תל אביב. 2 במרץ
בשעה 07:39 התפרצתי למעלית, מחלצת את זנב ז'קט הכותנה שלי שנתקע בין הדלתות הנטרקות, ויצאתי לשיוט אל הקומה העשרים וארבע. ליה בתגובה פסעה אחורה, נצמדה אל דופן המעלית, המחופה במראה שאלומת אור לבנה זהרה בה, ופערה אליי עיניים מבועתות. חלפו עשרים ושבע שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, ועכשיו היו לי שמונים ותשע שניות לאסוף ממנה את המידע שהייתי נואשת אליו.
הכרתי את ליה בתקופה שלמדה משפטים ואני עשיתי תואר פרקטי יותר בספרות כללית והשוואתית. ליה פיתחה קראש על בחור גבוה עם ארשת פנים אינטלקטואלית מהחוג שלי, שנהג לשוטט איתי בקביעות בספריות. ריגול ממוקד מצידה העלה אותי אז על הכוונת שלה. כשהתברר טיב הקשר הלא רומנטי בין מקס לביני הפכתי מיעד ליירוט לאחות למשימה. אחרי תקופת חברות קצרה של ליה איתי, זה קרה. סקס, שהתפתח לרומן, שעבר בחתונה זריזה לאהבה לנצח נצחים פלוס שני ילדים. הכול עם אותו החבר הגבוה ההוא שלי, ועם לא מעט עזרה מצידי.
עכשיו, כשליה עורכת דין בתאגיד של יורשת המיליארדים נטשה רוטמן, באתי לגבות רטרואקטיבית החזר על אותו רוחב לב שהפגנתי בימי התום.
"היי", בלעתי הברה בעודי מנפנפת אל ליה תנועת ברכה ידידותית ומגושמת. ליה, שעשורים של ריצות ארוכות ופילטיס ניכרו באלגנטיות האצילית שבה חליפת האלכסנדר וונג המהודקת נחה על גופה, נותרה קפואה בתוך הקלסטרופוביה העמוקה שלה. החרדה אפשרה לה לעלות במעלית רק כשהיא ריקה מאדם, וגם אז לא לנשום כל הדרך. תהיתי אם חלקה עם נפשות נוספות את המידע על אותה קלסטרופוביה, שבעטייה היא הקפידה להקדים להגיע למשרד בכל בוקר כדי שלא תיאלץ לחלוק את אותו חלל קטן, סגור ועשיר בחיידקים עם שאר העובדים. חרדות הן מסוג המידע שחולקים לפעמים רק עם חברי נפש בפרק זמן מועד לאינטימיות של תחילת שנות העשרים. הבטתי בה קודם לכן, כשהמתינה למעלית במבואת השיש השוממה, הבחנתי שהיא מרחרחת טיפות רסקיו ממטפחת בד שאחזה על לוח ליבה, ממש כפי שעשתה במהלך חייה האקדמיים, כשהיא מחשבת את דרכה למעלית ריקה. מכיוון שהיה לי מידע מודיעני מוקדם, שנצבר בשני תרגילי ריגול והכרת השטח, ידעתי שעליי לארוב לה ולהתפרץ פנימה רגע אחרי שהיא לוחצת על כפתור הקומה העשרים וארבע, כשהיא בטוחה שהיא לגמרי לבד. רק כך היא ידעה בוודאות שכל האוויר בתא שמור אקסקלוסיבית לריאותיה.
"ללא ספק זכינו היום לאחד הביצועים היותר מרטיטים של קליידרמן לבלדה לאדלין", הנהנתי אל ליה וכיוונתי אל הפסקול הזך שהתנגן ברגע הפגישה, ומיד המשכתי, "המון שנים מאז... מה שלום מקס?" דחסתי במהירות את המילים ולא חיכיתי לתשובה. הייתי צריכה להשיג את המידע לפני שהיא תוכל לברוח מפיץ' המעליות שלנו. "ליה, המלגה שהקרן שלכם מחלקת לאמנית מעל גיל ארבעים, השמועות אומרות שהיא לא תוענק לאישה נשואה. זה נכון?"
השתדלתי שהמילה "שמועות" תישמע אגבית ושאננה ולא תסגיר את העובדה שתרגלתי יוגה עם המזכירה של ליה, שמסרה את המידע המסווג בחדר ההלבשה, והמליצה לי מפורשות לפנות במהירות אל הקרן בלי לחשוף את ההדלפה.
עיניה של ליה בלטו בארובותיהן מזעם או אימה והיו נעוצות בספָרות האדומות המרצדות על המסך שמעליי. חרך צר התעקל בין שפתיה, אבל התברר שזה היה רק בשביל לשאוף אוויר. "ליה?!" נשפתי עליה בתגובה לבהלה שלה, כשאני נזעקת ונדרכת מהזמן הפועל נגדי. המעלית כבר חלפה על פני הקומה העשרים ולא התקדמתי בשִיט. שום תשובה לא התקבלה. היא הנידה את ראשה באיטיות, ואז משכה בכתפה. בזמן שניסיתי לפענח את כוונתה, במה שיכולתי לפרש רק כעווית בצוואר, המעלית נעצרה בקומה עשרים וארבע. האפשרות שלא אצליח לחלץ ממנה שום הכוונה או רמז לא עלתה בתסריטים שדמיינתי לעצמי. כך שמכאן העניינים הסתבכו. ליה צעדה צעד אחד קדימה בדרך אל דלתות המעלית מתוך כוונה להשתחרר מהתא, ובעיקר כדי לברוח מהנוכחות שלי. בהבלחה רגעית לחצתי על כפתור הקומה העשרים ושבע ולחיצה נוספת על כפתור "סגור דלתות".
בבת אחת ליה נצמדה בגבה אל דופן המעלית וצעקה "דריה!"
"אז את מזהה אותי? למרות פגעי הזמן, שכמובן לא חלים עלייך", מיהרתי לסייג.
"מה את רוצה ממני, אישה חולה?" היא ייבבה. בניגוד לגופה הדק, הפנים שלה היו שמנמנות ועורה היה חיוני ומתוח, בעזרת מה שניחשתי כהזרקת חומצה היאלורונית אל השפה העליונה וסביב עצמות הלחיים, ורעלן לשיתוק השרירים שבין הגבות. מלאכה שבוודאי ביצע רב אמן בעבור הון אסטרונומי כדי שאפשר יהיה להאמין שהמפגש הזה עם המזרק לא קרה מעולם.
"אני רוצה לקבל את המלגה כדי לעשות סרט. השאלה היא אם יש לי סיכוי, לאור העובדה שבתעודת הזהות שלי אני רשומה כנשואה", יריתי אליה משפטים ללא הפוגה לשאיפת אוויר.
"את חושבת שיש לנו זמן או עניין לבדוק מה המצב האישי בפועל של כל מועמדת למלגה? לדעתך יש לנו צוות של עובדים סוציאליים שיגיע לכל אחת הביתה לשיחה? בשביל הקרן מה שכתוב בתעודת הזהות זה מה שאת. וכמובן שכיועצת משפטית אני לא מאשרת או מכחישה שיש העדפה מתקנת לנשים לא נשואות".
המעלית נעצרה, הדלתות נפתחו, ואני צעדתי אחורה בהיסח הדעת, מונעת מהדלתות להיסגר, מה שגרם לצפצוף. ליה הסתערה עליי, הדפה אותי אחורה, כיאה לפעולת התגוננות מפני מתקפת טרור, ולחצה בבת אחת על כפתור סגירת הדלתות של המעלית. הסימן על הצג שמחוץ למעלית הורה שהיא יורדת חזרה לקומה הרצויה.
באותו רגע איתרתי שלט המצביע אל מדרגות החירום. הדפתי את הדלת הכבדה ורצתי במורד המדרגות מטה מתנשפת בפראות ומתפרצת אל הקומה העשרים וארבע. ליה עמדה שם במסדרון מקרינה נחישות באוויר הצונן והיבש של המזגן, מקלידה משהו לתוך הטלפון הנייד שלה. היא הרימה אליי מבט מחויך ומנצח, של אישה שחייה חזרו לכלל שליטה, וכשהתקרבתי לחשה באיטיות, כך שאוכל לראות את שפתיה, "הסיכוי שלך לקבל את המלגה גבוה. תסגרי את הפינה הביורוקרטית הזאת בתעודת הזהות. כמה מסובך זה יכול להיות? ההגשה ב-2 באפריל, זה משאיר לך די והותר זמן...", ואז חייכה, הצביעה על מסך הסלולרי שלה, מסרה לי בקול שקט וברור ד"ש ממקס ונבלעה בחדר שכל קירותיו חלונות גדולים המשקיפים על העיר לשני כיוונים שונים, ובשניהם נפרש מלוא העין ים.
המשרדים היו שקטים, ארוזים בניתוק אדריכלי של בניין ירוק, שמונע חדירת רעשים מהרחוב. עדיין לא הייתה כאן נפש חיה מלבד ליה, שכאמור הקדימה. היחיד שידע על הכניסה שלי לבניין היה השומר בכניסה. כשהגעתי הוא ישב מתחת לגופי תאורה כדוריים עצומי ממדים. לא מדובר בסתם נוריות לד טמונות בתקרה בתפקיד פלואורסנט לעשירים, אלא בקבלת אפוטרופסות על הטבע בכבודו.
בעיניי פעל שם רק כוח כבידה קונבנציונלי, שבעטיו נראה הגורם השמימי כמו חפץ קטלני שעלול לקרוס בכל רגע נתון. לא יכולתי להתיק את מבטי הטרוד מגופי התאורה, מה שמנע ממני ליצור קשר עין עם השומר כשהודעתי נחרצות שיש לי פגישה עם עורכת הדין של התאגיד, ליה בראון. כך הצלחתי להתגבר על הלקות שלי, המקשה עליי לשקר בלי להיתפס.
נעלי הבד וסוליות הגומי האקולוגיות־טבעוניות שלי לא השמיעו כל רחש כשצעדתי על הפרקט חזרה לעבר המעלית בדרך למטה. כשהדלתות הוסטו לצדדים נפלטו מבטן המעלית גדודי עובדי משרדים, פוסעים יחד, חוסמים את המעבר אל תוך המעלית, ואז בפעימות קבועות החלו לזרום אל הקומה עובדים נוספים משאר המעליות. במקום להמתין שכולם יפסעו החוצה, חזרתי אל מדרגות החירום והתחלתי לרדת באיטיות. לראשונה הבחנתי שבכל גרם מדרגות האור נדלק ומקדים אותי אוטומטית כמו רמז מקדם.
במדרגות הריקות היה לי זמן לחשוב. בעשרים ושתיים השנים האחרונות אני כותבת לפרנסתי במגזינים, מסקרת קולינריה. מדי יום אני שוצפת תיאורים חושניים המפארים לחמג'ון שבקע מטאבון איטלקי, בשר חצילים חרוך הטובל בטחינה משכם, ומרעיפה דברי שבח על כל עלה בצק מושלם במאפה ספוליאטלה. אני קודחת הסברים ופרשנויות לצילומי צִלחוּתים בזוויות מחמיאות, ופה ושם מפרטת לכמה סועדים מתאימים המתכונים של מיטב השפים. לפעמים אני יוצאת לאסוף מידע על המקור החקלאי של חומרי הגלם, ומרבית הזמן אני משוטטת ומראיינת אנשים. מסעדנים, שפים, יזמים וזכיינים מספרים על החלום שלהם והמימוש שלו. "לפתוח בית קפה", "לעמוד מול ברזי בירה ולמזוג", "לארח", "לבשל את חומרי הגלם המשובחים שמצאתי הבוקר בשוק". העיסוק היומיומי בחלומות של אחרים עורר בי לפרקים תהייה עד כמה נכון היה לכל אותם חולמים לממש את החלום. בעיקר כשבתי הקפה, המסעדות, והברים שסיקרתי היו נסגרים אחרי תקופה קצרה ומותירים את בעלי החלומות עם חובות מציאותיים לגמרי.
לכשעצמי די הדחקתי את החלומות שלי. תמיד אותם שלושה חלומות. לעיתים נדירות אני נזכרת בהם כמו ילדה קטנה רגע לפני הבעת משאלה ונשיפה על נרות של עוגת יום הולדת. אני בטוחה שלכל אדם מזמזמת איזו פיית ילדות סודית שרוחפת מעליו והוא פונה אליה במשאלות. לא שהפיה טורחת להגשים, אבל כבני אדם זה לא עוצר מבעדנו להמשיך ולבקש. אלא שעד עכשיו הייתי כל כך עסוקה במרוץ החיים שלא טרחתי אפילו לבקש. אילו הייתי נדרשת לדלות את שלוש המשאלות שלי, הן לגמרי שם ממתינות שאתיר להן להתפרץ. משאלה ראשונה היא ערסל בד תלוי, זמין בכל עת לנמנום, בהייה או אפילו למצב כתיבה. משאלה שנייה היא היכולת להאזין למוזיקה באיכות סאונד גבוהה בסטריאו מתי שרק ארצה, כמו פעם בעידן של הפטפונים ותקליטי הוויניל. המשאלה השלישית, שאני מוכנה לוותר למענה בלב כבד על השתיים הקודמות, היא לעשות סרט קולנוע.
בהיעדר גינה או עצים סמוך לדירתי העירונית מעולם לא היה לי ערסל. מאז שנגן הדיסקים במערכת שלי מת לפני עשר שנים לא האזנתי למוזיקה. כלומר נקלעתי פה ושם לסיטואציות בבתי קפה או בברים שבהם בדיוק נשמע השיר המדהים ההוא שמשנה את מקצב פעימות הלב, אבל לא יכולתי באמת לשלוט בתהליך או להתמסר לאלבום שלם. להצליח לדוג שיר מיוטיוב בתום פרסומת מעיקה, שיר שיחרחר ברמקולים המובסים של המחשב האומלל שלי, אני לא מחשיבה כהגשמת החלום להאזין למוזיקה, ולגבי סרטים...
הספקתי לכתוב כמה תסריטים בהזמנה לבמאים גברים, אבל מעולם לא הצלחתי לקבל תקציבים באופן עצמאי. זאת הייתה עובדה קיימת. קרנות הקולנוע נוהלו על ידי גברים שהכריעו בהחלטות התקציביות ובאופן חלוקת הכספים. למרות שבאותן שנים מספר לא מבוטל של נשים הגישו תסריטים, בכל זאת במשך תקופה ארוכה נשים כמעט לא זכו לקבל מענקים ותקציבי הפקה. "יבוא יום שבו כל ילדה שמנה מאוהיו תוכל לעשות סרט", חזה פעם הבמאי פרנסיס פורד קופולה. נכון שבזמן שחלמתי נעשה זול ופשוט יותר טכנית לעשות סרט אינדי, אבל עדיין הייתי זקוקה לתקציב מינימלי לימי צילום, לעבודת העריכה, ולא היו לי רזרבות לתקופה שבה אושבת מעבודה. המלגה הייתה הזדמנות חד־פעמית לממש את החלום. לגמרי במקרה למדתי על קיומה לראשונה כשצצה בתיבת המייל שלי כקול קורא לחברי איגוד התסריטאים, שכבר מזמן לא הייתי ברשימת החברים בו. מן הסתם הייתי מתעלמת מהמידע הזה, למרות שהייתה שם הצעה שפנתה לנשים בלבד. בשיחות ברזייה בעבודה שמעתי שיש עדיפות לנשים לא נשואות כי בעלה של נטשה רוטמן שיחק בה לאחרונה באופן בוגדני ומשפיל, ואמלל אותה. זה קרה כשבגד בה בתוך הבית עם המורה הפרטית למתמטיקה של בתו מנישואיו הקודמים, ואם לא די בכך גם ניסה למעול בכספי הבנק שלה, שבו עבד בתפקיד זניח של אחראי על הפנסיות של כמה מאות אלפי חוסכים. כנראה שבעקבות רצף המתנות הקטנות שבהן ריפד לאחרונה את חייהם היא החליטה להתגרש ולפקפק עקרונית במוסד הנישואים כשיטה מומלצת לנשים. המוטו החדש שלה היה שנשים קודם כול חייבות להיות עצמאיות.
הייתי ממשיכה להתעלם מהצעות המלגה הנדיבות הללו, שכאילו נתפרו בשבילי, אלא שהמידע הקונקרטי מהמזכירה של ליה שכנע אותי שאני חייבת לנסות להשיג את המלגה אחרי עשורים שלא העזתי להגיש שום בקשה. ביני לבין תקציב עשיית הסרט חצץ העניין הקטן והביורוקרטי הזה. ובכן, נשואה היה רק סטטוס שלא היה לי שום קשר אליו. סיפור קצר שהתחיל כשהייתי סטודנטית ודיירת משנה של חדרון כביסה שהיה חלק מדירת גג ישנה בלב העיר. בזמן שהשתרעתי על המזרון שהונח על רצפת חדרי הנזירי כדי לקרוא את "מאדאם בובארי" לצורך עבודת סמינריון, מהמרתף של הבניין מולי, מעבר לכביש, בקעו צלילי מוזיקה חזקה. ניסיתי להיאבק ברעש, הגפתי חלון ותריס, אבל זה לא עזר. משהו באקוסטיקה הבלתי מוסברת של הרחוב גרם לצלילים להישפך היישר לתוך החדר שלי, להכות על הקירות, להרעיד את הרצפות, ולהניע את האותיות בספר בטלטול סיאטל גראנג'. המרצה שהייתי אמורה להגיש לה את הסמינריון הייתה אינטלקטואלית פמיניסטית לוחמנית, וטענה שיש לי התנגדות פסיכולוגית עמוקה לספר. אבל הניתוח הפסיכולוגי המעמיק הזה שלה לא היה משהו שהיא או אני יכולנו לאתר לו מראה מקום או לכתוב עליו תזה אקדמית. כך קרה שמעולם לא קראתי את "מאדאם בובארי", ונאלצתי לקחת סמינר חלופי. להגנתי ייאמר שלא ויתרתי בקלות.
חלפו כמה שעות של מאבק איתנים במאדאם עד שירדתי אל מרתף הבניין ממול ונקשתי על הדלת. אף אחד לא פתח, אי אפשר היה לשמוע את הנקישות שלי, שנבלעו בעוצמה האדירה של המוזיקה. הצצתי לתוך החלון האנגלי, וגיליתי שמתחת לפני הרחוב, במרכזו של חדר ריק, על פרקט עץ מהוה, היה שרוע על צידו בחור צעיר ששערו הבהיר מתולתל ופרוע. הוא לבש ג'ינס דהוי, חגורתו הייתה פרומה, ופלג גופו העליון היה עירום. החזה החשוף היה דק ושרירי, ובלט בחיוורונו מול זרועותיו, שנראה שנחשפו מדי פעם לשמש.
הוא היה שרוע שם בזמן שעישן ועלעל במגזינים, והיה בו משהו מודע לעצמו, למרות שלכאורה נראה שהיה שם בגפו, והופתע לגלות אותי ניצבת ליד החלון ומביטה בו. כשחש בנוכחותי, התבונן היישר אל תוך האישונים שלי והבחנתי שעיניו היו גדולות ועגומות, אולי בגלל שהאישונים האפורים צללו בתוגה אל חלקן התחתון של העיניים. הוא ניגש לפתוח לי את הדלת כאילו קבענו מראש. כשהתייצב במפתן הדלת מולי חגר בזריזות את אבזם החגורה ואז התכופף לרגע לכבות את הסיגריה במאפרה שהייתה זרוקה על הפרקט לצידו. הוא הניח את כף ידו על בית החזה העירום שלו והישיר אליי מבט. לא יכולתי שלא להבחין שעל אצבעו ענד טבעת אריה ענקית כסופה שנצצה אליי על רקע צלעותיו. שאלתי אם הוא יכול להנמיך את המוזיקה. הוא סימן לי בתנועת יד שהוא לא שומע, נכנס פנימה והנמיך.
כשנפנה שוב לכיווני בדרכו חזרה, כשהוא לובש חולצה, שאל מה רציתי, ועניתי שרציתי לדעת לְמה הוא מאזין. הוא הציע שאכנס לראות את עטיפת הדיסק. אחר כך הוא הזמין אותי לצאת איתו לאכול ארוחת צהריים. הוא לבש טי שירט עם שרטוט של הטאג' מהאל ועליה הכתובת "ראית אחד ראית את כולם". התברר שהוא בדיוק קיבל פורמלית את התואר בלימודי אדריכלות ורצה לחגוג.
הוא לקח בקבוק יין שקיבל מתנה מהמרצה הנערץ עליו לרגל סיום הלימודים, ארז אותו בנייר שרטוט, וטמן בתרמיל גב מסוגנן. רכבנו על אופניים מביתו לעסקית מיוחדת של ארוחת טעימות במסעדה עם מפות מעומלנות וסידורי פרחים בהירים בתוך בית עץ במושבה האמריקאית שבין תל אביב ליפו.
כבר בעלייה במדרגות העץ החורקות בדרך לאזור הישיבה הוא סיפר לי עד כמה הוא להוט להתחיל לעבוד. כשמלצר בעל ארשת פנים מסתייגת סייע לנו להתיישב על כיסאות העץ הכבדים, בחנתי את החולצה של רון.
"אתה חושב שאנחנו שייכים לדור האקס של Been there done that?" הרמתי את המבט מהחולצה אל עיניו בשאלה.
"אני בוודאות לא שייך לאף אחד. קודם כול כי אני אדם בודד, וחוץ מזה, יש לי עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה לנסות להגשים", הוא פסק בנחרצות. "ומה איתך?" הוא גלגל אליי את השאלה.
הסכמתי איתו, גם אני לא הייתי שייכת לחוויה הזאת של כבר הייתי שם, והוספתי ש"באופן אישי אני עושה בקביעות דקונסטרוקציה בסגנון דרידה לתפיסת העולם הפוסט־מודרנית. בגלל זה מבחינתי שום דבר הוא לא פרפרזה שחוקה על כלום תחת איזו אצטלה של אינטרטקסטואליות חבוטה כדרך הלגיטימית היחידה לביטוי מבלי להיחשב לקלישאה. אם אתה מבין לאן אני חותרת".
"לא. לא מבין", הוא חייך.
"אז כנראה שאנחנו מסכימים בנקודה הזאת", סיכמתי.
הוא צחק משועשע ושנינו החלטנו שכנראה אנחנו לא מתאימים להיות בדור האקס. אחר כך ניגשו אלינו לשולחן שלושה גברים בחולצות צווארון, שבכל אחת מהן היה משהו שובר קונבנציה כמו אסימטריה קטנטנה בצווארון או אריג פרחוני עם קריצה הומוריסטית לכיס הדש, אבל ללא עניבות. התברר שהם אדריכלים ממשרד גדול. בזה אחר זה הם לחצו לרון את היד, שאלו לדעתו על היתרונות והחסרונות בהכשרה שעבר בתוכנית לימודי האדריכלות, ואחד מהם שאל אם רון יקבל את ההצעה שלהם ויצטרף אליהם למשרד. שניים מהם לימדו אותו באקדמיה וחשבו שהוא מאוד מוכשר. רון הזמין את כולם לשתות איתנו את היין שהביא, וענה שהוא עדיין לא יודע מה התוכניות שלו. שלושת האדריכלים עמדו סביבנו מנופפים בגביעי היין שהשיקו איתנו, חדררו לעצמם את היינות בגביעים בתנועות סחרור מקצועיות, לגמו והעבירו את היין בחלל הפה, והשלימו את הביקור בשולחננו באיחולי הצלחה ומימוש הכישרון לדייט שלי. סלסילת לחמניות חמימות הגיעה אל השולחן, ומיד אחריה מנת כבד אווז עם טחינה שחורה. בצעתי לי חתיכה של לחמנייה ריחנית וסירבתי לאווז, ורון הציע שאשתה עוד כוס של יין שנותר בבקבוק, כי הוא לא אוהב להיות תחת השפעת האלכוהול משום סוג. זה היה יין עם גוף די מלא, והעפיצות דגדגה לי בפה, ולכן נעתרתי להצעתו בשמחה.
כשהגיע קינוח מרק הרוזטה כבר הייתי מסוחררת. הוא ליטף את כף ידי והתבונן עמוק אל תוך עיניי, ואז הקיש עם הכפית הקטנטנה על כוסית האספרסו כמו אדם שמתכוון לשאת נאום, כחכח בגרונו, והחל לדבר בטון שקט. "אני מקווה שזה בסדר לחשוף בפנייך. בחודשים האחרונים הייתי נורא בודד. באופן קיצוני. כלוא בבדידות רפונזל במגדל. למדתי ועבדתי כרגיל ופגשתי חברים, אבל כבר שקלתי לגשת לרופא לבדוק אם יש טיפול תרופתי נגד הרגשת בדידות. היום זה היה מעיק מתמיד. ואז את עמדת שם מעליי בחלון. ברגע שהנוכחות שלך הייתה שם, המחסום הזה של הבדידות בבת אחת התאייד. את היית מי שדמיינתי שתיכנס לתוך חיי. ברגע שבו חשבתי שאפסו כל הסיכויים להינצל, האבירה צצה משום מקום וקראה לי מלמעלה לזרוק אליה את הצמה הבלונדינית", הוא אמר והעביר יד בתלתליו הפרועים. הטקסט שלו היה מצחיק, כי הוא מילא את תפקיד רפונזל בעיניים מצועפות, ומצד שני הוא היה מלא בכאב ובכנות בו זמנית, והקִרבה הזאת הצליחה להצית בי תחושת התאהבות עמוקה. זה היה רגע ששייך לעידן שבו לא היו פייסבוק, ג'יי דייט וטינדר כדי להכיר דרכם ולאסוף נתונים מראש על הטיפוס המיועד ורק אז לקבוע דייט. למרות ההימור שבכל פגישה שכזאת, צר לי על כל אותם דורות של אנשים שלא יזכו לחוות את שבריר השנייה של ההצתה שבו לבבות של זרים גמורים ניתכים זה אל זה בסערה הורמונלית פרועה, מגובה בפעילות פרומונים מואצת. טינדר הוא יעיל ופרמגטי, אבל מות האנונימיות ללא ספק רצח בדם קר את הרומנטיקה.
שבועיים אחר כך פיניתי את החדר על הגג. צעדתי הלוך ושוב בין הגג למרתף, גררתי את שולחן הכתיבה הקשיש שמצאתי פעם ברחוב, ערימות ספרים שלא טרחתי לארוז בארגז, תואם האיי־בי־אם הכבד ואחריו המוניטור שבגבו גבעה עצומה, ולבסוף מנורת ההלוגן. העברתי אותם בזה אחר זה אל הצד השני של הרחוב ועברתי לגור אצלו. אחרי חודש הוא קיבל הצעה ממש מעניינת להתמחות במשרד אדריכלים באמסטרדם, אבל היה זקוק לשם כך לאזרחות הולנדית. מכיוון שלגמרי במקרה לאבא שלי הייתה אזרחות כזאת, דאגתי להוציא לעצמי אזרחות הולנדית ונסענו לאמסטרדם להתחתן. כל הדרך אל רשם הנישואים בטראם הוא החזיק לי את היד והתנשק איתי בלהט. כשירדנו בתחנה והתחלנו לצעוד ברחוב הוא ניתק פתאום את שפתיו הרכות והתלונן על כאבי גב משתקים ובחילות וטען שהוא לא מסוגל להתחתן איתי. הוא חזר על המשפט הזה כמו מנטרה, אבל המשיך לצעוד לכיוון הרשם בצעד כושל. בפינת הרחוב עצרנו בקופי שופ, והמוכר המליץ לו על משהו מרגיע ופרחוני במיוחד.
הוא גלגל את הסיגריה הארוכה והשמנמנה באצבעות רועדות על הדלפק כבר במעמד הרכישה, כשהרעד גורם לטבעת האריה להשמיע קרקושים קטנים על לוח הזכוכית שהורכב על הדלפק, ואז טמן את הסיגריה בכיס ז'קט הג'ינס. פילסנו לעצמנו דרך בין רוכבי האופניים שחלפו ללא הרף בנתיב שלהם, והתיישבנו בלאות כדי לעשן על גדת התעלה. אחרי שרון הוציא באיטיות את הסיגריה מכיסו גילינו שאין לנו מצת. קמתי ואספתי לנו קופסת גפרורים ממותגת מהבר הסמוך ומיהרתי אליו. ישבנו עם הפנים אל התעלה, הרגליים משתלשלות מעל למים, עישנו, התחבקנו וניחמתי אותו. הוא באמת הרגיש מאוד רע והחוויר. סירות חלפו בתעלה, ומדריך תיירים על אחת מהן חלץ בקבוק שמפניה בצעקת שמחה. הפקק עף לעברנו וכאילו ניער אותנו מאיזו תנומה פנימית, בחנתי את קופסת הגפרורים שאחזתי עדיין בידי, היה כתוב עליה "אהבה נצחית". רון לחש לי, "אנחנו עושים טעות איומה". הייתי מאוהבת בו עד כלות ובטוחה שהרישום הזה יקדם אותו ויעזור לו מקצועית. לא חשבתי שלצעד הזה תהיה השפעה על מערכת היחסים שלנו, או שהצעד הביורוקרטי ימנע מאיתנו להיפרד, אבל הייתי בטוחה שהאהבה כבר הדביקה אותנו יחד. עם או בלי חתונה האמנתי שנועדנו להיות זוג לתמיד.
כשהעולם כולו התחיל לצוף באיטיות, ממש כמו מי התעלה, קמנו נרעדים, מבוהלים ומשועשעים בו זמנית, קנינו חבילה ענקית של שטרופוואפל פריכים בטעם מודגש של קרמל, וחיסלנו אותה בדבקות כשצעדנו מתנודדים אל הרשם. בהמשך היו עוד ענייני ביורוקרטיה בארץ. אימו נפטרה והוא העדיף למכור את דירתה הישנה שתבעה תחזוקה מרובה, ולקנות אחרת חדשה יותר. מכיוון שחסר לו סכום קטן של כסף לרכישה, בהזדמנות זו הוא רצה לקחת משכנתא מינימלית בריבית כמעט אפסית (שיכולנו באותם ימים לקבל כזוג צעיר), והיה זה בדיוק הסכום שנזקק לו. לשם כך נרשמנו גם בתעודות הזהות הישראליות כנשואים.
היו לנו שנתיים מופלאות של לנצח נצחים באמסטרדם. מצאנו דירת חדר וחצי בקומה רביעית, לא רחוק מוונדל פארק. מדרגות עץ גבוהות וצרות כסולם הובילו אל הבית בטיפוס תלול, ואור צפון אירופי עדין נהר אל הדירה דרך החלונות הגדולים. למרות ההתפעלות מהאור העדפתי לתפור לנו וילונות אורגנזה לבנים בחוט רקמה עבה בצבע פנינה בתפר גס, כדי לשמור על מערכת יחסים ממודרת יחסית עם השכן בדירה שמעבר לכביש, שנהג בכל פעם שהנצה קרן שמש לשבת עירום במרפסת הקטנטנה שלו וללגום משקה מספל קרמיקה גדול בזמן שהוא ספק בוהה ספק משקיף לעברנו. תוך יומיים היינו שקועים בשגרה שבה אני מכהנת כבריסטה בבקרים בבית הקפה הסמוך אלינו (עד היום אני יודעת לשרטט לבבות ונוצות בשני גוונים בקצף החלב), ואחר הצהריים יושבת בספרייה וכותבת את התזה, ורון יוצא מדי בוקר בחליפת מעצבים, אחת משתיים שרכש, אל משרד האדריכלים. בימים שבהם לא היו הודעות טקסט משוגרות במשך היום, הצטברו לנו כל כך הרבה סיפורים מרתקים ומפתיעים לשתף בינינו בערבים, כשהיינו יוצאים לשוטט בעיר או נשארים בבית ומאזינים למוזיקה בפטפון באיכות סאונד מופלאה שהתגלגל אלינו משומש דרך חברים, מה שגם שילח אותנו כמובן לפשיטות על חנויות תקליטים משומשים.
בסופי שבוע קיציים היינו רוכבים על אופניים אל מחוץ לעיר כדי לאתר יעדים מתאימים לשחייה, ובסופי שבוע חורפיים הולכים למוזיאונים, ולפעמים קובעים עם הדודה שלי ונוסעים אליה ברכבת לאוטרכט, או מתלווים אליה להופעות של להקות אינדי ורוק אלטרנטיבי באמסטרדם. כך היה עד שחזרנו לארץ.
רון היה זקוק להמון תשומת לב וטיפוח. השליטה המאוד מוגבלת שלי בהולנדית הספיקה כדי שאהיה מופקדת על הסוגיות הביורוקרטיות, הקניות והתשלומים. בזכות הידע שלי בבישול הייתי אחראית על האוכל לשנינו, והעובדה שברוב הימים הגעתי ראשונה הביתה הניעה את ההרגל שאני מנקה ומסדרת בזריזות כדי שנספיק לנצל את שארית הערב ביעילות.
זה היה בסדר מצידי לפרק זמן מוגבל באמסטרדם עד שיפרוץ מקצועית, לא כוויתור שלי לחיים. רצף של אירועים שהתרחש קצת לפני ששבנו לארץ גרם לי להבין שאהבה זה לא מספיק כדי שזוגיות תשרוד. לקח לי זמן לראות שאני לא נמצאת בסיטואציה שבה אני מחכה לשלב בקריירה שלו שיסתיים, אלא שזה המקום שלי במערכת היחסים. צריך היה לקרות אירוע דרמטי כדאי שאבין שבעבודת הצוות של הקוסמוס הקטן שיצרנו אני המערך התומך והוא אחראי על המימוש העצמי. הוא צדק כל הזמן. לא היינו צריכים להתחתן. עשינו טעות איומה. ארזתי תיק ונטשתי. השארתי הכול מאחוריי.
מאז עברו חיים שלמים שבהם לא טרחנו להסדיר את עניין הגירושים. הקשר ניתק לחלוטין, וכנראה שלשנינו לא התאים לחדש אותו. מצידי זה היה עניין טכני קטן כזה שלעולם לא אזדקק לו. כמו לאסוף תעודות של תארים מתקדמים בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה. זה לא תואר ברפואה שרצוי שיהיה ממוסגר ותלוי בקליניקה. מעולם לא הרגשתי נשואה, ולא התכוונתי להתחתן שוב לעולם. בכל מקרה לא חשבתי שזה עניינו של מישהו איך מוגדר מצבי האישי בתעודת הזהות.
בעקבות השיחה עם ליה חשבתי על המבוכה שכרוכה בהיתקלות מחודשת בבעלי, שלא היה לי מושג איפה הוא היום ואיך אזהה אותו. הרי רעמת התלתלים ייתכן שכבר נעלמה והפכה לקרחת בוהקת. מלבד המבוכה שלי, לא היה לי מושג איך יגיב האיש הזה, שבקושי העליתי את דמותו בזיכרוני, האם יסכים לעשות את כל המהלכים הנדרשים בשביל להתגרש. אחר כך צריך להתמודד עם הסרבול שבהתמודדות מול פקידי בית המשפט וכן להשלים תהליכים במשרד הפנים. האם אצליח לפתור הכול עד להגשת הטפסים בעוד חודש. לא היה לי מושג איך יתפתחו העניינים. פתחתי את דלת מדרגות החירום אל קומת הכניסה, ויצאתי מהבניין. שחררתי את האופניים החבוטים שלי מהמנעול שריתק אותם לתמרור אין חניה, ורכבתי אל מערכת המגזין שהייתה ממוקמת במבנה המבוך המוזר שעל שפת הים.
בתום יום של ישיבות מערכת סוערות שהפכו לחילופי גידופים חצי הומוריסטיים בשל חוסר היכולת להכריע בוויכוח אם לספר על הפריחה האופנתית של העמבה בכתבת רוחב אחת או לסקור את רשימת המנות החדשות שמכילות עמבה, עברנו לדיון בכל הפרויקטים הקולינריים העתידים לצוץ בחודשים הקרובים. בשלב הזה פירטנו כל אחד בתורו את פרטי המידע המודיעיני שאספנו שכולל הדלפות, הצלבנו מידע ואימתנו עובדות, ורק אז יצאתי לפנות ערב הביתה, כשהעורכת עוד רודפת אחריי אל מעבר לדלת היציאה כדי לשאול מה יעלה בגורל מתכון המלפוף שהיינו נחושות להשיג. לוחות הזמנים בעבודה לא השאירו לי הרבה זמן למחשבה. רכבתי הביתה לאורך החוף, מתקשה להתיק את מבטי מהגלים הגבוהים שהתרסקו לפנות ערב על שוברי הגלים. העננות החורפית האפרפרה, שלא הלמה את התקופה האביבית בשנה, הפיקה שקיעה ורודה חלומית, וקרני שמש התפרצו מבעד לעננות כפרסקאות רנסנס של התגלות אלוהית נשגבת. בזמן שדיוושתי תהיתי אם אני מסוגלת לפתור את הסבך הביורוקרטי הזה בחיי.
בשלב הזה אני חייבת לשחרר מיני וידוי: אני מאותגרת טכנולוגית. אשת המערות עם טלפון הצדפה המיושן שלא הצלחתם להעביר לה צילום או הודעת ווטסאפ - זאת אני. הכי רחוק, מורכב ומסובך שאני יודעת טכנולוגית זה לאתר מידע בגוגל. אז בבית התיישבתי מול מחשב עתיק ורווי בווירוסים באופן שיכול היה להפוך לפריט אספנים, והקשתי את שם בעלי כפי שהופיע בתעודת הזהות. עלו לי אפס תוצאות. כשהכרתי את האקס הזה הנשוי לי, אבא שלו כבר הלך לעולמו, ואימו, כאמור, נפטרה זמן קצר אחרי שהפכנו לזוג. הקשתי את שם אימו המנוחה. מובן שגם פה כלום לא עלה. ניסיתי לחשב מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את האיש, וזה היה ב-1995. הטלפון הקווי המשותף שחלקנו כבר לא היה קיים, לא היו לנו אז טלפונים סלולריים, בדיוק פתחנו שנינו חשבונות מייל, אבל זה שאני קיבלתי היה שייך למגזין שהגשתי לו פעם בשבוע סקירה שבועית מהנעשה באמסטרדם כפרילאנסרית. כשעזבתי את המגזין לא יכולתי לשמור לעצמי את אותו חשבון מייל, וכך איבדתי את כתובות המייל המועטות שהיו שם, כולל זאת שלו, שממילא ספק אם היא עדכנית.
בסך הכול חלפו מעט יותר מעשרים שנה, והן חוצצות בין עולם של רשתות חברתיות, תיעוד אין־סופי ואובדן הפרטיות לבין תקופה שבה היכרות הייתה עניין אישי ודיסקרטי. לא היו אז פייסבוק, טוויטר או אינסטגרם שבהם מתנהל מעקב שוטף אחרי מכרים, סלבריטאים ואקסים. השגת מידע הייתה פרויקט אקטיבי מאוד ודרשה לפחות חיפוש פיזי בארכיונים, נבירה בעיתונים ובספרים ישנים ופנייה בשאלות לאנשים. בלשות אולד סקול. אני זוכרת את התקופה ההיא היטב כי ערכתי אז כמה תחקירים כאלה לתסריטים בהזמנה. אולמות ספרייה שבהם מנמנמים קשישים שנאלצים לחסוך בהוצאות החשמל על המזגן, חיפוש קטלוגי בשקפים, צעידה ממושכת בין מדפים, שליפת כרכי עיתונים כבדים ומאובקים. ארכיבאים שפועלם ישפיע על החותם שתותיר ההיסטוריה מקטלגים גזירי נייר מצהיבים. באחד הארכיונים שבהם נהגתי לבקר היו מדפי ספרים נשלפים במשיכת רצועות מפיר שבעומק הבניין, ופעילותם העמלנית של הארכיבאים נעשתה בתנועות גדולות ובאופן אינטנסיבי כמו תושבי ליליפוט בעיצומו של מסע לקשירת גוליבר.
כשהבנתי שגוגל צעיר מכדי לעזור לי, החלטתי לחפש בדרכים אחרות. אין לי הון. כלומר אני חיה ממשכורת מהמגזין, שהיא תקציב ממש צנוע. לא צריך הרבה כשיש לך דירה קטנה בעיר. זוג אופניים ישנים, שלא יהיו אטרקטיביים לגנבות, וזמן לתרגל יוגה מדי יום - שני אלה הם ההגדרה שלי לאיכות חיים ולחירות. כל מה שאני זקוקה לו מעבר לצרכים השוטפים ממומן באמצעות חסכונות לשעת חירום או בעזרת קבוצת מכרים־חברים־שכנים־קולגות שרכשתי במשך חיי ואפשר להיעזר בהם בכל עניין. זה בהחלט אומר שגם אני זמינה בכל עת לסייע לבחור מסעדה טובה שתתאים גם לבת הדודה הטבעונית, או לעבור בטלפון על כל השלבים במתכון ולבדוק מדוע הבצק לא תפח יפה. שקלתי וביררתי כמה עולה לשכור בלש פרטי, וזה היה הרבה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי ולא היה בין מכריי בלש פרטי. הייתי יכולה אולי לבקש מעורך דין שיגלה אם הדירה עדיין בבעלותו של בעלי, אלא שלא הצלחתי להיזכר מי ממכריי הוא עורך דין.
כך קרה שנרדמתי מותשת באותו ערב שבו תקפתי את ליה במעלית התאגיד כשהתיישבתי על הספה הכתומה העתיקה שלי, שריפדתי במו ידיי והתכוונתי להקדיש כמה דקות לקריאת ספר, ואז ללכת להכין לעצמי ארוחת ערב. בגלל ההירדמות הזאת, שהייתה כמו לחיצה על מתג החשמל שמכבה את כל רכיבי המכשיר, ישנתי סמוכה ובטוחה ששום דבר בחיי לא הולך להשתנות.