ספרים עמוקים

"תגיד, ממתי אתה כזה?"
"מאז שיש לי דמיון, פנטזיה."
"לא, התכוונתי ממתי אתה יודע שאתה כזה?"
"זה לדעת ולא ממש לדעת."
אתה עונה לו, ולעצמך בפעם האלף, מנסה להבין את המנגנון הזה. הדחקה? הכחשה? פיצול אישיות? 
"אתה כל כך מפחד, שאתה לא רוצה לדעת. לא יכול לדעת. ובכלל, אין אתה, אין כזה דבר, דעת."
"אז מתי באמת ידעת, ידעת באמת?"

אבא מנסה להסביר לבנו את החיים שהתהפכו, ילד שחולם להיות הזמרת אילנית, חייל שנמשך למפקד שלו, סקס מזדמן תוך כדי נסיעה ברכבת – גיבורי עד שיבוא כלב ים קטן מתקיימים כולם על קו התפר שבין מציאות והזיה, בין אלימות ואהבה, בין התפרקות ובנייה מחדש. הדמויות מרכיבות תמונת פאזל, סיפור חיים של מספר, שיוצא למסע בעקבות עברו, כדי להשיב חיים שלא נחיו. 

המספר, מעין מקהלה יוונית, מבקש לאחד את הילד והנער והגבר והאבא לדמות אחת שלמה, לאיש שמבקש לקום לתחייה, לדרוש את כל החלקים האבודים של עצמו, להיות סוף־סוף אחד, שלם. הסיפורים הנפרדים והדמויות השונות מתאחדים לכדי שלמות אומנותית, כרומן או כממואר פואטי, ומספרים סיפור שגדול מסך החלקים שלו, סיפור של חיים. 

עד שיבוא כלב ים קטן, ספרו השלישי של ברוך יעקבי, משלים מהלך מורכב ביצירתו שנעה בין סוגות, בין זמנים, בין קולות ספרותיים שונים, ומבקשת להתבונן באופן שבו זהות עצמית הולכת ומתגבשת מתוך מסע חיפוש. מושלך, ספרו הראשון של יעקבי בפרוזה (הוצאת פרדס), היה מועמד לפרס ברנשטיין וקיבל את פרס שר התרבות לספר ביכורים. ראשים מדברים, ספרו לנוער, יראה אור בקרוב (בהוצאת טל־מאי). סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו במבחר כתבי עת ובבמות ספרות שונות.

זא פאולו הוא גבר גבה קומה שמחייך מתוך זקן סבוך ומתחת לאף גדול. הוא נדיב, מצחיק ונטול חומרנות. זא מתגורר בעיירה קמיניה שבפורטוגל, עיירה עם חומה ומצודה עתיקה ושפך נהר אל האוקיינוס וסמטאות צרות של חיים שחלפו. יש לזא חנות של חפצים שבורים. בחנות נחים חפצים שממתינים לאדונים החדשים שלהם, כמו נס של תחיית מתים, שאינו חל על בני אדם. זא משמר את הישן ומתקן את הפגום, כי אלו לא חפצים מתים עבורו. אלו חפצים מעניקי חיים. יגאל סרנה, גולה ממולדתו ואוהב את ארצו, חושב שזא הוא הנסיך של קמיניה, ומשתאה לנוכח חנות הכאוס שלו. סרנה שב ומבקר אצל זא עם מחברת, שואל שאלות ומגשר על פערי מרחק ושפה. מזר גמור, הופך זא לחבר קרוב.

אחרי ספרו בית בפורטוגל, שהיה לרב־מכר, מעמיק סרנה את מבטו אל הנשים והאנשים שסובבים את חייו החדשים. יש והוא מציץ אל נשמתם. 

זהו ספר רב יופי, הכתוב בעברית של בדולח ואפוף באהבת אדם ובאהבת הספרות. סרנה, שהגיע אל העולם שבע שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, אשר מחקה את העבר היהודי ברובו והכחידה כליל את עולם הסבים והסבתות שלו, מגלה בפורטוגל יקום הפוך בתכלית: ארץ של סבים וסבתות, שבה הישן מתקיים לצד החדש.

יגאל סרנה (יליד תל אביב, 1952) הוא עיתונאי חתן פרס סוקולוב וסופר חתן פרס היצירה על שם לוי אשכול. היה עיתונאי הגון ומוערך במשך 37 שנים. זהו ספרו השנים עשר.

היא התייצבה בדיוק מאחורי ראשי, בלב המת של שדה הראייה. התיישבה ואור קטן נוסף נדלק. עצרתי את נשימתי. לבי קפא ואז החל שועט. בראשי התגוששו ניחושים נוראים עם ניחושים איומים. לא, אלוהים, מה זאת הולכת לעשות עכשיו?!
ואז באו המילים. קול זך שכמוהו לא שמעתי מימיי.

את גיבור הספר – בעל בית דפוס לשעבר, אלכוהוליסט, אב כושל – אנו פוגשים ביומו האחרון, אם לא אחריו. רק בערוב ימיו הצליח למצוא שלוות נפש. 

עשרות שנים נדרשו לו כדי להשלים עם עצמו ועם יקיריו, לעצור את תנופת הכעס והצער, לסלוח, לשמוח. אז, ככל שהספר מתקדם מעמוד לעמוד, חייו נפרמים לאחור. האהבה והזעם, האמון והבגידה תופסים זה את מקומו של זה בסיפור חייו ובסיפורי חייהם של אהובתו, של אשתו לשעבר, של בתו ושל חברי נפשו. 

איתם אנו מעמיקים ומגיעים עד השורש. איתם אנו לומדים על אושרו ועל סבלו, על מה שמצא ועל מה שאיבד, על הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותו ועל מי שהיה אחראי לה מאחורי גבו, בלא ידיעתו, מרוב אהבתו.

"העברית שלו מתנהלת בקצב ג'זי, הרחק מהריאליזם הפסיכולוגי הדקדקני וחמור הסבר של ספרותנו כיום" - עמרי הרצוג, הארץ, מתוך ביקורת על ספרו הראשון חוָה.

דר, תלמידת דוקטורט ישראלית בארצות הברית, מגלה שהגיעה לקצה הדרך. הדוקטורט שלה בפילוסופיה הושלם, אך אף משרה לא מוצעת לה ותוקף הוויזה שלה פג. כמו כדי לדחות את הקץ, היא יוצאת למסע נואש מצפון ארצות הברית לדרומה כדי לפגוש את ספק־חברתה ספק־אהובתה, אנטואנט. כשנגנב תיק הגב שלה, ובו כל רכושה עלי אדמות, מופר האיזון השברירי של חייה.

הימים הם ימי המשבר הכלכלי בארצות הברית, וגם בחייה של דר כל מה שהיה מובן מאליו מתפורר בקלות. ללא עבודה או תחזיות לעתיד, היא מושלכת אל עולם מקביל של חסרי בית, נוודים וכלבה משוטטת. בעולם הזה פועלים חוקים אחרים מאוד: האיומים גלויים והבריתות שנכרתות מפתיעות גם אותה. דר, שכתם לידה בצבע יין מתנוסס על פניה, היא גיבורה ראשית בלתי צפויה, שנושאת על גבה הצנום רומן חזק לאין שיעור.

בשפה יפהפייה ובמוחשיות עזה, יצרה אוריאן זכאי דין וחשבון עמוק על חיי נערות ונשים. בכתיבתה היא מתחקה אחר קווי השבר של ההתרסקות הנשית ואחר המנגנונים החברתיים והנפשיים של הנפילה האפשרית.

אדם אחד, גאון ספרותי בשם מריו לבררו, מתכנס עם עצמו כדי לבצע תרגילים גרפולוגיים. רצונו הוא לצאת מן הסטגנציה הקיומית שבה הוא שרוי. הוא חושב, וכך המליצו לו, שאם הוא יתמקד במטרה שרירותית – שיפור כתב היד שלו – הוא יקבל את חיוניותו בחזרה. 

אלא שבמהלך התרגילים הללו, הכתיבה והראש מוסטים אל חייו היום־יומיים של הסופר. ספרות מסוג אחר עולה בין חריצי הכתיבה. האותיות מרכיבות מילים, המילים נערמות למשפטים. אט אט, הנאום הריק משרטט אֶפּיקה אישית, את דרמת הסובייקט המודרני, המשועמם, הלכוד בין קירות ואנשים, ומנסה לנבור בתוך תוכו בחיפוש אחר משמעות לחיים.

ספר זה מיקם את מריו לבררו כאחד הסופרים הלטינו־אמריקנים החשובים בעשורים האחרונים של המאה העשרים. כנותו, פשטותו הרמאית, הפרוזה המתווכת את העצמי ומציגה אותו לראווה, האקזיסטנציאליסזם שבו, הפכו ספר זה לקריאה חובה בקרב קוראי ספרות בשפה הספרדית. 

"בואי נרד היום למרתף, ונסדר אותו," תפס אותי האושר החדש שלי בלי הכנה מוקדמת, בעודי מרוכזת בטוסט בריבת תות נוזלת. 
בדרך כלל היה אומר מדי פעם: "מה דעתך לסדר את המרתף בסוף שבוע זה?"
"רעיון טוב," עניתי בכל פעם בחיוך, וחיפשתי בסתר תירוצים כדי להתחמק. דאגתי לסדר מפגשי סוף שבוע עם חברים, מצאתי דברים דחופים לעשות, הזמנתי אנשים, כרטיסים, נסיעות. 

מה שהיה הוא קובץ של שישה־עשר סיפורים קצרים; מעט המחזיק את המרובה. בלשון ישירה, חסכונית ומתובלת בהומור, מציירים הסיפורים תמונות חיים מורכבות, מעברים בין ארצות, שפות, אהבות. מתוך עולם החומר של חפצים, עובדות ושיחות יום־יום, מציצים רבדים של עומק, כאב, וכמיהה לשייכות ולבית. 
 
אווה רייך, נולדה ב-1946 בברגן־בלזן, גדלה בשוודיה ועלתה לארץ ב־1972. בעשור השישי לחייה החלה לכתוב סיפורים. מכל השפות שעמדו לרשותה בחרה לכתוב בעברית, אף שלא שלטה בכל מכמניה, כדי לגעת בחיים ללא מחיצות. 

אווה רייך הלכה לעולמה לפני תשע שנים, וממשיכה לחיות בזיכרון אוהביה. סיפוריה נותרו אחריה, מפרפרים וחיים כמו מה שהיה.

האם אפשר להבין את העולם?ֿ

ברומן חדשני ומתעתע זה, כשהוא שוזר עובדות והשערות ועובר בהדרגה מכתיבה עיונית לספרות בדיונית, מבקש הסופר הצ׳ילאני הצעיר בנחמין לבטוט לחקור את המודרניות דרך סיפוריהם של המדענים הגדולים. גאונים כמו פריץ הבר, קרל שוורצשילד, שיניצ׳י מושיזוקי, אלכסנדר גרותנדיק, ארווין שרדינגר, לואי דה ברויי, ורנר הייזנברג ואחרים נתפסו לעתים קרובות כחריגים ולפעמים אף כאקסצנטריים. אך כפי שניתן ללמוד מסיפורו של הבר, ממציא גז ההשמדה והדשן החקלאי, טבעה של הקידמה המדעית האחראית הן לזוועות המלחמה והן לצמיחתו חסרת הרסן של המין האנושי הוא לכל הפחות דו־משמעי. כל אחת מדמויות המופת הללו נחבטת באיזה מחסום לפני חידת הקיום או היקום.

אולי ישנם דברים שאי אפשר לדעת: וישנם דברים שאולי לא כדאי לדעת.

ספרו עטור השבחים של לבטוט נכלל ברשימה הקצרה של פרס בוקר הבינלאומי לשנת 2021, נבחר לאחד מעשרת ספרי השנה של ניו יורק טיימס של אותה שנה ומאז תורגם לעשרות לשונות.

גורלו של יודה טייב נגזר עליו מרגע לידתו. כבן למשפחת פשע משכונת התקווה, לא היה אמור להיות לו סיכוי לחיים אחרים, אבל אימא שלו נשבעה לעשות הכול כדי שבן הזקונים שלה לא יראה בית מעצר מבפנים.

אז כיצד – אחרי שהפך לתלמיד מצטיין, למפקד אהוב ולאיש חינוך נערץ – הוא מוצא עצמו מובל באזיקים, הרחק מכל מה שהקדיש לו את חייו?

סולם גנבים אינו סיפור על פשע, אלא סיפור על משפחות – אלו שנולדנו לתוכן ואלו שאנו בוחרים לעצמנו, אלו שמאיימות ואלו שמקיימות, אלו שמתקלקלות ואלו שאנו מתקנים. זהו רומן רב־תהפוכות, המלווה את גיבורו במורד חבלים שנופלים ובמעלה סולמות שראשם מגיע השמימה. עלילתו מציבה בפני הגיבור, בפני שלל הדמויות הבלתי נשכחות המקיפות אותו ובפני הקוראים שאלות הרות גורל: מהי הדרך שבה מוליכות אותנו כוונותינו הטובות, ומה הסיכוי שלנו להיחלץ מכלא הפחדים שלנו?

התשובות שהרומן מספק – באומץ, בחמלה וביופי – מבקשות לשחרר את הדמויות והקוראים כאחד מבית האסורים והאיסורים שנבנה מלבני העבר ולפתוח במפתח הלב את דלתו של שער הרחמים.

סולם גנבים הוא הרומן השלישי של ליאור אנגלמן. קדמו לו רבי־המכר קשורה בנפשו (2018), לא מפסיקים אהבה באמצע (2014) וקובץ הסיפורים שקופים (2009).

- נועה מנהיים

עיירה קטנה וחמה בדרום הארץ. טליה פינטו מגיעה עם משפחתה לגור בעיירה ופוגשת בבית הספר את אֶמיר מור־טל. לכאורה, חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: הוא – ביישן, מנומנם, ממושמע והולך בתלם. היא – מבריקה, דברנית, סקרנית ורודפת תעלומות. לכאורה, העניינים המעסיקים אותם הם מאבקי הכוח בכיתה ומצב התעסוקה של אביה של טליה. לכאורה, השנה שלפניהם עומדת להיות שנה כמו כל שנה.
אבל רק לכאורה.

כי בהלב הקבור, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. חייהם של אמיר וטליה גדושים בסודות שאינם ידועים גם להם עצמם, סודות שמקורם בסיפור תנ''כי המשווע להשתחרר מכבלי מיקומו המסורתי במקרא. תהליך התגלותם של סודות אלה כרוך ביציאה למסע מסחרר ופורץ גבולות לא רק בזמן, אלא גם במרחב.

מסעם של אמיר וטליה לוקח אותם אל תעלומה מימי אברהם אבינו, אל סבך של יצרים מוּדחקים, אל מרחבים לא נודעים ובהם אש, מים וערפל, וגם אחוזה עצומה ורבת־קסם, יצור אדיר שיכול להתהלך כצל בלבד, מלכים תלויים על פסגת הר גבוה, ושפה קדומה שאת מהותה יש לפענח כדי למנוע אסונות עולמיים.
אמיר וטליה עומדים לשנות את ההיסטוריה.

שמעון אדף הוא משורר, סופר, עורך ומוזיקאי פעיל מאוד. הוא הגיע מעיירת הפיתוח שדרות לתל אביב מיד לאחר השירות הצבאי, הקים להקת רוק בשם "האצולה", למד באוניברסיטת תל אביב בתוכנית לתלמידים מצטיינים, עזב את האקדמיה בעיצומה של כתיבת תזה על ספרות בלשים במאה ה-19, ובשנת 2001, כשהוא בן 29 בלבד, מונה לאחד התפקידים רבי־העוצמה ביותר בזירה הספרותית בישראל: עורך ספרות המקור של הוצאת "כתר". לפני כשנה פרש מעבודתו ב"כתר" כדי להתמסר לאהבתו האמיתית – היצירה.

אנדֶרס, צעיר לבן, מתעורר בוקר אחד ומגלה שבמהלך הלילה עורו הפך כהה. כשהוא מביט במראה נדמה לו שבבואת גבר זר משתקפת אליו בחזרה. מבוהל וחושש הוא מסתגר בהתחלה בביתו ומגלה את סודו רק לאוּנָה, חברה ותיקה שלאחרונה יחסיהם הפכו אינטימיים. עם הזמן, כשמתגלים בעיר מקרים דומים נוספים, יש שרואים בכך איום על הסֵדר הישן, שחייבים להתנגד לו, בעוד אחרים, כמו אביו של אנדרס ואימה של אונה, חווים בעיקר אובדן וכאב. ככל שמעמיק הקשר בין שני הצעירים, הולכות ומפציעות מתוך המצב המוזר הזה הזדמנויות עבור כולם להישיר מבט חדש אל עצמם ואל זולתם.

מוחסין חאמיד הוא מחברם של הספרים עשן אש, פונדמנטליסט בעל כורחו ומערבה, שראו אף הם אור בהוצאת כתר וזכו להצלחה רבה. 

"קל ליפול למלכודת ולחשוב שהספר הזה הוא כולו על גזע. מה שאוחז בקורא לכל אורכו הוא מערכות היחסים שמשתנות כל הזמן... ומה שנפלא בספר הוא יכולתו של חאמיד להראות לנו שכל אחד ראוי לאהבה."
- בוסטון גלוב

"המחשה מכמירת לב לנזקים מעירוב בין ביולוגיה לאידיאולוגיה."
- שיקגו ריוויו אוף בוקס

עינת קפקא מביאה פרספקטיבה ייחודית לעולם השירה, תוך שימוש במלאכה כדי לחקור את משחקם העדין של האמת, החלומות, האינטלקט, הגעגוע והאשמה. הנושא המרכזי של הספר סובב סביב לכידת חלקיקים – אותם רסיסים חמקמקים שלפעמים נופלים למקומם, ובפעמים אחרות, משתהים באוויר, מטשטשים את הגבול שבין המציאות לבין התפרצות רגעית של הזיה.

בעידן שבו הביטוי האומנותי מתמודד עם צללי המלחמה, העיתוי של קפקא להוצאת הספר "מלח" מורכב. כמשוררת, היא מהדהדת את התחושות שהביעה לאה גולדברג ז"ל בשנת 1939, תוך שימת דגש על תפקידה העמוק של האומן בתקופות מלחמה. דבריה של גולדברג מהדהדים את מהות יצירתה של קפקא: "ומכאן לי ההכרה העמוקה שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. […] משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח". השירים של קפקא, תוך הכרה בנסיבות המאתגרות של יציאתו, מדגישים את החשיבות המתמשכת של האומנות כצינור לחקר הערכים הפנימיים החורגים מזמנים סוערים.

"הם גרמו לי להבין שתמיד יש פרק נוסף. שום סיפור לא נגמר, הכול ממשיך..." - כך אומרת אנה על הוריה הבונים את חייהם מחדש, וכך עולה מסיפוריהן המפתיעים של הדמויות האחרות בספר.
אנה, תסריטאית מצליחה, נפרדת מבן זוגה ומתחילה לכתוב רומן מקורי שבמרכזו איש צללים. מתוך רצון להכיר את העולם החדש, היא יוצרת קשר עם אדם כזה בעזרת גיא - חברה הקרוב ודמות מרכזית בסיפור. אנה נחשפת לחוקים הייחודיים של עולם הצללים, המתערבב עם המציאות עד שכמעט אי אפשר להפריד ביניהם.

זהו סיפור על מערכות יחסים מורכבות ועמוקות בין אנשים - שנוגעים זה בזה, משפיעים זה על זה, ומניעים את העלילה ממסלולה המקורי אל סיפור אחר. כל דמות חדשה שמופיעה על הבמה, מתחברת בדרכה שלה אל הדמויות האחרות כמו בפאזל מושלם, ומוסיפה רובד אנושי נוסף - ומפתיע לעיתים - לסיפור כולו.

הדמויות עוברות מסע מרתק, שבמהלכו הן חוות שינויים דרמטיים וטלטלות עזות. בעקבות האירועים האלה כל אחת מהדמויות משילה מעליה את עצמה, באופן שמאפשר לה תובנות מקוריות והתחלות חדשות.

זהו רומן ראשון פרי עטה של אילנה אלוני, המשרטטת את הדמויות שעיצבה באמצעות דיאלוגים קולחים, שמובאים בלשון דיבור עכשווית ואותנטית. חשיפת הסיפור המלא של כל דמות ודמות, הניסיון לפענח את הקשרים ביניהן, הגילויים המפתיעים וסימני השאלה לגבי ההחלטות העתידיות של הגיבורים - כל אלה מלווים את הקורא לאורך כל העלילה ויוצרים מתח ועניין.

"מעניין אותי לדעת: מה אמיתי בסיפור ומה ממנו רק בדיוני?" - נשאלת הכותבת בסוף הספר.
והיא עונה בפשטות: "האם יש הבדל???"

אב יוצא עם בנו לטיול צפרות ומגלה הכול חוץ מציפורים, ילד עוקב אחר שיירת נמלים ומגלה משהו מחריד, רוחו של פלסטיני הרוג רודפת חייל שלחץ על ההדק, זוג מן העבר מגלה שלד באתר חפירות, וחושף אגב כך שלדים נוספים — דומה שכל גיבורי דורסים נרדפים בידי תגלית שגילו בעצמם, באקראי או במכוון, בלי שהיו ערים להשלכותיה, והיא עתידה לשנות את עולמם או את האופן שבו הם רואים אותו.

כל הדמויות בקובץ הסיפורים הזה קשורות בחוטים שקופים אל עברן, והתגליות שהן מגלות כמו צובעות את החוטים הללו בצבע עז ומהדקות את הקשר — גם בינן לבין התגליות וגם בין כל הדמויות בקובץ. בשפה צלולה, רגישה וישירה, החפה מקישוטים מיותרים, בורא עופר שור עולם מבעית וזך, מרובד ובהיר, פלאי באותה מידה שהוא שגרתי.

לשור יש יכולת נדירה לחצוב מן העבר גבישים צלולים ושלמים, האוצרים יחד שפה, ניחוח וצליל. אלה הופכים את דורסים לספר ביכורים בשל, מפתיע וחכם עד מאוד, המעורר סוגיות ושאלות גם באשר לעולמו של האדם ולדמויות המקיפות אותו וגם באשר למקום שבו הוא חי.

את הסיפורים המכונסים בספר כתב הרצל מ־1887 עד צאתו לפריז ב־1892, ככתב העיתון הווינאי נוֹיֶה פרָייה פּרֵסֶה ולאחר שובו לווינה ב־1895.
אין להבדיל בין הרצל הסופר והמחזאי ובין הרצל המדינאי: השקפותיו על הסבל והמוסר האנושיים, ההמון והיחיד, על החברה והמדינה, העונג והחובה, אהבת איש לאשה והורים לילדיהם, יחסיו לקִדמה ולטכנולוגיה, כל אלה מצאו את ביטוים בסיפורים אלה. הסביבה, חוויות החיים השוליות למראית־עין, שחווה המספר, הן לרוב רק נקודות המוצא לסיפורים. ואולם המעטֶה החיצוני משמש רק כפתיח ומסגרת לדיון במהות לבעיה מרכזית. 
היכולת לראות לפנימיותם של הדברים, ללבם של האנשים, היא שהביאה את הרצל לומר את אשר עם לבו בשאלה היהודית – להציג אותה במערומיה, על כל האמת, הכיעור והיופי. הסיפורים הן מעין מראה לדרכו של הרצל אל עצמו, אל הכרת מצוקות האדם בכלל ומצוקת היהודים בפרט. 

לרונן יש קריירה משגשגת, משפחה יפה וחברים רבים, אבל סערה אדירה משתוללת בתוכו.                       
בגיל 55, ולראשונה בחייו, הוא מתבונן היישר אל התהום הפעורה בנפשו ושואל את עצמו שאלות שמעולם לא העז לשאול: האם הוא מאושר ומסופק בחייו? מדוע מעולם לא ביקר בקברו של החבר הכי טוב שלו מהצבא, אודי? איך זה שהיחסים שלו עם אביו קרירים? כיצד השפיעה הטראומה בעקבות מות אימו על גופו ועל נפשו, ולמה הוא פשוט לא מצליח לנשום?

זהו ספרו הרביעי של דרור שגב וכמו בספריו הקודמים, "חוצה", "ילד מקולקל" ו"אין לי מספיק מילים בגוף", הכתיבה נועזת, ישירה ומחוברת לכאן ולעכשיו. גם בספר הזה אפשר להבחין באבולוציה פרטית של הסופר כאדם, התפתחות שרלוונטית לכל אדם שחצה את גיל 50 – הוא מציג שאלות נוקבות ומהותיות על החיים, מעמת את הגיבור עם עברו ומאלץ אותו לנהל את ההווה שלו וגם להתייחס אל עתידו. הוא נוגע בתשוקות, בפחדים ובחלומות של כל אדם באשר הוא אדם. 
ביד בטוחה מקרב דרור את הקורא אל עצמו; אהבה וכאב, חיים ומוות, עבר ועתיד מתקבצים יחד על שבילי חיים מוכרים ומסלולים לא מסומנים, וכך נפתחת דרך שבסופה דבר כבר לא יהיה כשהיה. 

 דרור שגב, 57, הוא סופר ומרצה. נולד וגדל בחדרה, גר היום בשוהם עם משפחתו. 

"שעון הימים נעצר. זוהר אחזה בספל הקפה ועלעלה בלוח השנה הגדול. התאריכים שהיו, זלגו מהלוח והתאדו. פעם היו ארבעה שיאים לכל שנה – בחורף היא תפרה תחפושת מדהימה לעידו, באביב היא ארגנה את יום ההולדת שלו. בכל קיץ רון לקח אותה לאירופה, רק שניהם, לכבוד יום הנישואים. בסתיו היא אירחה את כולם לארוחת ראש השנה. ארבעה תאריכים, ארבע רוחות השמיים שלה, כמו מחוגים על שעון."

אתם המציאות עכשיו, מספר את סיפורן של חמש דמויות שכל אחת מהן עומדת על קו הזינוק הפרטי שלה: מורה להיסטוריה שממתין לבשורה רעה או טובה, גנבת ממולחת שעומדת לבצע גניבה שאין כמוה, צעירה שפוגשת ברחוב את הכפילה שלה, אישה שמשפחתה מתפרקת ערב הגיוס של בנה וגבר שנאלץ להתמודד עם פרשה אפלה במשרד.

קובץ הסיפורים חושף עולמות פנימיים דחוסים, זרים ומוכרים בו זמנית. הדמויות – כל אחת ומסעה – נעות הלוך ושוב בין השבור לבין השלם. רגשות הכאב, הזעם, התקווה, האשליה, החולשה והנקמה – מאפשרים לנו לבחון מחדש את המתחים והקשרים של הקיום האנושי. בעדינות ובהומור משרטטת טליה שגיב את חוסר השקט שמניע את הדמויות אל עבר גורלן. זהו קובץ סיפורים מקורי וסוחף, המפעים במבט הכן שלו אל נבכי הנפש.

אתם המציאות עכשיו הוא ספרה השלישי של טליה שגיב. קדמו לו "הללויה ומרמלדה" (הוצאת ידיעות ספרים) וספר העיון "חצי חצי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום).

היפוך יוצרות מאוחר עומד בלב הממואר שתיים אוחזות, שקולו החד פעמי בוקע מתוך ההתחלפות הכמעט–סימולטנית של שתי נקודות מבט: זו של הילדה וזו של המבוגרת. עדותה המפוכחת עד אֵימה של הילדה, ספק שחקנית ספק צופה המגיחה מאחורי הקלעים, נצבעת שוב ושוב במבט של המספרת המבוגרת המקבלת מחדש את פניה של האם. בדיוקן רב–השכבות המזוקק המשורטט לפנינו, גחמה מתחלפת בהשתדלות, מחלה ברפואה, חולשה גלויה במתן בסתר, ואומניפוטנטיות בחוסר–אונים מכמיר לב; האם המשליכה היא בו–בזמן גם הילדה המושלכת, הנשענת על “גשר של ידיים קטנות, אחוזות זו בזו, מעל לתהום שהייתה פעורה תחתיה".
בתנועה–שכנגד לכרוניקה של המילים והדברים, מבקשת דנה אמיר לראות בכתיבת ממואר לא רק ניסיון לשחזור ולהבנה מאוחרת, אלא מלאכה מודעת לעצמה של הכרה וסליחה. באופן זה הופך, בתוך מעשה הכתיבה, מה שהיא מכנה “הכובד שלה בתוכי" למחווה של חסד.
זהו הכרך השלישי בפרקי הממואר שפרסמה עד כה דנה אמיר. קדמו לו קדיש על חשיכה ועל אור (אפיק, 2019) ואבני ריחיים (אפיק, 2021).

אחד המרכיבים העיקריים של ״מתנת הסרטן״ הוא שמשהו נפתח בתוכי ונענה לקריאה, לשאלה, הקיימת תמיד אך נופלת על אוזניים חירשות: ״מי אני?״ יש צורך ללמוד להישאר אל מול השאלה ללא מילים. עם קצת התעקשות, עולה תחושת חוסר, געגוע. תחושת חוסר זו היא המקור, המנוע של כל השאר. זהו הדחף לחיפוש אחר הניסיון להיות באמת: להיות אני לא כאינרציה חסרת חיים וכמכלול של תגובות אוטומטיות למציאות, אלא מצורך פנימי להיות אני אחר, נאמן למהותי, משתתף ככל יכולתי בחיים שבהם זכיתי.

עמיר שמואלי הוא פרופסור אמריטוס לכלכלת בריאות באוניברסיטת העברית, נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה. אבל עמיר מעולם לא הסתפק בהגדרות הללו. במשך עשרות שנים חתר להבנת העולם ועצמו במסגרת קבוצות העבודה של גורדייף — מורה שנטל על עצמו לעורר את בני דורו במערב לצורך בהתפתחות פנימית שתאפשר להם להיות מודעים לעצמם ולמשמעות האמיתית של קיומם על פני כדור הארץ. כאשר אובחן כחולה סרטן מצא עמיר שהשאלות שליוו אותו רוב חייו זוכות למשמעות נוספת ולדחיפות חדשה: ״די מהר הבנתי שבשבילי זה לא יהיה מאבק נגד הסרטן אלא מאבק עם הסרטן כדי להיות מסוגל להיות אני״.
״זה אינו ספר המפרט בצורה מובנית את תורתו ורעיונותיו של גורדייף, אם כי המתעניינים בהם עשויים למצוא בו עניין,״ כותב עמיר בהקדמה לספר, ״הספר מביא מחוויותיי, התנסויותיי, תצפיותיי ותובנותיי במהלך השנתיים הראשונות לחברותי במועדון האונקולוגי, שנתיים שהיו המשמעותיות ביותר בחיי עד כה. הזעזוע שהביאה עימה אבחנת הסרטן טלטל את כל־כולי ואת משפחתי, ובסדק שנפער הייתה הזמנה להתבונן בעצמי ולעסוק בשאלות המהותיות, שמלוות אותי כבר שנים — על המוות, החיים, מחויבות, פחד, נחישות, כאב, יחסים, רצון, נשמה, חרטה, משמעות, תת־מודע, על להיות אני ושאלות אחרות — בצורה אינטנסיבית במיוחד.״

בנה של חנה עזב את הארץ. אולי לזמן מוגבל, ואולי לתמיד, היא לא יודעת. כל מה שהיא יודעת זה שעכשיו הוא רחוק ממנה ומשבילי הנגב שבהם גדל והתעצב. מרחק גיאוגרפי שמכתיב מרחק נפשי בלתי נסבל בין אם לבנה, ואולי זה בעצם המרחק הנפשי שנפער עם השנים שאפשר את המרחק הגיאוגרפי. מדוע עשה לה את זה? כיצד הילד שרגליו חרשו את הארץ מצליח להיפרד ממנה כל־כך בקלות? השאלות מציפות את חנה והיא מתקשה לתפקד. עליה לעשות מעשה.
״שביל הקוצים הסגולים״ הוא סיפור של דור. לא הדור הצעיר שעוזב את הארץ, אלא דור ההורים שנשאר מאחור. דור שנע בין געגוע וכאב להבנה ותקווה לעתיד טוב יותר לילדיו. בקול אמיץ, חשוף וצלול נחשף ב״שביל הקוצים הסגולים״ צד שהישראליות ממאנת לגעת בו, ונראה שאין עוד דרך לברוח ממנו.
הלנה יָגֵב־מור נולדה למשפחה שמוצאה בפינלנד, גדלה בעומר ומתגוררת בתל־אביב. בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב ודוקטור לאימונולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. פרסמה עד כה שני ספרים: ״סיפרי עץ הדעת״ (חרגול, 2000) ו״משל התאנה״ (הקיבוץ המאוחד, 2008).
״שביל הקוצים הסגולים״ הוא ספרה השלישי.

"אני נושם עמוק וצולל אל ים הכותנה הלבן. דרכים חקלאיות מצלקות אותו שתי וערב. זריחות ושקיעות באות והולכות, צובעות את פקעות הכותנה הלבנות בגוונים אדמדמים של בעירה אטית. מעליי זורמים נחלים שחורים של קָאָקִים. עננים ירוקים של דררות מנמיכים ועוטפים את השדה בערפל ירקרק ורגעי, מתרוממים וממשיכים אל עצי האקליפטוס שלחופו המרוחק. ריבוא של שמשות משרקרקות מתגלות כלהקה גדולה של שרקרקים, שמנצנצים בשלל צבעים מתכתיים. בינות להם מפזזות בזריזות סנוניות רפת ומערה, גם כּוּכִיוֹת בודדות וצנועות למראה."

מחברות הצפרוּת מלאות בשעות ובשנים של התבוננות בציפורי ישראל. אבל עבור פיקי איש שלום, להיות צַפָּר משמעו גם להיות ולהביט בנופי הארץ: בבעלי חיים אחרים (עם העדפה ברורה לפרפרים), בצומח, במרחב, ובכלל זה בחייו של הצפר עצמו, על מעלותיהם ומורדותיהם.

מביתו שבקיבוץ חולדה יוצא פיקי איש שלום, מאז נעוריו, למסעות צפרות ברחבי הארץ, עם העדפה לא מוסתרת לצד דרום. הוא מוסר את שראו עיניו ואת שהרגיש לבו בשפה פואטית ועשירה, שתדבר גם לקוראים שאינם צפרים – אבל אולי ישקלו להיעשות לכאלה בעקבות קריאת הספר.
דרור בורשטיין

פיקי איש שלום הוא איש אקדמיה וצפר. מחברות הצפרות הוא ספרו הלא אקדמי הראשון. 

ברומן המפעים שלה משרטט ורדה פולק-סאם כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש.

זהו סיפורו של רפאל היפה, המוכשר ותאב החיים, שנפשו נמשכת מנעוריו לתהומות שעומקן לא ישוער. הספר צבוע כולו בצבעים עזים ומדיף ריחות משכרים של מיני תבשילים. שפתו העברית היפהפייה משובצת בספניולית עסיסית, שפתן של בנות המשפחה, הסבתא ואחיותיה, דודותיו של רפאל האהוב.

רפאל נולד לתוך המשפחה הזאת. לאם סוערת ונועזת, ולאב שהתנכר לו והותיר בליבו הכאוב פצע שלא ירפא לעולם. אנחנו חוזים ברפאל מינקותו, בעצם עוד מימיו ברחם אמו וטרם היווצרו. אנחנו חוזים בצמיחתו לילד השובה את לב כל רואיו, מוזיקאי, מתופף מחונן, עלם חמודות שחווה אהבות נעורים ושמחה, וניחן בהומור יוצא דופן; אבל הכוחות האפלים בנפשו לעולם אינם מרפים.

רפי מצטף ללהקת היפ-הופ שפעל בתל אביב בשנות ה-90, ונוסע עם חבריו לניו יורק. שם הם נוגעים ברגע של תהילה. רפי יכול לכבוש את העולם, אם רק ירצה. אנחנו חשים בכאבו התמידי ומאחלים לאושרו.

האם ישרוד? האם ינצח? האם יבחר בחיים?

הספר נע בין ירושלים לניו יורק ובחזרה. פולק-סאם בוראת בעוצמה מצמיתה יצירה ספרותית עוצרת נשימה, החודרת לעומקי העומקים של נפש האדם וחושפת את הגלוי והסמוי ממנה. לופתת את הלב ומותירה חותם שלא יימחה.

"אנחנו עוברים בחיים שיעורים שאינם מובנים לנו, קשיים וסבל. האם נוכל לדעת לשחרר? לספר את סיפור חיינו ממבט אחר? לסלוח? סליחה היא מהות השחרור. כל עוד איננו לומדים לסלוח, לעצמנו ולאחר, ולראות את האחר בעיניים אחרות – הפחד מהשלב הבא, מהרגע הבא, ימשיך לחלחל בנו ולא ירפה".

כשאווה שומעת את המשפט הזה בקורס שאליו החלה ללכת, גופה מתכווץ. איך סולחים? היא שואלת את עצמה ולא מוצאת מענה. לא מייד.

חייה של אווה היו מושלמים – ילדים נפלאים, זוגיות המבוססת על חברות ואמון, הצלחה בקריירה, משפחה תומכת – מה עוד אפשר לבקש?

אך בבוקר שישי אחד, משהו משתבש. אווה מתעוררת לבוקר רגיל, כשבן זוגה נוסע לפגישה ליעד לא ידוע, והיא מרגישה שאבן הראשה מוצאת ממקומה בקשת המושלמת של חייה והכול מתמוטט. האם הכול היה בעצם סדוק כל הזמן והיא פשוט לא הרשתה לעצמה לראות דרך הסדק?

מאותו הרגע אווה מתחילה במסע ריפוי. היא נרשמת לקורס שנתי עם מפגשים שבועיים, ויוצאת למסע של התעוררות ושינוי לחיים.

המסע עובר דרך סיפורם של 11 נשים וגברים, שעברו אף הם רעידת אדמה. בכל אחד מסיפורי חייהם שזור חוט המקשר אותם האחד לשני, לפעמים חוט סמוי ולפעמים גילוי מדהים, אשר נחשף במפגש שבועי, מטלטל ומרפא כאחד.

"ספר מדהים", הגארדיאן

"מקורי ומסחרר", הטיימס

בכל לונדון מדברים על שערוריית פראני לנגטון – משרתת העומדת למשפט על רצח אכזרי של מעסיקיה, המדען ג'ורג' בנהאם ואשתו המעודנת מרגריט. הקהל מצטופף בבית המשפט ושותה בצמא כל מילה. העיתונים מדפיסים תיאורים מחרידים של הרצח עצמו, וגם ספקולציות הנוגעות למשרתת השחורה, המסתורית, העומדת למשפט: היא פתיינית, היא מכשפה, היא מניפולטיבית, היא זונה.

העדויות המרשיעות נגד פראני לנגטון הולכות ונערמות, אך היא ממשיכה להתעקש על האמת שלה: היא לא זוכרת מה אירע באותו לילה גורלי ואינה יכולה להסביר כיצד נמצאה ישנה לצד גופת גבירתה, מכוסה בדם. אם תיזכר, אולי אפשר יהיה להציע קו הגנה שיציל אותה מחבל התלייה, אז פראני כותבת לעורך דינה את הסיפור שלה, סיפור של גזענות ואפליה בלונדון של תחילת המאה התשע-עשרה, סיפור החודר תחת העור וצורב את הנשמה, סיפור אפל, שמואר רק לרגעים על ידי מופעיה של האהבה. 

 וידויה של משרתת מאת שרה קולינס זכה בפרס קוסטה היוקרתי, לשבחי הביקורות ולאהדת הקהל בשורה של מדינות שבהן ראה אור.

"כואב לך אמא? "שואלת בתה של מרת גראדינגר את אמה הנוטה למות ברומן 'זמנים קשים' של דיקנס, והאם משיבה: "יש איזה כאב בחדר, אבל אני כבר לא בטוחה שהוא שלי". 

מוות הוא בולען מסחרר; הוא כופה על מי שנותר זיווג של לעד ו-עכשיו עד שלרגעים ארוכים הוא אינו יודע היכן הוא נמצא. מוות הוא תמיד מותך שלך בחייך, טוענת המחברת אורנה קסטל.

הספר הזה מספק חלון הצצה נדיר למשמעויות השונות שיוצרת הרגשת המוות אצל מי שחווה אובדן טוטאלי, ומציע להתבונן במוות כמדיום לתרגול של התמסרות - לכתיבה, לשברון הלב, לילדים או לאומנות. כפי שאומר טאסו של גתה: ״ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן האל לומר את אשר סבלתי״, או בלשונה של קסטל: ״בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו.״

אי אפשר לקרוא ברצינות את הספר הרציני–מדי הזה, הרציני עד הסוף, המציע מטמון עמוק, מקורי ומשמעותי מאין כמותו לנפש וליצירה.

אורנה קסטל היא מחברת 'קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי' (רסלינג 2012), 'אמא–חור–אני' (גוונים 2015), ו'וידויים והזיות בכפר' (סטימצקי 2019). עוסקת בפסיכואנליזה ואומנות. 

ארבעה אנשים וציפור נפגשים אחר צהריים אחד בבית מפואר סמוך לפריז – בעלת הבית, אלכס, אמריקאית עתירת ממון, ידידהּ ובן ארצה, אלווין טאואר, סופר לעת מצוא, מדלן ולארי קאלן, זוג בעל אמצעים, זחוחי דעת ומרוכזים בעצמם, העושים את דרכם במכונית הדיימלר המפוארת שלהם מאירלנד לבודפשט, ולוסי, נקבת בז נודד.
לוסי מרכזת סביבה את מרב תשומת הלב, נוכחותה חסרת מנוח, זועפת, מדיפה ריחות דם ודבש, מטרידה בסמליותה, חיית פרא המבויתת רק למראית עין – לוסי היא כל עולמה של מדלן.
הזמן – שלהי חודש מאי, סוף שנות העשרים, עוד מעט תקרוס הבורסה של ניו יורק, כדור השלג שיוביל למלחמת העולם השנייה יתחיל להתגלגל, וכשאלווין יגולל ממרחק השנים את סיפורו של אותו מפגש יוצא דופן, בתחילת שנות הארבעים, שנים שבהן מסווה הגינונים והקודים התרבותיים כבר התבלה – הוא יהגג ברשעות ובתוגה על פוליטיקה, על הדיאלקטיקה בין חירות לשבי, על אהבה ועל מושאי התלהבותם של בטלנים עשירים – יהיה זה תיאור של עולם שאיננו עוד.

הבז הנודד הוא נס ספרותי מוקפד ואלגנטי – זהו ספר עמוק, כתוב נהדר, שאינו ממהר להסגיר את סודותיו ונבנה טפח אחר טפח עד לשיאו של הספר וממשיך להפתיע את הקורא עד לשורה האחרונה.
הבז הנודד ניחן באלגנטיות ובתמציתיות קלאסיות. זוהי נובלה הנחשבת לאחת היצירות המשובחות בסוגה זו בספרות האמריקאית: סיפור מעוצב להפליא שהוא גם ייצוג מרהיב של כוחה הבלתי נדלה של האהבה.

אדם יוצא לחופשי. הוא מתרחק ממולדתו ומוצא את מקומו. זוהי אירופה במאה העשרים ואחת. שבעים ושבע שנים אחרי שנחרב הבית של הוריו באירופה של המאה שעברה, הוא גולה ושב אל קצה מערב. בעזרת בנאים מקומיים הוא משפץ בית ישן בכפר. הפורטוגלים מזכירים לו את הוריו. עכשיו הוא יהודי נודד. הוא משוטט בבתים נטושים, בארמונות ריקים, במרתפים אפלים. הוא אוכל פירות שגדלים פרא. יחד עם אהובתו הוא מוצא מבנה אבן ומרגיש שזה הבית שחיכה לו. יום אחר יום הוא מתרגל לביתו החדש, מתאים אותו למידותיו. מקלף קירות, חושף אבן עתיקה, מזיז חפצים, מוסיף תנור, שטיח. כיסא ליד התנור. עיניהם של השכנים ממלאות אותו באהבה. הבית מגן על החולם.

יגאל סרנה ממשיך את פרויקט התיעוד של חייו, אליו התחייב עוד בספריו הקודמים: "שיטפון", "יד ענוגה", "פשוטעור" ו"השנה האחרונה", וכותב בכנות ובבהירות, בעברית שקופה כבדולח, על התרחשויות בנפש ומחוצה לה. זהו תיאור מסע, זהו ממואר, זהו ספר מלא סקרנות ואהבת חיים, עכשוויים וקודמים. זה ספר פורטוגל של ישראלי גולה.
 
יגאל סרנה (יליד תל אביב, 1952) הוא עיתונאי חתן פרס סוקולוב וסופר חתן פרס היצירה על שם לוי אשכול. היה עיתונאי הגון ומוערך במשך 37 שנים. פרסם עשרה ספרים שזכו לאהדת הביקורת והקוראים, מ"יונה וולך" ועד "השנה האחרונה". זהו ספרו האחד עשר.
 

יהלי עדיין זוכר את דנה מכיתת רישום, כשהוא היה רק בן שבע־עשרה, נער יחיד בין חבר'ה בוגרים. מספר שנים לאחר מכן, כשהוא כבר צייר מצליח הנושא על כתפיו את כובד התואר "ילד פלא", יהלי פוגש בדנה שוב. פגישה זו, עתידה לפרוץ סכרים שנאטמו היטב במשך שנים, כשהרגשות העזים של יהלי כלפי דנה מובילים אותו להרפתקה רבת תהפוכות.
ואילו דנה, צלמת שמשחזרת דפוסים בעייתיים במערכות יחסים אינטימיות עם גברים, מוצאת עצמה לכודה בין עבר להווה, דווקא כשצוהר לעתיד טוב נפתח עבורה. האם הנפש של שני האומנים מרובי הסתירות, התשוקות והמכאובים, תעמוד בכל המסמרים המאיימים לפצוע?
ברומן סוער, הכתוב בשני קולות, מבטאת מיכל בסן בצלילות את תהומות הטראומה ואת פסגות האהבה. מסמרים הוא מפגן ספרותי מרגש בשפה מרהיבה המייצרת חוויית קריאה יוצאת דופן שגורמת לנו לתהות עד כמה עמוק יכול אדם להסתיר את סודותיו.
מיכל בסן (1984) היא סופרת ישראלית. מסמרים הוא ספרה הראשון.

ברומן זה, בו רב הנסתר על הגלוי, פונה הקורא אל חוויה יחודית של הכרת עולם הנפש והחיים כפי שהם מצטיירים בסיפורה של הגיבורה הראשית.
במבט מפוכח, צורב לעיתים ומרפא חולי, מקדמת איטה, גיבורת הרומאן, את התפתחותה שלה תוך שחייה העכשוויים הולכים ונישזרים בעברה ההיסטורי־יהודי.
איטה בת למשפחה חרדית ותיקה חיה בירושלים, שעה שנפשה יוצאת אל מחוזות החיים של משפחתה באירופה של טרום מלחמת־העולם השניה. ככל שתנועתה אל עבר ההשלמה עם כל שנפשה מבקשת עבורה הולכת וגוברת, כך הופך הסיפור שלפנינו לבעל עומקים ונסתרות. הקורא, המשייט עם איטה במחוזות רחוקים זוכה לחוויה שלמה וייחודית, מסע רב תהפוכות ומעשים. על גבי ציר קוטבי בו מצויים בכפיפה אחת: המוכר, המצוי, השגרתי, בעולמה הירושלמי־חרדי של  איטה —  תלמידת חכם, ישרת דרך ובעלת יכולות אנליטיות מובהקות שאינן זוכות למימושן המלא, לבין עולמה הפנימי העשיר ומעשיה המרתקים, המחברים אליה דמויות משנה ואירועים שאיש לא שיער, הקורא זוכה להכיר תהליכי צמיחה תודעתית רבים ומעשירים. הרומאן, פרי עטו של משה מאיר — פילוסוף ומשורר, משלח את הקוראים בו אל עולם גדוש צבעוניות וקסם, ראליה ומטא־ראליה הדרים בו בכפיפה אחת.

כְּשֶׁאָמַרְתְּ "שְׁנָתַיִם"
נָמֵר חָצָה אוֹתִי מִצַּד לְצָד.
ֹשְ-נָתַיִם
זֶה מָוֶת גָּדוֹל
וּמִי בִּכְלָל יָכוֹל לְצַ
יֶּר מָוֶת 
מִמֶם עַד תָּו
מִסּוֹף אֶל סוֹף.

(מתוך השיר 'מתחת לפנתרים')

שירתו של גדי טל היא שירת הנמר החוצה את העולם מסוף אל סוף. בלשון ישירה, כריזמטית ומחוספסת, ספוגה במוזיקליות רבה, הוא מעמיד לפנינו בספר שיריו הראשון 'מה ששתת פעם דם הוא עכשיו רק סימן על עור' עולם ספרותי עשיר מורכב: עולם שיש בו מתחים, אהבות, פרידות, ויסקי, טלוויזיות מטושטשות, נשיות, גבריות, סקס, רוקנרול וגם ערגה. הרבה ערגה. מתחת לחספוס מתגלה הגעגוע במלואו, או כפי שטל מנסח זאת: "גַּעְגּוּעַ שָׁלוּב בְּגַעְגּוּעַ בתוך גַעְגּוּעַ". זהו ספר אשר מוליך את הקורא לחוות שירה בדרך אחרת - פחות "סטרילית", פחות "נקייה" – יותר 'רוקנרול על הבר': שירה שיש בה מצד אחד "גַּלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם מִתְחַכְּכִים", "מְכוֹנִיּוֹת חֵרְשׁוֹת מְלֻכְלָכוֹת" וכמובן את ג'וני אשר "יוֹרק מִלִּים בּקֶּצֶב"; ומצד שני את הכמיהה "לִרְאוֹת סֶרֶט, לְטַיֵּל בַּשָּׂדֶה, לְהִתְעַנֵּג, לְחַיֵּךְ, לִנְשֹׁם. לֶאֱהֹב אוֹתָךְ". זאת שירה שנוגעת בקצוות, מגוונת ואנרגטית, שאפשר לסכם אותה במשפט אחד: "קְרוּז קוֹנְטְרוֹל שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת אהבה". את ספרו חותם טל במשפט המהדהד "שִׁירִים הֵם רַק אָבָק שֶׁל כְּלוּם", ומלמדנו שגם האבק הוא סכין, אשר מותיר בלב כולנו סימן על עור.

יקיר בן-משה