משאבי אנוש

1.
סכין בין השיניים

בעידן שבו המידה הטובה היא העושר, חייב אדם מתוקן שיהיה לו חזון פיננסי, ובּרֶנֶר היה ערוך עם הסכום המושלם: שלוש מאות שישים ושבעה מיליון דולר. הוא שכב במיטה הסתורה והתרפק שוב על הצלחתו העתידית, הבלתי נמנעת. המִספר פעם בפיו, חם ומלוח. לשונו עברה בעדינות על חמוקי ספרוֹת המיליונים, הוסיפה בליטוף שובב את הקו האופקי לשבע, ואז החליקה בתנועה מעגלית ומענגת על האפסים, עוד ועוד אפסים יקרי ערך, אשר אם רק אחד מהם ייעדר תהפוך תהילתו לתבוסה משפילה. הספרות הרכות התקערו בציפייה לקראת מגעו, כל אחת בתורה, ואז נענו לו ברטט נלהב. הן שלחו את חומן המיטיב במעלה מערכת העצבים שלו והעניקו חיים מחודשים לאיבריו המותשים. את סימן הדולר הנחשי הותיר לסוף, מושך את הרגע עד לגבול הנסבל ואז משפד את בשרו המתמסר בשתי תנועות אנכיות נחרצות. אחת. שתיים.

הסכום שלו — בן דמותו ובה בעת מושא תשוקתו — גדול מספיק כדי לזכות בכותרות אבל לא מופרז עד כדי חוסר אמינות, נראה טוב באותיות גדולות ועבות בעמוד השער של המוסף הכלכלי, מעל לתמונת השקת גביעי השמפניה. השבעה מיליון מבהירים למביני עניין שברנר לא נעתר בקלות — התאגיד הרוכש זרק הצעות שנדחו בבוז, ברנר פרש בעלבון מעושה מהמשא ומתן ולבסוף חזר עם מחווה אחרונה: אתם יודעים מה, נוריד שלושה מיליון, אני לוקח על עצמי לאשר את זה בצד שלנו אם אתם מסכימים לחתום ולצאת עוד היום למסע המשותף. להרבות טוב בעולם חשוב יותר מעוד כמה דולרים לכאן או לשם. בשנים הראשונות היו לו מספרים תמימים, עגולים מדי, לוקים בתאווה בלתי מרוסנת או בענווה שלא הולמת יזם הייטק, אבל זה שנתיים הוא הולך לישון עם שלוש מאות שישים ושבעה מיליון דולר.

מאוורר המחשב הנייד הפתוח לצידו במיטה זמזם ברכּוּת שיר ערש אבל לא הצליח לסלק את ההתעבות הרעה של האוויר. בילדותו התקיימו עונות שנה ואת ראשית אוקטובר ציינו נחליאלים, חולצות חג מגוהצות, אתרוגים ולולבים מצוירים על בריסטול בטושים צבעוניים. הבלים נדושים. חייו נבלעו מזמן בתוך רבעונים סדורים ואכזריים, עמודות של תכנון מול ביצוע בגיליונות אֶקסֶל, שורות תחתונות נחרצות.

על המסך נפרשה טיוטת הדו"ח הכספי של הרבעון השלישי וסתיו חשבונאי משל בו: להקות זרזירי הפסדים הקדירו את השמיים, שלכת של הוצאות שיווק ומו"פ נפלה על ראשו ורגליו התבוססו בתזרים מזומנים מעופש. שני מיליון ושלושת מאות אלף דולר נשטפו אל פתחי הניקוז כמו עסיס כהה של פירות פיקוס בגשם והוא הסיט בבושה את מבטו מהספרות האדומות הלעגניות. הכנסות החברה היו זעומות, ובעוד שבעה חודשים יאזל הכסף בחשבון הבנק. מתוך עינוי הנפש ערך בראשו את התירוצים המרוטים שפרש בפני המשקיעים מדי שלושה חודשים בשינויי ניסוח קלים: "ברבעון הנוכחי המשכנו בביסוס היתרון הטכנולוגי ובטיפוח מנועי צמיחה אשר ללא ספק יניבו פרי כבר ברבעון הבא. השוק ממשיך להגיב בחיוב למוצר פורץ הדרך שלנו וזה הזמן ללחוץ על הדוושה ולנצל את המומנטום. הצוות כולו נרגש מההזדמנות שעומדת לפנינו לממש את החזון החברתי של החברה ולהרבות טוב בעולם."

נותר שבוע עד לישיבת הדירקטוריון מטילת האימה, ניסה לעודד את עצמו, ונס עדיין אפשרי.

ברנר זקף את ברכיו ומתח מעל לראשו את שמיכת הצמר המשובצת. מהאריג עלה ריח פרחים מאובק שנקשר בדעתו לדור אבוד של אנשים מבוגרים אבל לא לגמרי זקנים, כאלה שהחמיצו את המהפכה הטכנולוגית, וכך איבד ניסיון החיים שלהם את ערכו. הם מתהלכים כמהגרים באומת הסטארט־אפ, יורקים מפיהם בהגייה נלעגת "אלגוריתם" ו"אפליקציה" מבלי להבין דבר, ולפניהם נפרשים עוד עשורים ארוכים בחסות תוחלת החיים ההולכת ומתארכת. ולמען האמת, הודה בפני עצמו, לא בדיוק דור אלא ניחוחה של אישה דברנית אחת שכל ניסיון התערות שלה מסתיים באסון: הודעה מביכה, כתובה כולה באותיות גדולות, רצופה סימני קריאה; סרטון מחריש אוזניים מתפרץ פתאום מרמקול הטלפון עקב תנועת אצבע פזיזה; זעקות שבר בעקבות התקנה לא מכוונת של אפליקציית פורנו.

אמא שלו ביקרה בדירה לראשונה לפני שנה.

מבטה עבר אז בשתיקה על הסלון התל אביבי, מונֶה עדויות למה שכבר ידע ליבה: הבן שלה — גאון ההייטק בן השלושים ושבע שנכלל ברשימת עשרת המבטיחים בתחום הבינה המלאכותית — מוזנח, והבחורה, אם היא בכלל קיימת, לא עושה שום דבר בעניין. רגליו תופפו בעצבנות והוא נהם תשובות חד־הברתיות, היחידות שהקדיש לה מזה עשורים. "הוא שירת בשמונה מאתיים ועכשיו אנחנו צריכים להיות הורים שמונה מאתיים," התלוננה פעם תִרְצָה ברנר בפני רפי, כשעמלה ללקט אותות מוצפנים.

"תשחררי כבר," גער בה בעלה בקול קשה, "סעי הלאה."

"תסתכלי על התמונה הגדולה," ניחמו אותה חברות הילדות בשמחה לאיד. בטח, הילדים שלהן מתקשרים בכל יום. אבל היא ידעה שלעולם לא תוכל להרפות ושאף פעם אין תמונה גדולה, יש רק פרטים שאחרים מתפלשים בהם בעונג בעוד שעליה נגזר לשכשך בשלולית דלוחה של "הכול בסדר" ו"עובדים קשה".

אבל תרצה לא חונכה לומר נואש. "אני בטוחה שתצליחו," ניסתה להתקרב אליו בעדינות. "הרעיון שלך גאוני ממש. ואני לא מתפלאת, הרי גדלת בבית של אשת סִפרות ויזם, כך שאתה, כמו שאומרים, עץ שתול על פלגי מים."

"את יודעת, אמא, לא כל דבר בעולם קשור אלייך," התרתח בנה, זינק מהכורסה והפנה לה את גבו בהפגנתיות. "זאת בדיוק המחלה הגדולה של האנושות," המשיך להצליף בה בעודו מוחה באצבעו אבק ממדף ריק. "כולכם ממציאים שרשרת מופרכת של סיבה ותוצאה בלי שום בסיס עובדתי, רק כדי להחמיא לעצמכם." הוא לחש לעצמו במרירות "אשת ספרות ויזם!"

ראשה נהדף ורק בזכות איפוק הברזל שלה הצליחה להחניק יבבה. היא ידעה היטב שלהיטות היא שגיאה הורית נוראה, ולכן רקחה מחמאה מדודה, בזקה בטוּב טעם מעט משפחתיות והגישה את התבשיל בקול מתון. מה אוכל אותו? אדם חייב מישהו שיהיה בעדו תמיד, ללא הסתייגות וללא תנאי. ובכל זאת לא כעסה.

כמה חודשים קודם לכן התרגשה לצפות בו מהשורות האחוריות בכנס "בדרך אל האקזיט", רוכן אל המיקרופון כשדגל ישראל עצום מאחוריו, סמכותי כמו ראש השב"כ. כמה יפה הסביר שהיזם הטכנולוגי הוא החלוץ בן זמננו. "אחרי הדורות הקודמים שעלו לארץ, ייבשו ביצות, זרעו, קצרו, נלחמו והקימו מדינה, עכשיו הגיע תורנו, היזמים, לשאת את הלפיד." בנה סקר את הקהל במבט איטי ומרוכז, "להקים סטארט־אפ ולעשות את העולם מקום טוב יותר, זאת הציונות בת זמננו, וזה בדיוק החזון שלנו באינְסְטָמָיינְד." היא הרגישה אז שהמילים מכוונות אליה, נובעות מהימים שבהם פיו הקטן לעס את השניצל ובלע עימו את עלילות הגרעין והקיבוץ, המטעים וצינורות ההשקיה, הטרקטור והפדאיון. חוט של זהב נשזר בינם, נישא מעל לראשי הגברים הצעירים שמילאו את האולם, העתקים חיוורים של בנה, שעיניהם יוקדות ציונות פיננסית. היא קינחה את אפה וניסתה לצלם אותו, אבל שדון הטכנולוגיה הזדוני שתמיד מהתל בה החליט לתעד דווקא אותה וגם את הפלאש הדליק, וכך נחרתה בזיכרון המכשיר דמותה המבועתת, מוקפת הילת אור בוהק כמו קדושה נוצרייה שהתחשמלה. "ריגשתָ", בירכו אותו כשירד מהבמה, "מלך", "תותח", והוא החזיר מילים אישיות לכל אחד, באותה שקדנות חמורת סבר שבה נהג לסדר על המדף את הצעצועים, כלי השחמט, החרקים כרותי הרגליים.

רק אליה שכח לגשת.

לשיברון לב היו לתִרְצָה ברנר תרופות בדוקות: ביטול עצמי ומנחות נדיבות. "ברור, ברור," התעשתה והרגיעה אותו, "אני לא מתחילה אפילו להבין מה אתם עושים שם עם הבינה המלאכותית. זה כמו סינית בשבילי." למחרת הניחה מנחת פיוס על הספה שממנה זרח בחוסר טעם מסמא לוח השחמט הצבעוני של השמיכה, מאוד שימושית לעונות המעבר. הוא הרחיק את השמיכה מגופו בשתי אצבעות ונעץ בה מבט מתעב, אבל אימו כבר עסקה בארגון מחדש של מגירת הסכו"ם, הגניבה פנימה קולפן ירקות וכותש שום והחמיצה את תגובתו. אהבתה הוגשה לו תמיד באופן שגוי, לא מותאמת לצרכיו, לא מנומקת היטב. ועכשיו, הוולגריות הזאת של החפצים. איך יסביר שהדירה המוזנחת היא חלק מהתוכנית הגדולה, אורח חייו ההכרחי של אדם שמנסה לברוא עולם חדש. יזמים מצליחים הדגישו תמיד כמה חשוב להתמקד כמו לייזר, והסוד להתמקדות הוא תעדוף, לדעת להגיד בנחרצות "לא" לכל מה שאינו משרת את החזון. מארק צוקרברג קנה שטיח פלומתי לאמבטיה? כמה פומפיות היו לסטיב ג'ובס במגירה כשהקים את אפל? איך היתה נראית גוגל אם ההורים של סרגיי ולארי היו מרעיפים עליהם כלי מיטה? כל הסחת דעת באה על חשבון משהו: ליטוש מאפיין במוצר, תובנה קריטית שמבליחה מנתוני המשתמשים, מענה מדויק לאימייל שבסוף יוביל לאקזיט. התלבטת אם ללבוש סוודר וכבר חלה התרופפות. את המטבח יוכל לסדר אחר כך, כשהאפסים הרכים יאחו את נפשו הפרומה, ואז גם לה לא יהיה על מה להתלונן. הצלחתו והצ'ק שייתן לה יספקו לה נושאי שיחה עם חברותיה לעשורים קדימה.

דופנות האוהל שמעל ראשו של ברנר החדירו מעט אוויר, די כדי להשרות עליו טשטוש נעים. הבל נשימתו נהדף חזרה מריבוע צמר אדום וחימם את פניו. הגיע הרגע הפרטי והיקר שבו יבחר את הסיפור שאותו יחלום. הכללים מחייבים להשתמש בכולם בתכיפות דומה כדי שיישארו ממורקים בזיכרונו. ראשית, מנה בדמיונו את העלילות האהובות שאותן גילף בארבע השנים האחרונות, מסיר אותן בעדינות מהמדף, מלטף לרגע וקורא בשמן. הצילום לעיתון, השקת הספר, מנהל סניף הבנק, החינוך בפריפריה, החבר מהתיכון, הדייט הראשון אחרי האקזיט. כל סיפור לווה בסצנה מייצגת, בקדימון קצר שאותו העביר מול עיניו למשך שניות ספורות לפני שעבר לבא אחריו.

ברנר נדהם כמה הזדקן החבר מהתיכון. במקום שׂער ראשו שנצבע פעם בירוק, כתום וסגול נפרשו מרבדי עור רפוי, עיניו הלגלגניות הפכו עכורות, פניו מכורסמות משנאה עצמית, ידיו הצהבהבות כבר לא מציתות גפרורים שיבערו עד שיחרכו את קצות האצבעות לקול צהלת האימה של הבנות. האיש עוטה חיוך מכוער ומנסה להחיות זיכרונות עבשים מבית הספר, אבל ברנר קוטע אותו בצינה. "אני לא מרגיש שהתיכון תרם משהו להצלחה שלי, וממילא אין לי זמן לנבור בעבר. חייבים להיות ממוקדים כשמנהלים חברה גלובלית בתחום תחרותי כמו שלנו. אז במה בדיוק אני יכול לעזור לך?" הקשיש משפיל את עיניו ומשתעל שיעול לח, ממושך.

ברנר מדלג למסעדה, אל הדייט הראשון אחרי האקזיט, ומבחין שהאישה הצעירה ממוללת את גומיית השיער השחורה הכרוכה על אמת ידה השמאלית. מבוכתה צובטת את ליבו. "הרצתי חיפוש על השם שלך ממש לפני שיצאתי וכמעט התקשרתי לבטל. כל סיפורי ההתעשרות האלה הפחידו אותי, בטח יבוא מישהו זחוח במרצדס וידבר רק על עצמו ועל ההצלחות שלו."

"אוי, זה כל כך לא אני," הוא צוחק ברוך, ואחרי הפוגה שואל בשקט, "ומה את חושבת עכשיו?" היא מהססת מעט, מסובבת את הגומייה כאילו היא טבעת של שעון צלילה יוקרתי, ואז עולה על פניה בת צחוק נבוכה. "עכשיו אני שמחה שבאתי." מתוך זהירות לא העז לדמיין את דמותה המדויקת, שנותרה עוצרת נשימה באופן מופשט.

העלילות נגזמו כדי להתקבל על דעתו גם בשנתו, כדי לא להקים עליו את הערכאה הפנימית שבה מכהן תובע מחמיר, אורב כל העת להפרזה וליומרה מעוררת לעג ובה הוא תמיד מורשע.

לבסוף הוא בוחר בסיפור האהוב מכולם, שמלווה אותו מאז הקמת החברה. מותר לו להתפנק לקראת הנסיעה.

הצלמת מודדת את האור בפינות החדר ומקמטת אף בחוסר שביעות רצון. היא פותחת את התריסים הכסופים כדי להכניס למשרד את אור הדמדומים הענברי של הרצליה פיתוח. מעט קודם ראה אותה ברנר מחנה אופנוע גדול בקדמת הבניין, ומיד נסוג אל מאחורי השולחן, עושה עצמו עסוק. היא נמוכה ונמרצת, שערה הבהיר ארוך, ושורת עגילים מקיפה את תנוך אוזנה. שחף מקועקע על כתפה, מקורו נושק לכתפיית השמלה.

"אני לא מבינה כלום בהייטק," היא צוחקת, מצלמת תמונת ניסיון ובוחנת אותה בצג המצלמה.

"אפילו את הטלפון אני לא מצליחה להעביר לשעון קיץ. תסביר לי בינתיים מה אתם עושים? אמרו לי במערכת שמכרו אתכם במלא כסף?"

"עזבי, זה משעמם," הוא מנופף בביטול.

"ובכל זאת? אתה תדבר ובינתיים אני אאפר אותך, שתצא אפילו עוד יותר חתיך."

"טוב, את ביקשת, רק אל תתלונני אחר כך," ברנר כובש את הנאתו. היא מושיבה אותו ליד השולחן ומתחילה לפדר את מצחו.

"אז ככה," הוא פותח. "אם חושבים על זה, אחד התחומים האחרונים שטכנולוגיה לא חדרה אליו באופן משמעותי הוא ההבנה של נפש האדם. לפי הערכה שמרנית, אובדן התוצר הישיר הנגרם מכך שאנשים לא מכירים את עצמם מסתכם בחמישה טריליון דולר מדי שנה, וזה עוד לפני שהוספנו לחישוב את הנזק ההיקפי למעגל השני. אבל איך יודעים מה אדם מרגיש ומה מניע אותו כשחלק עצום מחייו נסתר אפילו ממנו עצמו? אדם ממוצע מפיק כשמונת אלפים מילים ביממה, אבל כמעט אף פעם לא מספק תיאור אמין של עולמו הפנימי. הוא חסר יכולת לצלול אל הלא מודע, לפעמים משקר או מצנזר, שיקולים זרים מנחים אותו, הלשון שלו דלה מכדי לתמלל את דקויות הנפש."

"זה כל כך נכון," מתפעלת הצלמת.

"פרויד ואחרים עשו עבודה יפה, אני לא אומר, אבל בסך הכול האירו בפנס על גלגל שיניים אחד בתוך מכונת הצפנה עצומה. השיטות של הפסיכולוגים מתבססות על כל כך מעט דאטה שאי אפשר לייחס להן שום תוקף מדעי, ובטח לא להפעיל אותן ביעילות ובהיקף גדול על מיליוני אנשים. הם מתיימרים לתווך בינך לבין הנפש שלך וגוזרים בדרך קופון שמן, אבל בפועל מוכרים שירות נחות, וגם הוא זמין רק למיעוט פריבילגי של בעלי פנאי וכסף. התוצאה היא ששוק הנפש נשאר הרחק מאחור, ואנשים זרים לעצמם, נידונים לחיים תת־אופטימליים כשמרתפי נפשם האפלים נעולים. למזלנו, אנחנו חיים בעידן היסטורי שבו כמויות הנתונים האדירות ועוצמת המִחשוב פותחות לראשונה צוהר אל המסתורין של מאווייהם הכמוסים של בני האדם, ומאפשרות לחשוף אותם בדיוק מושלם ובעלות אפסית."

גם בפעם האלף מתענג ברנר על הסיפור שלו, המנוסח בקפידה ומהודק בכוח היגיון בלתי ניתן לערעור. הוא מרים את קולו ומיד צונח ללחישה אינטימית, מושך את ההברות במילות מפתח, מהנהן מדי פעם, כמו משתאה על גאונותו שלו.

"אנחנו באינסטָמיינד הבנו שהמפתח לנפש טמון בשילוב שבין מודֶל חכם לדאטה איכותי. הבנו שאדם הוא בעצם פונקציה מתמטית שממירה רגש למילים. את מרגישה משהו ואומרת משהו ולכאורה אין קשר בין הדברים — החוץ מכריז "אני אשתה סודה" בעוד הפְּנים לוחש: "בעצם כל חיי הניע אותי הפחד להיות לבד, ואני לא יכולה לסבול את זה יותר". אנשים אוהבים לחשוב שפונקציית ההמרה שלהם ייחודית וסודית, אבל יש מספר מוגבל של סודות. אין אדם שהוא אי, כולנו מחוברים בקשר סטטיסטי, בכולנו פועמת מכונה פנימית. יש אנשים שהמכונה הפנימית שלהם זהה לזו שלך בתשעים ותשעה נקודה תשעה אחוז, ואנשים אחרים זהים בתשעים ותשעה נקודה חמישה וכך הלאה, בשיעורים הולכים יורדים. החוכמה היא להצליב את המילים של משתמש מסוים עם מאגר גדול של נפשות המתועדות ברזולוציה גבוהה, על עולמן הפנימי ועל המילים שלהן, ולמצוא את ההתאמות הטובות ביותר. מה שחל עליהן יחול בהכרח גם עלייך. בזכות המאגר שהקמנו זכינו להיות הראשונים שפיצחו את פונקציית הנפש, וכך הבאנו לעולם את הפסיכולוגיה החישובית, האפקטיבית והזמינה לכול."

מרוב התלהבות ברנר שואף אבקה, מתעטש ומפריח עננה מהקופסה שבידי הצלמת. שניהם צוחקים. תחושת הפנים המאופרות משרה עליו נינוחות, כאילו הסירה המברשת הרכה את כל המתח שהצטבר לאורך השנים ומחקה את ההבעה היחידה שעטה — ארשת חוּמרה סגפנית.

"האמת שאיבדת אותי עם הדאטה ופונקציית ההמרה, זה כמו סינית בשבילי, אני סתם נהנית לשמוע אותך מדבר. תגיד, כולם אצלכם גאונים כאלה?"

"מה פתאום גאונים," הוא מרים את ידו בהצטנעות, "בסך הכול זיהינו הזדמנות עסקית להפעיל כלים מדעיים מודרניים בשוק הנפש שנשאר מאחור."

"אז מה, אתה טייקון עכשיו? אולי תקנה את העיתון שלנו?" היא רוכנת כדי לתפוס צילום תקריב מגובה הסנטר. באפו עולה ריח מרכך שיער והוא מבחין בשביל הישר על קודקודה, בשערות המתפלגות וחושפות פס קרקפת דק. "בטח מלא בנות רודפות אחריך עכשיו, לא ככה? מה לא? איך יכול להיות?" קווצת שיער סוררת פונה לצד הנגדי, והוא כובש את התרגשותו. כמה היה רוצה להסיט אותה בעדינות למקומה ולהרגיש את ענת מצטמררת תחת מגעו.

"שב עם הפנים לשם," היא מורה לו, "ותסובב את הראש אלי."

היא עדיין לא מרוצה והם משתעשעים בציור דיאגרמות על קיר הזכוכית של החדר, יוצרים רקע חנוני מגניב לתצלום.

"מה כתבת כאן? איזה שטויות," ברנר מצחקק נוכח משוואה מתמטית חסרת פשר עם איקסים וחזקות, לוקח ממנה את הטוש וכותב את הנוסחאות האהובות שעליהן בנה את תהילתו. הוא רוצה שתקתוק המצלמה והפטפוט הקליל לא ייגמרו לעולם, ושם לב שהצלמת בוחנת אותו בגנבה מעל העינית.

"זאת אומרת שאתה יודע בדיוק על מה אני חושבת עכשיו?"

פניה מאדימות מסביב לעיניים אפורות וגדולות.

"בעצם," היא נזכרת, "קראתי אתמול את הכתבה על המכירה שלכם. 'עוד אקזיט ענק' או משהו נדוש כזה. המספרים מתערפלים לי ברגע שזה במיליונים. מה בדיוק היה כתוב שם?"

הוא עושה עצמו שווה נפש על אף שהמילים חקוקות כבר בליבו. "כן, כתבו משהו, סתם הגזמה."

"מקורות בתעשייה לא הופתעו לשמוע על עסקת הענק." ברנר נמשך חזרה אל המציאות ונרעד מתחת לשמיכה למשמע קולו מצטט מהעיתון העתידי. "טוב, נראה לי שנסגור את היום," הכריז בקול רם לחלל החדר הריק. הוא עבר על המיילים האחרונים של הלילה, בראשם דיווח ממחלקת התמיכה על שיבוש בתוכנה שהביא לאבחונם המוטעה של משתמשים כבעלי נטיות אלימות. ברנר קרא את המילים שהכשילו את המודל וגנח כשגילה שוב את המטפורות הארורות:

חשש זעיר זה היה רק יריית הפתיחה

הוא הבין כי עליו לרכז את כל כוח האש בהשגת אהבתה במשך חודשים היה אקדח טעון געגועים

הוא העביר את ההודעה ליותם, סמנכ"ל הפיתוח, והוסיף:

"איך זה קרה? מבקש הסבר מפורט עד מחר. אם הדס לא מצליחה להתגבר על המטפורות אז כנראה היא לא עובדת מספיק קשה וצריך לטפל בזה במיידי. ברור לך שתקלה כזאת בדֶמו השבוע תהיה הסוף שלנו."

מייל אחר הגיע מקרן, אשת משאבי האנוש. בעצם, תיקן, מנהלת חוויית עובד ומצוינות ארגונית.

"אני מזכירה לך כי עדיין לא ישבנו בנושא ערכי החברה. אתה בעצמך הסברת לי שבלי ערכים אנשים לא יזדהו באופן מלא עם החברה ולא ייתנו מעצמם מאתיים אחוז."

אולי טעה כשגייס אותה. הצעירה העדינה והנבוכה שקיבל לעבודה לפני שנה החלה לפתח תובענות מדאיגה. "אני חושב שאת יודעת באיזה דברים חשובים הייתי עסוק לאחרונה," ענה לה בזעף עצוּר. "הייתי רוצה שתתקדמי בלי שאני אהיה צוואר הבקבוק של התהליך. תשלחי בתוך ארבעים ושמונה שעות כמה ערכים כדי שיהיה לנו בסיס לדיון כשאחזור."

אמנם, ברנר היה מהנדס תוכנה, אבל כבר מזמן השלים בצער עם כך שהנדסת אנשים היא מלאכת יומו. בני אדם נפלאים כרעיון מופשט — המין האנושי, היצירה המופלאה של הטבע וכל זה — אבל בתצורת עובדים הם בלתי נסבלים, חסרים את תבונת הציות של נמלים ושל דבורים. בקורות החיים הם התהדרו בהיותם "מנהיגים אנרגטיים ומוכווני מטרה", אבל בפועל תבעו ממנו בלי הרף דרבון, פיוס, השפלה והתרפסות. הם התמחו בהמצאת נסיבות שאינן בשליטתם, הלכו לשיננית או חיכו לטכנאי מקררים דווקא כשצריך ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמם מאתיים אחוז, הציתו בלי הרף מריבות קטנות, האשימו אחרים, התלוננו. קשה היה להאמין שפעם נלחם עם מעסיקים אחרים כדי לגייס אותם, ומיד עם הגעתם עוררו בו מיאוס. נייר הזכוכית של נוכחותם השיר ממנו אבקה דקה.

באשמה, הבחין בספר הפתוח לצד המיטה, "זה הכול אנשים — ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת", שבו ניקר מדי פעם בחוסר חשק. כמה ערך מוסף יש בשינון אנקדוטות אישיות, בלהתחבר מאוד למה שאנשים אומרים, בשאלות הנשאלות ברוך מזויף: איך את, איך אבא, איך הילדים? ככל שתתאמץ אינך נוגע בדבר אמיתי.

בפינת מסך המחשב שצף המידע ממיליוני המאובחנים בתוכנה שלו. בני האדם שבו להיות מקסימים כישויות תוכן — רשומות ארוכות וכנועות בבסיסי נתונים — מתמסרות בעונג לפילוח וסיווג. ממרומים, סקר האלגוריתם את החברה האנושית בעיניים חומלות, וכולם היו יקרים לליבו. בכל אחד מצא ייחוד ועניין. ברנר הגדיל את החלון וכמו תמיד נעתקה נשימתו למראה שורות הקוד השואבות בשקיקה את נשמתו של הזולת ויורקות את תמציתה המכומתת, סיכום מחשבותיה ורגשותיה: מאתיים ארבעים ושבע, שש־עשרה, מאה ושמונה־עשרה, מאה ושישים.

בעצם, חשב, זו תחייתו של ההומניזם, אהבת ביג דאטה הקשובה אל הרטט הרך של אלפי נתוניו של האחר ומזקקת את מהותו בדיוק מפליא, מבינה אותו טוב ממנו עצמו. הרעיון הלהיב אותו מיד, התגבש בדמיונו לפוסט ויראלי עם מאות לייקים ותגובות "וואו, זה כל כך נכון!"

האלגוריתם מכבד את הזולת על כל מורכבותו וסתירותיו הפנימיות, בעוד שהאנושות חותרת להכללות, מצמצמת את האחר לתכונה אחת או שתיים, אם היא בכלל טורחת. אפילו האוהבים באמת מזהים לכל היותר עשרה או עשרים פרמטרים אצל אהובם, בעוד שהתוכנה מגיעה בקלות למאות. אנשי הטכנולוגיה, הוגי ויוצרי התוכנה, הם מקור החמלה העיקרי של ימינו, ציין לעצמו בהנאה.

השעה שתיים וחצי ומאחוריו שני ימי עבודה שנדחסו ליממה אחת. אחר הצהריים בחוף המערבי של ארצות הברית נושק כבר לבוקר בטוקיו, ומשם מגיע מייל שחרית ראשון: "בעיות מתמשכות בהתאמת התוכנה למבנה הנפש היפנית", מצליפה הכותרת. ברנר לוחץ בלאות על מקש המחיקה. השפעתו הממריצה של כדור המודפיניל הרביעי מתפוגגת אבל הוא עבר כבר את המינון היומי המותר. הצורך הפרימיטיבי בשינה חרה לו, אותה השעיה מוזרה של נוכחותו בעולם המניחה לשוטים לשבש דברים בלי מעקב צמוד ובקרת נזקים. הוא יתיר לעצמו ארבע שעות מנוחה לפני שישוב להילחם בחורשי רעתו.

לרגע, בעוצמה, מרגיש ברנר את תל אביב המשתרעת סביבו, חיה כבירה השקועה בדממה עמוקה ומניעה כפותיה מתוך חלום. גם בימים שבהם הכול משובש נותרה ההצלחה ממשית, חמה ומנחמת, כאילו אינה תלויה באירועים כלשהם שיִקדמו לה. ברנר מתחפר בשמיכה וחוזר אל הצלמת.

"תן לי לראות את העיניים היפות שלך," היא מרימה את סנטרו. "יופי, ככה. ותעשה עכשיו פרצוף רציני של מנכ"ל שמתכנן עסקה גורלית."

*המשך הפרק בספר המלא*