לא סופי.

פרק 1

הגילוי

לילה. אני שוכבת במיטה אחרי זיון. יש רגע נעים כזה אחרי זיונים כשהגופים נפרדים וכל אחד לבד עם עצמו. אני שוכבת על הגב וממששת את הציצי שלי. אני לא במיוחד אוהבת אותו, אבל עכשיו הוא מרגיש לי נטוש אז אני מלטפת אותו, כדי שלא ירגיש לבד. כאילו אני מלטפת חתול שמכניס לי את הראש לתוך היד. ואז אני מרגישה משהו. לא זרם. לא ריגוש. גוש. מה זאת בכלל המילה הזאת, "גוש". מגלגלת על הלשון כל מיני גושים שאני מכירה. גוש עציון. גוש קטיף. גוש אמונים. ואז מגיעה לגוש חוסם וגוש חלקה. גוש בגרון. עוצרת את עצמי. זה בכלל לא גוש, זה מרגיש יותר כמו גולה קטנה. מונחת בתוך גומחה בחלק התחתון הימני של השד. מעכשיו זה כבר לא ציצי, זה שד. וזאת גם לא גולה, זה גוש. גוש בשד.

בעשר בבוקר אני כבר עומדת מול דלת פלדלת לבנה וקוראת את השלט שמתנוסס מעליה: "המכון להדמיית השד". היא נראית לי כבדה. כיאה לדלת שאמורה לחסום את הקרינה שפולטים המכשירים האלה. מה הם מדמים בכלל? אבל כשאני לוחצת על הידית, היא קלה ונפתחת בתנופה מפתיעה. אני נדחפת פנימה מהר משתכננתי והדלת נטרקת ברעש מאחורי.

לוקחת מספר מהמכונה בכניסה ומתיישבת על אחד מכיסאות הפלסטיק האפורים. מנסה לדמיין מה יקרה אם הגוש שהרגשתי אתמול בלילה יתברר כסרטני, אבל גם איך איראה בחצאית עור שחורה צמודה כמו של האישה שחולפת על פני. היא מוטרדת. בחולצה לבנה צמודה בעלת מחשוף וי עמוק ובחצאית שמתחככת לה בירכיים, היא חוצה את החדר הלוך ושוב, מדברת בטלפון דרך אוזנייה אלחוטית. השיער הבלונדיני הארוך שלה מיטלטל מצד לצד. היא מדברת בקול רם. האוזניות הלבנות שלה נהפכות לאוזני ארנב. הן מזדקפות ורוטטות לפי קצב הדיבור שלה. אני לא כאן. אני צריכה להיות שם. אני מאחרת. אין לי זמן.

מה זה אומר עליה שככה היא לבושה. שככה היא מגיעה לכאן. למכון להדמיית השד. ומה זה אומר עלי. תקועה כבר שנים בתוך ג'ינס וטישרט דהויה של להקה שכבר לא בחיים, ומעליה ז'קט שחור מחויט, מתעקשת על מראה הטינאייג'רית שהתבגרה אבל עם טוויסט, כאילו זה מה שיציל אותי מהזדקנות, או ממחלה קשה. אני מסתכלת על שאר הנשים המחכות. לפני, בגבה אלי, יושבת אישה קירחת לגמרי. היא לובשת חולצת משי ירוקה ולא נראית ממהרת. היא כבר כאן. יש לה זמן. יושבת זקופה ושלווה וקוראת ספר שהביאה איתה כמי שמורגלת בהמתנות מהסוג הזה. אני מתמקדת בגולגולת החלקה שלה. על האוזניים תלויים לה שני חישוקי כסף גדולים שבכל אחד מהם מושחלים כמה חרוזים ירוקים. אני אוהבת את העגילים האלה ומנסה לנחש אם היא יפה גם מלפנים.

"B665 לחדר מספר 2," קול נשי רובוטי נשפך לתוך חלל החדר ומקפיץ אותי ממקומי. זה המספר שלי. אני נכנסת לחדר האולטרסאונד. טכנאית אדיבה, שעל התג כתוב שקוראים לה ורד, מבקשת ממני להוריד חולצה וחזייה ולשכב עם הידיים מעבר לראש. החדר חשוך וצונן, רק מסך המחשב המרצד מאיר אותו באור כחול חיוור, חללי. אני מורידה את הז'קט, את הטישרט השחורה של נירוונה עם הסמיילי שמוציא לשון ואת החזייה הלבנה ונשכבת על המיטה הצרה.

ורד מניפה ויברטור פלסטיק אפור משוח בג'ל שקוף. "אז איפה הרגשת את הגוש?" אני שולחת אצבע בוטחת לחלק התחתון של השד הימני. ורד מהנהנת ויוצאת לטיול על השד השמאלי שלי. "את כל כך רזה." היא מעבירה את המכשיר, שאני יודעת שקוראים לו מַתמֵר אבל לא יודעת למה, לאורך השד שלי בקווים ישרים וקצרים, מקו המפגש עם הגוף ועד הפטמה. לפעמים מתעכבת, עולה ויורדת, וממשיכה בדרכה. אני חושבת איך אצא מהחדר הזה בעוד כמה דקות ואמשיך בחיים הרגילים שלי, או איך אקום מהמיטה הזאת לתוך חיים חדשים, ארוזה בתוך פיג'מה כחולה של בית חולים.

ורד ממשיכה לטייל לי על השד. המגע שלה לא בלתי נעים. בסוף היא נאנחת ומכריזה: "הכול בסדר בשד השמאלי." אני נזכרת איך בטיול השנתי של כיתה ז' טיפסנו לפסגה של הר. בכיתה ז' אף פעם לא התעניינתי על איזה הר אני מטפסת. כולם השתרכו מאחור, צחקו ועשו שטויות, ורק אני התנשמתי בכבדות כשהתעקשתי לעמוד בקצב של אורי המדריך, שהלך בראש הטור בצעדים גדולים וקלים. כשסוף־סוף הגענו לפסגה, אורי עצר בלי ששמתי לב והתנגשתי בגב שלו. הרגשתי כאילו פגע בי ברק אבל השמים היו בהירים. אורי פרש ידיים לצדדים ואמר ברצינות: "תראי את כל היופי הזה." אבל אני הסתכלתי רק עליו והנהנתי בחיוך מטופש. התיישבתי על סלע אקראי כדי להסדיר את הנשימה, ואז אורי הצביע עם היד השרירית שלו על פסגת ההר הסמוך ואמר, "מה את מתיישבת, יש לנו עוד הר שלם לטפס."

ורד עוברת לטייל על השד הימני. עולה ויורדת. פתאום היא קופאת, כאילו דרכה על אבן חדה. היא מעווה את הפנים בדאגה. "חכי פה דקה, אני כבר חוזרת," ונעלמת. אני נשארת לבד. שוכבת וחושבת שהנה, זה הרגע שאחר כך נזכרים בו ואומרים, "בדיוק אז הבנתי שהחיים שלי משתנים." רופאה נכנסת מבעד לדלת צדדית. היא נורא יפה. מציגה את עצמה כד"ר בירן. ביד מיומנת היא מעבירה את המתמר על השד הימני בקווים ישרים, למעלה ולמטה, ואז עוצרת ומביטה על הצג בריכוז. "כאן הרגשתי את הגוש," אני אומרת, והיא מהנהנת. "כן, אני רואה את מה שאת מרגישה. את תצטרכי לעשות ממוגרפיה. נתאם לך למחר בבוקר. ועכשיו את יכולה להתלבש." ממוגרפיה, אני מגלגלת על הלשון כשאני קמה מהמיטה. אני רוצה ללבוש את הפיג'מה הכחולה אבל מתביישת לבקש.

* * *

לקראת תשע בערב, כשגולי, התלמיד האחרון שלי, הולך, אני פולטת אנחת רווחה. בדרך כלל אני כל כך אוהבת את השעות האלה של אחר הצהריים שגולשות אל הערב. את התלמידים שלי, שהולכים ובאים. את קרני השמש שמנמיכות מבעד לחלונות הגבוהים ומאירות את הידיים שלהם באור זוהר, את עצמי כשאני מרגישה שאני מועילה למישהו בעולם הזה, שאני נחוצה. אבל היום לא. היום אני חסרת מנוחה. מנסה לסגור את מכסה הפסנתר בעדינות, אבל הוא נטרק לי ברעש צורם. עורמת את חוברות התווים המונחות עליו בערבוביה ומיישרת אותן בדפיקה על המשטח, אבל הן קופצות לי מהידיים ומתפזרות כמו חבילת הדוקים שהייתי משחררת כשהייתי משחקת עם נגה. נגה. אני נזכרת שלא ראיתי אותה היום. אחרי בית ספר הודיעה לי שהיא הולכת לחברה, אבל עברו כל כך הרבה שעות מאז.

אני מתקשרת אליה, אבל היא לא עונה. אני מסמסת לה, "מה קורה?" רואה שהיא מחוברת אבל לא מגיבה. זה מעצבן אותי הרבה יותר מביום רגיל. אני עוברת במסדרון ודופקת על דלת החדר שלה למרות שאני יודעת שהיא לא בבית. גוערת בעצמי שרק עכשיו התפניתי לשים לב לזה.

אני מסתכלת על מדבקת ה"אין כניסה" הענקית שמכסה את הדלת. מצמידה את האוזן לפס הלבן ושומעת רק שקט. לוחצת על הידית והדלת נפתחת. החדר חשוך והפוך. אני לוחצת על מתג האור ומצטערת. עכשיו הוא נראה הרבה יותר גרוע. בגדים ומגבות זרוקים על הרצפה. אני חושבת שאני מזהה את הטישרט השחורה עם הלשון האדומה של הרולינג סטונז שהלכה לי לאיבוד מזמן. אני מרימה במהירות את הדברים מהרצפה, כאילו נכנסתי לחדר בשביל לסדר, ומשם עוברת לשולחן הכתיבה. נזכרת איך רק לפני כמה שנים הוא היה מאורגן ומבריק. טושים ועפרונות צבעוניים עמדו כמו חיילים בתוך מכלים כסופים, וקופסת לב שבתוכה מחקים בצורת גלידה ותות וקשת בענן הציגה חיים ורודים. אבל נראה שהחיים האלה חלפו ואת מקומם תפסו ערימה של מחברות תווים מקומטות, דפים מקושקשים, סכין יפנית, מסקרה שחורה וליפ גלוס ורוד.

"יש לך את זה ואין לך כלום, יש לך אותי ואין לך מאום, ברוכה הבאה לגיהינום".

זה מה שכתוב על גלויה שאני מגלה על השולחן בין שני דפים, רגע לפני שאני מתייאשת מהסידורים. ליד הציטוט יש צילום של ארבעה בחורים קירחים, לבושים בחלוקי אמבטיה לבנים, שהפנים שלהם צבועות בלבן. כשאני הופכת אותה, מתברר שמדובר בהזמנה להופעה של להקת White Trash בבארבי, יום שני, 23.9, פתיחת דלתות בשעה 21:00, כלומר בדיוק לפני חצי שעה.

"מצאתי," אני מנופפת בגלויה מול יובל, ששרוע על המיטה שלנו עם אוזנייה באוזן אחת וערימה של דפים על הברכיים. "מה חיפשת?" הוא לא מבין על מה אני מדברת. "חיפשתי תשובה לשאלה לאן הבת שלך הלכה בלי לבקש רשות ולמה היא לא עונה." יובל לא מתעמק בגלויה וגם מסרב להתרגש. אני פותחת את הדלת של הארון הלבן שלי וממוטטת ערימת ג'ינסים, שקורסים על הרצפה. אני מפשפשת בהם ומוצאת את הג'ינס באגי המשופשפים שלי, שרק איתם הייתי הולכת פעם להופעות. "מה את רוצה ממנה? למה את לא סומכת עליה?" יובל לא מרים את המבט מהדף שהוא קורא. "היא הלכה. היא בת חמש־עשרה. היא תחזור." "מה אני רוצה ממנה? נראה לך הגיוני שילדה בת חמש־עשרה תצא להופעה שרק מתחילה בעשר בלילה בלי להודיע? ועוד כשמחר יש לימודים? היא יודעת שאני לא מרשה. ובכלל, נראה לך הגיוני שילדה בת חמש־עשרה תסתובב לבד במועדון עם כל האלכוהול והסיגריות והסמים? נראה לך הגיוני?" יובל מוציא את האוזנייה מהאוזן ומביט בי. אני רואה על הפרצוף שלו שהוא בהלם מהתגובה שלי. "נראה לך הגיוני שאישה בת ארבעים תצרח כמו משוגעת ותקפץ כמו תיש בתוך מכנסיים שנראים עליה כמו שק תפוחי אדמה?"

אני לא עונה. למה זה כל כך מעצבן אותי? אני מפתיעה גם את עצמי. מוציאה מהארון טישרט ישנה גדולה עם איור של דיוויד בואי, לובשת אותה ומעליה מעיל דמוי עור שחור של טייסים. אני מסתכלת על עצמי במראה. שיער ג'ינג'י ארוך וגלי, עור חיוור מנוקד בנמשים שכולם חושבים שהם מקסימים אבל אני לא סובלת. החולצה תלויה עלי, הג'ינס נופלים ממני ואני נראית יותר כחושה מהרגיל והרבה יותר פתטית. אבל הגוש הסודי והבלתי נראה שמסתתר לי בתוך הציצי הימני מוחבא היטב.

אני מתיישבת על המיטה עם הנעליים ביד. "לאן את הולכת בתלבושת המגוחכת הזאת? את נראית כמו קריקטורה של ילדה בת חמש־עשרה." "לבארבי." אני שורכת את הנעליים השחורות הגבוהות. יובל מזדקף לישיבה, "לבארבי?" "כן, לבארבי." אני ממשיכה עם השרוכים. המון שרוכים. "עשרים שנה שאת לא מסכימה לדרוך שם ופתאום היום בא לך ללכת לבארבי?" הוא לא מסתיר את התימהון המהול בבהלה שבקולו. "זה לא שפתאום בא לי. הכי לא בא לי. אבל אני הולכת לחפש את הבת שלי," אני אומרת בנחישות, מנסה לשכנע גם את עצמי. "נראה לי שקצת השתגעת," יובל מנסח את הסיטואציה בזהירות, "את רוצה שאבוא איתך?" "לא, זה השיגעון שלי, אני אטפל בו לבד." אני מסיימת עם הנעליים ונעמדת. "אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת," הוא נאנח וחוזר להישען על הכרית. אולי באמת השתגעתי, אני חושבת כשאני יוצאת מהבניין ודמות של ראפרית לא מזוהה מהבהבת אלי מהמראה בלובי.

* * *

כשאני נכנסת לבארבי ההופעה כבר בעיצומה. ארבעת הבחורים מהגלויה קופצים על הבמה, בלי שיער, עם חלוקי אמבטיה לבנים ופנים צבועות בלבן, קצת כמו ליצנים רק בלי האף האדום והשפתיים המחייכות.

אני חוצה את השביל הצר המפריד בין הבר לבין עמדת התאורה ומפלסת את דרכי אל הקומה השנייה. חם נורא. אני מורידה את המעיל ונשארת עם הטישרט של דיוויד בואי. מה לנו ולהם, אני אומרת לאליל נעורי שנותר רק איור על חולצה וסורקת את הקהל במיומנות של קצינת מז"פ.

"רק המוות, רק המוות יציל אותך," הקהל מתחתי שר עם הלהקה ומרים ידיים. העיניים שלי עוברות שורה־שורה, מההתחלה עד הסוף, מסתכלות על הקהל מסתכל על הבמה, צועק את המילים מתוך כוונה גדולה: "אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות לבינתיים."

נגה לא פה, אני מסיימת את הסריקה מאוכזבת ופונה לרדת בחזרה לאולם. מחשבה חדשה ממלאת אותי תקווה מהולה באימה. אני יורדת עוד חצי קומה, לחדרי השירותים. ריח רע ומוכר של שתן וליזול וזיעה מקבל את פני. רוב הדלתות פתוחות ורק אחת נעולה. אני מצמידה אליה את האוזן בדיוק איפה שמישהו כתב בטוש אדום "אמא שלך זונה" ומקשיבה. הקולות מגיעים אלי מוגברים כמו בתיבת תהודה ונשמעים כמו מנגינה ישנה, מוכרת.

קולות של דחיפות, מישהו נחבט בקירות, התנשפויות. אני שומעת אבזמים נפתחים, מכנסיים מופשלים, שומעת גוף מתחכך בגוף, מטבע נופל ומתגלגל על הרצפה, קול נשי לוחש, "כן, כן, כן," מצמידה יותר חזק את האוזן לדלת כדי להבין אם הוא נשמע לי מוכר, צעקה קטועה נשמעת, וראש שנחבט בקיר הדק, ואולי זה ישבן, ואז אנחה ארוכה, ושקט.

הדופק שלי מאיץ, למרות שעברו כל כך הרבה שנים. אני קופצת אחורה בבהלה, יודעת שבעוד רגע הם יצאו מהתא אחד אחרי השני עם שיער סתור ופנים רציניות, היא תחליק את השמלה בידיים והוא יכניס את החולצה למכנסיים. ממהרת להתרחק משם, עולה במדרגות שתיים־שתיים לרחבה העמוסה צעירים שעיניהם נשואות לבמה. מתמקמת בין שני בחורים גבוהים ומצמצמת עיניים כמו ילדה שרוצה אבל מפחדת ממה שהיא הולכת לראות. מעיפה מבט אל המדרגות. הם בדיוק עולים. יד ביד. מתאמצים להסתיר את החיוך אבל לא מצליחים. זאת לא היא. עכשיו מגיע תורי לשחרר אנחה ולהתעצבן על עצמי. זאת לא נגה. ברור שזאת לא היא. מה חשבתי לעצמי? היא עוד כל כך צעירה. והיא לא אני. ומה שקרה לי לא יקרה לה. ולמה אני לא מסוגלת לסמוך עליה כמו שיובל סומך עליה.

הזוג מהשירותים נעלם לי, אני מפלסת את דרכי לקדמת הבמה, בוחנת את הצעירים והצעירות שאני חולפת על פניהם. "סליחה, סליחה, סליחה," אני ממלמלת בעודי משתחלת ביניהם, נזכרת באסרטיביות, בהתרגשות המהולה באי־נעימות שבעזרתן התקדמתי בכל הופעה עד השורה הראשונה. ככל שאני מתקרבת לבמה יש יותר ויותר ילדות כמו נגה. הן מושיטות את ידיהן קדימה ולמעלה, עיניהן נעוצות בטלפון הנייד, שדרכו הן מצלמות וצופות בהופעה. מתעקשות, למרות שהן בהופעה חיה, להעביר אותה דרך מסך. כשאני מגיעה לשורה השנייה הצפיפות כבר חמה, מלחיצה. אבל יש בה גם משהו נעים. אני ממשיכה לסרוק את הקהל, אבל העיניים שלי מתמגנטות לבמה. הסולן, שכבר פשט בינתיים את החלוק ונשאר רק בתחתוני בוקסר שחורים, עומד עכשיו ממש מולי. כל הילדות שסביבי צורחות את המילים. אני מסתכלת עליהן, ואז עליו, ופתאום נדמה לי שהוא מסתכל עלי בחזרה כשהוא שר: "ילדות רעות עושות לי טוב בלב." המוזיקה זרה לי. צורמת. אבל הגוף שלי מתחיל לזוז מצד לצד. הסולן ממשיך להסתכל עלי ואני מחייכת אליו ושרה עם כולם: "תהיה טוב אלי, תהיה טוב אולי."

כשההופעה מסתיימת והאור נדלק על הרחבה, אני מרגישה אותה. את הצמרמורת הזאת שהיתה עוברת לי בכל הגוף בסוף הופעה טובה. איך הרגשתי פיזית את המילים והמוזיקה נכנסות לי דרך האוזניים לתוך הלב ומגיעות עד הרגליים. האור מנער אותי. נגה. איפה היא? איך יכולתי להיות כל כך מרוכזת בעצמי? אני מוציאה את הנייד מהכיס של הג'ינס. עדיין אין תגובה להודעה "איפה את???" ששלחתי לה כשנכנסתי. גם יובל לא כתב לי כלום. פועלי הבמה מתחילים לפרק את הציוד.

אני מתחילה ללכת לעבר היציאה, אבל פתאום יש לי רעיון אחרון. אני פונה לכיוון ההפוך. לצד ימין של הבמה. חוצה באסרטיביות את הגדר שמפרידה בין האולם לבין אחורי הקלעים. אף אחד לא עוצר אותי, אז אני ממשיכה ופותחת בתנופה את הדלת של חדר האמנים. עשן סמיך של גראס אופף את החלל הדחוס גם ככה. אני מסתכלת מסביב. ארבעה בחורים בחלוקים לבנים וסביבם אנשים בשחור. אני מתמקדת בבחורות. הן צעירות ונלהבות כמו שרק בנות עשרה יכולות להיות. אבל אף אחת מהן היא לא נגה. אני רוצה לצאת משם, אבל העיניים שלי שוב נמשכות לסולן. הוא עומד לבד, קצת מרוחק. לא משתתף בשיחה של "איזה מהמם היה" ו"איזה אנרגיות מטורפות" ו"קצת זייפתי בפתיחה של השיר השלישי אבל לא נורא." אני נצמדת לקיר פנוי ובוחנת אותו. בחורה מהצוות מסתובבת עם חבילת מגבונים. הוא לוקח ממנה כמה ומתחיל לנקות לעצמו את הפנים. לאט־לאט הוא מתגלה. ראש קירח, מגולח. זיפי זקן שהוסתרו היטב. פנים מוארכות, סנטר שקוע. עיניים צרות שמשוות לו מראה קצת סיני ושפתיים גדולות ובשרניות מתחת לאף קטן סולד.

אני מתמקדת בשפתיים. הן אדומות מאוד ואני תוהה אם יש עליהן אודם, אבל הוא מנגב גם אותן והצבע שלהן לא נמחק. הוא נושך את צד ימין של השפה התחתונה בתנועה שמעבירה לי צמרמורת בכל הגוף מרוב שהיא מוכרת לי. אני מכירה אותו. אבל זה לא יכול להיות. אני מכירה אותו. איך לא ראיתי את זה קודם. מטומטמת.

* * *

נערה בג'ינס שחור וגופייה לבנה ניגשת אליו בהיסוס. מחפשת רווח בין המילים שנזרקות לחלל האוויר, נשענת בכל פעם על רגל אחרת, פותחת את הפה וסוגרת. בסוף היא אוזרת אומץ ובשנייה של שתיקה היא אומרת, "היית כל כך וואו!" והעיניים שלה בורקות, או שאולי מתמלאות בדמעות מגודל המעמד והמאמץ. הוא מהנהן לעברה במבוכה שלא מאפיינת את כוכב הרוק שהוא רוצה להיות. עוד אנשים זורמים לתוך החדר החנוק ואיתם עוד חיבוקים ועוד טפיחות על השכם. אבל נגה לא ביניהם. אני עומדת שם, צמודה לקיר, סופגת את המראות המוכרים, יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת.

פתאום הוא מבחין בי, כאילו נתפסתי לו בעדשה. הוא קושר את החלוק הלבן סביב גופו החשוף כמו מתאגרף בסוף קרב ומתקרב אלי, קצת יותר מדי. הפנים שלו, עם השפתיים הגדולות האדומות, ממש קרובות לשלי עכשיו. "אז איך הייתי?" הוא שואל ברצינות, ואני שומעת את הנשימה שלו עולה ויורדת בחזה. "לא רע," אני מחייכת, "אבל קצת פחות טוב מפעם שעברה." "לא נראה לי שראית אותי פעם," הוא צוחק. "ראיתי, זה היה מזמן, אבל אולי זה לא היית אתה."

"אז מה את עושה פה?" הוא שואל בסקרנות אמיתית. "מעלה את הגיל הממוצע?" אני מפתיעה את עצמי בשנינות. "גם," הוא אומר ברצינות, "אבל התכוונתי איך נכנסת לחדר אמנים, אנחנו מכירים?" "לא. לא יודעת. לא חושבת. אולי." למה אני לא מסוגלת להיות ברורה.

"אז אני צודק, אף פעם לא היית בהופעה שלנו." הוא מביט בי בעיניים ירוקות־אפורות כמו אגם שקפא. אני מרגישה זרמים חשמליים עוברים לי בגוף בעוצמה אבל לא זזה. מנסה להטביע אותם בתוך הזיכרון שלי. כל כך הרבה שנים לא הרגשתי זרמים כאלה. מי יודע מתי ארגיש אותם שוב. אם בכלל. "אז איך בכל זאת הגעת לכאן?" הוא מתעקש, ואני מגמגמת, "סיפור ארוך." "אני יוני, דרך אגב," הוא מושיט לי יד דקה וחלקה. "בדרך כלל מי שבא להופעות שלנו יודע איך קוראים לי, אבל נראה לי שאת לא." "נעים מאוד, אני דניאלה," אני מרימה את היד ללחיצה אבל קופאת באמצע הדרך. מרגישה כמו באחד מכנסי הביוטכנולוגיה שיובל סוחב אותי אליהם בחו"ל, שם אני אשתו־של, תמיד מתלבטת אם להציג את עצמי רק עם שם המשפחה של יובל או גם עם שם המשפחה שלי מהבית. יוני לא מבחין בהיסוס שלי ותופס לי את היד. "נעים מאוד להכיר אותך, דניאלה," הוא מחייך, משועשע כאילו הוא מדריך טיולים בגדנ"ע. "נעים מאוד," אני ממלמלת.

נערה עם שיער כחול ניגשת אלינו. "סליחה, אפשר תמונה?" "כן, בטח," הוא מתנתק לי מהיד. אני זזה הצדה, אבל הוא מושך אותי אליו בחזרה, "בואי, תצטלמי איתנו, תהיה לך מזכרת." מסדר את החלוק ונעמד בין שתינו. אני מרגישה את חום הגוף שלו, סמיך וצמיגי. זורם לתוכי בטבעיות ומעביר בי אוושות קטנות של התרגשות. כשהקליק מסתיים, האדוות מתנפצות על קירות החדר הצהובים והשחפים צורחים לי בתוך הראש. הקסם מתפוגג. ההתרגשות שאחזה בי מפנה את מקומה לבהלה. מה אני עושה פה בכלל. ולמה הצטלמתי. מי יודע מה יעלה בגורלו של הרגע הזה, שתכף ירחף לו בתוך אלפי עננים של בחורות צעירות שנגה אולי מכירה.

המשך הפרק בספר המלא