מי שסוכתו נופלת

א

ביום של הגט נקרעה לי החגורה וכל הזמן החליקו לי המכנסיים. עמדנו במסדרון בית הדין שעוּנים על הקיר ואני הבטתי בחלונות הגדולים. השמש הייתה חזקה בחוץ, המזגן הקפיא אותנו בפְנים ואסתר שילבה ידיים ואמרה, ההורים שלי מאחרים. אני שתקתי. כל הזמן ההורים שלה מאחרים. אבא שלי לא איחר. הוא ישב מולנו, על ספסל ההמתנה, קמוט מצח, רזה, מזוקן, מחזיק ספר משניות קטן ומסתכל קצת עליי, קצת בו וקצת על הרצפה. אסתר אמרה, יש לנעמי אסֵפת הורים הערב, אתה זוכר. בטח זוכר, שיקרתי. זו אסֵפה אישית כזאת, אמרה אסתר, רק אנחנו והמורה והיועצת. בסדר, אמרתי. בסדר, אמרה אסתר ושתקה. מה תעשי עם נדבי, שאלתי. אביא בייביסיטר, ענתה אסתר ואני הִנהנתי. אחר כך שתקנו וההורים שלה הגיעו ואמרו לי שלום. תכף אנחנו, אמר להם אבא שלי ונעמד. לא יודע למה הוא נעמד אבל ככה יצא שחמישתנו עומדים בשקט קרובים ובוהים בשום דבר. אמא של אסתר שאלה אותה אם היא בסדר ואחרי זה שאלה אם מישהו רוצה לשתות ואף אחד לא רצה לשתות. הרמתי שוב ושוב את המכנסיים שהחליקו ונזכרתי שאסתר אמרה פעם שבלי חגורה אין לי מסגרת וצחקנו על זה ולא נרגענו. זה לא היה כל כך מצחיק, ובכל זאת צחקנו מזה. ועכשיו במסדרון בית הדין קצת צחקתי מזה שוב ואבא שלי לחש לי, מה מצחיק בִּינִי ולא עניתי. רק הסתכלתי פתאום על המטפחת של אסתר שהייתה מנוקדת בזהב וטורקיז. רק בזכות אסתר אני בכלל יודע שיש צבע כזה בעולם, טורקיז.

שנייה אחרי הגט אני מעיפה את המטפחת הזו לאלף עזאזל, אמרה לי אסתר שבוע לפני הגט. נפגשנו בבית הקפה הקטן על יד הבית שהיה שלנו. לא היה לי הרבה זמן אבל אסתר רצתה שנתאם עמדות לפני בית הדין. מה יש לתאם, אמרתי לה. לא יודעת, אמרה אסתר ושׂמה לעצמה סוכר בקפה, פשוט לא רוצה שפתאום ישאלו שאלות וניתקע ויגידו לנו תלכו ואז תחזרו ואז שלום בית ואז תבואו שוב וכל מיני, לא רוצה. שתקתי. בשולחן מאחורי אסתר ישב זוג, קשיש וקשישה. הקשיש בהה בקשישה והיא בהתה בו חזרה. תִראי את אלה, לחשתי לאסתר. את מי, שאלה אסתר. את אלה, אמרתי, מאחורייך. אסתר הסתובבה אליהם ומיד הסתובבה אליי חזרה. מה יש לך, היא אמרה לי, שכחת איך מרכלים. זו את שהסתובבת, לחשתי. זה בגללך, היא לחשה אליי חזרה. אחר כך הסתובבה אליהם שוב.

אבא שלי אמר, אנחנו באולם שלוש. בסדר גמור, אמר אבא של אסתר. על הספסל לידינו ישבו שתי נשים. שתיהן היו מאופרות מאוד וכל הזמן אחת מִלמלה לשנייה, רק שייגמר כבר אלוהים, לא יכולה לראות את המטומטם הזה. המטומטם הזה ישב מולם ושיחק בפלאפון. היה לו שיער קצוץ והוא חבש כיפת קטיפה שחורה, כזו שמחלקים לכל אחד בכניסה לבית הדין. או שהיא בכלל התכוונה למטומטם אחר. לא יודע. אמא של אסתר שׂמה יד על אסתר וליטפה אותה בגב ואז בכתף ורציתי להזכיר לה שאסתר לא סובלת את זה שנוגעים לה בכתף ככה ושהיא צריכה להישאר בגב ועדיף ממש באמצע הגב, בנגיעה כזו מרחפת שעושה עור ברווז, מהעורף עד הישבן וחבל שהיא לא זוכרת.

מאולם שלוש יצא בחגיגיוּת המזכיר ושאל את המסדרון, בנימין ואסתר קמחי. כן, אמרתי. תורכם, הוא אמר. התקרבנו כולנו ובזמן שהוצאתי מהתיק את הזימון לגט אבא שלי שאל את המזכיר מה שלומו ואיך העבודה וגם מי הדיינים היום. המזכיר אמר, דיינים טובים, ופתח לנו את הדלת. כל אחד נכנס עם מישהו אחד, הוא הכריז, זה רק בשביל הזיהוי, אחר כך נכתוב את הגט. אבא שלי ואני התיישבנו בצד אחד ואסתר ואבא שלה בצד אחר. מולנו ישבו מוגבהים ושותקים שלושה דיינים. האמצעי הקריא את הפרטים שלנו מתוך חוזה בית המשפט שמסרתי למזכיר בכניסה. אחר כך שאל אותי, אתה בנימין קמחי, ואמרתי, כן. האם יש לך כינוי נוסף, הוא שאל. כן, אמרתי, בִּינִי. האם מלבד בִּינִי יש שֵׁם נוסף שבו מישהו מכנה אותך, הוא שאל. שתקתי. הדיין הרים את הראש מהחוזה. יש כינוי נוסף, הוא שאל. לא, אמרתי. אחר כך הוא פנה לאסתר. אסתר נעמדה. לא צריך לעמוד, אמר הדיין הימני. אסתר התיישבה. האם את אסתר קמחי, שאל הדיין. אני, אמרה אסתר. האם יש לך כינוי נוסף. אסתר הביטה בי. אין לי, אמרה לדיין. הדיין שאל את אבא של אסתר אם הוא מכיר את אסתר ואיך הוא מכיר אותה ומה הקשר ביניהם ואם יש לה כינוי נוסף. אחר כך הדיין שאל את אבא שלי אם אני בנימין ואם הוא מכיר אותי ומה הקשר בינינו. זה הבן שלי, אמר לו אבא שלי. אחר כך היה שקט והדיין האמצעי מהשלושה שוב בהה בחוזה מולו ושאל, אני מבין שמיציתם את כל האפשרויות לשלום בית ושאתם שניכם רוצים בגט. אסתר אמרה, נכון. הדיין הביט אליי. נכון, אמרתי. יצאנו החוצה והמזכיר אמר לי, עכשיו תלך עם אבא שלך מאחורה שָׁמָּה איפה שכותבים את הגִּטין, אתם חייבים להיות על יד כשהוא כותב את זה.

הלכתי עם אבא שלי מסביב. כותב הגִּטין ישב בחדר קטן. היה לו וֶסט שחור וחולצה לבנה והוא הרכיב משקפיים כאלה של פעם. הוא והמזכיר צִחקקו, לא הבנתי על מה. יש כיסא, שאלתי את המזכיר. לא, הוא אמר, זה תכף מסתיים. התיישבתי על הרצפה. אבא שלי עמד לידי עם המִשניות שלו. הצצתי בפלאפון, לא היו לי הודעות. כתבתי לאסתר, איך את, ושלחתי. אסתר לא ענתה. קמתי ואמרתי לאבא שלי, אני הולך לשירותים. אתה לא יכול ללכת, אמר אבא שלי, זה בעייתי. הכול בסדר, אמרתי לו. בדרך לשירותים ראיתי את ירושלים דרך חלון קטן ומאובק. אם הייתי בצד השני של החלון הייתי יכול לכתוב על האבק משהו. למשל, ביני קמחי היה פה. או, חלון זה לא אוזניים כדאי לנקות אחת לחודשיים. כמו שהיינו כותבים על מכוניות כשהיינו ילדים, ופעם ילדים שהם לא אנחנו כתבו בדיוק את זה על חלון האוטו שלי ושל אסתר ואסתר אמרה, תראה מה זה, אנחנו בצד של המבוגרים. אני אמרתי, מי בכלל מנקה אוזניים אחת לחודשיים ואסתר צחקה והביטה בי עם הכחול בעיניים שלה והטורקיז שלה ואמרה, אנשים שהם לא אתה.

כותב הגִּטין סיים ושוב חיכינו כולנו במסדרון. לחשתי לאסתר, שלחתי לך הודעה. אסתר בדקה ואמרה, אין לי פה קליטה מצטערת, ושאלה, מה שלחת. לא חשוב, אמרתי. הזוג שהיה לפנינו סיים ונכנסנו אנחנו. עכשיו לבד, הכריז המזכיר. אני ואסתר עמדנו רחוקים מעט זה מזה והדיין הסביר לאסתר שתכף היא תושיט את הידיים ככה צמודות כמו קערה ואני רק אשים לה את הגט בידיים ואומר לה, התקבלי זה גִּטך והיא תקבל ולא תגיד שום דבר. אחר כך היא תשים את הגט תחת בית השחי ותלך שלושה צעדים הלוך וחזור ואז אני אומַר שהיא מוּתרת לכל אדם. זה מובן, הדיין שאל את אסתר. כן, אמרה אסתר. זה מובן, הוא שאל אותי. כן, לחשתי.

הדיין העביר אליי את הגט והחזקתי אותו ואסתר הושיטה אליי ידיים וראיתי את הכחול שלה ואת הטורקיז ואמרתי, התקבלי זה גִּטך ורציתי להניח לה בידיים אבל פתאום אמרתי, אסתר אני מצטער, והדיין אמר, אדוני לא להוסיף מילים, ובכל זאת המשכתי, אסתר תסלחי לי. אסתר התחילה לדמוע ולחשה, די, ביני, תעשה מה שצריך, והדיין אמר, תגיד שוב ותיתן לה את הגט, ואני אמרתי, אסתר לא רציתי להיוולד כזה אני מצטער, ואסתר שִׁפשפה את העיניים והדיינים התרגזו והמשכתי, אסתר תאמיני לי שאת האישה הכי יפה בעולם ומגיע לך מישהו טוב וחשבתי שנצליח ולא ידעתי שזה לא יֵלך אסתר, ואסתר שוב אמרה, עם הידיים שלה ככה מורמות, ביני, די, בוא נסיים עם זה, והדיין השמאלי אמר, אדוני תפסיק לדבר, אתה פוסל את הגט, ואני אמרתי, אסתר הלוואי והייתי נולד רגיל אסתר, הלוואי והיינו מצליחים אסתר, והדיין קם וצעק עליי שאשתוק וגם הדיינים שלידו קמו וכבר לא ראיתי שום דבר בעיניים הרטובות שלי ואסתר התקרבה והושיטה לי את הידיים שלה ולחשה, הכול בסדר, ביני, אני לא כועסת. הדיינים עמדו שלושתם. היה רגע שקט. הנחתי לה את הגט בכפות הידיים והרמתי בוכה את המכנסיים שכל הזמן החליקו לי.

ב

אשתו של בועז הכירה לי את אסתר. זה היה בחתונה של אביעד. אביעד, אחד החברים מהישיבה, היה בן עשרים וחמש בסך הכול, אבל רצה להתחתן כבר משיעור ב', מאז שהיה בן עשרים. נורא רצה להתחתן. כולנו נורא רצינו להתחתן. לא רצינו זוגיות, לא רצינו אהבה, גם לא דיברנו על מין או על אינטימיות, או על יופי נשי. רק רצינו להתחתן. בית, משפחה, שולחן שבת ואישה נאה ומכוסת ראש שתחכה לנו בחיוך אצילי וצנוע בסוף התפילה בערב שבת ליד בית המדרש. אישה נאה ומכוסת ראש אִתה נלך הביתה ברחוב הלֵילי ולא נטפס במדרגות לחדר אוכל עמוס ברווקים ובצלחות חד־פעמיות ובקערות קטנות של ממרח חומוס וסלט מטבוחה תעשייתיים. רצינו את מסיבת האירוסין, את ההתרגשות סביב המאורס סמוק־הלחיים, את החתונה עצמה. רצינו להיות חתנים טהורים ולבנים בכיפות בוהקות וגדולות, לעמוד תחת החופה ולהגיד אם אשכחך ירושלים. רצינו כולנו את אותה תזמורת קלרינט, תופים וכינור שמנגנת ללא מילים את שירי החתונה, רצינו להיות במרכז המעגל, לפזז עם ראש הישיבה, הרב מיכה, שרוקד עם החתן. רק החתן והוא, בניגון קבוע ובריקוד שחזר על עצמו חתונה אחר חתונה אצלנו בישיבה והיה בו קסם ויופי וחן ותום ייחודי שלא ראיתי אף פעם בישיבות אחרות. כשצלילי הקלרינט היו מתחילים את הניגון הזה, מיד היינו כולנו מתפרשׂים סביב במעגל גדול ורחב ולתוך המעגל היה נכנס הרב מיכה. ויש הרבה רבנים בעולם, חכמים ונבונים, מלאי כריזמה ושאינם, בעלי תלמידים הרבה ובעלי תלמידים מעט אבל אין, אין רב שיודע לרקוד כמו שיודע הרב מיכה לפרושׂ את ידיו לפזז את רגליו והכול בעצימת עיניים רכה והחתן, נרגש וסמוק וכבר מזיע מהריקודים וחולצתו הלבנה כבר מקומטת עליו אבל הוא עדיין זוהר ומנסה, במודע ושלא במודע, לחקות את תנועותיו האציליות של הרב מיכה שקשה כל כך לחקות וככה שניהם זה מול זה וכולנו מסביב. הנשואים כבר, האברכים, מתגעגעים דרך הריקוד לרגע הראשוני הזה שהיה להם, הרגע בו התחתנו, הרגע בו הקימו בית והכול היה נקי וראשוני ומי יודע מה קרה להם מאז והרווקים, הרווקים מתפללים דרכו למתי יגיע תורם.

כולנו. כולנו רצינו להתחתן. זו הייתה משאת הנפש הכמוסה והגלויה של רווקי הישיבה כולה. זו הייתה מטרה, יעד, השלב הבא, ההגשמה. וכולם התפללו כל הזמן, על עצמם ועל המבוגרים יותר, שיצליחו להתחתן בקרוב. ידענו את שמות האִמהות של כל הבוגרים. כי כשמבקשים עבור מישהו - זיווג או רפואה - מזכירים אותו ואת שם אִמו. יואל בן חווה, יאיר יצחק בן נעמה, יהודה בן חנה, דויד חיים בן רחל, יוחאי בן דרורה, אביעד בן פנינה. אני זוכר את השמות גם היום. 

(על יואל בן חווה התפללנו הכי הרבה. הוא היה בסך הכול בן עשרים ותשע. אבל ראינו בו כבר קשיש, מישהו שהיה צריך להתחתן מזמן. הייתה לו פינה משלו בבית המדרש, בה למד והעמיק בסוגיות קיומיות דרך ספרי חסידוּת וקבלה והרב קוק והיה לו זקן חום ארוך ומבט כזה שחשבת שאם הוא מביט עליך הוא תכף ומיד יודע עליך הכול. וחלומו של כל בחור צעיר היה ללמוד אִתו בחברותא, אפילו חצי שעה בשבוע, אפילו סוגייה פשוטה. אבל יואל בן חווה סירב בנימוס ופעם דניאל אזר אומץ וביקש ממנו חברותא באורות התשובה של הרב קוק ויואל בן חווה הביט בו במבט חצי מבט ואמר לו, אני בתיבת נוח כרגע, מצטער, לא יכול לצאת. יאיר יצחק בן נעמה היה אִתי בחדר בפנימייה בשיעור א', כשהייתי בן שמונה־עשרה. הוא לא דיבר אִתי הרבה, רוב חבריו היו כבר אברכים, ובפנימייה הוא היה מסתובב ומתכנס לבדו. אני זוכר שהיה חוזר אל החדר, בעיקר במוצאי שבתות, מאוחר בלילה, מתיישב על המיטה ונאנח לעצמו ואחר כך הולך להתקלח ויוצא ויושב ושוב נאנח, ובבוקר היה אומר בחדר האוכל ליהודה בן חנה, שלא, גם הפעם זה לא היה זה. אתה בררן, היה לוחש לו יהודה בן חנה שגם עליו אמרו שהיה בררן מאוד אבל גם אמרו שפעם רצה נורא מישהי שלא רצתה אותו חזרה, ומאז הוא לא מצליח לִרצות שוב למרות שמגיעות אליו הרבה הצעות כי הוא למדן ונראה טוב ויש לו חיוך מלא חן, שלא כמו יוחאי בן דרורה שפעם בכה ליובל שהוא בקושי מקבל הצעות ופעם קיבל הצעה רק אחרי חצי שנה של דממה מוחלטת.)

החתונה הייתה הכרעת הקרב. הניצחון הסופי על היצר הרע. הפתרון החגיגי והמושלם למלחמות המתרגשות לבוא אלינו כשיצאנו אל הרחוב. האפשרות להכניע סוף־סוף את כל החשוף והמזמין והמיני והנחשק שהיה מייסר אותנו תכופות. והיה לנו מנהג לבוא לחתונות. גם אם אתה לא ממש מכיר את החתן, לא חבר קרוב ולפעמים אפילו לא ממש חבר. אתה תבוא לחתונה. על לוח המודעות החתן המיועד היה תולה את ההזמנה לחתונה ובצמוד להזמנה, היה תולה דף לבן ועליו נרשמו כל המתכננים לבוא בהסעה שאותה אִרגן החתן. לפעמים שילמנו על ההסעה וזו הייתה מתנת החתונה שלנו. לא קיבלנו בחתונה את המנות הרגילות, קיבלנו מנות מְשַׂמְּחִים. ככה קראו לזה. מנה בסיסית. חתיכת עוף, אורז, תפוחי אדמה אפויים פשוטים. זהו. וזה לא עִניין אותנו בכלל. באנו לרקוד בפני החתן, באנו לשמח, באנו לשמוח, באנו למלא את מרכזה של רחבת הריקודים. אני זוכר חתונות שבהן רקדנו כל הזמן, ממש כל הזמן. גם כשהחתן והכלה היו בכלל בחדר הייחוד, רקדנו. החתונה הייתה האירוע של החתן, אחר כך האירוע של הכלה ואחר כך האירוע שלנו, תלמידי הישיבה מגבעתיים, שעבורם זו הייתה פשוט הזדמנות לשמוח, לרקוד, להידבק יחד בזיעה לצלילי הניגונים שכל כך אהבנו.

בהסעה חזור, בסיום החתונה, תמיד היה מין עצב כזה שריחף מעל מושבי האוטובוס; הגוף סיים לרקוד וכעת הוא עייף והראש דבוק אל החלונות וחושך ושֶׁקט וריח זיעה של בחורים שרקדו הרבה עם חולצות הכותנה הלבנות שלהם, ותכף נניח את הגוף יפה לישון בחדר, בפנימייה, לצד מיטות נוספות בהן יונחו לישון לבד ובשקט גופים נוספים.

פעם, כשהייתי בשיעור ב', היו לי ימים עצובים שלא ידעתי למה והלכתי לשוחח עם הרב שמעון. לרב שמעון היה זקן ארוך ועיניים טובות וכשהוא לימד גמרא או אמונה הקול שלו הִרעים והרעיד חלונות וכשהוא הקשיב לך בשיחה כזו אבהית הקול שלו היה רך ותוהה. ואשתו של הרב שמעון, שהייתה רבנית בפני עצמה, ידעה להכין את העוגה הכי טעימה בעולם, סוג של עוגת שוקולד כהה וחמה בה דחוסים פירורי וניל רכים ונימוחים, וכשהיינו מגיעים אליו הביתה, לעונג שבת, אחרי סעודות השבת בערב, היא הייתה יוצאת מהמטבח עם מטפחת מוזהבת ארוכה שמכסה לה את כל הראש ומניחה על השולחן, בשני מגשים גדולים, את פרוסות העוגה ההיא ואז מתיישבת על הספה בצד וקוראת. ואמרתי לו, לרב שמעון, על יד מדרגות הכניסה לבית המדרש, שאני עצוב ואני לא יודע למה וזה כבר כמה ימים שאני עצוב ואני לא יודע למה והרב שמעון שתק ושאל פה ושאל שם וגישש לכיוון אחד וגישש לכיוון אחר עד שעצר רגע והביט בי ואמר, תתחתן, בִּינִי. מה, שאלתי אותו. תתחתן, הוא אמר שוב ופסק בוודאות, אתה עצוב כי אתה לבד. אני לא מוכן לחתונה, אמרתי לו, אני בן תשע־עשרה ואני לא מוכן לחתונה. אתה מוכן, הוא חתם את השיחה, אתה כבר מוכן.

אביעד בן פנינה התחתן עם בת של מישהו עשיר נורא שגר בגבעת שמואל והייתה לו כיפה קטנטנה על הראש ודירה ענקית במגדל ובת יחידה שגדלה להיות דתייה מאוד וחלמה להתחתן עם מישהו דווקא מהישיבה שלנו. ישבתי בחצר המפוארת של אולם האירועים המפואר ועישנתי סיגריה עם יובל וחיים, כשאשתו של בועז קראה לי רגע הצִדה. אישה יפה, אשתו של בועז. גם בועז איש יפה. וגם חכם. וגם אברך למופת. לומד תורה בימים ובלילות. וגם אשתו חכמה. אני רוצה להציע לך מישהי, ביני, היא אמרה לי. מישהי מפֹּה, שאלתי והסתכלתי מסביב. לא לא, היא אמרה לי. אני לא כל כך רוצה לצאת עכשיו, אמרתי לה. עברו אז בקושי חמישה חודשים מאז שנפרדתי מאורית לוי. אִתה אתה רוצה לצאת, היא אמרה לי. בועז התקרב אלינו. אני מספרת לו על אסתר, אמרה. לא ידעתי שקוראים לה אסתר, אמרתי אני. אל תתלבט, אמר לי בועז. בכלל אל תתלבט, אמרה לי אשתו והוסיפה, אתם תתאימו כל כך. לא יודע, אמרתי לשניהם. היא פנויה עכשיו, אמרה אשתו של בועז והוסיפה, זו הזדמנות. שתקתי. ממש תודה, אמרתי לשניהם, אבל אני באמת לא רוצה לצאת עכשיו. בועז הִנהן אליי. 

אבל אשתו של בועז לא ויתרה ושלחה אליי את תִּרְצָה, שהתקשרה אליי למחרת ואמרה לי, תשכח מכל מה שהיה, ביני, מכל הפרֵדות והאכזבות והבחורות שלא הצלחת לאהוב ומאורית לוי ולך תיפגש עם אסתר, מבטיחה לך שלא תתחרט. אני לא כל כך רוצה לצאת עכשיו, אמרתי גם לתרצה. רק תיפגשו, אמרה לי תרצה. מה זה רק תיפגשו, צחקתי. רק תיפגשו, אמרה לי תרצה. מי אמר שהיא בכלל תרצה לפגוש אותי, שאלתי. היא צחקה בתוך הטלפון. את זה תשאיר לי, היא אמרה. יש לזה סיכוי, שאלתי. זה הולך להצליח, אמרה תרצה.

תרצה הייתה חברה מהחיים. חברה שאתה לא זוכר ממתי אתה מכיר אותה. אולי היינו בשבת יחד באותו מקום, אולי נתקענו יחד בתחנת אוטובוס, אולי נפגשנו במסלול ברמת הגולן, או בגליל או בנגב. אולי בכלל היינו יחד במחנה בני עקיבא בגלגול קודם, או בסמינריון הדרכה, או באוהל מחאה נגד ההתנתקות. לא חשוב. חברה מהחיים וזהו. וכל כמה חודשים תרצה, שהייתה שלוש שנים מעליי, הייתה מתקשרת אליי ומנסה לשדך לי מישהי כזו או מישהי אחרת. אִתה אתה חייב לצאת, ביני, חייב. ככה היא הייתה אומרת. וגם נוזפת בי שאני לא באמת רוצה להתחתן, אחרת הייתי מקשיב לה. אבל אולי אני באמת לא רוצה להתחתן, תרצה. אמרתי לה פעם. תרצה שתקה. אני לא מאמינה לך, היא אמרה לי והוסיפה, לאחרים אולי כן, אבל אתה לא. אתה מת להתחתן, ביני, אתה נועדת לזה.

ומה אִתך, תרצה. שאלתי אותה פעם. מה אִתי, היא שאלה בחזרה. למה את לא מתחתנת, שאלתי. תרצה צחקה ואז הִרצינה. זה היה כשהייתי חייל ושמרתי בבסיס ליד היישוב של תרצה וכתבתי לה בפלאפון שאם היא לא מגיעה לבקר אותי לפחות פעם אחת, אז היא לא חברת אמת. תרצה כתבה לי, תירגע, ובאה למחרת עם שקית מלאה ממתקים וקופסת עוגיות עליה הדביקה פתק בו כתבה: "לחייל האמיץ מחבֵרת האמת". נו, שאלתי אותה אז שוב. מה נו, היא אמרה. מה אִתך, שאלתי. אני מחכה שתמצא לי מישהו, היא אמרה לי. גיחכתי. תרצה לא גיחכה.

תרצה התאבדה חצי שנה אחרי שאסתר ואני התחתנו. לא ידענו שהיא הייתה בדיכאון. לא ידענו שהיא סבלה כל כך. מה בכלל אנשים יודעים אחד על השני. כל כך מעט. תרצה שיווקה אותי לאסתר וניסתה לשדך לי כל כך הרבה פעמים בלי להכיר אותי באמת, אני צחקתי אִתה ועליה והקשבתי לה בלי להכיר אותה באמת, ובבית עלמין מסוּנוור מרוב שמש, מצפון לירושלים, עמדו חברים וחברות של תרצה עם בני משפחתה והניחו אבנים על תלולית העפר הטרייה בלי לדעת מה בכלל אפשר להגיד באמת.

אבל לפני שהתאבדה, הייתה חיה מאוד וכשהייתה חיה מאוד, היה קשה לסרב לה. אז ערב אחד חיכיתי בתחנה קפואה בשכונת עין כרם בירושלים. אמרו בחדשות שיירד גשם, אבל לא ירד גשם וכשלא יורד גשם, הרי קר יותר ותכף החורף יתקרב לקצה שלו וכל הירוק והפורח והיפה יתחיל לצאת. קפצתי קצת במקום כדי להתחמם והבטתי על בתיהָ הישנים של עין כרם. על הכביש הלך חתול ומדי פעם עברה לידו מכונית. החתול היה אדיש למכוניות. התיישבתי רגע על גדר אבנים נמוכה, דחפתי ידיים לכיסים, ופתאום באה אסתר.

המשך הפרק בספר המלא