החדר הדרומי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החדר הדרומי
מכר
אלפי
עותקים
החדר הדרומי
מכר
אלפי
עותקים

החדר הדרומי

4.4 כוכבים (255 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
6973.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 92
ספר קולי
44
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 280 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 5 דק'
  • קריינות: שירי גדני
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 41 דק'

אדוה בולה

אדוה בולה, סופרת, תסריטאית ויועצת התוכן של מחלקת הדרמה בתאגיד השידור "כאן 11".  
אמנית הבית של משכן האמנים בהרצליה לשנים 2023 -2026. זוכת פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל ANTA היוקרתי לשנת 2018. זוכת קרן "עם הספר" לתרגום על ספרה "בריכה עירונית" שאף היה מועמד לפרס ספיר.  
זוכת קרן רבינוביץ וקרן גשר לפיתוח תסריט על ספרה "דברים שאני יודעת על ר'. 
ספרה "החדר הדרומי ראה אור במרץ 24 בהוצאת "כתר" וזוכר לשבחי הביקורת. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אישה צעירה מתאהבת בגבר נשוי ויולדת את ילדו. היא בטוחה שיבוא יום והוא יבחר בהם על פני משפחתו. בינתיים, בודדה ועייפה, היא חוזרת לבית הוריה, שם אימה משתלטת על חייה ועל בנה. כדי להשתחרר מאחיזתה, היא נענית לחיזוריו של רופא שאיננה אוהבת, ומחפשת נחמה וריגוש אצל גברים מזדמנים.

החדר הדרומי הוא רומן מסעיר המביט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, על גיבורה שחולמת להיות אישה עצמאית וזקופה, המגדלת את בנה על פי דרכה. אבל שוב ושוב נדמה לה שהיא אינה מסוגלת, שאין לה זכות, ושאחרים יודעים טוב ממנה. זהו סיפור על נשיות ואימהּות המתעצבות כנגד כוחות רבי־עוצמה – משפחתיים, לאומיים ומגדריים.

אדוה בולה בוחנת בהומור דק ובחשדנות אמיתות שהונחלו לגיבורה שלה – ולרבים ורבות מאיתנו - על מיניות ואהבה, על תלות ועצמאות ועל חיים ביחד ולבד. ביד חדה ועדינה היא משרטטת את המסע מראשית האהבה ועד סופה, ושואלת מתי ואיך קורה הנס שבו ניתקים הכבלים השקופים הכובלים את הגוף והלב לאדם שאוהבים – נס שלא נופל בעוצמתו מנס ההתאהבות.

פרק ראשון

1

במרוצת השנים הבנתי: במשקפות שדרכן הביטו הוריי על החיים, הם ראו זה את זה בגודל מוגזם. אבי חיכה תמיד לאישורים מאימי, ניפח את דעותיה לממדי ענק ולקח ללב כל מילה שזרקה לעברו, עד כדי כך שהיא עצמה הייתה צועקת עליו: ״אז אמרתי! אז מה? אתה מוזמן לשים עליי פס!״

באופן אחר אבל הרסני לא פחות, אימי תלתה בו את כל תקוותיה להרגיש אהובה. כשהייתה נקלעת לוויכוח עם אחת מחברותיה, דבר שקרה לעיתים תכופות, הייתה רצה ומספרת לו בפרטי פרטים שההיא אמרה לה ככה וזו עלבה בה ככה וציפתה שיחבק אותה ויצדיק אותה ללא סייג, וכשלא עשה את זה הייתה מאשימה אותו שלא הבין שום דבר ממה שסיפרה לו או שהוא מקנא לה, ובכל מקרה חבל שבכלל פתחה את הפה שלה וסיפרה, והלכה לחדר האמבטיה ובכתה.

הם היו רבים מריבות מכוערות מאוד שהתחילו תמיד באותו האופן: אבי האשים את אימי שאין לה שום כבוד אליו ובגלל זה היא מרשה לעצמה להעיר לו כל הזמן הערות עוקצניות. היא מצידה התנהגה כאילו היא לא קשורה בכלל למצב הרוח שלו והתחילה לסדר את המטבח, או למיין את הכביסה, מה שרק גרם לו לאבד את עשתונותיו ולהגיע מהר יותר למה שהיא כינתה 'הקצה'. הקצה היה הרגע שבו עיניו נפערו ופניו האדימו וכולנו פחדנו ממנו. ״בבית שלי!״ הוא צעק, ״מי שמע על דבר כזה? בבית שלי מדברים אליי כאילו אני כלב?״ והתהלך מחדר לחדר והסביר לקהל בלתי נראה כמה חמור העוול שנעשה לו. אם אחת מאיתנו, אחותי או אני, הייתה טועה ועונה לו, מבקשת שיירגע ויפסיק לצעוק, גם היא הייתה נופלת מייד אל תוך סיר עצביו הלוהט, ואוי לאחרת שניסתה לבוא לעזרתה. הוא היה מבשל את כולנו בתוך המרק הרותח הזה יחד. למחרת, או אפילו מקץ כמה שעות, היה חוזר לממדיו הרגילים ואפילו מעט קטן מזה, ומתחנף ראשונה אל אימי, ואחר כך אלינו, מנשק אותנו ומצטער שלעיתים הוא מגזים וממהר להתרגז. אחותי מיהרה לסלוח. אימי ואני, לעומת זאת, היינו מזכירות לו את טעמו של המרק הרותח שלו, מראות את הכוויות בלשון, עוד ימים אחר כך.

כילדה חשבתי שאפילו הרוח, אם תנשוב לכיוון הלא נכון, תביא את אבי אל הקצה, והשתדלתי לא להכעיס אותו, אבל ככל שבגרתי ראיתי בבירור את החוט העדין שאימי טוותה סביבו במילותיה, ובעזרתו משכה אותו אל הקצה.

שנים יעברו עד שאבחין שאותו חוט עדין כרוך גם סביב צווארי.

 

בכל מה שנוגע אלינו, הוריי השתדלו להפגין חזית מאוחדת. אני מתכוונת שכשאבי אסר עלינו לעשות משהו - והוא בהחלט ידע לאסור עלינו - אימי, לא בלי קושי, ניסתה להסביר לנו את פשר ההחלטה ולגבות אותו, ואם התחילה דעתה האמיתית לזלוג מקצות הפה, מייד הייתה מסובבת אלינו את הגב וחותמת: ״מספיק! אל תבקשו ממני אפילו, כי אתן יודעות מה יקרה.״ רק לעיתים נדירות היא העזה להמרות את פיו ולפעול על פי דרכה. פעם אחת כזו נגעה לליבי במיוחד. זה לא היה בנושא שברומו של עולם, אבל היא עמדה לצידי בניגוד לרצונו. למדתי אז ספרות באוניברסיטה וגרתי עם שותפה בשם מאיה שלא רצתה לחלוק איתי דבר. אם הייתי מכניסה יד לצנצנת האגוזים שלה, היא מיהרה להזכיר לי שהאגוזים לא כלולים בשכר הדירה, ושאם מתחשק לי לאכול אגוזים - יש דוכן מצוין בכניסה לשוק.

בערב חג השבועות ביקשתי מאימי לבוא אליהם לארוחת החג, אבל היא גמגמה: ״זה בלתי אפשרי. אבא כבר תכנן לבלות את החג בירושלים.״ שלא כדרכי, אולי בגלל ערב החג או הימים הקשים שעברו עליי בלימודים, אמרתי: ״אימא, בבקשה, אני לא רוצה להיות לבד הערב,״ וזה היה משחרר כמו לומר: אימא, אל תלכי. זה למעשה מה שאמרתי. אבי כעס מאוד. הוא חשב שאני מספיק מבוגרת כדי להתמודד עם הצרות שלי לבד ושאני לא צריכה להרוס להם את התוכניות. הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על הביקור בכותל בחג בגלל שאני לא יכולה לדאוג לעצמי ושאל איך זה שאחותי, שצעירה ממני, תמיד מסתדרת טוב יותר. הוא צדק, אבל עובדה היא שהייתי זקוקה להם מאוד ואיני זוכרת עוד מקרה מלבד זה שהעזתי לומר בקול רם שאני זקוקה להם. פחדתי שהבדידות תאכֵּל אותי, כמו אש, ושאם אישאר לבד אקום למחרת בבוקר אדם אחר. עד כדי כך.

בערב החג אימי דפקה על דלת הדירה שלי. זיהיתי שזו היא על שום הדפיקה הנחרצת. שלוש נקישות חזקות ואחריהן, כמעט ללא שהות, עוד שלוש. היא נכנסה בשמלת טריקו רחבה ממידותיה הקטנות ובידיה שקיות ניילון ובהן קופסאות עם אוכל והחלה לרוקן את תוכנן לסירים ולמחבתות: קציצות כרובית, מרק, ושלוש חתיכות דג מטוגן.

״איך באת?״ שאלתי.

״במונית שירות. זה סידור מצוין.״

״ואבא?״

״תערכי את השולחן. האוכל תכף חם.״

מאיה ביקשה להצטרף לארוחה, וכך אכלנו שלושתנו במטבח הקטן סביב השולחן העגול.

״איפה המשפחה שלך בחג?״ אימי הביטה במאיה, שלבשה מכנסיים קצרצרים אף על פי שהיה עוד קריר בערבים.

״הם גרים רחוק, בצפון. וחוץ מזה, אני מעדיפה לעבוד כל הלילה ולא לאכול את האוכל של אימא שלי.״ היא צחקה.

״מאיה היא מלצרית בפאב האירי ברחוב בן יהודה,״ הסברתי לאימי.

אימי נראתה מזועזעת. ״לא ידעתי שבערב חג הכול פתוח כרגיל.״

״הרבה יותר מהרגיל! לכולם יש עוד סיבה להשתכר.״

קיוויתי שאימי תשאל אם אנחנו הולכות לפעמים יחד לפאב הזה שבו היא עובדת, ומאיה תצטרך לענות שאף פעם לא, אבל היא לא שאלה.

אחרי שמאיה הלכה אכלנו סלט פירות. חלק מהפירות היו בשלים מדי, כמעט רקובים, ויכולתי לדמיין איך אימי התלבטה אם להכניס אותם לסלט ולבסוף החליטה שכן, שעדיף כך מאשר לזרוק. היא לא נפטרה משום דבר. היא שאלה אם מאיה נחמדה כל הזמן או רק כשיש אוכל על השולחן וצחקנו. לא שאלתי שוב איפה אבי היה באותו ערב, או איך קרה שהיא החליטה לבוא לאכול איתי את ארוחת החג במקום לנסוע לירושלים, ובטח לא באיזו מריבה זה היה כרוך ומה עוד צפוי לה כשתחזור הביתה, אבל לפני שהלכה היא בכל זאת השיבה: ״הוא יודע לצעוק, אבל גם לי מותר לפעמים להתעקש כשזה חשוב לי, וירושלים לא תברח לשום מקום.״

הייתי אסירת תודה לה על הערב הזה. הרגשתי שאני סולחת לה בזכותו גם על פעמים אחרות שבהן לא עמדה לצידי.

 

2

מאיה הייתה חוזרת מהפאב לפנות בוקר שיכורה מאוד. שמעתי אותה פותחת את הדלת ומצחקקת, לעיתים בעברית, לעיתים בצרפתית, ולעיתים באנגלית. אל הפאב הזה הגיעו תיירים רבים, שלדבריה היו נדיבים יותר מהישראלים וגם ידעו לשתות יותר טוב. לפעמים היה נופל משהו מידה, המפתח או הארנק, והצחוקים היו מתגברים. פעם שמעתי כוס מתנפצת, וכשקמתי בבוקר עמד על השולחן בקבוק יין ריק והרצפה הייתה מלאה בזכוכיות. עד כדי כך היא הייתה שיכורה.

בלילות האלה מאיה התנהגה כאילו אני לא קיימת. ידעתי שאם לא אמהר להירדם מחדש, תכף איאלץ לשמוע אנחות ויללות מהחדר שלה, אבל מרוב שהתאמצתי לשוב לישון, השינה התרחקה ממני. הביך אותי מאוד לשמוע אותה צועקת בקולי קולות. הרגשתי כאילו בחדר הסמוך מתרחש דבר מכוער שנכפה עליי להיות עדה לו. אני לא יודעת מי הניח בראשי את הלבֵנה הזאת, אני מתכוונת לעניין של הסקס כדבר מכוער, של התחושה שזה אסור. אני חושבת שאשמות בה נשים רבות: אימי, סבתי, סבתא רבתא שלי וכל האימהות שלי מאי אז, ששתלו כל אחת במוחה של בתה את ההתייחסות למין כאל דבר שצריך להתבייש בו. תהיתי איך מאיה ניצלה מהבושה הזאת. האם האימהות שלה לא הניחו לבֵנים כאלה במוחן של בנותיהן? או שהייתה בה העוצמה להתעלם מהן, להרים במו ידיה את הלבנה ולנפץ אותה? בכל אופן, אלה היו לילות ארוכים שחלמתי בהם על דירה משלי. התחשק לי להקיא כשהייתי שומעת אותה צועקת או אותו נאנח את האנחה הגדולה, ולפעמים היו מצטרפים לחגיגה גם החתולים. זה היה נורא. יללות מבחוץ ויללות מבפנים. בבוקר, בדרכי למטבח, הייתי מוצאת את תחתוניה על אדן האמבט או את החזייה שלה על אחד הכיסאות במטבח, ומדמיינת בעל כורחי את המסלול שעשו היא והוא - כל הוא - מדלת הכניסה ועד חדר השינה שלה.

בבקרים שאחרי לילות כאלה הייתי מכניסה את ידי לתוך צנצנת האגוזים שלה ומוציאה מתוכה חופן גדול.

 

גרנו בדירת שני חדרים קטנה ברחוב דיזנגוף, שהייתה שייכת לבמאי תיאטרון מזדקן. מדי שנה באוגוסט הוא היה מגיע, חבוש כובע מצחייה, רטוב מזיעה, מתיישב במטבח ליד השולחן העגול ומקריא באוזנינו את כל סעיפי החוזה, אף על פי שדבר לא השתנה בו מהשנה שעברה ומזו שלפניה. נדמה לי שהוא פשוט נהנה לשמוע את קולו. אחר כך היה מחלק את העטים שהביא איתו והתפאר במלאי העטים שיש לו מכל הצגה שאי פעם ביים. הוא סיפר שבכל פעם שהוא מתחיל חזרות להצגה חדשה הוא קונה לעצמו עט חדש לסמן את ההערות על הטקסט, והוא לעולם לא ישתמש באותו עט כדי לסמן הערות על שני מחזות שונים מחשש למזל רע. כשסיים להקריא פנה אלינו כאילו היינו שחקניות בהצגה שלו ושאל אם יש לנו השגות, וחיכה לניד הראש שלנו כדי להכריז: ״אז קדימה! נחתום! יש לי פה עט מיוחד לכל אחת מכן.״

זו הייתה ההזדמנות שלו להתרברב אילו הפקות ביים באותה השנה. את החוזה הראשון שלי איתו חתמתי עם 'כטוב בעיניכם' ומאיה חתמה תמיד עם 'חשמלית ושמה תשוקה'. בזמן שהיינו ממלאות את הצ'קים הוא היה מטייל בעיניו על התקרה או על הקירות ואומר שבאמת הגיע הזמן לצבוע את המטבח והוא מוכן אפילו לשלם על זה, ומחמיא לדירה ולמבנה שלה — שני חדרים מרוחקים זה מזה, כל אחד בקצה אחר של הדירה, וביניהם שירותים, אמבטיה צרה, ומטבח גדול מספיק שאפשר לשבת בו יחד סביב שולחן עגול ולאכול - כאילו הוא עצמו תכנן אותה ואנחנו בנות מזל שהוא נותן לנו לגור בה. הוא סיפר שהוריו התגוררו בחדר הדרומי והוא ואחיו בחדר הצפוני, ואמנם לא היה סלון, אבל המרפסות הקטנות הצמודות לכל אחד מהחדרים, וכמובן המטבח, שהוא ממש חדר בפני עצמו, היו נוחים מאוד כשרצו לשבת כולם יחד.

באוגוסט ההוא בעל הדירה שאל את מאיה כמה שנים היא כבר בדירה, ואני לכסנתי אליה מבט כי קיוויתי שתאמר משהו על תוכניותיה לעזוב בקרוב. מאיה ענתה ששלוש שנים בחדר הצפוני ושנתיים בדרומי, ובסך הכול חמש.

״הייתה לי פה פעם דיירת שגרה ארבע שנים בחדר הצפוני ועוד ארבע בחדר הדרומי, תארי לך!״

ומאיה אמרה, ״שמעתי עליה.״ והוא המשיך, ״אבל סוף טוב הכול טוב, אני ואשתי אפילו היינו בחתונה שלה.״ ומאיה חייכה, ״אל תדאג, אני לא מתכננת להישאר פה שמונה שנים, אבל אני גם לא מבטיחה שאעשה חתונה כזאת שאוכל להזמין אותך.״ ובעל הדירה, שכבר היה עסוק בלמצוא שגיאות על הצ'קים, אמר, ״העיקר שתהיי שמחה ומאושרת. זה מה שחשוב,״ וביקש כוס מים קרים כי המעבר על הצ'קים גרם לו להזיע. אחר כך ישבנו וחתמנו על יד כל מקום שנדמה היה לו שבגינו עלול הבנק לדחות את הצ'ק.

 

לדירה הייתה מסורת ארוכת שנים שידעתי עליה למן הביקור הראשון שלי בה, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאֵלו שטויות - בעומק הלב וככל שנקף הזמן, התחלתי לחשוש שישנו סדר לדברים ושגם עליי תחול המסורת הזאת ולא אוכל לחמוק ממנה.

החדר שאני גרתי בו, הצפוני, פנה אל הרחוב ונקרא 'החדר של הרווקות', ואילו החדר הדרומי, המואר יותר, כונה 'החדר של הכלות'. איני יודעת אם משום שפנה לכיוון דרום וזכה לשמש ישירה הותקן רק בו מזגן, אבל התוצאה הייתה שעל הרווקה נגזר להתבשל בחום ולחכות בסבלנות עד שתכיר הדיירת הדרומית את בן זוגה ותעזוב את הדירה, כי עובדה היא שכל מי גרה בחדר הדרומי התארסה ועזבה עם החתן המיועד, ורק אז העבירה הרווקה את חפציה מהחדר הצפוני לדרומי, עד שהגיע גם יומה לעזוב עם גבר כלשהו. זה היה המסלול: ראשית תגורי בחדר הצפוני, החשוך יותר, ותזיעי, וכשיגיע יומך תעברי אל החדר הדרומי ותיהני מנשיפות אוויר קריר וממוזג עד שתכירי את בחיר ליבך ומשם הלאה, אל העתיד. הייתה רק דרך אחת לעזוב את הדירה. במשך שנים לא הייתה אפילו שותפה אחת שעזבה את הדירה מהחדר הצפוני. כדי להנציח את מה שיכול היה להיתפס כאגדה, נתלתה על הקיר מעל מכונת הכביסה טבלה: תאריך הכניסה לדירה בטור הימני, תאריך המעבר לחדר הדרומי בטור האמצעי, ובטור השמאלי, מעוטר בלבבות ובקישוטים נוספים, תאריך עזיבת הדירה. כל הדיירות שגרו בדירה הזאת מאי־אז היו רשומות בה, ובכל פעם שהכנסתי בגדים מלוכלכים למכונה נאלצתי להביט בה והייתי מחשבת כמה זמן בממוצע ריצתה כל אחת בחדר הצפוני וכמה בחדר הדרומי, עד שעזבה את הדירה לטובת חיים עם גבר כלשהו. זכרתי היטב כי המעבר לחדר הדרומי אינו סוף המסלול וכי הוא כשלעצמו, אף שהחדר מכונה 'החדר של הכלות', לא יהפוך אותי לכזו, ובכל זאת ציפיתי להתקדמות כלשהי וחיכיתי בקוצר רוח ליום שמאיה תודיע שהיא עוזבת את הדירה. היה כמובן גם הפחד שאהיה האישה שתחבל בשרשרת. שאיתקע למשך שנים בחדר הדרומי, או שאעזוב אותו בבושת פנים רווקה כפי שנכנסתי אליו. כל אלה היו בראשי בכל פעם שדחסתי כביסה אל המכונה או כשתליתי את הבגדים הרטובים על מתקן הייבוש ודיירות העבר טיילו בראשי מכוסות הינומות לבנות. הייתי כביכול משוחררת כי חייתי בדירה משלי, הרחק מבית הוריי, אבל הרגשתי כבולה מאוד למסורת מפוקפקת שהשפיעה עליי.

לעיתים רציתי לעזוב את הדירה רק בגלל זה.

 

ערב אחד, כשחזרתי לדירה, עלה באפי ריח נורא ואיום. התחלתי לרחרח סביב, חשבתי שאולי החתולים עשו את הצרכים שלהם מחוץ לדלת שלנו, זה קרה מדי פעם, אבל גם כשניערתי את שטיח הכניסה לא מצאתי שום צואת חתולים. במשך כמה ימים, בכל פעם שדחפתי את המפתח בחור המנעול, הרגשתי שאני עומדת להקיא, וגם אחרי שנכנסתי וסגרתי מאחוריי את הדלת עדיין נשאר בנחיריי הריח הזה. הוא בא והלך ובכל פעם הפתיע בעוצמתו ובחריפותו. ערב אחד, לפני שמאיה יצאה לפאב, דפקתי על דלת חדר האמבטיה. רציתי לשאול אם גם היא שמה לב לריח הנורא, שמתגבר מיום ליום, ואולי יש לה השערה מנין הוא מגיע. היא עמדה מול המראה עירומה לגמרי. היה לה חזה קטנטן. כמעט אך ורק פטמות, כמו דובדבן מיובש על עוגיית חמאה לא אפויה, ומותניים צרים מאוד שמהם התרחב אגן גדול. היא אהבה את הגוף שלה. זה היה ברור מהאופן שהתלבשה: גופיות צמודות, לעולם לא עם חזייה, וחצאיות צבעוניות, לרוב פרחוניות, שהתנדנדו סביב האגן הגדול שלה.

״את משתמשת בשמפו הזה?״ היא שאלה.

״קניתי אותו אתמול, את יכולה לנסות אם את רוצה. יש לו ריח טוב.״

״אני לא רוצה. את יודעת שהשמפו הזה נוסה על בעלי חיים כדי שיהיה לו ריח טוב?״

לא ידעתי.

״אז תדעי שזאת התעללות איומה, ואני מאוד אשמח אם בבית שלנו לא יהיו כאלה מוצרים.״

היא מרחה קרם סביב הדובדבנים שלה והשחילה רגל אחרי רגל לתוך התחתונים, שהיו קטנים מדי.

רציתי לומר שאני לא חושבת שהשמפו שלי הוא שיעשה את ההבדל, אבל פחדתי שהיא לא תעזור לי לחפש את מקור הריח.

״אם כל אחד פשוט יקנה מה שבא לו בלי לבדוק, אז ארנבים ועכברים ימשיכו לצווח כשיטפטפו להם רעל לעיניים, או יזריקו להם שמפו לגוף, לראות אם הם מתים מזה.״ היא לבשה את הגופייה דרך הרגליים, משכה אותה עד החזה והשחילה את שתי הידיים אל תוך הכתפיות הדקיקות. ״דויד אומר שבצרפת, ובאירופה בכלל, יש הרבה יותר מודעות לעניין הזה מאשר בארץ, ובכל אופן זה לא כל כך קשה לחפש ציור של ארנב על מוצרים כאלה, ואם אין אותו - פשוט לא לקנות.״

דויד היה תייר צרפתי שהיא הכירה בפאב והסתובב כמה שבועות בדירה שלנו במכנסיים קצרים וחזה חשוף. הוא היה גבוה, בעל בלורית בהירה ושופעת שסירק לאחור ופנים עגולות ושזופות. חשבתי שרק אישה כמו מאיה, שאין לה את הלבֵנה הזאת, יכולה לבלות עם גבר כזה. בכל פעם שראיתי אותו דמיינתי איך הם שוכבים בכל מיני תנוחות משונות ושמעתי אותו נאנח את האנחה הגדולה. קיוויתי מאוד שהקשר ביניהם יתהדק ומאיה תכריז שהיא עוזבת את הדירה.

בכל מקרה, הבטחתי שלא אקנה יותר את השמפו הזה, אפילו שמה שעניין אותי בתקופה ההיא היה רק המחיר. שכר הדירה אכל את כספי, והקניות בסופרמרקט תמיד התארכו כי הייתי עסוקה בהשוואת המחירים. חשבתי אז, ועודני חושבת, שלהיות עשיר פירושו לא לעשות לעולם את הפעולה הזאת של ההשוואה. לא קינאתי אז בטלי, שלמדה איתי, על התכשיטים שלה או על הטיסות עם המשפחה בחופשת הסמסטר, ולא על כך שהייתה לה מכונית משלה שאיתה הגיעה ללימודים, כי על כל אלה לא יכולתי אפילו לחלום, אלא רק על כך שכשעמדנו יחד בתור לקפטריה היא בחרה מה לאכול שלא על פי המחיר.

אחרי שרחרחנו את כל הקירות בדירה וּוידאנו שהריח לא מגיע מתוכה, יצאנו אל חדר המדרגות. מאיה אמרה שהריח באמת מכה באף והיא לא יודעת איך היא לא שמה לב אליו קודם. גרנו בקומת הקרקע, ומאיה העלתה את האפשרות שאולי הריח מגיע מאחד הפחים בחוץ, או שמישהו שׂם שקית צואה באחת מתיבות הדואר, שיש סיפורים כאלה, אנשים שנוקמים זה בזה באמצעות חבילות מסריחות בתיבות הדואר. אבל על יד הפחים לא מצאנו דבר ובתיבות הדואר היו רק עלוני פרסומת. מאיה אמרה, ״זה כמו המשחק חם־קר. כשמתרחקים מהדלת הריח נחלש, וכשמתקרבים, בבת אחת, אי אפשר לנשום.״ ואז היא הפנתה את המבט שמאלה, אל גרם המדרגות שהוביל אל המקלט, ואמרה, ״תאמיני לי, אנחנו סתומות,״ והתחילה לרדת למטה. פחדתי לרדת למקלט. פעם בעל הדירה ביקש ממני לבדוק אם שולחן הכתיבה שהוא הניח שם לפני שנים עדיין נמצא או שמישהו כבר סילק אותו, וכשנכנסתי מצאתי אדם ישן על הרצפה. ברחתי משם כאילו אני זו שפלשתי למקום שאינו שלי, ומאז חייתי בתחושה שהוא תמיד שם, או שהוא עלול לבוא, ואף פעם לא התמהמהתי ליד דלת הכניסה לדירה.

כשהיינו ילדות הלכנו מדי חורף עם אימא שלי לקנות גופיות פלנל חמות בחנות שמכרה את כל הדברים שלובשים מתחת לבגדים ועל כן, לדבריה, הם צריכים להיות רק נוחים ולא משנה אם הם יפים. זו הייתה חנות קטנה עמוסה במדפים, ובקצה החנות, על סולם, עמדה הבת של בעלת החנות, נערה צרת מותן וצעקנית שלא הלכה לבית ספר והשליכה אל זרועותיהן של הלקוחות חליפות פיג'מה על פי המידות שאימא שלה הורתה לה. חורף אחד, בדרכנו לשם, הגיח פתאום מאחת הסמטאות גבר שיכור שכיוון אליי אקדח. זה היה מפחיד כל כך. חשבתי שהאקדח הוא אמיתי ובכיתי עד כדי כך שכשהגענו לחנות המוכרת נתנה לי זוג גרביים בחינם ואמרה לאימא שלי שאין מה לעשות, לפעמים דברים מכוערים כאלה קורים. שנים סירבתי ללכת ברחוב הזה. בכל פעם שהלכנו לקנות שם אחותי התלוננה שבגללי צריך לעשות את כל העיקוף רק כדי לא לעבור דרך הסמטה ההיא, ואמרה שאני מטומטמת אם אני נותנת לשיכור מסריח עם אקדח צעצוע להיות לנצח נצחים הבעלים של הרחוב הזה.

 

בלית ברירה התחלתי לרדת בעקבות מאיה. הריח הנורא בלע את כל הריחות האחרים של העובש ושל העזובה, וכבר לא היה לנו ספק שאנחנו בכיוון הנכון. זה היה ריח זר, שתלטן ואלים. מאיה משכה את הגופייה והסתירה איתה את האף ואני נשמתי אל תוך המרפק. אמרתי שאם זה במקלט, אז זאת אחריות של כל הבניין ולא שלנו, ואולי כדאי שנקרא לוועד הבניין, ומאיה אמרה: ״הוועד זאת ההיא שגרה בקומה שלישית, ראית אותה פעם סוחבת שקית? את באמת חושבת שהיא תרד איתך למקלט?״

בכניסה למקלט עמד דלי פלסטיק צהוב מכוסה סמרטוטים, ומזל שעמדתי מאחורי מאיה, כי כשהיא הרימה את הסמרטוטים מעל הדלי היא כמעט התעלפה, ואם לא הייתי תופסת אותה היא עוד הייתה עלולה ליפול במדרגות ולפתוח את הראש. אחר כך רצנו ביחד לקומה השלישית. כשהשכנה פתחה את הדלת לא האמנתי שהדירה הקטנה והמעופשת שאנחנו גרנו בה והדירה הגדולה, המוארת ורחבת הידיים שלה נמצאות באותו בניין. דרך חלון גדול ויפה ראו את הים, ועל השולחן עמדה קערה חגיגית ובה עגבניות שרי ותאנים. קיוויתי שמשהו מהריח הנורא דבק בנו ויעבור גם אליה. היא הבטיחה שתתקשר למדביר שיבוא לפנות את החולדה המתה.

כשירדנו במדרגות בחזרה לדירה שלנו הרגשתי שהחדר הדרומי והצפוני לא שונים זה מזה כפי שחשבתי, כי שניהם אגפים בדירה ישנה שחצי קומה מתחתיה נרקבת כבר כמה ימים חולדה.

המשך הפרק בספר המלא

אדוה בולה

אדוה בולה, סופרת, תסריטאית ויועצת התוכן של מחלקת הדרמה בתאגיד השידור "כאן 11".  
אמנית הבית של משכן האמנים בהרצליה לשנים 2023 -2026. זוכת פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל ANTA היוקרתי לשנת 2018. זוכת קרן "עם הספר" לתרגום על ספרה "בריכה עירונית" שאף היה מועמד לפרס ספיר.  
זוכת קרן רבינוביץ וקרן גשר לפיתוח תסריט על ספרה "דברים שאני יודעת על ר'. 
ספרה "החדר הדרומי ראה אור במרץ 24 בהוצאת "כתר" וזוכר לשבחי הביקורת. 

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

אדוה בולה מתגלה כמספרת מתוחכמת ומעמיקה חן שטרס הארץ 07/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
נוכחות חובה רן בן-נון ביקורת העורך 14/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 280 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 5 דק'
  • קריינות: שירי גדני
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 41 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
255 דירוגים
155 דירוגים
60 דירוגים
26 דירוגים
3 דירוגים
11 דירוגים
26/5/2024

נהדר נהדר נהדר מי זו הסופרת שלא היכרתי עד עכשו? איזה כתיבה וואו לא לוותר על הספר הזה.למי שרוצה לדעת איך כותבים על החיים באמת.אין לי מילים.אושר של ספר.

3
24/3/2025

נהדר ! נהניתי מכל רגע, החל מהסיפור וסגנון הכתיבה של אדוה בולה וכלה בקריינות בגרסת האודיו של שיר גדני.

2
9/7/2024

וואו הספר הזה הפך לי את החיים הוא בא לי בדיוק ברגע הנכון, ברגע של התמודדות של יחסים עם בחור שאת לא יכולה להיות איתו,ואת בכל זאת חושבת עליו. הסיפור מגולל את סיפורה של תמר בחורה בת 25-26 בין עבודות, עדיין לא סגורה על עצמה בעניין לימודים, היא למדה ספרות באונברסיטה והיא עובדת בית קפה למוקד. היא מתאהבת בבחור בבית הקפה שהוא נשוי והיא יודעת שהוא לוקח אותה כמובן מאליו והיא בכל זאת אוהבת אותו. היא מגלה שהיא בהריון ממנו, הוא נוטש אותה וזה מתחיל להסתבך והיא מנסה בסבך הזה להכיר בחור אחר, והיא בכל זאת לא מאוהבת בו. היה שם קטע בסיפור שמאוד התחברתי אליו:''רק המכתבים לארי שידעתי שלעולם לא אשלח,היו לפורקן והרגיעו אותי.הייתי כותבת לפעמים מדי ערב והצלחתי בזכות כך לספר לעצמי את השתלשלות העניינים''(עמ'' 124) מאז שאני בת 25 מאז שהיה לי חבר שנפרד ממני כתבתי לכל אחד נפרדתי ממנו, אני אפילו לא יודעת למה? אולי להרגיע את עצמי, אולי כדי להרגיש שיש מישהו שמקשיב בצד השני,ויש מישהו שאוהב שאני לא לבד, אבל תמיד ידעתי שאני לבד ואני כותבת כדי להשתחרר מרגש שהיה לי. הספר הזה פשוט הפך אותי תודה אדווה בול

2
14/5/2024

במהלך החיים אנחנו בוחרים בחירות, לעיתים מדעת ולפעמים הן באות אינסטינקטיבית מתת הכרתנו. תמר גיבורת הסיפור בוחרת את בחירותיה - היא בוחרת לדבוק באהבתה למרות שאהבה זו חסרת מימוש והיתכנות, היא בוחרת מחדש באדם שיכול להשלים עבורה את כל שחסר וכך עושה, אבל גם יודעת שכשמגיעים היחסים לנקודת האין מוצא היא יכולה לבחור אחרת. זה קורה לכולנו כל הזמן, אנחנו מגיעים לצמתי T ובוחרים לאן לפנות ואז לעיתים מאושרים בבחירתנו ולעיתים מבכים עליה, לרוב אנחנו אפילו לא יודעים לשים את האצבע האם בחרנו נכון. אדוה בולה פשוט מתארת את הבחירות של חיינו נפלא; ספר נוגע ללב, כתוב היטב, משאיר אותך עם מחשבות על חופש בחירה ומימוש הרצון. מומלץ בחום. והנה ציטוט קטן של יופי: "פחדתי שניר יחזור וימצא אותנו יחד, ופחדתי גם מהאפשרות האחרת, שיבלע את שקריי כל החיים כל כך בקלות".

2
4/5/2024

ספר נפלא! לא רציתי שייגמר. סגנון הכתיבה של אדוה בולה כ"כ שובה.. יש כמה משפטים שחרוטים אצלי בראש מרוב שהם יפים" ומהפטמה השנייה זולגות דמעות חלב ". כמה יפה. מומלץ בחום- סיפור מעניין וכתוב היטב.

2
28/11/2024

קריינות מצויינת של שירי גדני. הספר כתוב היטב ומתאר את חיי האהבה של אשה צעירה בצורה עמוקה ורגישה. ממליצה בחום

1
25/11/2024

כן אהבתי מאד את הקריינות ואת הכתיבה

1
19/8/2024

כתיבה קולחת, פיסת חיים מתוארת היטב קריינות נהדרת נהניתי מאד

1
23/6/2024

ספר מעולה. יחסיה של הגיבורה עם משפחתה וחבריה מתוארים באופן אמין, וקל לחבב אותה ואף להזדהות איתה. הכתיבה בלשון עכשווית וקולחת. אדווה בולה היא סופרת מוכשרת מאד. ממליצה על כל ספריה

1
11/5/2024

ספר נוגע ללב מעורר מחשבה ולעיתים הזדהות עמוקה כאישה ההולכת בשביל החיים . ההתאהבות וסופה , השיחרור וההתפכחות שאת מבינה שאהבה נגמרת ויש לה מקום . דמויות נהדרות במיוחד הדמות של האם הפולניה . תמר הדמות הראשית ליוותה אותי שעות ארוכות אחרי שהספר נגמר .

1
24/3/2024

ספר מקסים, חם ואנושי. כתוב בשנינות המתאימה לסופרת. התחלתי לקרוא ולא להפסיק שסיימתי.

1
24/3/2024

ספר נפלא!

1
17/3/2024

נהדר. עמוק, חכם, אמיץ, חשוף, מעורר מחשבה. דמות ראשית שחודרת פנימה.

1
29/6/2025

ספק נהדר! קריינות מצוינת. אהבתי מאד, אחד הטובים שקראתי בשנים האחרונות.

27/6/2025

ספר מצויין! אפשר לראות דרכו את הטעויות שכל אחד מאיתנו עושה בהזדמנויות שונות בחייו ולמרות המודעות שזאת טעות אין ביכולותינו לעצור ולשנות…

22/6/2025

הנאה צרופה

20/4/2025

ספר מופלא. תמר דמות כל כך עגולה שקשה לספר עליה. היא מחזיקה את הקצוות ושומרת על המנעד הרחב ביניהם. כמו מיתר מתוח שעליו מתנגן הסיפור. היא לא נעה בין לבין ולא מתבגרת מכיוון אחד לאחר, אלא נמצאת כאן וגם שם בו זמנית. היא גם ילדה וגם אישה, גם נגררת וגם יוצרת, גם עוצמה מתפרצת וגם חולשה קשה לקריאה, גם הבמאית והתאורנית של ההצגה וגם כלי במשחק לא שלה... באופן שמפורר את המילים הללו וההגדרות האלה. הספר כתוב מצוין ומביא את התנועה הזאת מתוך התרחשויות יום-יומיות, כשהעולם הפנימי משתקף גם בקניית עוגיות במכולת וגם בעץ צאלון. הייתי מסמנת כל כך הרבה ציטוטים יפים, אבל בגלל ששמעתי את הספר באודיו, אשאיר לכם הזדמנות לגלות אותם בעצמכם

8/4/2025

מושלם! החל מהסיפור עצמו ומהסופרת אדוה בולה שאותה ואת סגנון הכתיבה שלה אני מאד אוהבת וכלה בהקראה המצוינת והרהוטה שהתאימה בדיוק להלך הרוח של הספור.

25/3/2025

אהבתי מאוד , הזדהיתי ,

15/3/2025

ספר שמתחיל קטן, עם גיבורה קטנה, ובהתחלה לא ברור למה הוא תופס ומותח כל כך. ככל שהסיפור מתקדם, עקב בצד אגודל, המתח גדל. הדמות הקטנה והחלשה של הגיבורה תופסת אותך יותר ויותר. ומתברר שהעוצמה שלה היא בכנות שלה, ובזה שהיא אומרת את כל האמת שלה, שהיא רוב הזמן לא מאוד יפה (האמת הזאת) אבל היא מאוד אמיצה. וחלק מהיופי של הדמות הוא כמה היא לא מודעת לעצמה. אבל הסופרת מודעת גם מודעת.

15/3/2025

ישב בספריה שלי זמן ממושך מאד. קראתי בסופשבוע. כתיבה נהדרת של אדוה בולה

12/3/2025

ספר מרתק ומעניין מאוד. כתיבה מושכת את הקורא לעולם של הדמות הראשית, אט אט נחשפים לעומק למעגליות ועומק הדמויות על יתרונותיהן וחסרונותיהם. העלילה לא מתחנפת, מספרת סיפור של אמת. נוגה ומקרב. ספר שמעלה בקורא תחושות הזדהות לצד קושי בהכלת חלקים מהמתרחש, ממש כמו בחיים עצמם. ספר אמיתי. שווה קריאה

28/1/2025

כתיבה מדהימה, מאוד רגיש ויפה

14/1/2025

הספר כתוב טוב, מצחיק ועצוב גם יחד

13/1/2025

הספר מאוד מציאותי, עם עלילה שנאחזת היטב בקרקע והחודרת אל הנפש של אישה ומהלך חייה, האנשים שסביבה והנסיבות של חייה. הספר חי, מציאותי ומרתק לקריאה.

29/12/2024

נהנתי מאוד מהספר. כתיבה מחוננת של דקויות, תובנות, הומור ושפה עשירה. אדוה - כל הכבוד! 👏🏻

13/12/2024

מקסים, אנושי, דוקר ורגיש

5/12/2024

כתיבה מצוינת. סיפור מצוין. בדיוק כמו שאני אוהבת .

1/12/2024

ספר רגיש ועדין שמשרטט ביד אמנית חוויה של אהבה נכזבת

24/11/2024

ספר מקסים מרתק, שואב מאוד, כתיבה נעימה ועשירה. מרגיש רלוונטי. הנאה רבה בקריאה

19/11/2024

ספר נהדר. מאוד נהניתי

1/11/2024

ספר עצוב ומקסים

27/10/2024

ספר טוב, מעריך מחשבה,מומלץ

22/10/2024

מעולה. איזו כתיבה מצוינת וחשופה

16/10/2024

סוחף. עצוב. לפעמים מייאש. ונפלא.

8/10/2024

ספר מעולה. אי אפשר להפסיק לקרוא

1/10/2024

הנשיות בספר הזה מתוארת בדיוק סוחף והוא אחז בי מרגע שהתחלתי לקרוא בו. ספר מצויין

11/9/2024

סוחף, מרגש, חשוף ומרתק

11/9/2024

לשמחתי עדיין לא סיימתי את הספר..לא רוצה שיגמר...הגעתי לאמצע...אין עמוד שעובר סתם...כתוב כל כך נהדר..מעניין,נוגע , ניסוח מושלם, נכתב מהמקום והמחשבות הכי כמוסות שעוברות לנו בראש ובלב....מהמקום הכנה והאמיתי....

7/9/2024

מרתק וסוחף אהבתי מאוד

25/8/2024

יצירת אומנות!

24/8/2024

התענגתי על הספר, עסיסי ובשרני וכתוב היטב

21/8/2024

לא הצלחתי להניח את הספר. הרגשתי כאילו אני קוראת מכתב אישי מאוד כן וכואב

12/8/2024

אחד הטובים שקראתי

6/8/2024

וואווו!!! אין מילים. לא יכולתי להניח מהיד. העלילה, הדמויות, המילים, השפה העשירה והפיוטית. כל שורה היא שירה. אדווה את בין גדולי הסופרים שלנו. תודה על סיפור מרגש, כואב, מטלטל וחודר שישאר איתי עוד זמן רב.

29/7/2024

נפלא! כתוב יפהפה, תיאור יחסי אימהות/בנות/אחיות ובני זוג פשוט יוצא דופן, מרגש וישאר איתי עוד הרבה. ממליצה מאוד!

29/7/2024

ספר קולח אמיתי; נהניתי מאוד

25/7/2024

ספר מעולה, סוחף וכתוב היטב

20/7/2024

ספר נהדר, כתיבה זורמת ועלילה מתפתחת אהבתי מאוד

16/7/2024

נהנתי מהספר. הגיבורה מיוחדת ומעניינת וליויתי אותה באמפתיה ותקווה...

13/7/2024

אהבתי, כתוב יפה עמוק סוחף

13/7/2024

ספר מדהים.. מרגש ...מפעים. נהניתי ולא יכולתי להוריד מהיד. כתיבה מדהימה ומלאת תובנות.

10/7/2024

ספר מצוין, כתוב היטב. התיאורים כ"כ חיים, הדמויות נהדרות ועגולות. הייתי רוצה לקרא עוד על ימיה של המספרת.

9/7/2024

אחת מיצירות המופת הבאמת טובות שיצא לי לקרוא לאחרונה. כתוב היטב, עלילה נהדרת, דמויות בנויות טוב... ספר שאפשר לעצור כל משפט שני ולהגיד ״וואו, זה ממש נכון!״ גם מבלי שיצא לך לחוות את אותה הסיטואציה בדיוק. פשוט תענוג של ספר.

7/7/2024

ספר מצויין.... בלעתי אותו ביומיים .... כל אחת יכולה למצא את עצמה בתמלול המחשבות ...

7/7/2024

ספר סוחף עם תיאורים יוצאי דופן, מתארת את המערכת יחסים שלה עם הסביבה וגם עם עצמה. סגנון כתיבה סוחף, אהבתי מאוד!

5/7/2024

מרתק ומרגש בכל עמוד ועמוד החיים הפנימיים של צעירה בת ימינו על כל המורכבות שלהם, בלי לכחד דבר

30/6/2024

עמוק מאוד , ועם זאת הסגנון קליל וסוחף.

27/6/2024

ספר מופלא

26/6/2024

ספר נפלא, מעורר מחשבה, כתוב בכשרון רב, קשה לעזוב עד לסופו.

22/6/2024

כתיבה נהדרת. תיאור ודיוק רגיש של מערכות יחסים.

21/6/2024

ספר טוב. בהחלט שווה קריאה. מערכת היחסים עם האם מסופרת טוב ומעלה נקודות למחשבה, כאמא וכבת. שהרי כולנו גם וגם

20/6/2024

מקסים, שובה לב

15/6/2024

ספר מקסים, כתיבה נהדרת. לא רציתי שיסתיים. ממליצה עם כל הלב. ישראליות במיטבה.

14/6/2024

ספר נפלא, עמוק ויפהפה, כתוב ברגישות ובתבונה

13/6/2024

ספר נפלא. כתוב ישיר ועדין. מסע של אישה על הטוב, היפה וגם על המכוער בלהיות אדם.

12/6/2024

ספר נפלא ביותר, עדין, אנושי ומקסים

12/6/2024

ספר מקסים. כתיבה רהוטה. מעניינת. מסקרנת. נגמר לי מהר מידי….

11/6/2024

מעולה

8/6/2024

כתיבה יפה כל כך יש לה, לאדוה. כתיבה מרגשת. אני קוראת ומזדהה עם הדמויות השונות, גם אם הן פחות אהובות עלי ומצליחה להבין אותן ומדוע הן מתנהגות כפי שהן מתנהגות. הכל הגיוני ומדויק על אף הכאוס שבו הן שרויות. הסיפור מרחיב לב ובעל קשת צבעונית של רגשות שלא תמיד אפשר למצוא ברומן בעיקר כי יהפוך לדחוס או קיטשי או דומה לספר אחר. אך הסופרת מצליחה לרתק את הקורא באמצעות עלילה מעניינת, דימויים מרהיבים וסוף שממש ממש אהבתי.

6/6/2024

רכבת הרים רגשית שמצליחה להביע את האמא היהודייה טוב טוב...וזה עוד לפני הסיפור העיקרי! מומלץ!

6/6/2024

נפלא

27/5/2024

אוטנטי ומעניין

26/5/2024

אהבתי

25/5/2024

כל כך נעים ומכאיב בו זמנית

25/5/2024

זה ספר נפלא, כתוב חכם ורגיש ונוגע בדברים שבעומק הלב

22/5/2024

ספר מהמם. כנות שמביאה את החולשות הכי גדולות בפשטות, בכאב, בהומור עצמי. אדוה בולה פשוט מעולה .

15/5/2024

ספר סוחף ומקסים. כתוב מעולה

12/5/2024

מרגש, נוגע ומעורר מחשבה. סיימתי לקרוא ביומיים.

12/5/2024

נהניתי מכל רגע

5/5/2024

אהבתי. כתיבה מעניינת, ישירה, סיפור נוגע ללב, מורכב ועצוב.

30/4/2024

הרבה זמן לא נשאבתי ככה לספר. אם הייתי יכולה הייתי קוראת אותו רצוף, ללא הפסקות, אבל הגוף אותת שצריך לאכול ולישון. כתיבה קולחת, שמושכת אותך פנימה לעולמה של תמר, וגורמת לך להרגיש חלק בסדרת טלוויזיה/סרט. תודה על החוויה המדהימה הזו!

27/4/2024

כתוב יפה, צובט, קשוח לעיתים

26/4/2024

מרתק מרגש ומכאיב ❤️

26/4/2024

ספר שנקרא בשקיקה וסקרנות תוך יום וחצי, מרגש וסוחף. כולם ימצאו בו משהו מחייהם. מומלץ מאוד❤️

24/4/2024

אהבתי וכאבתי כל רגע של קריאה בנשימה עצורה. מתחשק לי לחזור לרגע שלפני שקראתי ולקרא שוב.

24/4/2024

נפלא ממש

23/4/2024

ספר מצויין. מרגש. עם יכולת תיאור של רגשות עמוקים ומלאי תובנות. למרות שהגיבורה אשה צעירה נדמה שיש מה ללמוד ממנה בכל שלב. יצירת מופת בעיני !

22/4/2024

הספר כתוב כל כך ברגישות שבא לי לחבק את תמר, ספר מצוין

21/4/2024

מהמם. ספרות במיטבה. ובעיקר החזיר אותי לראשונה לקריאה מאז ה7.10 שזה חתיכת דבר.

10/4/2024

מענין

5/4/2024

כתוב היטב ומעורר הזדהות ומחשבה.

2/4/2024

ממש מעולה

29/3/2024

ספר נפלא. עצוב, מצחיק ומתאר את החיים בכנות ובאומץ. מומלץ בחום

26/3/2024

וואו כמה התרגשתי מהספר הזה. עצוב, כנה, נוגע ללב עד כדי כאב. הכתיבה יפייפיה ומלאה בדימויים. התענגתי על כל מחשבה ורגש של הגיבורה הראשית, המסופרים באופן ייחודי ופואטי.

25/6/2025

טולסטוי ופלובר כתבו טוב יותר על אהבותיהן של נשים לא מאושרות. את אדוה בולה זה לא ייאש, למרבה המזל, והיא הוציאה תחת ידה גרסה משלנו, בת זמננו ומקומנו כתובה בכישרון רב.

1
18/4/2025

כתוב היטב, אבל כל כך מדכדך… דווקא הכתיבה המדויקת מקשה על היכולת להתחבר ולחבב את הגיבורה. מצוין לקריאה בזמנים טובים. אין בו נחמה.

1
12/5/2024

קודם כל זה ספר טוב, הספר נוגע בכמה נקודות מעניינות ובכתוב ברמה טובה, סופרת מוכשר, ועריכה יחסית מוקפדת. אבל מנסה להקיף כמות גדולה של סיפורים מורכבים, שהופכים בהכרח לשטוחים ונופלים לקלישאות גנריות. בנוסף הוא סובל משמרנות ישראלית טיפוסית, מצד אחד המסתובב לא מעט סביב מיניות מהצד שני המיניות שטוחה לחלוטין.

1
17/5/2025

כתיבה נהדרת, ספר קולח. מומלץ בחום!

9/2/2025

הימד, קולח וכתוב טוב

26/1/2025

סיפור על אהבה וגם על נישואים, על הורות ועל כל המורכבות שבהם. מאד אהבתי את הספר למרות שהיו בו חלקים מייגעים. מסתבר שכל אלה היוו את ההכנה לסוף. ייתכן שהיה צפוי, ידוע מראש. זה מהספרים הבודדים בהם תוך כדי קריאה, יש בי ציפייה לדפים הבאים. בהחלט מומלץ.

20/1/2025

ספר טוב , אבל עצוב ומדכא

16/1/2025

סוף מבאס, ספר נוגע ללב שכתוב היטב

3/1/2025

ספר מעולה. הדמות הראשית מורכבת, עגולה, עמוקה ואנושית. סיפור על יחסים, משאלות, משקעים וחיים. אדווה בולה כותבת מדהים, בשפה רהוטה, ניסוחים חדים ומדויקים ומשפטים שחודרים ישר ללב. ממליצה בחום!

23/11/2024

ספר מרתק שכתוב בסגנון מיוחד

19/11/2024

ספר מלא בקול נשי מקו חייה של נערה שהפכה לאישה! מלא רגש! מלא מלא רגש! סוחף מאוד - לא הצלחתי להניח לספר וחיכיתי להזדמנויות להמשיך לקרוא ! בעיקר מבסוטה על הזווית הנשית ויכולתי להזדהות לפרקים עם הדמויות!

13/11/2024

הספר מושך, מעניין, מפתיע לעיתים. מחזיק מתח קריאה . מומלץ

9/11/2024

מעניין, זורם ומרגש

17/10/2024

קראתי את כולו בכמה שעות

17/10/2024

אדוה בולה מצטיינת בכתיבה מינורית המבליעה רגשות סוערים ובתיאורים מאופקים המאפשרים לדרמה אינטימית להציף את הקורא.ת כמעט בהפתעה. ספר נהדר.

16/10/2024

משהו בספר מרגיש קצת מיושן. קצת הופתעתי בכל פעם שצצו טלפונים או אזכורים אחרים של טכנולוגיה עכשווית, כי הדמויות והפעולת שלהן בעולם הן כמו לפני ארבעה עשורים. גם מבחינת הבשורה הספרותית שלו - זה ספר משנות השמונים או התשעים. אבל הקריאה טובה וקולחת, ונהניתי ממנו.

15/10/2024

ספר נהדר, כתיבה קולחת ומעניינת.

8/9/2024

מעניין, עדין ונוגע

25/8/2024

כתוב היטב. בניית הדמויות מיצרת רגשות משתנים כלפיהן לאורך הקריאה. מעניין.

18/8/2024

אדווה מתארת בדיוק מרטיט, מרגש ואף כואב רגשות כמוסים שהם מנת חלקם של הרבה זוגות. היא כותבת באומץ על פחדים, חולשות, רגעים קשים ואף ״עלובים״ ומציירת תמונה כנה ומורכבת של החיים לבד ובזוג ועל החיים בכלל.

10/8/2024

לא הבנתי מה הסיפור... הספר בגירסא הקולית נחמד, והקריינות טובה.

28/7/2024

ספר טוב. שואב אותך למערבולת הרגשות

6/7/2024

יפה

30/6/2024

סוחף וקריא, כתוב טוב. הגיבורה לא מתפייסת עם סובביה עד סוף הספר. התחושה של היעדר אופטימיות, אין לאן לשאוף

25/6/2024

סיפור קולח על בחירות שאנשים עושים בחיים, ובעצם זה סיפור עלינו. תמר, הדמות הראשית, מתמודדת עם צמתים שונים בחייה, עם הבחירות שלה ועל ההשלכות של אותן בחירות....סיפור מעניין, סיפור מהחיים של כולנו.

24/6/2024

אדוה בןלה יודעת לכתוב. פחות התחברתי לדמות הראשית ותלאותיה.

14/6/2024

נשאבתי לתוך מורכבות החיים של תמר. על אהבה ושברון לב בלי ליפול לקלישאות. מומלץ!

4/5/2024

ספר שקראתי ברצף למרות פיתוויי המסכים של המלחמה... אהבתי את האותנטיות של הספר, כאילו עוד רגע ואכנס לחייה של הגיבורה ואביע את דעתי לגבי החלטותיה...

19/5/2024

ספר מייאש

4
1/8/2024

הגיבורה טראגית ומבאסת. שום דבר לא הולך לה, החלטות שגויות, בחירות הזויות. ביאס אותי שלא היתה שום פינה חיובית בספר, משהו קצת אופטימי לנשמה.

3
5/7/2024

מאוד מוזר. מנותק. לא מוסבר. מאוד קשה להתחבר לגיבורה...

3
17/5/2024

כתיבה טובה וניסוח טוב, אבל ספר שלא מחדש ולמעשה לא הולך לשום מקום, כמו הגיבורה שלו. אני השתעממתי.

3
2/8/2024

קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו ולאורך כל הדרך חיכיתי שיקרה משהו לדמות הראשית. איזשהו אירוע שיעגל את דמותה ויהפוך אותה לאמיצה באמת. במשך רוב הספר בזתי לה וגם ברגעי הקתרזיס המעטים הרגשתי שהגיבורה לא קיבלה את מנת האישיות שהגיעה לה.

2
25/5/2024

מהומה רבה ופטפטת מיותרת.

2
9/5/2024

לא הצלחתי להזדהות אם אף אחת מהדמויות המרכזיות. סגנון כתיבה מעט מייגע . לא משכנע. אבל בו כמה תובנות יפות על החיים עצמם. על בדידות. וכנות . הסופרת לא מנסה ליפות את החיים או לרצות את הקוראים וזה בעיהי אמיץ.

2
23/4/2024

בסך הכל בסדר. קיבלתי המלצה חמה על הספר וציפיתי ליותר.

1
28/6/2025

נחמד , לא יותר

5/12/2024

הספר מענין. הקריאה בו קולחת. לעיתים מעיק

10/11/2024

לא יכולה לשים בדיוק את האצבע על הדבר החמקמק הזה שליווה אותי לאורך הקריאה. חוסר נוחות, התנחמדות יתר של הגיבורה, חוסר יכולה להזדהות עם אף אחת מהדמויות שמופיעות בספר… לטובה אומר שיש בספר סגנון כתיבה מעניין ורענן

8/11/2024

כתוב יפה, העלילה נפרסת מתוך זרם התודעה של הגיבורה, הסיפור מאוד יומיומי ומונוטוני, החיים בו כל כך רגילים. היה בזה משהו זורם ומעניין, אם כי הבדידות והקורבנות לעיתים עייפו אותי. עבורי זה היה טיפה מלאה ומטרחן.

23/10/2024

ספר טוב, לא מסעיר, מראה חיים אפרוריים נוכח בחירות שגויות שהיו ידועות מלכתחילה ככאלו, מחדד את הצורך להיות נאמנים ללב שלנו. ולבחור בחירות מהלב ולא מהשכל

23/10/2024

מעניין. מדכא.

15/9/2024

הקריינות היתה מצויינת בדרך כלל. סיפור מעניין וכתוב היטב, גם אם סובל מבעיות אמינות פה ושם.

31/7/2024

סופר נחמד לסוגו. סבבה בשביל העביר כמה דקות לפני השינה.

13/7/2024

נחמד...חיכיתי כל הסיפור לקאץ'...

10/10/2024

לא זרקתי את הספר מהחלון אבל ההתחלה הייתה מבטיחה ואיפשהו באמצע הרגשתי שהסופרת הלכה לאיבוד בסבך חיי השגרה של הגיבורות שלה. ואילו אני תהיתי למה התכנסנו כאן?

4
3/1/2025

פשוט לא. כמו להכנס לשיח בנות מתבגרות. אסצואטיבי ביתר, חזרתי ונבוב. הכתיבה בתולית עד ילדותית. לעוס. עוד סיפור לידה מגוף ראשון. פיטוצין, הייתי לבד (אחיות לא תופרות!). מבאס אבל לספת הפסיכולוג מיועד. עוד חדר מדרגות תל אביבי בזמן אזעקה. לעוס עד כאב. מביך, מרגיש כמו להציץ לטיוטא שפירסמו בלי אישור המחברת.

2
14/12/2024

אני כועסת על כל מי שהמליץ לי על הספר הזה. לפחות הפעם הוא קצר יותר מאחרים. דמות ראשית משמימה, לא מעוררת הזדהות ולא אמפתיה. אין עלילה אמיתית. אני צועדת בדרך של יאוש מספרות ישראלית אחרי בני טובים, חנינה והספר הזה וזה חבל לי

1
16/9/2024

גיבורת הספר מעייפת ועסוקה בעצמה. אפילו הסופרת לא מחבבת אותה. חלש

1
20/7/2024

בתקופה זו הכל כך קשה, ראיתי בספר אסקפיזם, בריחה. לצערי אני לא יכול להמליץ עליו לחברי. אין בו שום דבר מיוחד.

1
27/6/2025

די מדכא

סקירות וביקורות

אדוה בולה מתגלה כמספרת מתוחכמת ומעמיקה חן שטרס הארץ 07/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
נוכחות חובה רן בן-נון ביקורת העורך 14/04/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
החדר הדרומי אדוה בולה

1

במרוצת השנים הבנתי: במשקפות שדרכן הביטו הוריי על החיים, הם ראו זה את זה בגודל מוגזם. אבי חיכה תמיד לאישורים מאימי, ניפח את דעותיה לממדי ענק ולקח ללב כל מילה שזרקה לעברו, עד כדי כך שהיא עצמה הייתה צועקת עליו: ״אז אמרתי! אז מה? אתה מוזמן לשים עליי פס!״

באופן אחר אבל הרסני לא פחות, אימי תלתה בו את כל תקוותיה להרגיש אהובה. כשהייתה נקלעת לוויכוח עם אחת מחברותיה, דבר שקרה לעיתים תכופות, הייתה רצה ומספרת לו בפרטי פרטים שההיא אמרה לה ככה וזו עלבה בה ככה וציפתה שיחבק אותה ויצדיק אותה ללא סייג, וכשלא עשה את זה הייתה מאשימה אותו שלא הבין שום דבר ממה שסיפרה לו או שהוא מקנא לה, ובכל מקרה חבל שבכלל פתחה את הפה שלה וסיפרה, והלכה לחדר האמבטיה ובכתה.

הם היו רבים מריבות מכוערות מאוד שהתחילו תמיד באותו האופן: אבי האשים את אימי שאין לה שום כבוד אליו ובגלל זה היא מרשה לעצמה להעיר לו כל הזמן הערות עוקצניות. היא מצידה התנהגה כאילו היא לא קשורה בכלל למצב הרוח שלו והתחילה לסדר את המטבח, או למיין את הכביסה, מה שרק גרם לו לאבד את עשתונותיו ולהגיע מהר יותר למה שהיא כינתה 'הקצה'. הקצה היה הרגע שבו עיניו נפערו ופניו האדימו וכולנו פחדנו ממנו. ״בבית שלי!״ הוא צעק, ״מי שמע על דבר כזה? בבית שלי מדברים אליי כאילו אני כלב?״ והתהלך מחדר לחדר והסביר לקהל בלתי נראה כמה חמור העוול שנעשה לו. אם אחת מאיתנו, אחותי או אני, הייתה טועה ועונה לו, מבקשת שיירגע ויפסיק לצעוק, גם היא הייתה נופלת מייד אל תוך סיר עצביו הלוהט, ואוי לאחרת שניסתה לבוא לעזרתה. הוא היה מבשל את כולנו בתוך המרק הרותח הזה יחד. למחרת, או אפילו מקץ כמה שעות, היה חוזר לממדיו הרגילים ואפילו מעט קטן מזה, ומתחנף ראשונה אל אימי, ואחר כך אלינו, מנשק אותנו ומצטער שלעיתים הוא מגזים וממהר להתרגז. אחותי מיהרה לסלוח. אימי ואני, לעומת זאת, היינו מזכירות לו את טעמו של המרק הרותח שלו, מראות את הכוויות בלשון, עוד ימים אחר כך.

כילדה חשבתי שאפילו הרוח, אם תנשוב לכיוון הלא נכון, תביא את אבי אל הקצה, והשתדלתי לא להכעיס אותו, אבל ככל שבגרתי ראיתי בבירור את החוט העדין שאימי טוותה סביבו במילותיה, ובעזרתו משכה אותו אל הקצה.

שנים יעברו עד שאבחין שאותו חוט עדין כרוך גם סביב צווארי.

 

בכל מה שנוגע אלינו, הוריי השתדלו להפגין חזית מאוחדת. אני מתכוונת שכשאבי אסר עלינו לעשות משהו - והוא בהחלט ידע לאסור עלינו - אימי, לא בלי קושי, ניסתה להסביר לנו את פשר ההחלטה ולגבות אותו, ואם התחילה דעתה האמיתית לזלוג מקצות הפה, מייד הייתה מסובבת אלינו את הגב וחותמת: ״מספיק! אל תבקשו ממני אפילו, כי אתן יודעות מה יקרה.״ רק לעיתים נדירות היא העזה להמרות את פיו ולפעול על פי דרכה. פעם אחת כזו נגעה לליבי במיוחד. זה לא היה בנושא שברומו של עולם, אבל היא עמדה לצידי בניגוד לרצונו. למדתי אז ספרות באוניברסיטה וגרתי עם שותפה בשם מאיה שלא רצתה לחלוק איתי דבר. אם הייתי מכניסה יד לצנצנת האגוזים שלה, היא מיהרה להזכיר לי שהאגוזים לא כלולים בשכר הדירה, ושאם מתחשק לי לאכול אגוזים - יש דוכן מצוין בכניסה לשוק.

בערב חג השבועות ביקשתי מאימי לבוא אליהם לארוחת החג, אבל היא גמגמה: ״זה בלתי אפשרי. אבא כבר תכנן לבלות את החג בירושלים.״ שלא כדרכי, אולי בגלל ערב החג או הימים הקשים שעברו עליי בלימודים, אמרתי: ״אימא, בבקשה, אני לא רוצה להיות לבד הערב,״ וזה היה משחרר כמו לומר: אימא, אל תלכי. זה למעשה מה שאמרתי. אבי כעס מאוד. הוא חשב שאני מספיק מבוגרת כדי להתמודד עם הצרות שלי לבד ושאני לא צריכה להרוס להם את התוכניות. הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על הביקור בכותל בחג בגלל שאני לא יכולה לדאוג לעצמי ושאל איך זה שאחותי, שצעירה ממני, תמיד מסתדרת טוב יותר. הוא צדק, אבל עובדה היא שהייתי זקוקה להם מאוד ואיני זוכרת עוד מקרה מלבד זה שהעזתי לומר בקול רם שאני זקוקה להם. פחדתי שהבדידות תאכֵּל אותי, כמו אש, ושאם אישאר לבד אקום למחרת בבוקר אדם אחר. עד כדי כך.

בערב החג אימי דפקה על דלת הדירה שלי. זיהיתי שזו היא על שום הדפיקה הנחרצת. שלוש נקישות חזקות ואחריהן, כמעט ללא שהות, עוד שלוש. היא נכנסה בשמלת טריקו רחבה ממידותיה הקטנות ובידיה שקיות ניילון ובהן קופסאות עם אוכל והחלה לרוקן את תוכנן לסירים ולמחבתות: קציצות כרובית, מרק, ושלוש חתיכות דג מטוגן.

״איך באת?״ שאלתי.

״במונית שירות. זה סידור מצוין.״

״ואבא?״

״תערכי את השולחן. האוכל תכף חם.״

מאיה ביקשה להצטרף לארוחה, וכך אכלנו שלושתנו במטבח הקטן סביב השולחן העגול.

״איפה המשפחה שלך בחג?״ אימי הביטה במאיה, שלבשה מכנסיים קצרצרים אף על פי שהיה עוד קריר בערבים.

״הם גרים רחוק, בצפון. וחוץ מזה, אני מעדיפה לעבוד כל הלילה ולא לאכול את האוכל של אימא שלי.״ היא צחקה.

״מאיה היא מלצרית בפאב האירי ברחוב בן יהודה,״ הסברתי לאימי.

אימי נראתה מזועזעת. ״לא ידעתי שבערב חג הכול פתוח כרגיל.״

״הרבה יותר מהרגיל! לכולם יש עוד סיבה להשתכר.״

קיוויתי שאימי תשאל אם אנחנו הולכות לפעמים יחד לפאב הזה שבו היא עובדת, ומאיה תצטרך לענות שאף פעם לא, אבל היא לא שאלה.

אחרי שמאיה הלכה אכלנו סלט פירות. חלק מהפירות היו בשלים מדי, כמעט רקובים, ויכולתי לדמיין איך אימי התלבטה אם להכניס אותם לסלט ולבסוף החליטה שכן, שעדיף כך מאשר לזרוק. היא לא נפטרה משום דבר. היא שאלה אם מאיה נחמדה כל הזמן או רק כשיש אוכל על השולחן וצחקנו. לא שאלתי שוב איפה אבי היה באותו ערב, או איך קרה שהיא החליטה לבוא לאכול איתי את ארוחת החג במקום לנסוע לירושלים, ובטח לא באיזו מריבה זה היה כרוך ומה עוד צפוי לה כשתחזור הביתה, אבל לפני שהלכה היא בכל זאת השיבה: ״הוא יודע לצעוק, אבל גם לי מותר לפעמים להתעקש כשזה חשוב לי, וירושלים לא תברח לשום מקום.״

הייתי אסירת תודה לה על הערב הזה. הרגשתי שאני סולחת לה בזכותו גם על פעמים אחרות שבהן לא עמדה לצידי.

 

2

מאיה הייתה חוזרת מהפאב לפנות בוקר שיכורה מאוד. שמעתי אותה פותחת את הדלת ומצחקקת, לעיתים בעברית, לעיתים בצרפתית, ולעיתים באנגלית. אל הפאב הזה הגיעו תיירים רבים, שלדבריה היו נדיבים יותר מהישראלים וגם ידעו לשתות יותר טוב. לפעמים היה נופל משהו מידה, המפתח או הארנק, והצחוקים היו מתגברים. פעם שמעתי כוס מתנפצת, וכשקמתי בבוקר עמד על השולחן בקבוק יין ריק והרצפה הייתה מלאה בזכוכיות. עד כדי כך היא הייתה שיכורה.

בלילות האלה מאיה התנהגה כאילו אני לא קיימת. ידעתי שאם לא אמהר להירדם מחדש, תכף איאלץ לשמוע אנחות ויללות מהחדר שלה, אבל מרוב שהתאמצתי לשוב לישון, השינה התרחקה ממני. הביך אותי מאוד לשמוע אותה צועקת בקולי קולות. הרגשתי כאילו בחדר הסמוך מתרחש דבר מכוער שנכפה עליי להיות עדה לו. אני לא יודעת מי הניח בראשי את הלבֵנה הזאת, אני מתכוונת לעניין של הסקס כדבר מכוער, של התחושה שזה אסור. אני חושבת שאשמות בה נשים רבות: אימי, סבתי, סבתא רבתא שלי וכל האימהות שלי מאי אז, ששתלו כל אחת במוחה של בתה את ההתייחסות למין כאל דבר שצריך להתבייש בו. תהיתי איך מאיה ניצלה מהבושה הזאת. האם האימהות שלה לא הניחו לבֵנים כאלה במוחן של בנותיהן? או שהייתה בה העוצמה להתעלם מהן, להרים במו ידיה את הלבנה ולנפץ אותה? בכל אופן, אלה היו לילות ארוכים שחלמתי בהם על דירה משלי. התחשק לי להקיא כשהייתי שומעת אותה צועקת או אותו נאנח את האנחה הגדולה, ולפעמים היו מצטרפים לחגיגה גם החתולים. זה היה נורא. יללות מבחוץ ויללות מבפנים. בבוקר, בדרכי למטבח, הייתי מוצאת את תחתוניה על אדן האמבט או את החזייה שלה על אחד הכיסאות במטבח, ומדמיינת בעל כורחי את המסלול שעשו היא והוא - כל הוא - מדלת הכניסה ועד חדר השינה שלה.

בבקרים שאחרי לילות כאלה הייתי מכניסה את ידי לתוך צנצנת האגוזים שלה ומוציאה מתוכה חופן גדול.

 

גרנו בדירת שני חדרים קטנה ברחוב דיזנגוף, שהייתה שייכת לבמאי תיאטרון מזדקן. מדי שנה באוגוסט הוא היה מגיע, חבוש כובע מצחייה, רטוב מזיעה, מתיישב במטבח ליד השולחן העגול ומקריא באוזנינו את כל סעיפי החוזה, אף על פי שדבר לא השתנה בו מהשנה שעברה ומזו שלפניה. נדמה לי שהוא פשוט נהנה לשמוע את קולו. אחר כך היה מחלק את העטים שהביא איתו והתפאר במלאי העטים שיש לו מכל הצגה שאי פעם ביים. הוא סיפר שבכל פעם שהוא מתחיל חזרות להצגה חדשה הוא קונה לעצמו עט חדש לסמן את ההערות על הטקסט, והוא לעולם לא ישתמש באותו עט כדי לסמן הערות על שני מחזות שונים מחשש למזל רע. כשסיים להקריא פנה אלינו כאילו היינו שחקניות בהצגה שלו ושאל אם יש לנו השגות, וחיכה לניד הראש שלנו כדי להכריז: ״אז קדימה! נחתום! יש לי פה עט מיוחד לכל אחת מכן.״

זו הייתה ההזדמנות שלו להתרברב אילו הפקות ביים באותה השנה. את החוזה הראשון שלי איתו חתמתי עם 'כטוב בעיניכם' ומאיה חתמה תמיד עם 'חשמלית ושמה תשוקה'. בזמן שהיינו ממלאות את הצ'קים הוא היה מטייל בעיניו על התקרה או על הקירות ואומר שבאמת הגיע הזמן לצבוע את המטבח והוא מוכן אפילו לשלם על זה, ומחמיא לדירה ולמבנה שלה — שני חדרים מרוחקים זה מזה, כל אחד בקצה אחר של הדירה, וביניהם שירותים, אמבטיה צרה, ומטבח גדול מספיק שאפשר לשבת בו יחד סביב שולחן עגול ולאכול - כאילו הוא עצמו תכנן אותה ואנחנו בנות מזל שהוא נותן לנו לגור בה. הוא סיפר שהוריו התגוררו בחדר הדרומי והוא ואחיו בחדר הצפוני, ואמנם לא היה סלון, אבל המרפסות הקטנות הצמודות לכל אחד מהחדרים, וכמובן המטבח, שהוא ממש חדר בפני עצמו, היו נוחים מאוד כשרצו לשבת כולם יחד.

באוגוסט ההוא בעל הדירה שאל את מאיה כמה שנים היא כבר בדירה, ואני לכסנתי אליה מבט כי קיוויתי שתאמר משהו על תוכניותיה לעזוב בקרוב. מאיה ענתה ששלוש שנים בחדר הצפוני ושנתיים בדרומי, ובסך הכול חמש.

״הייתה לי פה פעם דיירת שגרה ארבע שנים בחדר הצפוני ועוד ארבע בחדר הדרומי, תארי לך!״

ומאיה אמרה, ״שמעתי עליה.״ והוא המשיך, ״אבל סוף טוב הכול טוב, אני ואשתי אפילו היינו בחתונה שלה.״ ומאיה חייכה, ״אל תדאג, אני לא מתכננת להישאר פה שמונה שנים, אבל אני גם לא מבטיחה שאעשה חתונה כזאת שאוכל להזמין אותך.״ ובעל הדירה, שכבר היה עסוק בלמצוא שגיאות על הצ'קים, אמר, ״העיקר שתהיי שמחה ומאושרת. זה מה שחשוב,״ וביקש כוס מים קרים כי המעבר על הצ'קים גרם לו להזיע. אחר כך ישבנו וחתמנו על יד כל מקום שנדמה היה לו שבגינו עלול הבנק לדחות את הצ'ק.

 

לדירה הייתה מסורת ארוכת שנים שידעתי עליה למן הביקור הראשון שלי בה, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאֵלו שטויות - בעומק הלב וככל שנקף הזמן, התחלתי לחשוש שישנו סדר לדברים ושגם עליי תחול המסורת הזאת ולא אוכל לחמוק ממנה.

החדר שאני גרתי בו, הצפוני, פנה אל הרחוב ונקרא 'החדר של הרווקות', ואילו החדר הדרומי, המואר יותר, כונה 'החדר של הכלות'. איני יודעת אם משום שפנה לכיוון דרום וזכה לשמש ישירה הותקן רק בו מזגן, אבל התוצאה הייתה שעל הרווקה נגזר להתבשל בחום ולחכות בסבלנות עד שתכיר הדיירת הדרומית את בן זוגה ותעזוב את הדירה, כי עובדה היא שכל מי גרה בחדר הדרומי התארסה ועזבה עם החתן המיועד, ורק אז העבירה הרווקה את חפציה מהחדר הצפוני לדרומי, עד שהגיע גם יומה לעזוב עם גבר כלשהו. זה היה המסלול: ראשית תגורי בחדר הצפוני, החשוך יותר, ותזיעי, וכשיגיע יומך תעברי אל החדר הדרומי ותיהני מנשיפות אוויר קריר וממוזג עד שתכירי את בחיר ליבך ומשם הלאה, אל העתיד. הייתה רק דרך אחת לעזוב את הדירה. במשך שנים לא הייתה אפילו שותפה אחת שעזבה את הדירה מהחדר הצפוני. כדי להנציח את מה שיכול היה להיתפס כאגדה, נתלתה על הקיר מעל מכונת הכביסה טבלה: תאריך הכניסה לדירה בטור הימני, תאריך המעבר לחדר הדרומי בטור האמצעי, ובטור השמאלי, מעוטר בלבבות ובקישוטים נוספים, תאריך עזיבת הדירה. כל הדיירות שגרו בדירה הזאת מאי־אז היו רשומות בה, ובכל פעם שהכנסתי בגדים מלוכלכים למכונה נאלצתי להביט בה והייתי מחשבת כמה זמן בממוצע ריצתה כל אחת בחדר הצפוני וכמה בחדר הדרומי, עד שעזבה את הדירה לטובת חיים עם גבר כלשהו. זכרתי היטב כי המעבר לחדר הדרומי אינו סוף המסלול וכי הוא כשלעצמו, אף שהחדר מכונה 'החדר של הכלות', לא יהפוך אותי לכזו, ובכל זאת ציפיתי להתקדמות כלשהי וחיכיתי בקוצר רוח ליום שמאיה תודיע שהיא עוזבת את הדירה. היה כמובן גם הפחד שאהיה האישה שתחבל בשרשרת. שאיתקע למשך שנים בחדר הדרומי, או שאעזוב אותו בבושת פנים רווקה כפי שנכנסתי אליו. כל אלה היו בראשי בכל פעם שדחסתי כביסה אל המכונה או כשתליתי את הבגדים הרטובים על מתקן הייבוש ודיירות העבר טיילו בראשי מכוסות הינומות לבנות. הייתי כביכול משוחררת כי חייתי בדירה משלי, הרחק מבית הוריי, אבל הרגשתי כבולה מאוד למסורת מפוקפקת שהשפיעה עליי.

לעיתים רציתי לעזוב את הדירה רק בגלל זה.

 

ערב אחד, כשחזרתי לדירה, עלה באפי ריח נורא ואיום. התחלתי לרחרח סביב, חשבתי שאולי החתולים עשו את הצרכים שלהם מחוץ לדלת שלנו, זה קרה מדי פעם, אבל גם כשניערתי את שטיח הכניסה לא מצאתי שום צואת חתולים. במשך כמה ימים, בכל פעם שדחפתי את המפתח בחור המנעול, הרגשתי שאני עומדת להקיא, וגם אחרי שנכנסתי וסגרתי מאחוריי את הדלת עדיין נשאר בנחיריי הריח הזה. הוא בא והלך ובכל פעם הפתיע בעוצמתו ובחריפותו. ערב אחד, לפני שמאיה יצאה לפאב, דפקתי על דלת חדר האמבטיה. רציתי לשאול אם גם היא שמה לב לריח הנורא, שמתגבר מיום ליום, ואולי יש לה השערה מנין הוא מגיע. היא עמדה מול המראה עירומה לגמרי. היה לה חזה קטנטן. כמעט אך ורק פטמות, כמו דובדבן מיובש על עוגיית חמאה לא אפויה, ומותניים צרים מאוד שמהם התרחב אגן גדול. היא אהבה את הגוף שלה. זה היה ברור מהאופן שהתלבשה: גופיות צמודות, לעולם לא עם חזייה, וחצאיות צבעוניות, לרוב פרחוניות, שהתנדנדו סביב האגן הגדול שלה.

״את משתמשת בשמפו הזה?״ היא שאלה.

״קניתי אותו אתמול, את יכולה לנסות אם את רוצה. יש לו ריח טוב.״

״אני לא רוצה. את יודעת שהשמפו הזה נוסה על בעלי חיים כדי שיהיה לו ריח טוב?״

לא ידעתי.

״אז תדעי שזאת התעללות איומה, ואני מאוד אשמח אם בבית שלנו לא יהיו כאלה מוצרים.״

היא מרחה קרם סביב הדובדבנים שלה והשחילה רגל אחרי רגל לתוך התחתונים, שהיו קטנים מדי.

רציתי לומר שאני לא חושבת שהשמפו שלי הוא שיעשה את ההבדל, אבל פחדתי שהיא לא תעזור לי לחפש את מקור הריח.

״אם כל אחד פשוט יקנה מה שבא לו בלי לבדוק, אז ארנבים ועכברים ימשיכו לצווח כשיטפטפו להם רעל לעיניים, או יזריקו להם שמפו לגוף, לראות אם הם מתים מזה.״ היא לבשה את הגופייה דרך הרגליים, משכה אותה עד החזה והשחילה את שתי הידיים אל תוך הכתפיות הדקיקות. ״דויד אומר שבצרפת, ובאירופה בכלל, יש הרבה יותר מודעות לעניין הזה מאשר בארץ, ובכל אופן זה לא כל כך קשה לחפש ציור של ארנב על מוצרים כאלה, ואם אין אותו - פשוט לא לקנות.״

דויד היה תייר צרפתי שהיא הכירה בפאב והסתובב כמה שבועות בדירה שלנו במכנסיים קצרים וחזה חשוף. הוא היה גבוה, בעל בלורית בהירה ושופעת שסירק לאחור ופנים עגולות ושזופות. חשבתי שרק אישה כמו מאיה, שאין לה את הלבֵנה הזאת, יכולה לבלות עם גבר כזה. בכל פעם שראיתי אותו דמיינתי איך הם שוכבים בכל מיני תנוחות משונות ושמעתי אותו נאנח את האנחה הגדולה. קיוויתי מאוד שהקשר ביניהם יתהדק ומאיה תכריז שהיא עוזבת את הדירה.

בכל מקרה, הבטחתי שלא אקנה יותר את השמפו הזה, אפילו שמה שעניין אותי בתקופה ההיא היה רק המחיר. שכר הדירה אכל את כספי, והקניות בסופרמרקט תמיד התארכו כי הייתי עסוקה בהשוואת המחירים. חשבתי אז, ועודני חושבת, שלהיות עשיר פירושו לא לעשות לעולם את הפעולה הזאת של ההשוואה. לא קינאתי אז בטלי, שלמדה איתי, על התכשיטים שלה או על הטיסות עם המשפחה בחופשת הסמסטר, ולא על כך שהייתה לה מכונית משלה שאיתה הגיעה ללימודים, כי על כל אלה לא יכולתי אפילו לחלום, אלא רק על כך שכשעמדנו יחד בתור לקפטריה היא בחרה מה לאכול שלא על פי המחיר.

אחרי שרחרחנו את כל הקירות בדירה וּוידאנו שהריח לא מגיע מתוכה, יצאנו אל חדר המדרגות. מאיה אמרה שהריח באמת מכה באף והיא לא יודעת איך היא לא שמה לב אליו קודם. גרנו בקומת הקרקע, ומאיה העלתה את האפשרות שאולי הריח מגיע מאחד הפחים בחוץ, או שמישהו שׂם שקית צואה באחת מתיבות הדואר, שיש סיפורים כאלה, אנשים שנוקמים זה בזה באמצעות חבילות מסריחות בתיבות הדואר. אבל על יד הפחים לא מצאנו דבר ובתיבות הדואר היו רק עלוני פרסומת. מאיה אמרה, ״זה כמו המשחק חם־קר. כשמתרחקים מהדלת הריח נחלש, וכשמתקרבים, בבת אחת, אי אפשר לנשום.״ ואז היא הפנתה את המבט שמאלה, אל גרם המדרגות שהוביל אל המקלט, ואמרה, ״תאמיני לי, אנחנו סתומות,״ והתחילה לרדת למטה. פחדתי לרדת למקלט. פעם בעל הדירה ביקש ממני לבדוק אם שולחן הכתיבה שהוא הניח שם לפני שנים עדיין נמצא או שמישהו כבר סילק אותו, וכשנכנסתי מצאתי אדם ישן על הרצפה. ברחתי משם כאילו אני זו שפלשתי למקום שאינו שלי, ומאז חייתי בתחושה שהוא תמיד שם, או שהוא עלול לבוא, ואף פעם לא התמהמהתי ליד דלת הכניסה לדירה.

כשהיינו ילדות הלכנו מדי חורף עם אימא שלי לקנות גופיות פלנל חמות בחנות שמכרה את כל הדברים שלובשים מתחת לבגדים ועל כן, לדבריה, הם צריכים להיות רק נוחים ולא משנה אם הם יפים. זו הייתה חנות קטנה עמוסה במדפים, ובקצה החנות, על סולם, עמדה הבת של בעלת החנות, נערה צרת מותן וצעקנית שלא הלכה לבית ספר והשליכה אל זרועותיהן של הלקוחות חליפות פיג'מה על פי המידות שאימא שלה הורתה לה. חורף אחד, בדרכנו לשם, הגיח פתאום מאחת הסמטאות גבר שיכור שכיוון אליי אקדח. זה היה מפחיד כל כך. חשבתי שהאקדח הוא אמיתי ובכיתי עד כדי כך שכשהגענו לחנות המוכרת נתנה לי זוג גרביים בחינם ואמרה לאימא שלי שאין מה לעשות, לפעמים דברים מכוערים כאלה קורים. שנים סירבתי ללכת ברחוב הזה. בכל פעם שהלכנו לקנות שם אחותי התלוננה שבגללי צריך לעשות את כל העיקוף רק כדי לא לעבור דרך הסמטה ההיא, ואמרה שאני מטומטמת אם אני נותנת לשיכור מסריח עם אקדח צעצוע להיות לנצח נצחים הבעלים של הרחוב הזה.

 

בלית ברירה התחלתי לרדת בעקבות מאיה. הריח הנורא בלע את כל הריחות האחרים של העובש ושל העזובה, וכבר לא היה לנו ספק שאנחנו בכיוון הנכון. זה היה ריח זר, שתלטן ואלים. מאיה משכה את הגופייה והסתירה איתה את האף ואני נשמתי אל תוך המרפק. אמרתי שאם זה במקלט, אז זאת אחריות של כל הבניין ולא שלנו, ואולי כדאי שנקרא לוועד הבניין, ומאיה אמרה: ״הוועד זאת ההיא שגרה בקומה שלישית, ראית אותה פעם סוחבת שקית? את באמת חושבת שהיא תרד איתך למקלט?״

בכניסה למקלט עמד דלי פלסטיק צהוב מכוסה סמרטוטים, ומזל שעמדתי מאחורי מאיה, כי כשהיא הרימה את הסמרטוטים מעל הדלי היא כמעט התעלפה, ואם לא הייתי תופסת אותה היא עוד הייתה עלולה ליפול במדרגות ולפתוח את הראש. אחר כך רצנו ביחד לקומה השלישית. כשהשכנה פתחה את הדלת לא האמנתי שהדירה הקטנה והמעופשת שאנחנו גרנו בה והדירה הגדולה, המוארת ורחבת הידיים שלה נמצאות באותו בניין. דרך חלון גדול ויפה ראו את הים, ועל השולחן עמדה קערה חגיגית ובה עגבניות שרי ותאנים. קיוויתי שמשהו מהריח הנורא דבק בנו ויעבור גם אליה. היא הבטיחה שתתקשר למדביר שיבוא לפנות את החולדה המתה.

כשירדנו במדרגות בחזרה לדירה שלנו הרגשתי שהחדר הדרומי והצפוני לא שונים זה מזה כפי שחשבתי, כי שניהם אגפים בדירה ישנה שחצי קומה מתחתיה נרקבת כבר כמה ימים חולדה.

המשך הפרק בספר המלא

המלצות נוספות