלילה מעניינת ונושא כבד, אבל מסכים עם ביקורות אחרות שהיה ניתן לצמצם.
א
ביום של הגט נקרעה לי החגורה וכל הזמן החליקו לי המכנסיים. עמדנו במסדרון בית הדין שעוּנים על הקיר ואני הבטתי בחלונות הגדולים. השמש הייתה חזקה בחוץ, המזגן הקפיא אותנו בפְנים ואסתר שילבה ידיים ואמרה, ההורים שלי מאחרים. אני שתקתי. כל הזמן ההורים שלה מאחרים. אבא שלי לא איחר. הוא ישב מולנו, על ספסל ההמתנה, קמוט מצח, רזה, מזוקן, מחזיק ספר משניות קטן ומסתכל קצת עליי, קצת בו וקצת על הרצפה. אסתר אמרה, יש לנעמי אסֵפת הורים הערב, אתה זוכר. בטח זוכר, שיקרתי. זו אסֵפה אישית כזאת, אמרה אסתר, רק אנחנו והמורה והיועצת. בסדר, אמרתי. בסדר, אמרה אסתר ושתקה. מה תעשי עם נדבי, שאלתי. אביא בייביסיטר, ענתה אסתר ואני הִנהנתי. אחר כך שתקנו וההורים שלה הגיעו ואמרו לי שלום. תכף אנחנו, אמר להם אבא שלי ונעמד. לא יודע למה הוא נעמד אבל ככה יצא שחמישתנו עומדים בשקט קרובים ובוהים בשום דבר. אמא של אסתר שאלה אותה אם היא בסדר ואחרי זה שאלה אם מישהו רוצה לשתות ואף אחד לא רצה לשתות. הרמתי שוב ושוב את המכנסיים שהחליקו ונזכרתי שאסתר אמרה פעם שבלי חגורה אין לי מסגרת וצחקנו על זה ולא נרגענו. זה לא היה כל כך מצחיק, ובכל זאת צחקנו מזה. ועכשיו במסדרון בית הדין קצת צחקתי מזה שוב ואבא שלי לחש לי, מה מצחיק בִּינִי ולא עניתי. רק הסתכלתי פתאום על המטפחת של אסתר שהייתה מנוקדת בזהב וטורקיז. רק בזכות אסתר אני בכלל יודע שיש צבע כזה בעולם, טורקיז.
שנייה אחרי הגט אני מעיפה את המטפחת הזו לאלף עזאזל, אמרה לי אסתר שבוע לפני הגט. נפגשנו בבית הקפה הקטן על יד הבית שהיה שלנו. לא היה לי הרבה זמן אבל אסתר רצתה שנתאם עמדות לפני בית הדין. מה יש לתאם, אמרתי לה. לא יודעת, אמרה אסתר ושׂמה לעצמה סוכר בקפה, פשוט לא רוצה שפתאום ישאלו שאלות וניתקע ויגידו לנו תלכו ואז תחזרו ואז שלום בית ואז תבואו שוב וכל מיני, לא רוצה. שתקתי. בשולחן מאחורי אסתר ישב זוג, קשיש וקשישה. הקשיש בהה בקשישה והיא בהתה בו חזרה. תִראי את אלה, לחשתי לאסתר. את מי, שאלה אסתר. את אלה, אמרתי, מאחורייך. אסתר הסתובבה אליהם ומיד הסתובבה אליי חזרה. מה יש לך, היא אמרה לי, שכחת איך מרכלים. זו את שהסתובבת, לחשתי. זה בגללך, היא לחשה אליי חזרה. אחר כך הסתובבה אליהם שוב.
אבא שלי אמר, אנחנו באולם שלוש. בסדר גמור, אמר אבא של אסתר. על הספסל לידינו ישבו שתי נשים. שתיהן היו מאופרות מאוד וכל הזמן אחת מִלמלה לשנייה, רק שייגמר כבר אלוהים, לא יכולה לראות את המטומטם הזה. המטומטם הזה ישב מולם ושיחק בפלאפון. היה לו שיער קצוץ והוא חבש כיפת קטיפה שחורה, כזו שמחלקים לכל אחד בכניסה לבית הדין. או שהיא בכלל התכוונה למטומטם אחר. לא יודע. אמא של אסתר שׂמה יד על אסתר וליטפה אותה בגב ואז בכתף ורציתי להזכיר לה שאסתר לא סובלת את זה שנוגעים לה בכתף ככה ושהיא צריכה להישאר בגב ועדיף ממש באמצע הגב, בנגיעה כזו מרחפת שעושה עור ברווז, מהעורף עד הישבן וחבל שהיא לא זוכרת.
מאולם שלוש יצא בחגיגיוּת המזכיר ושאל את המסדרון, בנימין ואסתר קמחי. כן, אמרתי. תורכם, הוא אמר. התקרבנו כולנו ובזמן שהוצאתי מהתיק את הזימון לגט אבא שלי שאל את המזכיר מה שלומו ואיך העבודה וגם מי הדיינים היום. המזכיר אמר, דיינים טובים, ופתח לנו את הדלת. כל אחד נכנס עם מישהו אחד, הוא הכריז, זה רק בשביל הזיהוי, אחר כך נכתוב את הגט. אבא שלי ואני התיישבנו בצד אחד ואסתר ואבא שלה בצד אחר. מולנו ישבו מוגבהים ושותקים שלושה דיינים. האמצעי הקריא את הפרטים שלנו מתוך חוזה בית המשפט שמסרתי למזכיר בכניסה. אחר כך שאל אותי, אתה בנימין קמחי, ואמרתי, כן. האם יש לך כינוי נוסף, הוא שאל. כן, אמרתי, בִּינִי. האם מלבד בִּינִי יש שֵׁם נוסף שבו מישהו מכנה אותך, הוא שאל. שתקתי. הדיין הרים את הראש מהחוזה. יש כינוי נוסף, הוא שאל. לא, אמרתי. אחר כך הוא פנה לאסתר. אסתר נעמדה. לא צריך לעמוד, אמר הדיין הימני. אסתר התיישבה. האם את אסתר קמחי, שאל הדיין. אני, אמרה אסתר. האם יש לך כינוי נוסף. אסתר הביטה בי. אין לי, אמרה לדיין. הדיין שאל את אבא של אסתר אם הוא מכיר את אסתר ואיך הוא מכיר אותה ומה הקשר ביניהם ואם יש לה כינוי נוסף. אחר כך הדיין שאל את אבא שלי אם אני בנימין ואם הוא מכיר אותי ומה הקשר בינינו. זה הבן שלי, אמר לו אבא שלי. אחר כך היה שקט והדיין האמצעי מהשלושה שוב בהה בחוזה מולו ושאל, אני מבין שמיציתם את כל האפשרויות לשלום בית ושאתם שניכם רוצים בגט. אסתר אמרה, נכון. הדיין הביט אליי. נכון, אמרתי. יצאנו החוצה והמזכיר אמר לי, עכשיו תלך עם אבא שלך מאחורה שָׁמָּה איפה שכותבים את הגִּטין, אתם חייבים להיות על יד כשהוא כותב את זה.
הלכתי עם אבא שלי מסביב. כותב הגִּטין ישב בחדר קטן. היה לו וֶסט שחור וחולצה לבנה והוא הרכיב משקפיים כאלה של פעם. הוא והמזכיר צִחקקו, לא הבנתי על מה. יש כיסא, שאלתי את המזכיר. לא, הוא אמר, זה תכף מסתיים. התיישבתי על הרצפה. אבא שלי עמד לידי עם המִשניות שלו. הצצתי בפלאפון, לא היו לי הודעות. כתבתי לאסתר, איך את, ושלחתי. אסתר לא ענתה. קמתי ואמרתי לאבא שלי, אני הולך לשירותים. אתה לא יכול ללכת, אמר אבא שלי, זה בעייתי. הכול בסדר, אמרתי לו. בדרך לשירותים ראיתי את ירושלים דרך חלון קטן ומאובק. אם הייתי בצד השני של החלון הייתי יכול לכתוב על האבק משהו. למשל, ביני קמחי היה פה. או, חלון זה לא אוזניים כדאי לנקות אחת לחודשיים. כמו שהיינו כותבים על מכוניות כשהיינו ילדים, ופעם ילדים שהם לא אנחנו כתבו בדיוק את זה על חלון האוטו שלי ושל אסתר ואסתר אמרה, תראה מה זה, אנחנו בצד של המבוגרים. אני אמרתי, מי בכלל מנקה אוזניים אחת לחודשיים ואסתר צחקה והביטה בי עם הכחול בעיניים שלה והטורקיז שלה ואמרה, אנשים שהם לא אתה.
כותב הגִּטין סיים ושוב חיכינו כולנו במסדרון. לחשתי לאסתר, שלחתי לך הודעה. אסתר בדקה ואמרה, אין לי פה קליטה מצטערת, ושאלה, מה שלחת. לא חשוב, אמרתי. הזוג שהיה לפנינו סיים ונכנסנו אנחנו. עכשיו לבד, הכריז המזכיר. אני ואסתר עמדנו רחוקים מעט זה מזה והדיין הסביר לאסתר שתכף היא תושיט את הידיים ככה צמודות כמו קערה ואני רק אשים לה את הגט בידיים ואומר לה, התקבלי זה גִּטך והיא תקבל ולא תגיד שום דבר. אחר כך היא תשים את הגט תחת בית השחי ותלך שלושה צעדים הלוך וחזור ואז אני אומַר שהיא מוּתרת לכל אדם. זה מובן, הדיין שאל את אסתר. כן, אמרה אסתר. זה מובן, הוא שאל אותי. כן, לחשתי.
הדיין העביר אליי את הגט והחזקתי אותו ואסתר הושיטה אליי ידיים וראיתי את הכחול שלה ואת הטורקיז ואמרתי, התקבלי זה גִּטך ורציתי להניח לה בידיים אבל פתאום אמרתי, אסתר אני מצטער, והדיין אמר, אדוני לא להוסיף מילים, ובכל זאת המשכתי, אסתר תסלחי לי. אסתר התחילה לדמוע ולחשה, די, ביני, תעשה מה שצריך, והדיין אמר, תגיד שוב ותיתן לה את הגט, ואני אמרתי, אסתר לא רציתי להיוולד כזה אני מצטער, ואסתר שִׁפשפה את העיניים והדיינים התרגזו והמשכתי, אסתר תאמיני לי שאת האישה הכי יפה בעולם ומגיע לך מישהו טוב וחשבתי שנצליח ולא ידעתי שזה לא יֵלך אסתר, ואסתר שוב אמרה, עם הידיים שלה ככה מורמות, ביני, די, בוא נסיים עם זה, והדיין השמאלי אמר, אדוני תפסיק לדבר, אתה פוסל את הגט, ואני אמרתי, אסתר הלוואי והייתי נולד רגיל אסתר, הלוואי והיינו מצליחים אסתר, והדיין קם וצעק עליי שאשתוק וגם הדיינים שלידו קמו וכבר לא ראיתי שום דבר בעיניים הרטובות שלי ואסתר התקרבה והושיטה לי את הידיים שלה ולחשה, הכול בסדר, ביני, אני לא כועסת. הדיינים עמדו שלושתם. היה רגע שקט. הנחתי לה את הגט בכפות הידיים והרמתי בוכה את המכנסיים שכל הזמן החליקו לי.
ב
אשתו של בועז הכירה לי את אסתר. זה היה בחתונה של אביעד. אביעד, אחד החברים מהישיבה, היה בן עשרים וחמש בסך הכול, אבל רצה להתחתן כבר משיעור ב', מאז שהיה בן עשרים. נורא רצה להתחתן. כולנו נורא רצינו להתחתן. לא רצינו זוגיות, לא רצינו אהבה, גם לא דיברנו על מין או על אינטימיות, או על יופי נשי. רק רצינו להתחתן. בית, משפחה, שולחן שבת ואישה נאה ומכוסת ראש שתחכה לנו בחיוך אצילי וצנוע בסוף התפילה בערב שבת ליד בית המדרש. אישה נאה ומכוסת ראש אִתה נלך הביתה ברחוב הלֵילי ולא נטפס במדרגות לחדר אוכל עמוס ברווקים ובצלחות חד־פעמיות ובקערות קטנות של ממרח חומוס וסלט מטבוחה תעשייתיים. רצינו את מסיבת האירוסין, את ההתרגשות סביב המאורס סמוק־הלחיים, את החתונה עצמה. רצינו להיות חתנים טהורים ולבנים בכיפות בוהקות וגדולות, לעמוד תחת החופה ולהגיד אם אשכחך ירושלים. רצינו כולנו את אותה תזמורת קלרינט, תופים וכינור שמנגנת ללא מילים את שירי החתונה, רצינו להיות במרכז המעגל, לפזז עם ראש הישיבה, הרב מיכה, שרוקד עם החתן. רק החתן והוא, בניגון קבוע ובריקוד שחזר על עצמו חתונה אחר חתונה אצלנו בישיבה והיה בו קסם ויופי וחן ותום ייחודי שלא ראיתי אף פעם בישיבות אחרות. כשצלילי הקלרינט היו מתחילים את הניגון הזה, מיד היינו כולנו מתפרשׂים סביב במעגל גדול ורחב ולתוך המעגל היה נכנס הרב מיכה. ויש הרבה רבנים בעולם, חכמים ונבונים, מלאי כריזמה ושאינם, בעלי תלמידים הרבה ובעלי תלמידים מעט אבל אין, אין רב שיודע לרקוד כמו שיודע הרב מיכה לפרושׂ את ידיו לפזז את רגליו והכול בעצימת עיניים רכה והחתן, נרגש וסמוק וכבר מזיע מהריקודים וחולצתו הלבנה כבר מקומטת עליו אבל הוא עדיין זוהר ומנסה, במודע ושלא במודע, לחקות את תנועותיו האציליות של הרב מיכה שקשה כל כך לחקות וככה שניהם זה מול זה וכולנו מסביב. הנשואים כבר, האברכים, מתגעגעים דרך הריקוד לרגע הראשוני הזה שהיה להם, הרגע בו התחתנו, הרגע בו הקימו בית והכול היה נקי וראשוני ומי יודע מה קרה להם מאז והרווקים, הרווקים מתפללים דרכו למתי יגיע תורם.
כולנו. כולנו רצינו להתחתן. זו הייתה משאת הנפש הכמוסה והגלויה של רווקי הישיבה כולה. זו הייתה מטרה, יעד, השלב הבא, ההגשמה. וכולם התפללו כל הזמן, על עצמם ועל המבוגרים יותר, שיצליחו להתחתן בקרוב. ידענו את שמות האִמהות של כל הבוגרים. כי כשמבקשים עבור מישהו - זיווג או רפואה - מזכירים אותו ואת שם אִמו. יואל בן חווה, יאיר יצחק בן נעמה, יהודה בן חנה, דויד חיים בן רחל, יוחאי בן דרורה, אביעד בן פנינה. אני זוכר את השמות גם היום.
(על יואל בן חווה התפללנו הכי הרבה. הוא היה בסך הכול בן עשרים ותשע. אבל ראינו בו כבר קשיש, מישהו שהיה צריך להתחתן מזמן. הייתה לו פינה משלו בבית המדרש, בה למד והעמיק בסוגיות קיומיות דרך ספרי חסידוּת וקבלה והרב קוק והיה לו זקן חום ארוך ומבט כזה שחשבת שאם הוא מביט עליך הוא תכף ומיד יודע עליך הכול. וחלומו של כל בחור צעיר היה ללמוד אִתו בחברותא, אפילו חצי שעה בשבוע, אפילו סוגייה פשוטה. אבל יואל בן חווה סירב בנימוס ופעם דניאל אזר אומץ וביקש ממנו חברותא באורות התשובה של הרב קוק ויואל בן חווה הביט בו במבט חצי מבט ואמר לו, אני בתיבת נוח כרגע, מצטער, לא יכול לצאת. יאיר יצחק בן נעמה היה אִתי בחדר בפנימייה בשיעור א', כשהייתי בן שמונה־עשרה. הוא לא דיבר אִתי הרבה, רוב חבריו היו כבר אברכים, ובפנימייה הוא היה מסתובב ומתכנס לבדו. אני זוכר שהיה חוזר אל החדר, בעיקר במוצאי שבתות, מאוחר בלילה, מתיישב על המיטה ונאנח לעצמו ואחר כך הולך להתקלח ויוצא ויושב ושוב נאנח, ובבוקר היה אומר בחדר האוכל ליהודה בן חנה, שלא, גם הפעם זה לא היה זה. אתה בררן, היה לוחש לו יהודה בן חנה שגם עליו אמרו שהיה בררן מאוד אבל גם אמרו שפעם רצה נורא מישהי שלא רצתה אותו חזרה, ומאז הוא לא מצליח לִרצות שוב למרות שמגיעות אליו הרבה הצעות כי הוא למדן ונראה טוב ויש לו חיוך מלא חן, שלא כמו יוחאי בן דרורה שפעם בכה ליובל שהוא בקושי מקבל הצעות ופעם קיבל הצעה רק אחרי חצי שנה של דממה מוחלטת.)
החתונה הייתה הכרעת הקרב. הניצחון הסופי על היצר הרע. הפתרון החגיגי והמושלם למלחמות המתרגשות לבוא אלינו כשיצאנו אל הרחוב. האפשרות להכניע סוף־סוף את כל החשוף והמזמין והמיני והנחשק שהיה מייסר אותנו תכופות. והיה לנו מנהג לבוא לחתונות. גם אם אתה לא ממש מכיר את החתן, לא חבר קרוב ולפעמים אפילו לא ממש חבר. אתה תבוא לחתונה. על לוח המודעות החתן המיועד היה תולה את ההזמנה לחתונה ובצמוד להזמנה, היה תולה דף לבן ועליו נרשמו כל המתכננים לבוא בהסעה שאותה אִרגן החתן. לפעמים שילמנו על ההסעה וזו הייתה מתנת החתונה שלנו. לא קיבלנו בחתונה את המנות הרגילות, קיבלנו מנות מְשַׂמְּחִים. ככה קראו לזה. מנה בסיסית. חתיכת עוף, אורז, תפוחי אדמה אפויים פשוטים. זהו. וזה לא עִניין אותנו בכלל. באנו לרקוד בפני החתן, באנו לשמח, באנו לשמוח, באנו למלא את מרכזה של רחבת הריקודים. אני זוכר חתונות שבהן רקדנו כל הזמן, ממש כל הזמן. גם כשהחתן והכלה היו בכלל בחדר הייחוד, רקדנו. החתונה הייתה האירוע של החתן, אחר כך האירוע של הכלה ואחר כך האירוע שלנו, תלמידי הישיבה מגבעתיים, שעבורם זו הייתה פשוט הזדמנות לשמוח, לרקוד, להידבק יחד בזיעה לצלילי הניגונים שכל כך אהבנו.
בהסעה חזור, בסיום החתונה, תמיד היה מין עצב כזה שריחף מעל מושבי האוטובוס; הגוף סיים לרקוד וכעת הוא עייף והראש דבוק אל החלונות וחושך ושֶׁקט וריח זיעה של בחורים שרקדו הרבה עם חולצות הכותנה הלבנות שלהם, ותכף נניח את הגוף יפה לישון בחדר, בפנימייה, לצד מיטות נוספות בהן יונחו לישון לבד ובשקט גופים נוספים.
פעם, כשהייתי בשיעור ב', היו לי ימים עצובים שלא ידעתי למה והלכתי לשוחח עם הרב שמעון. לרב שמעון היה זקן ארוך ועיניים טובות וכשהוא לימד גמרא או אמונה הקול שלו הִרעים והרעיד חלונות וכשהוא הקשיב לך בשיחה כזו אבהית הקול שלו היה רך ותוהה. ואשתו של הרב שמעון, שהייתה רבנית בפני עצמה, ידעה להכין את העוגה הכי טעימה בעולם, סוג של עוגת שוקולד כהה וחמה בה דחוסים פירורי וניל רכים ונימוחים, וכשהיינו מגיעים אליו הביתה, לעונג שבת, אחרי סעודות השבת בערב, היא הייתה יוצאת מהמטבח עם מטפחת מוזהבת ארוכה שמכסה לה את כל הראש ומניחה על השולחן, בשני מגשים גדולים, את פרוסות העוגה ההיא ואז מתיישבת על הספה בצד וקוראת. ואמרתי לו, לרב שמעון, על יד מדרגות הכניסה לבית המדרש, שאני עצוב ואני לא יודע למה וזה כבר כמה ימים שאני עצוב ואני לא יודע למה והרב שמעון שתק ושאל פה ושאל שם וגישש לכיוון אחד וגישש לכיוון אחר עד שעצר רגע והביט בי ואמר, תתחתן, בִּינִי. מה, שאלתי אותו. תתחתן, הוא אמר שוב ופסק בוודאות, אתה עצוב כי אתה לבד. אני לא מוכן לחתונה, אמרתי לו, אני בן תשע־עשרה ואני לא מוכן לחתונה. אתה מוכן, הוא חתם את השיחה, אתה כבר מוכן.
אביעד בן פנינה התחתן עם בת של מישהו עשיר נורא שגר בגבעת שמואל והייתה לו כיפה קטנטנה על הראש ודירה ענקית במגדל ובת יחידה שגדלה להיות דתייה מאוד וחלמה להתחתן עם מישהו דווקא מהישיבה שלנו. ישבתי בחצר המפוארת של אולם האירועים המפואר ועישנתי סיגריה עם יובל וחיים, כשאשתו של בועז קראה לי רגע הצִדה. אישה יפה, אשתו של בועז. גם בועז איש יפה. וגם חכם. וגם אברך למופת. לומד תורה בימים ובלילות. וגם אשתו חכמה. אני רוצה להציע לך מישהי, ביני, היא אמרה לי. מישהי מפֹּה, שאלתי והסתכלתי מסביב. לא לא, היא אמרה לי. אני לא כל כך רוצה לצאת עכשיו, אמרתי לה. עברו אז בקושי חמישה חודשים מאז שנפרדתי מאורית לוי. אִתה אתה רוצה לצאת, היא אמרה לי. בועז התקרב אלינו. אני מספרת לו על אסתר, אמרה. לא ידעתי שקוראים לה אסתר, אמרתי אני. אל תתלבט, אמר לי בועז. בכלל אל תתלבט, אמרה לי אשתו והוסיפה, אתם תתאימו כל כך. לא יודע, אמרתי לשניהם. היא פנויה עכשיו, אמרה אשתו של בועז והוסיפה, זו הזדמנות. שתקתי. ממש תודה, אמרתי לשניהם, אבל אני באמת לא רוצה לצאת עכשיו. בועז הִנהן אליי.
אבל אשתו של בועז לא ויתרה ושלחה אליי את תִּרְצָה, שהתקשרה אליי למחרת ואמרה לי, תשכח מכל מה שהיה, ביני, מכל הפרֵדות והאכזבות והבחורות שלא הצלחת לאהוב ומאורית לוי ולך תיפגש עם אסתר, מבטיחה לך שלא תתחרט. אני לא כל כך רוצה לצאת עכשיו, אמרתי גם לתרצה. רק תיפגשו, אמרה לי תרצה. מה זה רק תיפגשו, צחקתי. רק תיפגשו, אמרה לי תרצה. מי אמר שהיא בכלל תרצה לפגוש אותי, שאלתי. היא צחקה בתוך הטלפון. את זה תשאיר לי, היא אמרה. יש לזה סיכוי, שאלתי. זה הולך להצליח, אמרה תרצה.
תרצה הייתה חברה מהחיים. חברה שאתה לא זוכר ממתי אתה מכיר אותה. אולי היינו בשבת יחד באותו מקום, אולי נתקענו יחד בתחנת אוטובוס, אולי נפגשנו במסלול ברמת הגולן, או בגליל או בנגב. אולי בכלל היינו יחד במחנה בני עקיבא בגלגול קודם, או בסמינריון הדרכה, או באוהל מחאה נגד ההתנתקות. לא חשוב. חברה מהחיים וזהו. וכל כמה חודשים תרצה, שהייתה שלוש שנים מעליי, הייתה מתקשרת אליי ומנסה לשדך לי מישהי כזו או מישהי אחרת. אִתה אתה חייב לצאת, ביני, חייב. ככה היא הייתה אומרת. וגם נוזפת בי שאני לא באמת רוצה להתחתן, אחרת הייתי מקשיב לה. אבל אולי אני באמת לא רוצה להתחתן, תרצה. אמרתי לה פעם. תרצה שתקה. אני לא מאמינה לך, היא אמרה לי והוסיפה, לאחרים אולי כן, אבל אתה לא. אתה מת להתחתן, ביני, אתה נועדת לזה.
ומה אִתך, תרצה. שאלתי אותה פעם. מה אִתי, היא שאלה בחזרה. למה את לא מתחתנת, שאלתי. תרצה צחקה ואז הִרצינה. זה היה כשהייתי חייל ושמרתי בבסיס ליד היישוב של תרצה וכתבתי לה בפלאפון שאם היא לא מגיעה לבקר אותי לפחות פעם אחת, אז היא לא חברת אמת. תרצה כתבה לי, תירגע, ובאה למחרת עם שקית מלאה ממתקים וקופסת עוגיות עליה הדביקה פתק בו כתבה: "לחייל האמיץ מחבֵרת האמת". נו, שאלתי אותה אז שוב. מה נו, היא אמרה. מה אִתך, שאלתי. אני מחכה שתמצא לי מישהו, היא אמרה לי. גיחכתי. תרצה לא גיחכה.
תרצה התאבדה חצי שנה אחרי שאסתר ואני התחתנו. לא ידענו שהיא הייתה בדיכאון. לא ידענו שהיא סבלה כל כך. מה בכלל אנשים יודעים אחד על השני. כל כך מעט. תרצה שיווקה אותי לאסתר וניסתה לשדך לי כל כך הרבה פעמים בלי להכיר אותי באמת, אני צחקתי אִתה ועליה והקשבתי לה בלי להכיר אותה באמת, ובבית עלמין מסוּנוור מרוב שמש, מצפון לירושלים, עמדו חברים וחברות של תרצה עם בני משפחתה והניחו אבנים על תלולית העפר הטרייה בלי לדעת מה בכלל אפשר להגיד באמת.
אבל לפני שהתאבדה, הייתה חיה מאוד וכשהייתה חיה מאוד, היה קשה לסרב לה. אז ערב אחד חיכיתי בתחנה קפואה בשכונת עין כרם בירושלים. אמרו בחדשות שיירד גשם, אבל לא ירד גשם וכשלא יורד גשם, הרי קר יותר ותכף החורף יתקרב לקצה שלו וכל הירוק והפורח והיפה יתחיל לצאת. קפצתי קצת במקום כדי להתחמם והבטתי על בתיהָ הישנים של עין כרם. על הכביש הלך חתול ומדי פעם עברה לידו מכונית. החתול היה אדיש למכוניות. התיישבתי רגע על גדר אבנים נמוכה, דחפתי ידיים לכיסים, ופתאום באה אסתר.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
