מה שאינך רואה

פרולוג

את שמש הערב המנמיכה היא לא צפתה. קרניה האכזריות צורבות את עורפה. היא משפילה את עיניה לנעלי הסניקרס הלבנות, עוקבת אחר סולייתן המשחירה. עולה ויורדת, עולה ויורדת. היא נושמת בכבדות, המסכה התכולה שעל פיה ואפה מקשה עליה לנשום. זיעה נקווית מעל שפתיה היבשות. אצבעות יד ימינה לופתות את הפתק עם רשימת הקניות ומכדרות אותו לכדי עיסה דביקה.

אט אט נמשכות רגליה למרכז הכביש השומם.

אווירת יום כיפור. אין אף רכב, אף לא נפש חיה. השמש ממשיכה להכות בה, והיא סופרת בקול רם את הצעדים ומתבלבלת, מתחילה מחדש ושוב שוכחת. שיר ישן מתנגן בה, והיא מפזמת אותו, קולה עולה עמום ובודד מבעד למסכה.

בקרוב תגיע למכולת השכונתית. היא מתענגת בדמיונה על הרגע שבו תחזור לדירתה, תבצע בזריזות מצה נוקשה, תמרח עליה חמאה צהובה נוצצת בשומנה ועליה שכבה עבה של נוטלה חומה סמיכה ותנעץ בה את שיניה. היא לא רוצה לחשוב על הסיוט שתיאלץ לעבור לפני כן — התור שישתרך בחוץ, האנשים חפויי הראש שיעמדו במרחק ביטחון זה מזה, עטויים כפפות ומסכה, עיניהם החשדניות מציצות עליה. הם תמיד נראים לה מטופשים וגסים, כמו חייזרים מבוהלים. היא מנסה להתנחם בידיעה שבסוף היא תיכנס, אחרי שיטרטרו אותה עם מדידת החום, יחתימו אותה על הדף המלוכלך, יוודאו שהיא מנקה את הידיים בג'ל המגעיל שלהם ולבסוף יכריחו אותה לעטות כפפות צהבהבות, דביקות ודוחות כמו קונדום משומש. על אף הגועל, היא תהלך זקופה בין המדפים ותגרוף מוצרי מזון שלא יהיו כבדים מדי, אך יספיקו לה לימים הקרובים. והיא תקנה גם אלכוהול כמובן, מהסוג המשובח ביותר, כי יש דברים שלא חוסכים בהם.

הכביש הרועד מנער אותה מהרהוריה. רחש צמיגים, חום מנוע, קולות אספלט מתפצפץ. היא מסיבה את ראשה לאחור, קרני השמש פוגעות ישירות בעיניה, ובעדן היא מבחינה במפלצת ברזל המתקרבת אליה במהירות, פנסיה דולקים, אורם המלאכותי מתערבב בזה של השמש. היא רוצה להרים את זרועה כדי להגן על ראשה, אך אינה מסוגלת להזיז אף איבר מאיברי גופה. כמו חיה היא קופאת מול פנסי הרכב המטיחים את אורם בעיניה. פעמים רבות תהתה איך אנשים מרגישים כשהסוף מגיע. אבל החיים לא עוברים לפנייך, התודעה צלולה. המבט הרצחני, זה הדבר האחרון שמבזיק אליה, ובבת אחת כבה האור.

עומר

"אף אחד לא מת בישראל," הוא אומר ומתבונן בהם דרך המראה. "בינתיים," עומר מוסיף בלחש כשהוא נזכר בהוראות. לא להלחיץ את הילדים, אך בוודאי שלא לשקר להם. את ה"בינתיים" הם לא שמעו, למזלו. שקועים, שניהם, בטאבלטים שלהם. לא מודעים לכך שחייהם עומדים להשתנות. יותר ממאה אלף אנשים נדבקו בנגיף ברחבי העולם, כמה אלפים כבר מתו. בישראל עדיין לא מת אף אחד, אבל יש בחור, דווקא צעיר יחסית, שנדבק מקבוצה של צליינים שהסיע, שמאושפז במצב קשה.

הקורונה נמצאת בכל מקום. לאן שאתה הולך מדברים עליה. פותחים את הטלוויזיה — קורונה, את הרדיו — קורונה, האינטרנט והווטסאפ מוצפים בחדשות ובעדכוני קורונה. אין דרך להסתיר את זה מהילדים, אבל חשוב שלא ייכנסו להיסטריה. מזל, הוא חושב, שאיימי לא משתפת אותם בפחדים שלה. גם זה בינתיים.

ביציאה מהאוטו עומר משתהה, ואז מצטרף לילדיו השועטים קדימה, כמעט טורקים בפניו את דלת הכניסה. אחינועם הקטנה תלויה על אמה כקופיף צמא אהבה כשהוא נכנס אחריהם, מייקי כבר נעלם בחדרו. עיניה של איימי אדומות ונפוחות והיא שולחת אליו חיוך רפה. עור פניה חיוור, נטול איפור, כתמים אדמדמים מעטרים את צווארה הארוך, ובכל זאת היא יפה בעיניו, למרות הכול. היא מישירה אליו מבט בוחן ומנתקת את בתם מזרועותיה.

"לכי שחקי עם אח שלך," היא מצווה על אחינועם, שמשתחררת ממנה בחוסר רצון.

אם הייתה יכולה, הייתה נשארת תלויה על אמה יומם ולילה, שואבת ממנה חום ועידוד כאותם גורים של קופי הרזוס מהניסוי הידוע של הפסיכולוג הארי הארלו. לעתים נדמה לעומר שגם מייקי היה רוצה להיתלות על אמו כפי שהיה עושה בינקותו, כמו שעשו הקופים שנצמדו לאם המגבת, אבל אין מקום לשניהם, וגם עם אחינועם זה ייגמר מתישהו, כמו עם כולם.

הוא ניגש למטבח להכין לעצמו קפה.

"רוצה את התה שלך?" הוא קורא לאיימי, אך היא אינה משיבה. הוא מוצא אותה בחדר השינה שלהם, מוטלת על המיטה, גופה רפוי ושברירי, ידה מסוככת על עיניה.

"המצב נהיה ממש מפחיד," היא לוחשת, "הילדים שומעים כל מיני שמועות ופייק ניוז בבית ספר ונכנסים לסרטים."

הוא מתיישב על קצה המיטה, מביט בידה המלטפת את פניה בהיסח הדעת ובאצבעותיה הדקות שמשתהות על שפתיה.

"הם צריכים להבין מה קורה, נשב להסביר להם בצורה מסודרת השבוע?" היא שואלת. "אני בעיקר דואגת למייקי, הוא תמיד לוקח הכול ללב. פּוּר ת'ינג. הוא השתעל היום בכיתה וכל הילדים ירדו עליו, אמרו שהוא חולה קורונה והוא לקח את זה נורא קשה. חייבים לעשות משהו, דחוף. אי אפשר להמשיך ככה, באמת, זה פוגע בו, הוא ילד מאוד רגיש, יו נואו."

"כן," אומר עומר, "אני אדבר עם המחנכת."

"נו באמת, המחנכת הזאת," מזדקפת איימי, אך עומר מפסיק אותה.

"אני חייב לזוז. להביא לך משהו? את צריכה אותי?" ידו כבר מגששת אחר המפתחות בכיס, אך עכוזו לא מש מהמיטה.

הוא חש ביד קרה לופתת את שלו.

"תוכל להישאר עוד קצת, פליז?" היא מבקשת, בעיניה תחנונים, "אני מפחדת שמייקי יבכה לי שהוא לא רוצה ללכת מחר לבית ספר ואני לא אדע איך להתמודד איתו."

"אני..." עומר מתחיל, ומביט בצג הטלפון שלו. אין דרך להספיק להיות בשני המקומות. הוא מביט באיימי ובצג לסירוגין, פותח את פיו לדבר, אך אצבעותיה, שהיו קודם על שפתיה, מטיילות עכשיו על שלו. היא נצמדת אליו, מגופה עולה ריחה המוכר, משהו בין וניל להדרים, והוא חש בהתעוררות בלתי רצונית.

"אני צריכה אותך כאן," איימי לוחשת קרוב קרוב לשפתיו.

עומר מניח לאשתו להסיר ממנו את חולצתו, ואז לפתוח בחופזה את כפתור מכנסיו, שכמעט ניתק ממקומו, ולהפשיל במשיכה עזה את תחתוניו, ואז נחלץ לבדו גם מנעליו ומגרביו. בתחתונים שחורים קטנים היא מדלגת לדלת ונועלת אותה, ומשם ממהרת למיטה ונשכבת עליה. הוא נותן לה למשוך אותו כלפיה, וכשהוא טובע בתוכה הוא שוכח לרגע הכול, ובעיקר שעוד מעט הוא יצטרך לצאת משם ולשוב לביתו.

קארין 

"ידעת למה את נכנסת", נוזפת בה אלמה, חברתה, בווטסאפ. "גבר פרוד, אבא לילדים, חמש־עשרה שנה מבוגר ממך".

"ארבע־עשרה", קארין מתקנת אותה, "אני עוד מעט בת שלושים וחמש, מתוקה".

היא מקנאה, קארין חושבת. שתיהן היו ביחד באותה סירה עד לא מזמן. רווקות שוות, אבל לגמרי לבד. נזרקות מגבר לגבר כמו ציפורים מסטוליות. וכולם בררנים, עפים על עצמם, לא מעריכים בשיט את היופי הבשל שלהן. מתייחסים אליהן כמו אל איזה פאקינג כלוב מהלך, נשים שרק רוצות לתפוס אותם ולעשות להם ילד כמה שיותר מהר. והנה עומר, מתקרב אמנם לחמישים, אבל נראה מוש. שמור, משכיל, לא הגבר הכי קול בעולם, אבל בחור נדיב עם לב טוב, שתכלס, זה מה שהכי חשוב. הוא כבר אבא לילדים, ובטח לא יתנגד לעוד אחד, אפילו שניים. זה לא יפחיד אותו. הוא אבא טוב, יותר מדי טוב, וגם אם זה בא על חשבונה, היא לא תקטר בגלל זה. כי יום יבוא והיא תרוויח מהאבהות של עומר, מזה שהוא לא הדוש הטיפוסי שמתמקד רק בקריירה שלו וזורק זין על המשפחה.

אז היום הוא הבריז לה בגלל הילדים, אז מה. היא לא כמו אלמה הטמפון הזאת, שכל דבר מלחיץ אותה. היא תבלע את זה ותסתום, לא תגיד מילה.

"יא מפגרת, הוא אבא על פוּל, ובואי, זאת לגמרי זכותו," היא כותבת לחברתה בנחרצות.

היא כבר התרגלה להסדרי הראייה המוגזמים שלו — שני, רביעי ושישי־שבת לסירוגין. הערב, חמישי, היו אמורים להיפגש, אבל בכל זאת סימס לה שהוא איתם, שהאקסית ההזויה שלו, איימי, לא מרגישה טוב, בסטרס בגלל המצב. מי ישמע, בוא, כולה שפעת דפוקה. אז כמו פאקינג משרת הוא עמד והכין לכולם ארוחת ערב בזמן שהפרינססה נחה לה.

קארין לא חושדת בו. למרות גילו, עומר פעור כמו ילד. חיוך תמים, גומה מגניבה בלחי שמאל, עיני חריץ חייכניות שבין אפור לכחול, שיער קצוץ סטייל מארינס, ממש טיפה מאפיר, אף נוכח ונשרי, כפות ידיים גדולות, שהיא לא מפסיקה להביט בהן כשהם נפגשים, אצבעות חזקות, ארוכות. אבל המחשבה על איימי לא באה לה טוב. אישה כמוה, אמא לשני ילדים קטנים, למה לעזאזל שתוותר על בעל כזה. מרוויח טוב, משקיע במשפחה. היא מטורפת, היא בטוחה בכך, מטורפת שנתנה לו לצאת מחייה.

היא שולחת לעומר אימוג'י מחייך ואז בדיחה על המצב. "כלל הציבור: השתדלו להימנע מחיבוקים, נשיקות וכל מגע שאינו הכרחי עם חבריכם. אשכנזים — המשיכו כרגיל". ואחר כך: "לא דמיינתי שגם מגפות יכולות להיות Made in China". היא יודעת שהבדיחות שלה ילדותיות, אבל ברור לה שהוא יאהב אותן. בעיניו, קארין היא ילדה חמודה. אנרגטית, קלילה, אוהבת את החיים. כל מה שאשתו לא. היא לא תמיד כזאת, גם לה יש את תקופות הדיכי שלה, אבל היא אוהבת את דמותה המגניבה שנשקפת מעיניו. את המבט המעריץ של עומר בכל פעם שהיא שרה בקול עם הרדיו במכונית, רוקדת פתאום כשהם לבד או מכריחה אותו לעשות איתה דברים קוליים כמו לקפוץ ליער באמצע הלילה בספונטניות עם בקבוק יין ושאכטה טובה. בעוד חודש הם אמורים לנסוע ביחד לחו"ל. כנראה יצטרכו להיכנס לבידוד כשיחזרו. קשוח, אבל יהיה ממש סבבה לבלות איתו אחר כך שבועיים בבית המפנק שלו. היא כבר לא יכולה לחכות לרגע שבו ינחתו באמסטרדם. יהיה להם את הפנאן של הלייף, בלי אקסית וילדים מעצבנים ובלי היסטריית הקורונה, שמטריפה לה את הראס.

איימי

עשרה לעשר, לפני דקה יצא מהבית. איימי מיטיבה את הכרית מתחת לראשה ומכוונת לפניה מצלמת סלפי בפילטר מחמיא. צבע עיניה הופך לכחול והן מתקשטות באיפור כבד, הלחיים זוכות לגוון סמוק, השפתיים מתמלאות ומאדימות. היא מחייכת לדמותה היפהפייה הנשקפת אליה מהצג. אין ספק שסקס משפר את מראה הפנים, לא צריך חומצה היאלורונית או בוטוקס. היא מצלמת עשר, עשרים, שלושים תמונות, ואז בוחרת את הכי מוצלחת, מתחרטת, מצלמת עוד, עד שהיא מגיעה לתוצאה הרצויה, משפצת קצת ושולחת לעומר.

"תודה על הערב", היא כותבת, ומוסיפה אחרי מחשבה קלה, "כיף לדעת שעוד אכפת לך". חמש דקות תמימות חולפות והוא אינו משיב, אבל אז היא סוף סוף מקבלת ממנו בחזרה פרח. "ד"ש לילדים", הוא מוסיף, והיא מחייכת בהקלה.

מזמן לא ישבו כמשפחה, אכלו ארוחת ערב, אפילו שרו את השיר המשפחתי שלהם — "מלך העולם". מצחיק כמה מהר כל אחד מהם תפס בחזרה את תפקידו. עומר הכין את הסלט המפורסם שלו, ירקות קצוצים דק־דק עם לימון שלם סחוט, שעליו יצק בנדיבות שמן זית מהטיול האחרון שלהם כמשפחה בגליל, מייקי ערך כרגיל את השולחן בקפידה יתרה, היא הכינה צ'יק צ'ק את הפנקייקס הטעימים שלה עם סירופ המייפל מעל, ואחינועם הקטנה התרוצצה ביניהם ופלטה דברים מצחיקים שהפילו את כולם.

הילדים נראו מבסוטים ביג טיים, לא רבו ביניהם אפילו פעם אחת. וכשהסתיימה ארוחת הערב הם צעדו שניהם כמו טטלה לאמבטיה, חיכו לאבא שיבוא להשגיח על הצחצוח, ומשם קפצו ישר למיטות. מייקי עם הספר התורן שלו והמבט הרציני ואחינועם עם ספר הקומיקס הממורטט, שהיא חוזרת וקוראת בו כבר חודש לפחות. איימי נתקפה דחף להעיר לבתה, לדרוש ממנה שתתחיל ספר חדש, אבל התאפקה. אחינועם היא ילדה שלא מגיבה טוב לדרישות, מיד מתחילה להתווכח ולהתנצח וליצור אווירה טעונה, וזה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה. אז היא רק אמרה לשניהם, "כל הכבוד, סוויטיס שלי, תגידו נייטי נייט לדדי," ויצאה במהירות מחדרם, לפני שתתחרט.

ואז הלכו למטבח, היא ועומר, והוא הכין לה כוס תה עם הרבה לימון ודבש בתוספת מעט ג'ינג'ר מגורר, בדיוק כמו שהיא אוהבת, ולעצמו את הקפה השחור החזק שלו מאיברהים באבו גוש, והם ישבו בסלון על הספה הסגולה החדשה, שרכשו קצת לפני שנפרדו, ודיברו. כמובן לא הזכירו את הסקס המעולה שנסחפו אליו קודם ונמנעו מלדבר גם על כל אותם נושאים שמעצבנים את שניהם. אבל הם מצאו על מה לשוחח, אף פעם לא חסר להם על מה. והם שוחחו על הווירוס המוזר הזה שתוקף את העולם, על הסינים המטורללים שבגלל המנהג הדפוק שלהם לאכול עטלפים הכול התחיל, על המגבלות המבהילות שצצות חדשות לבקרים ועל כך שהאיום הולך ומתקרב אליהם. אמנם ללא מתים עדיין, אבל גם זה יגיע. עומר סיפר לה על חבר של חבר שחזר מסין ונכנס ישר לבידוד ביתי ועל עוד מכר רחוק שנכנס לבידוד למרות שחזר דווקא מספרד. הם צחקו על ההיסטריה של הממשלה הזמנית, כעסו ביחד על מנהל חנות הצעצועים שהדביק אנשים תמימים שהגיעו לחנותו, וריחמו ביחד על האנשים המסכנים שיושבים עכשיו בבית, ביניהם כמה עשרות תלמידי בית ספר, מבודדים משאר העולם, למשך שבועיים תמימים.

הטלפון שלו צפצף ברבע לעשר, ועומר פתאום נדרך, הביט בה ואז בצג, הקיש והחליק, קם בבת אחת, מלמל "סליחה, אני חייב לזוז" והוסיף מיד את החיוך הצדי המתנצל שלו, שעושה לו גומה קטנה בלחי השמאלית. "שוּר, בטח," היא קמה מיד, הניחה בידו קופסה עם הקראק פאי שלה שהוא אוהב ונגעה בזרועו, ולרגע התגנבה לה מחשבה. מה אם היה נשאר, איך זה היה מרגיש לקום איתו שוב בבוקר, אבל היא דחקה אותה הצדה. הם כבר סיכמו הכול. מזונות, הסדרי ראייה, חלוקת רכוש. היו תקופות רעות לתפארת, היו ריבים קולניים. הייתה גם תקופה ארוכה שבה עומר לא נכנס כלל הביתה. הוריד את הילדים בחוץ, גם אם היה קר מאוד, עדיין עם המנוע דולק, וברח. והנה, בתקופה האחרונה הוא מציץ, נכנס לרגע, אומר כמה מילים ולעתים גם נשאר. אז היא רק אמרה "שוב תודה" וחייכה את החיוך הכי יפה שלה. והיא ידעה מה הוא חושב. כמה מתוקה היא עכשיו, ואיזה כיף להיות איתה, ולמה הכול היה צריך להתקלקל.

קארין

היא חולה על רשימות, היא חייבת שהכול יהיה כתוב לה מול העיניים. אז אחרי שהיא תופסת את עצמה חושבת יותר מדי, קארין עורכת טבלה מסודרת במחשב. בחסרונות היא כותבת: אקסית קרצייה, ומוסיפה: צופה בעיות. ובשורה שאחריה — שני טרחנים צעירים מדי, יותר מדי אצלו. את הגיל שלו היא מזכירה כחיסרון, למרות שתכלס זה לא ממש מפריע לה, וגם את הבעיה המתבקשת — שהוא מגיע אליה משומש, יד שנייה, לא מתחיל איתה את החיים, כפי שחלמה, נושא על גבו קופת שרצים, עבר שלם שאין לה חלק בו, אישה ושני ילדים (ואותם היא מוחקת, כי כבר הזכירה הרי). היא מחליקה בידה על שערה הארוך, מרחרחת אותו ומוסיפה: טיפה נמוך (בעיקר כשאני עם עקבים), לא ממש הטעם הרגיל שלי, נטייה קלה להשמנה. פותחת עמודה חדשה, מעניקה לה את הכותרת "מסקנות ומעשים", כותבת שם לבדוק מקרוב את האח, ומוסיפה — וגם את הילדים.

קטגוריית היתרונות מתמלאת, לשמחתה, בהרבה יותר נתונים. טחון, עבודה סבבה, דירה שהשאיר לאקסית ועוד דירה שהוא גר בה, איי־קיו גבוה, פנים יפות, עיניים בהירות, אבא טוב, היה בעל נאמן. היא כותבת גם כמה תכונות שכבר הספיקה לאתר בו: משקיען, טוב לב, סלחן, קצת תמים, ואז חוככת בדעתה וחוזרת לקטגוריית החסרונות ומוסיפה: יכול להיות פראייר, מרצה מדי את סביבתו, כנראה תלותי, טיפה רכושני.

היא מסתכלת שוב בטבלה, מעלה את דמותו של עומר לנגד עיניה ומהרהרת. מאוהב בי, בשל לחתונה, היא מוסיפה ליתרונות, וגם — טיפוס זוגי. ואז חוזרת לעמודה "מסקנות ומעשים" וכותבת — לבדוק מה קורה עם הדירה שבה גרה האקסית, מה הייתה סיבת הפרידה מהקרצייה ואם הוא רוצה עוד ילדים, ומוסיפה כמה סימני קריאה.

היא סוגרת בנקישה את המחשב, לוקחת את הטלפון וכותבת לאלמה, "אל תדאגי. הכול טוב". לעומר היא מסמסת: "מקווה שאתה נהנה עם הילדים, איזה אבא מהמם אתה", מדביקה אימוג'י של חתול מחייך עם עיני לבבות ומוסיפה: "ידיד קופץ אלי לקפה אז אני לא אפריע לך, נסתמס מחר", ומתנתקת.

היא מחליטה שלא תפתח עוד את הווטסאפ הלילה, ומאוד יכול להיות שתהיה עסוקה גם בכל סוף השבוע. היא אוהבת את הטיפוס הזה — של האישה שלא מתרגשת משום דבר, משחררת חבל ארוך לבן זוגה, ובינתיים גורמת לו קצת לקנא. היא בטוחה בו במיליון אחוז, זה לא שהיא נוקמת בו או משהו, אבל בכל זאת מתחשק לה להראות לו שגם לה יש חיים. וברבע לעשר בלילה, כשהוא עדיין בבית של משפחתו הקודמת, היא לא סתם שוכבת במיטה כמו איזה חסרת חיים, מוקפת בשקיות ריקות ושמנוניות של חטיפים, ביד אחת ג'וינט כמעט גמור ובשנייה בירה ומחכה, אלוהים יודע למי.

עומר

במשך כל סוף השבוע וגם ביום ראשון שאחריו, קארין התעלמה מכל הטלפונים וההודעות שלו, עד שכבר חשש שנמאס לה ממנו, אבל היום, בשתים־עשרה וחמישה בצהריים, כשכמעט התייאש, פתאום צצה ממנה הודעה שהזכירה לו את מסיבת הפורים של החבר'ה שלה הערב, כאילו כלום לא קרה. ובשעה עשר עשרים ושש בלילה היא סוף סוף מגיעה אליו, לבושה בשמלת נוצות לבנה, רכה ואוורירית, שחושפת את כתפיה ומעניקה הצצה נרגשת לחריץ שבין שדיה. נשימתו כמעט נעתקת כשהיא עושה מולו סיבוב, שולי שמלתה מתנופפים סביבה. הוא אינו מעיר לה על ההיעלמות, וגם לא על האיחור, למרות שכבר יותר משעה ישב על קצה הכיסא במטבח וניסה להעסיק את עצמו בדברים אחרים, רק לא בציפייה.

"הייתי חייבת למצוא תחפושת ממש שווה," היא מחייכת את חיוכה המקסים שחושף את טור שיניה הלבנות. צעירה כל כך, שום דבר עוד לא הספיק להתקלקל בה. בעל כורחו הוא נזכר ברגעים האינטימיים עם איימי לפני כמה ימים, ומנער את ראשו כדי לגרשם. טעות עשה, טעות מרה, זה לא מגיע לבחורה הצעירה והמתוקה הזאת שממלאת את חייו בכל כך הרבה אושר מאז שנכנסה אליהם. אבל לו מגיע בהחלט העונש שקיבל ממנה, מבלי שהתכוונה בכלל. ארבעה ימים של תענית. תענית קארין, הוא מגחך בלבו.

היא קופצת פתאום לזרועותיו, מבהילה אותו, והוא מצחקק בהקלה כשהיא מדביקה לו נשיקה ארוכה.

"וואו, הג'ינס שקנינו ביחד נראה מאמם עליך," היא מתנתקת ממנו, "לא הייתי נותנת לך יותר מארבעים."

עומר מסמיק, אבל למזלו קארין לא שמה לב. היא מפשפשת בתיקה הגדוש, מאתרת שם סיגריה מגולגלת מעוכה, מניחה אותה בפיו ומציתה.

"קנאביס רפואי," היא מזהירה אותו בהינד ראש חינני, "לקחתי מאבא שלי, זה רק למקרים קשים, אז תיזהר."

עומר מעולם לא עישן לפני שפגש אותה, אבל כרגיל הוא אינו מסוגל לסרב לתחנונים של קארין ולעיניים המצפות שהיא תולה בו. הוא יודע שהוא קצת חנון בעיניה, מבוגר סולידי ומרובע, רחוק שנות אור מסוג האנשים שהיא מסתובבת איתם.

"איזה מזל," קארין נוטלת ממנו את הסיגריה, "המארגן התלבט בגלל המצב, אבל לא רצה לאכזב אנשים, אז הוא הזמין רק מאה, ובגלל שיש לי אצלו פרוטקציה, אנחנו בפנים," היא קורצת ושואפת באיטיות.

"מה, לא התחפשת בסוף?" היא שואלת, מבטה בוחן.

"קצת מביך אותי," הוא מודה ומשתעל, "אבל את נראית פיה מדהימה," הוא מוסיף, כמפייס.

"מה נסגר איתך?" היא פוערת אליו עיניים יפות, "איזה גזור אתה. שום פאקינג פיה. התחפשתי לליידי גאגא, אתה לא זוכר את שמלת הנוצות הנדירה שלה? דיברו על זה בכל העולם. היא השמלה הכי מדוברת אבר."

עומר שולח יד זהירה ומלטף את השמלה, כמה אניצי נוצה נדבקים לאצבעותיו המזיעות. "אני לא שמעתי עליה, מצטער," הוא אומר ומנסה לנגב בהיחבא את האניצים על מכנסיו.

"על השמלה או על ליידי גאגא?" קארין מחייכת, אך מבטה מאשים. כבר שנים שאינו עוקב אחרי זמרים חדשים. נתקע, כמו רבים מבני דורו, בוותיקים כמו בוב דילן ודייוויד בואי.

"איך לא שמעת, בייב?" היא נוזפת בו, מקליקה במהירות מרשימה בשני אגודליה על הטלפון שלה, "אתה לגמרי חייב להקשיב לשיר החדש שלה, אני עפה עליו. קוראים לו 'סטיופיד לאב', אהבה מטופשת, קצת כמו שיש לנו."

השיר לא מדבר אליו. יותר מדי תופים, מילים שחוזרות על עצמן, אבל כמה שאיפות מהג'וינט עושות את שלהן. הוא מתחיל לנוע מצד לצד כשהיא נצמדת אליו, ידיו עוטפות את מותניה, עולות ויורדות במעלה גווה הצר, והוא נאנק כשהוא חש את פיה הרך, לשונה מתמזגת בשלו, והוא יונק ממנה טעם מריר של עשן מעורבב במתיקות שהוא תמיד תוהה מהיכן היא נובעת.

לקראת חצות הם מגיעים למסיבה, ומסתבר שהיא רק התחילה. עומר משתהה קצת בפתח, אבל קארין כבר גוררת אותו אחריה בהתלהבות. שלושה־ארבעה, אפילו חמישה שירים הם רוקדים ברצף. עיניה בעיניו, ידיה בידיו, והוא חש אנרגטי ומלא און כפי שלא חש כבר שנים רבות. אבל בשלב כלשהו תש כוחו. למרות האימון הדו־שבועי בחדר הכושר, הוא מרגיש שהוא עייף, שהוא לא עומד בקצב. קארין לא לוחצת ולא מקטרת. היא שונה מאוד מאיימי, הוא חושב, ולא בפעם הראשונה. ובמקום להתעצב היא פשוט חוזרת לרחבת הריקודים ורוקדת עם החבר'ה שלה.

המשך העלילה בספר המלא