סולם גנבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סולם גנבים
מכר
אלפי
עותקים
סולם גנבים
מכר
אלפי
עותקים

סולם גנבים

4.6 כוכבים (156 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ליאור אנגלמן

הרב ליאור אנגלמן (נולד בי"ט באב ה'תשל"ב, 30 ביולי 1972) הוא רב דתי לאומי וסופר ישראלי. ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא. בין השנים ה'תשע"ה-ה'תשע"ט שימש כראש בית המדרש בישיבת בינות ברעננה.

בשנת 2006, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, הוציא את הספר "כיסופים" הכולל פרקי התמודדות אמונית בעקבות עקירת היישובים מגוש קטיף.
ב-2010 הוציא את הספר "שקופים" הכולל אוסף סיפורים קצרים, ובהם עיסוק רב בחייהם של אנשים קשי יום. לאחר מכן למד בבית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" וב-2014 החל להנחות סדנאות כתיבה במסגרת בית הספר.
ב-2014 הוציא את הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע". הרומן זכה להצלחה ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2018 הוציא את הרומן "קשורה בנפשו" ונבחר אף הוא למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2020 הוציא לאור את הספר "נשמה יתירה".
 
הרב אנגלמן נשוי ואב לחמישה, מתגורר בכפר סבא.
ב-2020 כתב עם חנן בן-ארי את השיר "געגועים לבני אדם", בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/29hzt5yd

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גורלו של יודה טייב נגזר עליו מרגע לידתו. כבן למשפחת פשע משכונת התקווה, לא היה אמור להיות לו סיכוי לחיים אחרים, אבל אימא שלו נשבעה לעשות הכול כדי שבן הזקונים שלה לא יראה בית מעצר מבפנים.

אז כיצד – אחרי שהפך לתלמיד מצטיין, למפקד אהוב ולאיש חינוך נערץ – הוא מוצא עצמו מובל באזיקים, הרחק מכל מה שהקדיש לו את חייו?

סולם גנבים אינו סיפור על פשע, אלא סיפור על משפחות – אלו שנולדנו לתוכן ואלו שאנו בוחרים לעצמנו, אלו שמאיימות ואלו שמקיימות, אלו שמתקלקלות ואלו שאנו מתקנים. זהו רומן רב־תהפוכות, המלווה את גיבורו במורד חבלים שנופלים ובמעלה סולמות שראשם מגיע השמימה. עלילתו מציבה בפני הגיבור, בפני שלל הדמויות הבלתי נשכחות המקיפות אותו ובפני הקוראים שאלות הרות גורל: מהי הדרך שבה מוליכות אותנו כוונותינו הטובות, ומה הסיכוי שלנו להיחלץ מכלא הפחדים שלנו?

התשובות שהרומן מספק – באומץ, בחמלה וביופי – מבקשות לשחרר את הדמויות והקוראים כאחד מבית האסורים והאיסורים שנבנה מלבני העבר ולפתוח במפתח הלב את דלתו של שער הרחמים.

סולם גנבים הוא הרומן השלישי של ליאור אנגלמן. קדמו לו רבי־המכר קשורה בנפשו (2018), לא מפסיקים אהבה באמצע (2014) וקובץ הסיפורים שקופים (2009).

- נועה מנהיים

פרק ראשון

פרולוג

חמישה בנים ובת אחת כבר היו לה. חשבה שדי. מספיק. מה יש לה להתלונן? שישה ילדים זה יפה. מה רע? ובאמת, כבר עברו חמש שנים וחצי מאז שנולד האחרון, ופתאום, משום מקום, באה לה עוד בטן. חשבה אחרון אחרון חביב. חשבה ברכה. עד שהגיעה לחדר הלידה. אלה, הקודמים, החליקו לעולם כמו מרגרינה. גם בלידה שלהם צעקה קצת, אבל למה צעקה? שאבי יעשה לה כבוד, זה למה צעקה. שלא יחשוב ככה ילדים באים לה בקלות. אבל האמת, צעקה יותר משכאב לה. בלידה האחרונה, בדיוק הפוך. כמה שלא צעקה, כאב לה יותר. וכמה שכאב, עוד יותר היה מפחיד. למה הרופא אמר שיש בעיות בדופק שלו. עוד לא נולד וכבר בעיות. ואם לא תהיה לידה מהר, יעשו לה ניתוח. ואבי, כמה שחושבים שהוא מחליט הכול על כל העולם, בעניינים של חיים ומוות הוא שואל את הרב של הבית כנסת. והרב אמר שדחוף תקבל על עצמה נדר. ואבי אמר: "יאללה, סימה, כמה נתרום?" והיא, הגוף שלה כבר נקרע לגזרים, בקושי הצליחה לחשוב, אמרה לו: "עזוב אותי מתרומה. נישבע שהוא לא בעסק."

"למה ככה?" אמר לה. אבל היא, תמיד היא מקשיבה לו, אבל עכשיו לא. רגע לפני שלא יישאר ממנה כלום, נשבעה: "הילד לא בעסק. אתה שומע, אבי? אני נשבעת. מהבר־מצווה שלו הוא מחוץ לעסק. תגיד אמן." לא אמר אמן. חמש דקות אחר כך הילד בכה. "אני מתיר לך את הנדר," אמר לה. היא שתקה.

–1–

בילדותו לא שמע יודה על "הברווזון המכוער". אימא שלו לא הקריאה סיפורים לפני השינה, לא על ברווזים ולא בכלל. לא היו ספרים בבית, רק כמה ספרי לימוד שעברו מילד לילד בירושה, דפים ישרים ונקיים מסימני עיפרון. הוא היה הראשון לכתוב בהם. היה גם ספר תהילים אחד של אבא, "אבי טייב", חרוט עליו מבחוץ. איש לא קרא בו. אומרים שאבא היה לוקח אותו שישמור עליו לפני ביצוע גדול.

אבא לא כאן.

אולי באותו יום שכח לקחת.

כשהפך בעצמו לאבא, סיפר לאביטל שלו הרבה סיפורים לפני השינה. את "הברווזון המכוער" אהבה יותר מכולם. גם הוא. "זה קרה באמת?" שאלה אותו בכל פעם שסיים. "זה קרה באמת," אמר לה. לא שאלה איך הוא יודע, לא ביקשה הוכחות, רק בלעה את האמת הפשוטה הזאת בעיניים תמימות.

לא שאי־פעם באמת יוכל לספר לילדים שלו הכול. איך יוכל לספר לילדים טובים ירושלים על ילדותו המסובכת בתקווה. לא שהיה ילד רע התקווה, עד לאחרונה אולי נחשב לאחד מסיפורי ההצלחה הכי גדולים של השכונה שלו, אבל בסיפור ההצלחה שלו היו הרבה פרקים קשים לקריאה, ודאי שלא מתאימים לאוזניהם של ילדים. את המילים שדיברו שם הוא מעדיף לשכוח, והבטיח לעצמו שהילדים שלו לא יכירו אותן.

אולי יספר להם על בית הכנסת שאביו בנה בשכונה? מהמסד עד הטפחות בנה אותו לזכר הוריו. לא יספר איך השיג אבא שלו את הכסף לבנייה. "חסד לאברהם" קרא אבא לבית כנסת, ומי יודע כמה דינים עשה אבא בעולם עד ש"חסד לאברהם" עמד על תלו. יספר להם שאביו העמיד רב לבית הכנסת שהיה חביב הילדים ואימת המבוגרים. הדרשות שלו כמו סכינים היו, מלאות תוכחה וזעם, והכיסים שלו היו מלאי ממתקים. בגיל קטן כבר הזמין אותו הרב לבימה שישיר "ימלוך ה' לעולם", ואף ששר ליד המנגינה ושכח חלק מהמילים, הרב חיפה עליו ואמר לו שכשיגדל יהיה פייטן גדול, ובאוזן לחש לו: "לא משנה מה עושים אחרים, לא משנה אם צוחקים עליך, אתה — תהיה אתה, זה מה שרוצה אלוקים."

על משחקי הילדות בשכונה יספר בשמחה, על משחקי הגוגואים, על המחנות שבנו על העצים. וזהו. יותר מזה לא יוכל לספר. הרי לא יספר על הסיגריה הראשונה. בן שש היה. שש! כשחגגו לאביטל יום הולדת שש, פתאום זה דקר בו בכל הכוח — קטנה שכמותה, שבירה, איך אפשר לדמיין אותה מחביאה כמוהו חפיסת סיגריות, שולפת בכל יום אחת, אוחזת בין שתי אצבעות ומקרבת אל הפה. ואצלו — ביום הולדת שש, אחיו אסי לקח אותו אל ה''באנגייה'', כך הם קראו למחסן הגרוטאות הרעוע שבו אבא שלהם שמר חומרי בניין ישנים והאחים שלו שמרו שם חומרים שעושים טוב. אסי היה בכיתה י"א, ומיומן בכל מה שקשור בעישון. הוא הדליק בשבילו את הסיגריה, הגיש אל שפתיו ואמר: "מזל־טוב, יא אח, אתה כבר גדול. לאט־לאט, אל תשאף עמוק מדי, צריך להתרגל." ויודה לא היה בטוח שהוא גדול מספיק ולא היה בטוח שהוא רוצה להתרגל, אבל עם אסי לא מתווכחים, אפילו דויד ושמעון, שני האחים שגדולים מאסי, לא מתווכחים איתו. יש לו איזה מבט כזה כשאתה עומד מולו, שמרסק ברגע את כל מה שחשבת לומר, ופחות מפחיד להסכים לסיגריה מאשר להיתקל במבט שלו. חצי סיגריה הוא שאף לחלל הפה בלי לקחת לריאות, אחר כך הגיש לו אסי קפה שחור מומתק להחריד היישר מהג'זווה אל כוס זכוכית קטנה חסרת ידית. גם לעצמו מזג, השיק את הכוסות זו בזו ואמר לו: "לחיים, גבר." מרוב חום נכוו לו האצבעות, אבל הקפיד שאסי לא ירגיש. שניהם לגמו, יודה לא ידע מה דוחה אותו יותר, טעם הקפה השחור או טעם הסיגריה, אבל אסי קרא אותו בלי מילים ואמר לו: "קדימה, גבר, עכשיו אחת טובה פנימה, ויש לך את זה, יאללה, בלי לחשוב." הוא שאף מלוא ריאותיו והשתעל בקול גדול, והקול חזר כהד מקירות המחסן והתערבב בקול הצחוק של אסי, שספק לעג לו ספק חגג איתו את הנובלס הראשונה של חייו. פעם ראשונה של סיגריה מתחילה ועד סוף, שקדמו לה בדלי סיגריות שהיה אוסף כבר בגן חובה ומנסה להצית בהם אש, רק בגלל הסקרנות. בגלל אותה סקרנות שמר את חבילת הנובלס שאסי נתן לו בבאנגייה, ובכל יום עישן קצת. בגלל אותה סקרנות קנה אחר כך קאמל, קנט ופעם אחת אפילו מרלבורו מכספים שנתנה לו אמו לשלם לטיולי בית הספר. "בשביל אימא שלי," היה אומר במכולת של העיראקי, והעיראקי קרץ לו ונתן, כולם בשכונה קונים בשביל ההורים שלהם. כשעישן לא נהנה, לא התלהב, כמו משהו שחייבים לעשות כדי להשתייך למשפחת טייב, כך קראו להם, טייב. "אליטוב" הוא עִברוּת מאוחר שלו, ערב יום הנישואים, ואיש מהאחים לא סלח לו מעולם על חילול השם.

את החומר הראשון פגש בגיל שתים־עשרה. כבר כמה שנים ידע שבפינה הימנית העליונה של הארון המט לנפול בבאנגייה נמצאים החומרים. מאחורי צנצנות של טמבור, מברשות ושפכטל שהונחו שם רק לשם הסוואה. עד גיל שתים־־עשרה לא התקרב לשם, אפילו עם הסיגריות לא היה לו קל, הריאות שלו התמרדו, אבל הוא המשיך. אחת ביום. טייב זה טייב, וטייב לא נשברים בגלל כמה שיעולים, הסביר לו אסי. הוא גם הדריך אותו שיקפיד לצחצח את השיניים אחר כך, גם את הלשון, שלא ירגישו בבית ספר, וחשוב מזה, שאימא לא תרגיש. אם היתה תופסת אותו מעשן בגיל כזה, היתה הורגת אותו.

לא שאימא שלו שורדת יום אחד בלי סיגריה, היא מעשנת בלי סוף, חפיסה וחצי ביום, שתי חפיסות בימים עצבניים, וגם היא התחילה ביסודי, אפילו לא הסתירה ממנו את העבר שלה. אבל הבהירה לו שלו יהיה עתיד אחר, ככה נשבעה לעצמה, ואוי לו אם יפר את השבועה, ואוי לאסי אם תדע ששם יד על ילד התקווה שלה. תמיד אומרת לו שעם העובדה שאסי מעשן כבר השלימה מזמן, גם עם העובדה שלתיכון איננו הולך, אבל אסי זה אסי ויודה זה יודה, ולכל אחד תפקיד אחר בתוכניות של אימא שלהם, ואסור שתתפוס אותם. "טייב לא נתפסים," אמר לו אסי, "ואם נתפסים לא מודים, ואם מודים חוזרים בהם." ופעם אחת, בן שתים־עשרה היה, שכח להחליף חולצה אחרי שעישן, ואימא שלו הריחה, וצרחה עליו כמו משוגעת תוך שהיא מנופפת בידיה, כמעט נכווה מן הסיגריה הדולקת שלה, ולא עזרו לו הסליחה ושבועת השקר שפעם ראשונה ואחרונה. היא קראה לאסי ואמרה לו: "תראה לו מה זה, הילד מעשן," ואסי הראה לו מה זה, כי מה שאימא אומרת אסי עושה, ואף שהוא אחראי לכל הסיגריות האלו, הוא לא אחראי לכך שנתפס, ומה פתאום נתפס, טייב לא נתפסים, ומה פתאום הודה במקום לומר שחבר עישן לידו והריח נדבק לו לחולצה, טייב לא מודים. ואם צריך — טייב מענישים, אוהו מענישים.

זה אפילו לא היה מוזר בעיני יודה שאסי מוציא לפועל את העונש על העבירה שלימד אותו לבצע, ככה זה מאז שאבא הלך בתאונה (כך הם קוראים לזה — התאונה). מאז אסי הוא ראש מחלקת ענישה בבית טייב. הוא גם ראש מחלקת פשיעה, כלומר פרנסה, אבל זה לא סותר. ראש הוא ראש, והוא מבצע את שני התפקידים על הצד הטוב ביותר. הוא רגיל שאסי נקרא להעניש אותו, אבל הפעם זה היה משפיל במיוחד, כי נתן את המכות שלו בכף היד, בזלזול, כאילו אחרי שיודה נתפס ואפילו הודה, הוא אפילו לא ראוי שישקיעו במכות שלו. עם ההשפלה הזאת והחבטות בנפשו יצא באישון לילה לבאנגייה, בדק שהשטח נקי, כי הלילות הם הימים בבאנגייה של טייב, ומיהר לפינה הימנית העליונה. פינה את המברשות והטרפנטין הצידה וגילגל מעט חומר בתוך נייר כסף, אפילו לא ידע מה בדיוק יש בו בחומר הזה, היה קטן מכדי לדעת ומספיק גדול להשתמש. הדליק, ועישן. עישן ועישן ועישן. פעם ראשונה שנהנה לעשן. לפחות בהתחלה. צחק כמו שמזמן לא צחק. אחר כך בכה ושוב צחק. לא כמו שצוחק אדם שמח. כמו שצחקה אימא שלו כשהודיעו על אבא שלו, צחוק מופרע, עד שנתנו לה זריקה. וכשעישן, תוך כדי צחוק ראה את אבא שלו מסמן לו בתנועת שִיסוּף שאוי לו אם שוב ייתפס ויצער ככה את אימא שלו, ותוך כדי הוא ידע שאבא שלו כבר לא יכול לסמן לו שום דבר, הוא הרי הלך, ובכל זאת סימן לו, הרי ראה אותו במו עיניו. ואחר כך ראה את אימא שלו נכנסת לבאנגייה ועושה עמידת ראש, ואחר כך ראה את אסי נכנס וסוחב אותו למיטה שלו וצורח לו באוזן: "מה נסגר איתך, אתה בכלל טייב אתה?" ולמחרת התעורר עם שלושים ותשע מעלות חום במיטה מזיעה.

הוא הקיא למחרת כל כך הרבה פעמים, עד שיצא לו החשק לעשן. לעשן הפסיק. להסניף המשיך. כל מיני חומרים שאת שמם אפילו לא ידע, אבל לא התמכר. הוא חושב. רק מפעם לפעם הריח כדי להירגע. מזל גדול היה לו שלא נפל אל הסם, עד סוף החטיבה חצי כיתה נפלה. חלק התחילו מוקדם כמוהו, והריאות שלהם התנגדו ממש כמו הריאות שלו, אבל כשבבית מספיק גרוע, הריאות נכנעות בסוף. לא שבבית שלו היה קל.

המשך הפרק בספר המלא

ליאור אנגלמן

הרב ליאור אנגלמן (נולד בי"ט באב ה'תשל"ב, 30 ביולי 1972) הוא רב דתי לאומי וסופר ישראלי. ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא. בין השנים ה'תשע"ה-ה'תשע"ט שימש כראש בית המדרש בישיבת בינות ברעננה.

בשנת 2006, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, הוציא את הספר "כיסופים" הכולל פרקי התמודדות אמונית בעקבות עקירת היישובים מגוש קטיף.
ב-2010 הוציא את הספר "שקופים" הכולל אוסף סיפורים קצרים, ובהם עיסוק רב בחייהם של אנשים קשי יום. לאחר מכן למד בבית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" וב-2014 החל להנחות סדנאות כתיבה במסגרת בית הספר.
ב-2014 הוציא את הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע". הרומן זכה להצלחה ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2018 הוציא את הרומן "קשורה בנפשו" ונבחר אף הוא למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2020 הוציא לאור את הספר "נשמה יתירה".
 
הרב אנגלמן נשוי ואב לחמישה, מתגורר בכפר סבא.
ב-2020 כתב עם חנן בן-ארי את השיר "געגועים לבני אדם", בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/29hzt5yd

סקירות וביקורות

"סולם גנבים" הוא הספר הכי טוב שקראתי השנה אפרים ב"ק סרוגים 15/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"סולם גנבים" הוא הספר הכי טוב שקראתי השנה אפרים ב"ק סרוגים 15/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
סולם גנבים ליאור אנגלמן

פרולוג

חמישה בנים ובת אחת כבר היו לה. חשבה שדי. מספיק. מה יש לה להתלונן? שישה ילדים זה יפה. מה רע? ובאמת, כבר עברו חמש שנים וחצי מאז שנולד האחרון, ופתאום, משום מקום, באה לה עוד בטן. חשבה אחרון אחרון חביב. חשבה ברכה. עד שהגיעה לחדר הלידה. אלה, הקודמים, החליקו לעולם כמו מרגרינה. גם בלידה שלהם צעקה קצת, אבל למה צעקה? שאבי יעשה לה כבוד, זה למה צעקה. שלא יחשוב ככה ילדים באים לה בקלות. אבל האמת, צעקה יותר משכאב לה. בלידה האחרונה, בדיוק הפוך. כמה שלא צעקה, כאב לה יותר. וכמה שכאב, עוד יותר היה מפחיד. למה הרופא אמר שיש בעיות בדופק שלו. עוד לא נולד וכבר בעיות. ואם לא תהיה לידה מהר, יעשו לה ניתוח. ואבי, כמה שחושבים שהוא מחליט הכול על כל העולם, בעניינים של חיים ומוות הוא שואל את הרב של הבית כנסת. והרב אמר שדחוף תקבל על עצמה נדר. ואבי אמר: "יאללה, סימה, כמה נתרום?" והיא, הגוף שלה כבר נקרע לגזרים, בקושי הצליחה לחשוב, אמרה לו: "עזוב אותי מתרומה. נישבע שהוא לא בעסק."

"למה ככה?" אמר לה. אבל היא, תמיד היא מקשיבה לו, אבל עכשיו לא. רגע לפני שלא יישאר ממנה כלום, נשבעה: "הילד לא בעסק. אתה שומע, אבי? אני נשבעת. מהבר־מצווה שלו הוא מחוץ לעסק. תגיד אמן." לא אמר אמן. חמש דקות אחר כך הילד בכה. "אני מתיר לך את הנדר," אמר לה. היא שתקה.

–1–

בילדותו לא שמע יודה על "הברווזון המכוער". אימא שלו לא הקריאה סיפורים לפני השינה, לא על ברווזים ולא בכלל. לא היו ספרים בבית, רק כמה ספרי לימוד שעברו מילד לילד בירושה, דפים ישרים ונקיים מסימני עיפרון. הוא היה הראשון לכתוב בהם. היה גם ספר תהילים אחד של אבא, "אבי טייב", חרוט עליו מבחוץ. איש לא קרא בו. אומרים שאבא היה לוקח אותו שישמור עליו לפני ביצוע גדול.

אבא לא כאן.

אולי באותו יום שכח לקחת.

כשהפך בעצמו לאבא, סיפר לאביטל שלו הרבה סיפורים לפני השינה. את "הברווזון המכוער" אהבה יותר מכולם. גם הוא. "זה קרה באמת?" שאלה אותו בכל פעם שסיים. "זה קרה באמת," אמר לה. לא שאלה איך הוא יודע, לא ביקשה הוכחות, רק בלעה את האמת הפשוטה הזאת בעיניים תמימות.

לא שאי־פעם באמת יוכל לספר לילדים שלו הכול. איך יוכל לספר לילדים טובים ירושלים על ילדותו המסובכת בתקווה. לא שהיה ילד רע התקווה, עד לאחרונה אולי נחשב לאחד מסיפורי ההצלחה הכי גדולים של השכונה שלו, אבל בסיפור ההצלחה שלו היו הרבה פרקים קשים לקריאה, ודאי שלא מתאימים לאוזניהם של ילדים. את המילים שדיברו שם הוא מעדיף לשכוח, והבטיח לעצמו שהילדים שלו לא יכירו אותן.

אולי יספר להם על בית הכנסת שאביו בנה בשכונה? מהמסד עד הטפחות בנה אותו לזכר הוריו. לא יספר איך השיג אבא שלו את הכסף לבנייה. "חסד לאברהם" קרא אבא לבית כנסת, ומי יודע כמה דינים עשה אבא בעולם עד ש"חסד לאברהם" עמד על תלו. יספר להם שאביו העמיד רב לבית הכנסת שהיה חביב הילדים ואימת המבוגרים. הדרשות שלו כמו סכינים היו, מלאות תוכחה וזעם, והכיסים שלו היו מלאי ממתקים. בגיל קטן כבר הזמין אותו הרב לבימה שישיר "ימלוך ה' לעולם", ואף ששר ליד המנגינה ושכח חלק מהמילים, הרב חיפה עליו ואמר לו שכשיגדל יהיה פייטן גדול, ובאוזן לחש לו: "לא משנה מה עושים אחרים, לא משנה אם צוחקים עליך, אתה — תהיה אתה, זה מה שרוצה אלוקים."

על משחקי הילדות בשכונה יספר בשמחה, על משחקי הגוגואים, על המחנות שבנו על העצים. וזהו. יותר מזה לא יוכל לספר. הרי לא יספר על הסיגריה הראשונה. בן שש היה. שש! כשחגגו לאביטל יום הולדת שש, פתאום זה דקר בו בכל הכוח — קטנה שכמותה, שבירה, איך אפשר לדמיין אותה מחביאה כמוהו חפיסת סיגריות, שולפת בכל יום אחת, אוחזת בין שתי אצבעות ומקרבת אל הפה. ואצלו — ביום הולדת שש, אחיו אסי לקח אותו אל ה''באנגייה'', כך הם קראו למחסן הגרוטאות הרעוע שבו אבא שלהם שמר חומרי בניין ישנים והאחים שלו שמרו שם חומרים שעושים טוב. אסי היה בכיתה י"א, ומיומן בכל מה שקשור בעישון. הוא הדליק בשבילו את הסיגריה, הגיש אל שפתיו ואמר: "מזל־טוב, יא אח, אתה כבר גדול. לאט־לאט, אל תשאף עמוק מדי, צריך להתרגל." ויודה לא היה בטוח שהוא גדול מספיק ולא היה בטוח שהוא רוצה להתרגל, אבל עם אסי לא מתווכחים, אפילו דויד ושמעון, שני האחים שגדולים מאסי, לא מתווכחים איתו. יש לו איזה מבט כזה כשאתה עומד מולו, שמרסק ברגע את כל מה שחשבת לומר, ופחות מפחיד להסכים לסיגריה מאשר להיתקל במבט שלו. חצי סיגריה הוא שאף לחלל הפה בלי לקחת לריאות, אחר כך הגיש לו אסי קפה שחור מומתק להחריד היישר מהג'זווה אל כוס זכוכית קטנה חסרת ידית. גם לעצמו מזג, השיק את הכוסות זו בזו ואמר לו: "לחיים, גבר." מרוב חום נכוו לו האצבעות, אבל הקפיד שאסי לא ירגיש. שניהם לגמו, יודה לא ידע מה דוחה אותו יותר, טעם הקפה השחור או טעם הסיגריה, אבל אסי קרא אותו בלי מילים ואמר לו: "קדימה, גבר, עכשיו אחת טובה פנימה, ויש לך את זה, יאללה, בלי לחשוב." הוא שאף מלוא ריאותיו והשתעל בקול גדול, והקול חזר כהד מקירות המחסן והתערבב בקול הצחוק של אסי, שספק לעג לו ספק חגג איתו את הנובלס הראשונה של חייו. פעם ראשונה של סיגריה מתחילה ועד סוף, שקדמו לה בדלי סיגריות שהיה אוסף כבר בגן חובה ומנסה להצית בהם אש, רק בגלל הסקרנות. בגלל אותה סקרנות שמר את חבילת הנובלס שאסי נתן לו בבאנגייה, ובכל יום עישן קצת. בגלל אותה סקרנות קנה אחר כך קאמל, קנט ופעם אחת אפילו מרלבורו מכספים שנתנה לו אמו לשלם לטיולי בית הספר. "בשביל אימא שלי," היה אומר במכולת של העיראקי, והעיראקי קרץ לו ונתן, כולם בשכונה קונים בשביל ההורים שלהם. כשעישן לא נהנה, לא התלהב, כמו משהו שחייבים לעשות כדי להשתייך למשפחת טייב, כך קראו להם, טייב. "אליטוב" הוא עִברוּת מאוחר שלו, ערב יום הנישואים, ואיש מהאחים לא סלח לו מעולם על חילול השם.

את החומר הראשון פגש בגיל שתים־עשרה. כבר כמה שנים ידע שבפינה הימנית העליונה של הארון המט לנפול בבאנגייה נמצאים החומרים. מאחורי צנצנות של טמבור, מברשות ושפכטל שהונחו שם רק לשם הסוואה. עד גיל שתים־־עשרה לא התקרב לשם, אפילו עם הסיגריות לא היה לו קל, הריאות שלו התמרדו, אבל הוא המשיך. אחת ביום. טייב זה טייב, וטייב לא נשברים בגלל כמה שיעולים, הסביר לו אסי. הוא גם הדריך אותו שיקפיד לצחצח את השיניים אחר כך, גם את הלשון, שלא ירגישו בבית ספר, וחשוב מזה, שאימא לא תרגיש. אם היתה תופסת אותו מעשן בגיל כזה, היתה הורגת אותו.

לא שאימא שלו שורדת יום אחד בלי סיגריה, היא מעשנת בלי סוף, חפיסה וחצי ביום, שתי חפיסות בימים עצבניים, וגם היא התחילה ביסודי, אפילו לא הסתירה ממנו את העבר שלה. אבל הבהירה לו שלו יהיה עתיד אחר, ככה נשבעה לעצמה, ואוי לו אם יפר את השבועה, ואוי לאסי אם תדע ששם יד על ילד התקווה שלה. תמיד אומרת לו שעם העובדה שאסי מעשן כבר השלימה מזמן, גם עם העובדה שלתיכון איננו הולך, אבל אסי זה אסי ויודה זה יודה, ולכל אחד תפקיד אחר בתוכניות של אימא שלהם, ואסור שתתפוס אותם. "טייב לא נתפסים," אמר לו אסי, "ואם נתפסים לא מודים, ואם מודים חוזרים בהם." ופעם אחת, בן שתים־עשרה היה, שכח להחליף חולצה אחרי שעישן, ואימא שלו הריחה, וצרחה עליו כמו משוגעת תוך שהיא מנופפת בידיה, כמעט נכווה מן הסיגריה הדולקת שלה, ולא עזרו לו הסליחה ושבועת השקר שפעם ראשונה ואחרונה. היא קראה לאסי ואמרה לו: "תראה לו מה זה, הילד מעשן," ואסי הראה לו מה זה, כי מה שאימא אומרת אסי עושה, ואף שהוא אחראי לכל הסיגריות האלו, הוא לא אחראי לכך שנתפס, ומה פתאום נתפס, טייב לא נתפסים, ומה פתאום הודה במקום לומר שחבר עישן לידו והריח נדבק לו לחולצה, טייב לא מודים. ואם צריך — טייב מענישים, אוהו מענישים.

זה אפילו לא היה מוזר בעיני יודה שאסי מוציא לפועל את העונש על העבירה שלימד אותו לבצע, ככה זה מאז שאבא הלך בתאונה (כך הם קוראים לזה — התאונה). מאז אסי הוא ראש מחלקת ענישה בבית טייב. הוא גם ראש מחלקת פשיעה, כלומר פרנסה, אבל זה לא סותר. ראש הוא ראש, והוא מבצע את שני התפקידים על הצד הטוב ביותר. הוא רגיל שאסי נקרא להעניש אותו, אבל הפעם זה היה משפיל במיוחד, כי נתן את המכות שלו בכף היד, בזלזול, כאילו אחרי שיודה נתפס ואפילו הודה, הוא אפילו לא ראוי שישקיעו במכות שלו. עם ההשפלה הזאת והחבטות בנפשו יצא באישון לילה לבאנגייה, בדק שהשטח נקי, כי הלילות הם הימים בבאנגייה של טייב, ומיהר לפינה הימנית העליונה. פינה את המברשות והטרפנטין הצידה וגילגל מעט חומר בתוך נייר כסף, אפילו לא ידע מה בדיוק יש בו בחומר הזה, היה קטן מכדי לדעת ומספיק גדול להשתמש. הדליק, ועישן. עישן ועישן ועישן. פעם ראשונה שנהנה לעשן. לפחות בהתחלה. צחק כמו שמזמן לא צחק. אחר כך בכה ושוב צחק. לא כמו שצוחק אדם שמח. כמו שצחקה אימא שלו כשהודיעו על אבא שלו, צחוק מופרע, עד שנתנו לה זריקה. וכשעישן, תוך כדי צחוק ראה את אבא שלו מסמן לו בתנועת שִיסוּף שאוי לו אם שוב ייתפס ויצער ככה את אימא שלו, ותוך כדי הוא ידע שאבא שלו כבר לא יכול לסמן לו שום דבר, הוא הרי הלך, ובכל זאת סימן לו, הרי ראה אותו במו עיניו. ואחר כך ראה את אימא שלו נכנסת לבאנגייה ועושה עמידת ראש, ואחר כך ראה את אסי נכנס וסוחב אותו למיטה שלו וצורח לו באוזן: "מה נסגר איתך, אתה בכלל טייב אתה?" ולמחרת התעורר עם שלושים ותשע מעלות חום במיטה מזיעה.

הוא הקיא למחרת כל כך הרבה פעמים, עד שיצא לו החשק לעשן. לעשן הפסיק. להסניף המשיך. כל מיני חומרים שאת שמם אפילו לא ידע, אבל לא התמכר. הוא חושב. רק מפעם לפעם הריח כדי להירגע. מזל גדול היה לו שלא נפל אל הסם, עד סוף החטיבה חצי כיתה נפלה. חלק התחילו מוקדם כמוהו, והריאות שלהם התנגדו ממש כמו הריאות שלו, אבל כשבבית מספיק גרוע, הריאות נכנעות בסוף. לא שבבית שלו היה קל.

המשך הפרק בספר המלא