הכלה האחרת

חלק א
האקדח הראשון

1874-1870

פרק א - מינה

1870

קולומיאה
האימפריה האוסטרו־הונגרית

זו כבר הפעם השנייה שמינה גיסין אורזת. היא שונאת לארוז, אבל לא מעיזה לומר מילה. בפעם הקודמת כמעט יצאו לדרך. הכול היה מוכן, והעגלון כבר נשכר עם עגלתו, אבל ברגע האחרון, באופן בלתי צפוי, התהפכו התוכניות. זה קרה בעיצומה של חגיגת הפרֵדה שערכו להם הוריה. שליח הגיע והפריע לנאומי הברכות שלֻווּ בפרצי בכי. בידו היה מברק וזה מה שנכתב בו: חלו שיבושים בתוכנית והרב שב על עקבותיו.

מינה זוכרת את פרץ השמחה ששטף את גופה. היא חשה תחושה עמוקה של שחרור. תפילותיה נענו. התעוררה בה תקווה שהסיוט חלף, השיגעון נעצר, והיא נגאלה. הסיכויים שתישאר כאן בקולומיאה עם הוריה וכל בני משפחתה - סבתא, דודים, דודות ואחים - נראו רבים מתמיד. עובדה, הרב חזר. אמנם "שווער צו גלויבן" (קשה להאמין), אבל הוא חזר.

אהר'ל קירב את המברק אל עיניו כמחפש בו רמזים נסתרים. הוא לא האמין ששיבתו של הרב מעידה שהוא חזר בו מחלומו. כנראה אירעה תקלה. איזו תקלה? ייתכן שמישהו חלה ושוכב על ערש דווי?

הוא קרא וחזר וקרא את הכתוב ומלמל, ספק אליה ספק אל עצמו, "נו, שוין (נו, טוב). אם ככה, נודיע לעגלון שההזמנה מבוטלת, ונישאר כאן עד שהרב ישוב ונשמע מה בפיו."

"מי ישוב?" שאל אביה של מינה, אפרים פישל. אהר'ל הושיט לו את המברק, ואביה הרכיב את משקפיו. היא עמדה מולם, התינוק הקטן בזרועותיה ואחיו, שבימים אלה למד לרוץ, נאחז בשמלתה, והביטה בפניו של בעלה. שלוש שנות נישואים לימדו אותה לפענח לא רק את הבעות פניו, אלא גם את שפת הגוף ואת נימת הדיבור. היא הבינה שהוא מתלבט.

האם יתיר לה לפרוק את תיבות החפצים, או יאמר לה להמתין?

לא כחסיד שוטה הלך אהר'ל אחר הרב. בעיניו היה הרב אדם משכמו ומעלה, האיש שייסד את 'כולל העברים' שמטרתו שיבת ציון, ששלח ליהודי רוסיה מכתבים כדי לשכנע אותם להקים שם גדוד צבאי יהודי שייסע לארץ ישראל לכבוש אותה מידי התורכים וכתב את הספר הידוע 'לב העברי'. הרב יקד בהשתוקקותו העזה לארץ ישראל, חלם עליה לילה אחרי לילה ושמע אותה קוראת לו. האם ייתכן שרב כזה יחזור בו מהחלטתו לעלות אליה? תקלות בתוכניות מתרחשות חדשות לבקרים. דחיות בהחלט קורות. אבל ביטול? חס וחלילה. אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות כזאת.

"מינה'לה,״ אמר אהר'ל, "אל תפרקי את התיבות עד שהרב ישוב ויסביר.״

 

ואכן, בתוך ימים אחדים הרב חזר. באמת אירעה תקלה. אהר'ל צדק. לעיתים נדמה למינה שכמו כל האנשים המיוחדים שעליהם שמעה מהוריה - אותם צדיקים נסתרים שביכולתם לבחון כליות ולב - גם אהר'ל רואה פנימה. אפילו אל צפונות נפשה הוא מצליח לחדור, חש מייד מתי עליו להיזהר בדבריו ומוטב לו שלא להוסיף שמן למדורה. מטרתו הסופית, להוביל אותה בעקבותיו, אמנם גלויה, אבל הוא משתדל לתת לה את ההרגשה שהיא שותפה להחלטה ולדרך. יחד הם צועדים, זה לצד זו. ובאותו אופן הוא מתנהל גם עם אביה. והנה ההוכחה: אף שאביה הוא מתנגד חריף לעליית יהודים לארץ ישראל, באופן חריג הוא העניק לאהר'ל את ברכת הדרך. לא בבת אחת, אלא צעד אחרי צעד התקדם אהר'ל במסע השכנוע. לאט לאט, טיפין טיפין הצליח למוסס את התנגדותו של חמיו, "אל תדאג, רבי אפרים פישל, אין לנו שום יומרה לדחוק במשיח להקדים את בואו. ומצד שני, גם אין לנו כוונה ללכת בדרכו של בנך הסורר, אריה לייב," את המילה 'הסורר' הדגיש. "לעולם לא נחבור כמוהו אל הכופרים המכנים את עצמם משכילים, וגם לא ניגרר אחרי המחדשים שהתחילו לשאת דרשות בשפה הגרמנית כאילו היא שפתנו. היֵה סמוך ובטוח שאנחנו לא נושאים פנינו לארץ ישראל כדי לפרוק עול תורה ומצוות. חס וחלילה! הרב עקיבא יוסף, כמו חותנו, מקפיד על קלה כחמורה. אצלנו לא עומד על הפרק שום לימוד של שפה זרה. לא נתפתה לתגליות מדע מופרכות. לא נגלח את זקננו, לא נוותר על פאותינו, לא נשנה את תלבושתנו, ולעולם לא נקרא לילדינו בשמות לעז. רבנו מייחס חשיבות ללימוד תורה ולקיום מצוות בדיוק כמוך, רבי אפרים פישל טרטקוב. מבדילה ביניכם רק התשובה לשאלה היכן. היכן נוכל לשמור באופן ההדוק ביותר על היבדלותנו? האומנם עלינו להישאר כאן, כשרוחות ההשכלה מנשבות ופורעות מבפנים פרעות בישראל? האם אינך מסכים עם הרב שלזינגר שאין פתרון אחר ליהודים אלא רק שיבת ציון? האם תעדיף שניכנע לצו המורה לשלוח את ילדינו לבתי ספר ממשלתיים? האם תרצה שנלך בדרכם של המקילים, המשנים את דרכיהם על פי רצון השלטונות? ואולי ארץ הקודש עדיפה כי בה איש לא יכפה עלינו דברי עבירה?"

 

עד מהרה התברר למינה שמה שהחזיר את רבי עקיבא יוסף לבית הורי אשתו היה חסרון כיס. אהר'ל עדכן אותה בפרטים. כך נהג תמיד, הרי היא שותפתו לחיים ושותפה להחלטותיו. בכל ערב בשובו מבית המדרש, אם עדיין הייתה ערה, סיפר לה כל מה ששמע או ראה.

"ובכן," אמר בעברית, "כשאתה יוצא לדרך לארץ ישראל, כמו רבי עקיבא יוסף, ואיתך אשתך וחמישה ילדים, עליך להצטייד בסכום כסף גדול למימון הכרטיסים לאונייה. את מבינה את זה, מינה'לה?"

"בוודאי שאני מבינה," גם היא ענתה לו בעברית.

"אבל ברשותו של הרב, מלכתחילה, לא היה סכום כסף כזה," אהר'ל המשיך, "רבי ליכטנשטיין אמנם הבטיח לו לתמוך בו ובבני ביתו לכשיגיעו לירושלים, אבל דמי נסיעה הוא לא הציע."

"לא?"

"לא. במקום כסף הפקיד ביד העולים מכתב לרבנים ולפרנסי הקהילות, 'אנא סייעו לעולה הרגל הזה, השליח של כולנו, בדרכו לארץ ישראל'."

"נו?"

"הרב ליכטנשטיין קיווה שבעזרת השם, ובעזרת נדיבות ליבם של אנשי שלומנו, תוך כדי המעבר בקהילות יהודיות היושבות בצידי הדרכים המובילות לנמל טריאסטה, בעיית הכסף של חתנו תיפתר, אבל..."

"מה?"

"איך היה יכול לדעת שלא כך יקרה?"

"לא כך קרה?"

"מינה'לה, נגד הרב שלזינגר התארגנה התנגדות תקיפה עד כדי כך שהאדמו"ר מסיגט פרסם כרוז, שמי שיסייע בידי הרב שלזינגר לעלות לארץ ישראל כמוהו כמסייע לדבר עבירה, ושיגר מכתב לקולומיאה, לרב ליכטנשטיין, ודרש ממנו לחזור בו מייד מכוונתו לתמוך בחתנו."

"אוי ויי..."

"זו הסיבה שהרב שלזינגר חזר," אהר'ל המשיך, "אבל הוא אמר לנו שאף על פי שהציעו לו משרת רבנות בעטלאן, הוא כבר כתב תנאים עם כלה אחרת, היא ארץ ישראל, ולא יוכל לביישה! אין לנו ספק שהוא שוב יֵצא לדרך, מינה'לה, ויגייס את הכסף בעזרת חמיו או בעזרת השם."

תקוותיה של מינה להישאר עם הוריה בבית שבו נולדה וגדלה - נגוזו בבת אחת. אבל יותר מכול הכאיב לה הביטוי 'כלה אחרת', וליבה נצבט בגלל רעייתו של הרב ואם ילדיו. האם אין בעולם דימויים אחרים שגבר יכול להשתמש בהם כדי להביע אהבה למולדת?

 

בעת ההיא החלו חלומות רעים לפקוד את הרב ליכטנשטיין, רב העיר קולומיאה וחמיו של עקיבא יוסף. מכיוון שבית משפחת טרטקוב סמוך לבית מגוריה של משפחת שלזינגר, קרה לא פעם שמינה התעוררה לקול צעקותיו של הרב המכובד, שהתייצב בוקר בוקר מתחת לחלונו של חתנו וצעק לו בקול שבור, "עקיבא יוסף, סע כבר לארץ ישראל, כי אין לי מנוחה בלילות!"

"האם עליי לארוז מחדש את התיבות?" שאלה מינה את בעלה, אך הוא אמר כי לא יֵצאו לדרך בעיצומו של החורף. "אפילו אם רבי ליכטנשטיין ייתן לרבי עקיבא יוסף את כל הסכום לנסיעה, אנחנו נחכה לאביב.״

ומינה אמרה בליבה: מי ייתן והאביב לעולם לא יבוא.

 

האביב בכל זאת מפציע, ליל הסדר נחוג כהלכתו, ומינה כבר מבינה שזו האריזה האחרונה והסופית. היא כל כך מבוהלת עד שתאבונה אבד לה. איך אפשר לנסוע אל הלא נודע מבלי לחשוש?

ועוד כשאת מגלה שאת בהיריון?

כל מילה שלחשה לה אִימה במהלך החודשים האחרונים נחקקה בתודעתה, וזו עולה על גדותיה מרוב תרחישי אֵימה. הספינה טובעת. דגים טורפים את ילדיה. והשודדים שבדרך. הם קושרים אותם בחבלים והופכים אותם לעבדים. הם מוכרים אותם. והים הגדול, שמעולם לא ראתה אותו. והתנינים השורצים בו. והלווייתן העצום. והסערות. והעונש הנורא שהיא ואהר'ל יקבלו משמיים על שניסו להאיץ במשיח להופיע ולגאול את עמו.

כשהפחד גובר מינה ממלמלת 'שמע ישראל'. היא מכריחה את עצמה לסמוך על אהר'ל. אמנם הוא לא מצא פגם בדבריו של הרב על 'הכלה האחרת', אבל הוא מפגין אהבה גם כלפיה. בניגוד לכמה מחברותיה, שבשיחות נשים לא חדלות להתלונן על הפגמים הרבים שמתגלים בבעליהן, כבר מהרגע הראשון היא הייתה מרוצה מהשידוך שלה. גם אילו היה הדבר תלוי רק בה, היא הייתה בוחרת בו. אין בה אפילו שמץ של חרטה או מחשבות זרות. אמנם רק בשבוע שעבר מלאו לה תשע־עשרה ובקרוב תהיה אם לשלושה, אבל אם כך נחרץ גורלה, היא תיכנע לו. אם הילד המתפתח בתוכה נועד להיוולד בירושלים, לו יהי כך.

ואולי בכל זאת, בעזרת השם, הוא ייוולד בבית? אולי כשיגיעו לירושלים, והרב שלזינגר יראה במו עיניו את חורבנה, יתחרט ויחליט לחזור?

למינה אין שמץ של מושג לקראת מה היא הולכת, אבל היא משכנעת את עצמה שעליה לסמוך על אהר'ל ועל רבו וגם על החלומות שהטרידו את מנוחתו של רב העיר. היא בטוחה שהגברים טרחו ובדקו והפכו כל אבן ולמדו כל פרט, הם מכירים את תנאי המחיה במקום שאליו הם מוליכים את משפחותיהם והם ראויים בעיניהם.

היא נפרדת בדמעות מהוריה. אין לה צל של ספק שזו פרֵדה זמנית. המחשבה שלעולם לא תחזור הביתה אינה עולה על דעתה.

"אכתוב לכם," היא מבטיחה.

"העיקר שלא תתביישו להתחרט ולחזור," נחמה בוכה. "זכרו שאם לא יסתדר, תמיד יש לכם כאן בית, ואהר'ל תמיד יוכל לעבוד עם אביך," היא מחבקת את בתה ומתקשה לשחרר אותה מאחיזתה.

המשרתים מעמיסים את התיבות על העגלה. אפרים פישל טרטקוב הוא סוחר תבואה אמיד, ויש לו טחנות קמח ובית נאה ומשרתים ומשרתות. הוא מניח את ידו על ראשו של חתנו וממלמל ברכה. הוא אינו היחיד שנגרר אחרי בכייה של אשתו ומוחה דמעה. גם אחיה הצעירים של מינה בוכים. נוכחותה בבית הייתה נחוצה להם. לאורך שנות ילדותם, בכל פעם שאימם שקעה במצב רוח דיכאוני ולא קמה ממיטתה ימים ואפילו שבועות, מינה תפסה את מקומה והשרתה סביבה אווירה נינוחה. היא הייתה הרבה פחות קפדנית והרבה יותר מבינה מאימם, ואחיה הצעיר אמר פעם שאם אימא הייתה מתנהגת כמו מינה, אולי אריה לייב לא היה עוזב.

העגלון תופס את מקומו ואוחז במושכות, והנוסעים העולים לארץ הקודש מתיישבים בעגלה. החיבוקים מפַנים את מקומם לנפנופי ידיים, וקול שקשוק הגלגלים מחליף את הדיבורים. אהר'ל מחייך אל מינה והיא מחזירה לו חיוך עצוב. הוא נראה מאושר. מגיל צעיר אימץ לעצמו את חלומו של רבו, לעלות לארץ ישראל, לעבוד את אדמתה, להיבנות בה ולבנות אותה. הלוואי שאושרו היה מקל מעט את חרדותיה, אבל איך היא יכולה שלא לחשוש כשפניה נשואות אל ארץ לא נודעת ואיתה שני תינוקות, ושלישי בדרך?

פרק ב - גיטל 

1870

מז'יבוב
האימפריה הרוסית 

במבוא הבית, בדרכה אל החצר, גיטל אברמוביץ' עוצרת. כשיצאה מהמטבח התכוונה להצטרף אל הילדים המצטופפים סביב חיים נתן. הסקרנות דחקה בה. מה הוא מספר להם, שמרתק אותם כל כך? אבל קולה של אימה, שהגיע אליה מבעד לסדק שבין דלת חדר האוכל למשקוף, בלם אותה.

"איך קען גיטעלע (אני מכירה את גיטל'ה)," נשמע קולה של דודתה ביילה, אחות אביה, שנמצאת גם היא בחדר, "אין עוד כמוה נערה טובת לב ועדינה שמתאימה לו."

"אני מסכימה איתך," אימה עונה. "אותי - כבר מההתחלה לא היית צריכה לשכנע. תכף ומייד הייתי בעד. גם אני מעדיפה להתרחק מכל השדכניות החטטניות ולנהל בעצמי את העניינים של הילדים שלי. כבר דיברתי עם ברל יצחק. אמרתי לו, ברל'ה, זה תחום שאתה לא מבין בו, אתה לא אישה ואין לך חושים כאלה, אז תסמוך עליי ותזכור שזה בן אחותך. תזכור שאתה מכיר את המשפחה ויודע מי הם, מה החולשות שלהם ומה היתרונות שלהם. ותזכור שאנחנו ביחסים טובים איתם, ומסתדרים. לא רבים אף פעם. ויש הבנה ביני ובין גיסתי בנושאים חשובים. אפילו מתבלות את הגפילטע אותו דבר. כשמכירים - אין הפתעות, ואין בושות, ושיגעונות ודיבוקים לא יצוצו, כמו אצל הדווידוביץ' ההוא שיצא עירום בשלג. ואמרתי לו שאמנם נכון, בן אחותו הוא לא מהחסידים של רבי יוס'לה, אבל שלא נשכח את הייחוס שלו." אימה משתתקת.

"נו?" דודתה שואלת.

"מה נו? נראה לך שברל יצחק לא הבין?" אימה אומרת, "נראה לך שהוא מסוגל להתעלם מייחוס?"

"אני מקווה שלא."

"אל תדאגי, לא רק הוא הבין. גם רבי יוס'לה. כשמדובר בכסף טוב - נופלות מחיצות והחיים נהיים קלים יותר," אימה לא נזהרת ומרימה מעט את קולה, "תקשיבי לי, ביילינקה, כל אישה צריכה לדעת איך להציג את הדברים בפני בעלה. ואני אמרתי לברל יצחק, ברל'ה, לך אל הרבי ותגיד לו 'ערשטער ערשטער און לעצט לעצט' (ראשון ראשון ואחרון אחרון). אל תהפוך את הסדר. תזכור טוב טוב מה אמרתי. קודם כול תדבר על הייחוס. תמיד טוב להתחיל מזה. זה פותח דלתות. לא כל אחד הוא קרוב משפחתו של הברון גינצבורג ואפילו נושא את שם המשפחה שלו. אמרתי לו שיגיד לרבי שיש סיכוי שהברון בכבודו ובעצמו יגיע לחתונה ושנפגיש ביניהם. תגיד לו, 'מי יודע, אולי בעזרת שתדלנות עדינה הוא יהיה מוכן לתרום לחצר שלך ולו גם באופן סמלי?'"

"נו, וברל יצחק אמר את כל זה לרבי?" דודתה שואלת.

"נו מה, את לא מבינה שאלץ איז אפגעמאכט (הכול סגור)?" גיטל שומעת את אימה צוחקת, ובבת אחת נדמה לה שהיא עומדת לאבד את שיווי משקלה.

היא נשענת על גומחה קטנה בקיר. הגומחה נענית לה ומתאימה את ממדיה אליה. מבעד לחלון הפתוח חודרת אל הבית רוח אביבית קרה ונושאת איתה פנימה את קולות הילדים. הם צועקים בהתלהבות, "מה? באמת?" וגם, "מה הרים אותה לאוויר אם אין לה כנפיים?"

סקרנותה לדעת על מה חיים נתן מדבר איתם ניעורה שוב, אבל היא מוכרחה לצותת לשיחה המתנהלת מאחורי הדלת.

הרי מדובר בה.

בשרוול שמלתה היא מוחה ממצחה את הזיעה שצצה פתאום ומטפטפת על לחייה הסמוקות.

כבר?

אמנם לפני כמה חודשים נהייתה לבת מצווה, אבל ה'אורח כנשים' שלה עדיין מתמהמה. אחותה רייזל, המבוגרת ממנה בשנתיים, כבר הייתה בגיל הזה אישה בשלה ושודכה לשלמה יענקל ברקוביץ' מז'יטומיר, וכעבור חודשים אחדים של אירוסין נישאה לו בטקס מפואר. אבל רייזל היא רייזל, וגיטל שונה ממנה. השידוך של רייזל נעשה מטעמו של רבי יוס'לה, שקבע כי אין להתחשב בחוקי הצאר ניקולאי, זכרו לא לברכה, הקובעים שכל נערה המתגוררת בתחום האימפריה הרוסית - יהודייה, נוצרייה או מוסלמית - אינה רשאית להינשא לפני שמלאו לה שש־עשרה. בקרב חסידיו של רבי יוס'לה, בכל מחלוקת בין חוקי המדינה לפסיקות הרבי, ידו של הרבי תמיד הייתה על העליונה. הם בטחו בו. הוא כבר ישתדל עבורם למעלה ויציל אותם מכל צרה ומצוקה. ובזיווג של רייזל לא התעורר אפילו ספק קל שבקלים. מאז ומתמיד נחשב שלמה יענקל, החתן המיועד, לאחד מאנשי החצר האהובים על רבי יוס'לה. כמוהו גם פנחס שמואל אברמוביץ', אחיה של רייזל. מכאן התבקש הקשר והשידוך יצא לדרך, ואיש לא העלה בדעתו לשאול, "האומנם?"

מחדר האוכל נשמעות חריקות, והן מבשרות לגיטל שהשיחה בין שתי האימהות הסתיימה. היא נדרכת. אימה ודודתה קמו, והיא יודעת שתכף תמהרנה אל המטבח לסייע למשרתות להכין את ארוחת הצהריים לכל האורחים. היא ניתקת מהגומחה. אסור שאימה תתפוס אותה כאן מצותתת, זה לא נאה ולא מכובד. היא ממהרת החוצה, נעצרת ליד המעקה התוחם את חזית הבית. חיים נתן עדיין מוקף בילדים. הם עדיין מריעים לו. הוא נער גבוה, צנום מאוד ולחייו שקועות. כובעו שמוט על מצחו. פאותיו קצוצות כדרכם של הלמדנים הפרושים, ה'מתנגדים', מה שמבדיל אותו מחסידיו הקיצוניים של רבי יוס'לה, שמתעלמים מהוראות השלטון גם בנושא הזה. בכוונה הם מגדלים את פאותיהם, אבל כאשר הם עוזבים את העיירה ויוצאים למסעות מסחר אל העיר הגדולה, אין ביניהם מי שלא יקפיד להסתיר אותן.

"גיטל'ה!" אחיה הקטן הוא הראשון שמבחין בה, עוזב את החבורה וממהר אליה, "ידעת שבמדינת צרפת, איש אחד בנה ספינת אוויר אמיתית ועף איתה אפילו יותר מעשרים קילומטרים?"

היא נשענת על המעקה.

"מי סיפר לכם את זה?" היא שואלת.

"חיים נתן קרא בעיתונים," אחיה עונה, "הוא מתעניין במדע. הוא אפילו לומד צרפתית."

"בוקר טוב, גיטל'ה," חיים נתן מבחין בה ומעביר אליה את מבטו. ברור לה שאין לו שמץ של מושג על אודות השיחה שהגיעה לאוזניה זה עתה. יד ימינו נתונה בכיס המעיל אבל שמאלו משוחררת, והוא מרים אותה אל כובעו ומסובב אותו כך שהמצחייה לא תסתיר את עיניו. יש לו עיניים כחולות ועמוקות. מבטו רך. חיוך נעים נפרש על פניו והוא מנופף לה בידו. בעיניה הוא יפה תואר.

גיטל קפואה. אפילו להשיב לו בתנועת יד היא לא מסוגלת. בדקות האחרונות חל בחייה שינוי קיצוני, והיא עדיין מתקשה לעכל אותו. חיץ בלתי נראה אבל מוחש היטב התגבה בינה לבינו. גופה מתכווץ. ומה אם הרעיון לא יישא חן בעיניו, והוא יודיע לאימו שאינו מוכן?

גיטל חוזרת על עקבותיה, נסוגה לתוך הבית. בצעדים מהירים היא ניגשת לחדרה, להסתגר בו עם מחשבותיה, אבל על הסף היא נעצרת.

לרגע שכחה שחדרה נלקח ממנה ובאופן זמני אינו עומד לרשותה. נוכחותה של רייזל בחדר מזכירה לה. רייזל יושבת על מיטתה, מנענעת את בנה שנולד לפני חודש וממררת בבכי קולני, שנבלע בצרחותיו של התינוק. גם אמש, כשכולם הסבו לשולחן ליל הסדר, בכתה ולא חדלה. בכייה הפריע לקריאת ההגדה והביך את הנוכחים, אבל לה לא היה אכפת. לנגד עיניה העייפות מחוסר שינה רקד בעלה השיכור מארבע כוסות יי"ש עם גיסו, ושניהם הניעו את ידיהם לעבר התקרה. כל עוד נמשכה קריאת ההגדה הם רקדו ושרו ורקעו על הרצפה, אבל כשפונה השולחן מהצלחות והקערות והכוסות והסכו"ם, טיפסו עליו והכבידו את רקיעותיהם עד שנשקפה סכנה לרגליו הרועדות. וכל אותה עת התינוק בכה ורייזל בכתה ונענעה אותו. כשביילה דודתה הציעה להשכיב אותו בעריסתו, שלמה יענקל, האב הטרי, חביבו של רבי יוס'לה ממז'יבוב, אמר שלא יקום ולא יהיה. הן מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז, והעולל הזה חייב כבר מימיו הראשונים להכיר את הניסים והנפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא בצאתנו ממצרים, שהרי נאמר במפורש: והגדת לבנך.

 

"לקחת אותו ממך?" רחמיה של גיטל נכמרים על אחותה, מחשבותיה מתמקדות בה והיא מושיטה את ידיה אל הפעוט.

רייזל מזדקפת. עיניה אדומות ונפוחות ומבטה חלול. היא מניחה לאחותה לקחת ממנה את בנה הפעוט, ומייד, כמי שאיבדה את שפיות דעתה, מטיחה את ראשה בכר פעם ועוד פעם ועוד אחת. גיטל מתרחקת, מגינה בגופה על התינוק כדי שלא ייפגע. היא מנענעת אותו ומזמזמת לו מנגינות משירי ההגדה של פסח.

"אסור היה לי להתחתן איתו," קולה של רייזל צרוד מהבכי.

התינוק פוער את פיו לגיהוק ונרדם בזרועותיה של דודתו. גיטל מניחה אותו בעריסתו, מכסה את גופו הזעיר בשמיכה ומתיישבת על המיטה לצד אחותה. היא שולחת יד אל כתפה. בימים רגילים זהו חדרה וזוהי מיטתה, אבל בחג הפסח, כשקרובי משפחה רבים מתקבצים בבית הגדול והמרווח ונשארים ללון - מי עד צאת החג השני, ומי עד היום הראשון של חול המועד - משתנים סדרי המקום. פנחס שמואל, הבכור, עם אשתו ושלושת ילדיו, זוכה בחדרם של אחיו הצעירים. שלמה יענקל ורייזל, שמתגוררים בבית דרך קבע בשני החדרים הצפוניים, מפנים אותם לטובת משפחתו מרובת הילדים של אחי האם, ומקבלים בתמורה את חדרן של הבנות. חדר האורחים הקטן, שבימי חול משמש את חבריו הסוחרים המזדמנים של בעל הבית, נמסר לחיים נתן ולהוריו, וחדר המשרתות מתמלא במזרנים מקיר לקיר. מתקבצים בו כל הבנים שטרם מלאו להם שלוש־עשרה ולא נמצא להם מקום אחר.

והבנות?

הן אחרונות אחרונות בסדר העדיפויות ונאלצות להצטופף יחד עם שתי המשרתות על המזרנים שמוצבים לאורך המסדרון וכמעט חוסמים את המעבר.

"לעולם אל תתחתני!" רייזל אומרת, פניה כבושות בכר.

צמרמורת עוברת בגופה של גיטל.

"תקשיבי לי. הגברים כולם בהמות!"

גיטל מחבקת את רייזל, מניחה לה להרטיב את שמלת החג שלה בדמעותיה. תמונתו של חיים נתן חוזרת אליה, מוקף בילדים היורים לעברו צרורות של שאלות. וגם חיוכו חוזר אליה. וקולו: "בוקר טוב, גיטל'ה." ההגדרה 'בהמה' לא מתאימה לנער העדין והשברירי הזה בשום צורה ולא מתקבלת על דעתה.

"כולם?" היא מנסה.

"אוי, גיטל'ה," רייזל נאנחת, "גיטל'ה, לו רק ידעת..." היא נועצת את ציפורניה בזרועה.

"רייזל, את מכאיבה לי."

רייזל מרפה מאחיזתה. "לו רק ידעת."

"מה?"

"כמה הכול כואב. לו רק ידעת כמה..."

"מה כואב?"

"דאס גאנצע געשעפט (כל העסק הזה)."

"איזה עסק?"

"אימא עוד לא סיפרה לך?"

"עוד לא..."

בתנועה חדה רייזל מסתובבת אליה ושוב לופתת את מפרק ידה.

"כל העסק הזה שגברים עושים לנשים כדי שיצאו מהן ילדים," היא מרימה את קולה. "אין לך מושג כמה זה כואב. מי שאמר 'ואל אישך תשוקתך' שיקר שקר נורא. זה לגמרי ההפך, גיטל'ה. התשוקה היא אצלם, לא אצלנו. והיא הופכת אותם לבהמות."

גיטל מנערת את היד. קשה לה לבלוע. היא לא רוצה לשמוע את כל זה. העיתוי לא מתאים לה והתשוקה לא מעסיקה אותה. כרגע היא דווקא שמחה. נעים לה. היא לא חושבת שזו תשוקה אלא מין תחושה נעימה וחמימה שמוחשת בבטן התחתונה, והיא רוצה להתמקד בנעימות הזו. השידוך מוצא חן בעיניה. היא לא תניח לאחותה להבהיל אותה. מאז ומתמיד רייזל הייתה מרירה ונוטה לכעסנות והתפרצויות, שאביהן כל כך לא אהב ושתמיד הוסתרו מאורחים ומקרובים. אל תיקחי ללב, גיטל! היא אומרת לעצמה. והרי גם את כבר יודעת כמה דברים על הנושאים האלה. למרות שעדיין לא קיבלת אורח כנשים, את לא לגמרי בורה.

גיטל קמה, ניגשת אל החלון, מסיטה מעט את הווילון ומביטה החוצה, אבל חיים נתן והילדים כבר אינם שם.

"תקשיבי לי טוב טוב, גיטל'ה," רייזל מתיישבת במיטה. "אף אחד לא מספר לך את האמת. אף אחד לא מספר לך מה הם עושים."

"דווקא טובה'לה סיפרה..." גיטל ממלמלת.

"איזה טובה'לה?"

"טובה'לה של הירשל."

רייזל מזדקפת. "מתי היא הספיקה לספר?"

"בשבת אחרי החתונה שלה."

"והיא הסבירה כמה זה מגעיל וכואב?"

גיטל נושמת עמוק. "לכולן זה כואב?" קולה בקושי נשמע, ורק כדי לא להרגיז את אחותה הנסערת בלאו הכי היא לא מדווחת לה שטובה'לה אמרה בפירוש שזה היה הרבה יותר נעים ממה שהיא תיארה לעצמה.

"תלוי אם הוא חזיר שמן שיכור ומסריח מזיעה, או לא," רייזל עונה.

"אהה, לא..." המילה הזו נפלטת מפיה של גיטל כאילו מעצמה.

"מה לא?" רייזל קמה מהמיטה.

גיטל שותקת.

"מה לא?" רייזל צועקת ומאגרפת את כף ידה הימנית כאילו היא שוב מתכוונת להכות משהו או מישהו.

"התכוונתי להגיד שהוא לא חזיר שמן ושיכור, הוא..."

"מי?"

גיטל מעבירה את מבטה אל החלון.

"על מי את מדברת?"

"על חיים נתן..." קולה בקושי נשמע.

"חיים נתן?" רייזל שולחת את שתי ידיה ותופסת בכתפיה של אחותה, "איך חיים נתן קשור לשיחה הזאת?" ופתאום משתנה הבעת פניה. "מה את מנסה להגיד לי? שאימא ודודה ביילה כבר זוממות לשדך אתכם?"

גיטל מהנהנת.

"ככה? בלי לשאול את רבי יוס'לה האורים והתומים?" רייזל משחררת את כתפיה של גיטל.

"שאלו אותו."

"מי?"

"אבא דיבר איתו."

"ורבי יוס'לה אישר?"

"כנראה," גיטל מתחרטת על כל השיחה הזאת.

"אני ממש לא מבינה את זה," רייזל אומרת. "גינצבורג הם לא חסידים. איך יכול להיות שרבי יוס'לה לא התנגד לשידוך כזה?"

התינוק פועה בעריסתו. גיטל ניגשת אל העריסה וגוחנת אליו, מלטפת בעדינות את עורפו עד שהוא נרגע. "אני לא יודעת איך רבי יוס'לה מקבל החלטות," היא אומרת, "אבל אני יודעת שקיוויתי שתשמחי בשמחתי." היא ניגשת אל הדלת ועוצרת שם.

"לשמוח בשמחתך?" עיניה של רייזל נפערות.

"הרי גינצבורג הם לא חסידים, והם לא שותים יי"ש ולא משתכרים ולא רוקדים על שולחנות ולא מזיעים כמו חזירים," גיטל מסבירה, "אז דווקא יצא לי טוב, לא? חיים נתן הוא לא שמן מסריח מיי"ש. הוא רזה מאוד. הוא לא שותה. זה שידוך בלי כל הצרות האלה שנפלו עלייך," היא מיישרת את שולי שמלת החג שלה ומחייכת אל אחותה, בטוחה שהצליחה לצאת בשלום מהשיחה העצובה והמאיימת כל כך, אבל רייזל מפתיעה.

"מה חשבת, שאין בנישואים צרות גדולות יותר מאשר חסידים שיכורים ומזיעים? את באמת מאמינה שאלה הצרות הכי גרועות?"

"לא?"

"ברור שלא!" רייזל מכה בידית המיטה, "הכי נורא זה איינציקער זון צו זיין מוטער (בן יחיד לאימו). בן שהוא כל חייה של אימו. שהוא הנסיך שלה והיא המלכה שלו," היא מכחכחת בגרונה, "אוי, גיטל'ה התמימה... אוי לך ואוי לגורלך. איזו צרה צרורה נפלה עלייך. תקשיבי לי. לא חיים נתן יהיה בעלך, אלא דודה ביילה. היא זו שתחליט הכול בשבילך. את לא רואה את זה? אין לך עיניים בראש?"