בשבת בבוקר התגנב צלצול טלפון מרוחק־משהו אל חלומו, קודח־מַתְמיד, עד שהעיר את ארז. הוא נזקק לשניות אחדות כדי לתפוס שמכשירי הטלפון בחדר־השינה בסלון ובמטבח מנותקים מפני השבת, וכי הצלצול בוקע מן המכשיר בחדר־העבודה שלו, ונחפז לשם לענות. יוסי התנצל על ההפרעה ושאל אם היה להם לאחרונה קשר עם ליאורה, אם יש להם מושג לאן נעלמה. ארז ביקש שיאט קצת ויסביר לו לְמה הוא מתכוון נעלמה; הוא שמר על טון דיבור רגוע ועל קולו העמוק.
יוסי סיפר שהתווכחו אתמול בערב, הוא אפילו לא זוכר על מה, לא משהו רציני או חריג; שהתכוונו לנסוע היום דרומה לבסיס של יחיעם, לביקור הורים, אבל כשקם בבוקר לא מצא אותה בשומקום (על רקע הבס של ארז עלה קולו של גיסו גבוה מדי, כמעט מצטווח, וארז התאפק לא להסות אותו, מרחיק מעט את השפופרת מאוזנו). הוא אִפשר רגע קצר לְזיכרונות נעורים להציף את מוחו; איך ברחה מדי פעם מבית־הוריהם, על אופניה, לאיזה חיק טבע בהרי יהודה, וחזרה תוך חצי יום וחצי; תוהה בלִבו אם סיפרה על כך אי־פעם ליוסי, אם מוטל עליו כעת, ומה קורה עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים מבויתות, מה, משבר גיל חמישים וחמש?
הוא שאל את גיסו אם יש לה לליאורה עדיין אופניים ואם גם הם נעלמו; יוסי בדק וענה שהאופניים במקומם אבל הרכב שלה איננו, והיא כמובן לא עונה לי בסלולרי. אף שדאגת־מה החלה להבהב גם בלִבו של ארז התאמץ להישמע שווה־נפש. אולי הזעיקו אותה לבית־חולים, אולי היו זקוקים למומחיות שלה? יוסי ניסה להיאחז באופציה.
הוא הנמיך מעט את קולו מבקש מארז שישאל את תמי מה ידוע לה, יש מצב שליאורה שיתפה אותה ולא אותו; וארז השיב שקשה לו להאמין, הנייד של תמי כבוי בשבתות, היא לא משתמשת בו ולא עונה לטלפונים בכלל. יוסי התנצל מתחטא מבקש בכל זאת שישאל אותה אולי יהיה לה רעיון לאן הסתלקה, אולי דיברו משהו לפני שבת; וארז הבטיח לחזור אליו. מבעד לדלתות־הזכוכית הגדולות ראה את תמי מתפללת במרפסת והחליט לא להפריע לה, הוא ניסה להתקשר אל אחותו, אולי אותו לא תסנן, ומשלא השיבה שלח לה הודעת וואטְסְאַפּ: איפה אַת סִיס, לאן נעלמת?
ליאורה התקשרה אליו, ביקשה שישב, סיפרה לו מה שסיפרה, והוציאה ממנו הבטחה שלא יגלה ליוסי כלום בינתיים עד שתדע יותר פרטים ותדבר אתו בעצמה. היא שאלה אם יוכל להזמין אותו אליהם, אם יוכלו הוא ותמי להחזיק אותו כמה שעות, אני יודעת שלא קל לכם לשקר, אבל באמת הזעיקו אותי לבית־חולים, הוא רק לא צריך לדעת שזה בית־חולים סורוקה. ארז הבטיח לעשות כמיטב יכולתו. הוא ראה את תמי נכנסת פנימה וקם על רגליו מתקדם לקראתה, היא שאלה אותו בניד ראש ובצמצום עיניים מה קרה.
הוא הושיב אותה על הספה, סיפר לה מה שליאורה סיפרה; וביקש לתאם גרסאות שיוסי לא יעלה על השקר. תמי הציעה לומר לו ליוסי שתפס את האסיסטנטית של ליאורה ולא שדיבר אִתה עצמה, חוששת שלא יבין למה ענתה לאחיה בעוד אותו עצמו סיננה; ארז הנהן: צודקת, תודה, טוב שחשבת על זה. הוא התנצל על חילול השבת בפניה, ותמי סימנה לו שזה בסדר שירגיש חופשי.
ארז התלבש תוך שהוא מתאם טלפונית עם גיסו על כוונתו לקפוץ להסיע אותו אליהם (מאז התקף הלב שעבר השתדל יוסי לא לנהוג בעצמו כשהתאפשר לו), אבל רק בצאתו מן החניה החלו דבריה של אחותו אכן לחלחל לתודעתו. כדור בכתף. מי יודע. שלא נדע. פניו של יחיעם מילאו את פְּנים עיניו לרגע ארוך, ומיד עלה בדעתו אביתר שלהם, בן גילו של יחיעם, בן דמותו, שלא לומר הנגטיב שלו. הוא הרגיש את הכאב מתנפל על לִבו, מתלפף ולוחץ עליו בחוזקה, והעמיק את נשימותיו, מֵאֵט מעט את מהירות הנסיעה, עד שהכאב התמתן ואפילו התמתק־חצי התפזר וכמעט חלף.
תמי סיימה להתפלל והחלה לערוך שולחן בתנועות מתונות חרישיות שלא להעיר את שני החיילים שהתארחו אצלם. אביתר לא עזב את לִבה מן הרגע שסיפר ארז על יחיעם, כמו הורגלה לראות בו ביחיעם כל מה שציפתה ולא זכתה לראות בבנה שלה. באצבע קלה מחתה את דמעותיה כובשת התייפחות בטרם תבקע, מתרה בעצמה שלא טוב יהיה אם יוסי יראה אותה כך, נכבשת מעט־מעט לניגון העולה בה ומתפזם: שבת היא מלזעוק, שבת קודש היא מלזעוק, ורפואה שלמה קרובה לבוא.
ביום שני הצליחה ליאורה להעביר את יחיעם להדסה עין־כרם. יוסי הוסיף לכעוס עליה כמו גם על ארז ותמי. הוא נפגע לא רק מפני ששיקרו לו אלא משום שהתייחסו אליו בגישה פטרונית מתנשאת כאילו היה ילד קטן שצריך לחסוך ממנו את אמִתּוֹת החיים עד שיגדל או עד שהאמת תיעשה מרה פחות ותאפשר לו להתמודד אִתה. לליאורה לא היתה סבלנות להתווכח אתו, שואלת רק איך הפך הוא להיות האישְׁיוּ כאשר יחיעם פצוע וזקוק לתמיכה שלהם.
ארז ותמי ניסו לפייס אותו. הם ביקרו מדי יום את יחיעם מקפידים לא להאריך את שהותם ליד מיטתו שלא להעיק עליו. כשבאו ביום רביעי מצאו אותו מוקף בחברים ובחברות ונסוגו החוצה. יוסי ראה אותם ויצא אחריהם שואל מה קרה, אם הם מתחמקים ממנו כעת. הם הופתעו, מכחישים, מציעים לו לנסות לאמץ את הפרספקטיבה של ליאורה לכמה דקות ולא להתעקש נון־סטופ רק על שלו. הוא גלגל את עיניו בתנועה של ביטול, וארז הניד את ראשו לצדדים כמו על מקרה אבוד.
אבל תמי השתוקקה להחזיר שלום על כנו, היא קרצה אל ארז בחשאי: כנראה שהפגיעה שלו עמוקה מדי ולא מאפשרת לו לראות את הצד השני, תנסה להעמיד את עצמך במקומו, איך היית מגיב אם היו משקרים לך ומרחיקים אותך מן הבן שלך, ממוקֵד העניינים. ארז קלט מה היא עושה, ואמר שהוא מאמין שגם במקרה כזה היה מסוגל לפחות כתרגיל מחשבתי לאמץ לרגע את נקודת המבט הנגדית; הוא אמר שזאת היתה הערכה מקצועית של ליאורה, חשש סביר שֶׁלִּבו של יוסי לא יעמוד בלחץ, ושכל עוד לא ברורה חומרת הפציעה אין טעם סתם לנסות את הלב.
יוסי גיחך: תמשיכו, תמשיכו, למה לא, כאילו אני לא מבין מה אתם מנסים לעשות; שכחתם לומר שליאורה לא רצתה להסתכן, לא רצתה לפצל את תשומת הלב המקצועית שלה, היה לה מספיק פצוע אחד, לא רצתה גם חולה לב על הראש. ארז סימן לתמי שהוא מרים ידיים, גם הוא כאחותו סבר שצריך להתמקד ביחיעם, ושאם יוסי ילד גדול כפי שהוא טוען שיתגבר בכוחות עצמו על הפגיעה שלו ויפסיק לעשות ממנה עניין; אבל תמי התקשתה לוותר על רצונה להשלים ביניהם. מניסיונה ידעה שהתבצרות של כל צד בנרטיב שלו לא מאפשרת שלום וצריך נכונות של שני הצדדים לברר מה האמת האובייקטיבית.
היא שאלה את גיסה מה בעצם גורם לו להיות כל כך בטוח שאילו ליאורה היתה מעירה אותו בבהלה או לפחות בבהילוּת, מספרת לו שיחיעם נפצע מפליטת כדור, שהיא עדיין לא יודעת מה חומרת הפציעה, ושהיא רוצה להגיע לסורוקה במהירות האפשרית, האם הוא מוכן לנהוג כי היא עצבנית מדי בשביל זה - - הוא אכן היה מתפקד בשיא היעילות? בוא, תהיה רגע אחד כֵּן עם עצמך, דמיין את הסיטואציה, איך באמת היית מגיב? לאיזה לחץ נכנסת רק מזה שליאורה נעלמה, אפילו לא ראית את הפתק שהשאירה לך כדי שלא תדאג, אז איך היית מגיב אילו - - יוסי הִפנה אליהם את גבו, כתפיו רועדות, מחניק בכי. תמי נבהלה, תוהה אם לא הגזימה קצת, אבל ארז סימן לה שזה בסדר, מחבק את גיסו, מעודד אותו לבכות.
ליאורה יצאה מן המעלית מתקדמת לאורך המסדרון לעברם נושאת בידיה סיר עטוף במגבת, הציצה בתמי בשאלה למראה שני הגברים החבוקים; תמי אותתה לה שזה בסדר, שלא תדאג. ליאורה ביקשה לשמוע בכל זאת מה קרה, ותמי סיפרה לה בקצרה; חבריו של יחיעם החלו לצאת מן החדר. ליאורה הודתה לתמי, היא שאלה אם הם בדרכם פנימה או החוצה, ביקשה מתמי לשחרר אותה לרגע מהסיר, הודפת בידיה את שני הגברים אל החדר, נכנסת עם תמי בעקבותיהם.
קצת לפני שבת הספיקה לרפרף על העיתון, ועיניה התעכבו על מאמר שכתב דרור. הוא פרסם מדי פעם מסות קצרות במוסף לספרות ולהגוּת. תמי התבוננה בכתוב מתקשית להאמין. היה לו כישרון להביע רעיונות מורכבים במילים פשוטות יחסית, והיא העריכה את יכולתו ואפילו התקנאה בה מעט, מעט מכפי שאפשר לדודה להתקנא באחיינה. אבל לכך לא ציפתה.
תמי שמטה את הגיליון מידיה. מועקה טיפסה במעלה גבה ובבִטנה, והיא העמיקה את נשימותיה ונענעה קלות את ראשה כמבקשת להתנער. עוצמֶת את עיניה, רואה בתוך העין את פניו החיוורות של יחיעם, את ידה של ליאורה על מצחו, את כתפיו של יוסי רועדות בבכי חרישי, חשה קול פנימי עולה בה כמו לוחש: פרופורציות גברת פרופורציות, טֵייְק אִיט אִיזִי, ובעצם מה רע. היא צִחקקה על עצמה, מאוששת, נחפזה לסיים הכנות אחרונות שלפני שבת.
אבל רק למחרת בצהריים (ארז נסע לעין־כרם לבקר את יחיעם) הצליחה לאלץ עצמה ליטול שוב את העיתון לידיה. היא ניסתה לקרוא את דבריו בעין חדשה וללא משוא פנים. הוא כתב בשפה ברורה, משתפת את הקורא ומכבדת את האינטליגנציה שלו, ועם זאת בהתנסחות אישית משלו. תמי מצאה את דבריו משכנעים, וחשה שִׂמחה על כך, אך צביטת הלב שהכאיבה לה אתמול שבה וצבטה בחוזקה. בעדינות זקפה את גבותיה כמתפלאת על עצמה.
במוצאי שבת משהתקשר אליה אחִיהָ התאפקה שלא לומר לו דבר. הוא שוחח אִתה בעניינים אחרים, מתעניין בדאגה בשלומו של יחיעם ואיך ארז מתמודד, והיא שיערה שלא קרא עדיין את המאמר, לא רוצָה להיות מי שמיידעת אותו על מעלליו של בנו. ביום שני פגשה את דרור עצמו. היא היססה אם תאמר אם לא תאמר. משנפרדו בלי שאמרה התאמצה להצדיק בלבבה את רִפיונה. מה רע בעצם. מה חשוב על ידי מי נאמרים הדברים כל עוד הם נאמרים כראוי. וכלום אין עצם חשיבותם מגמדת את ההתקטנְנוּת המיותרת שלה. ובכל זאת, כמו חָלק גופה על דעתה, נצבט לִבה מחדש.
בכניסה לבניין מגוריה נתקלה בדורית. הן הציצו בעניין זו בזו כמי שלא נפגשו מאז יצאו לחופשת פסח, מבליעות חיוך שיש בו גם מן ההיסוס או שאילת הרשות, והתחבקו. תמי היטיבה את התיק שנשמט על כתפה והתבוננה בחברתה במבט גלוי. היא אהבה את התספורת הקצרה (על עורפה) ששיוותה לה מראית קשוחה־משהו, עניינית, את השיער הארוך־יותר משוך דק אלכסוני על מצחה ועד אל מאחורי אוזנה, מרכך־איכשהו, כמו מְמַתק את החריפות; את עורה הכהה החלק שנדמה לה לחלופין מִשְׁיִי או קטיפתי; את העיניים השחורות הגדולות על המבע המתמַמְזֵר מבריק ומאיר אותן.
דורית אמרה: קראתי את האחיין החצוף שלך הלילה במטוס, אם אַת לא תטפלי בו אני אטפל, ואני אטפל כמו שאני אטפל. נימת האיום המעושה לא השתלטה על הבדיחוּת שעלתה מקולה. תמי טפחה קלות על זרועה. דורית התנצלה שלא הגיעה ללמוד היום, שחזרו מלונדון רק הבוקר, שהיא ממהרת גם כעת, מבטיחה להיכנס בעוד שעה כשתחזור.
מנַקָּה את המטבח, תהתה מה תשיב לדורית ואיך תתרץ באוזניה את החלטתה שלא להתעמת עם דרור בלי לעורר את חמתה על ותרנותה. היא גרפה לכיור במגב העשוי לכך את מֵי הסבון מעל משטח הגרניט, וייבשה אותו היטב במגבת עד שהבריק. היא התלבטה אם כתב בתום לב כאילו היו דבריו מקוריים שלו כאילו שכח מה ששמע ממנה, או שמא ידע מה הוא עושה ועשה בדווקא. היא שטפה את הכיור מִמֵּי הסבון, סגרה את הברז, וניגבה את ידיה. האם ייתכן שלא עמד על הַקִּרבה בין דבריה שלה לדבריו. בניגוד לה, הוא לא התבסס במאמרו על הוגי דעות שקדמו להם, וגם לא התווכח אִתם כמותה, אלא כתב כביכול מדעתו שלו. תולָה את המגבת במקומה, הודתה בינה לבינה שגישתו העצמאית הפכה את דבריו לפשוטים נגישים־עד־קליטים ושווים לכל נפש. אבל עדיין הותירה אותם זהים בתוכנם לדבריה שלה.
דורית, משנכנסה, קיבלה את דעתה שלא תתעמת עם דרור אבל תבעה ממנה להעיר לו או לפחות לרמוז. תמי הבטיחה שתחשוב על זה. היא התפלאה שדורית לא לחצה עליה, לא תקפה את לִבה הרך או את תמימותה, כפי שנהגה לא פעם כשניסתה להקשיח את עמדותיה של חברתה או לבצר אותן. מפני שציפתה למאבק עם דורית ותכננה בלבבה איך להדוף אותה, התאכזבה מעט, ועם זאת הוקל לה משנחסך ממנה ויכוח נוסף. היא לא אהבה להתווכח בכלל, ועם דורית בפרט, חוששת מפניה, חוששת שתכה חזק מדי, תעקוץ בלהט הוויכוח או תדקור קלות את אזורי הכאב. מודעת לרגישׁוּת הַיֶּתר של עצמה התאמצה תמי להישמר מעימותים.
אף שגרו בשכנות כבר שנים רבות קשרו חברוּת של ממש רק בשתים־עשרה השנים האחרונות. הן הופתעו אז כשנפגשו בלובי של בית־המדרש. תמי הִנחתה שם קבוצות לימוד משותפות של חילוניים ודתיים בנושאי יהדות בפרט והגות בכלל במשך שנים לא מעטות. דורית שמעה על דַּעַת מִסּוֹפר שערכה את ספרו והחליטה להצטרף. הן למדו יחד בחברותא בשנתיים הראשונות שעשתה שם. דורית מַקשָׁה, מְלבָּה מחלוקות, לא מַרפָּה, דוחקת לקצה; תמי מחליקה מיישרת מיישבת ומעדנת.
ביום שני לפנות־ערב, לאחר ביקורה של דורית, נסעו תמי וארז שוב אל יחיעם. הוא היה מצוברח או נסער, ותמי הציצה בליאורה בחשאי, מקמטת את מצחה, מנענעת קלות בראשה כשואלת מה קרה לו. ליאורה אותתה לה בניד עין שידברו בחוץ. כשהתיישבו סיפרה שהגיעו מהצבא לחקור גם אותו על הכדור שנפלט, מהתחקיר שעשו לחבריו עולה רָשומון אחד גדול, כל חייל והַגִּרסה שלו לאירוע, כל אחד מהם לוקח על עצמו את האחריות, הם הרי על סף שחרור, לוחמים־אחים שכבר עשו זה למען זה לא מעט, והתעורר חשד שהם מחפים על מישהו.
תמי הציצה בגיסתה בזהירות מנסה לנחש מראש מה היא עומדת לומר. היא הושיטה את ידיה לעברה אוחזת בכפותיה של ליאורה: אַת חוששת שפליטת הכדור היתה שלו? שניסה לפגוע בעצמו? שהחבר'ה לוקחים אחריות כדי לגונן עליו? ליאורה הנהנה קלות, שולפת את כף ידה הימנית מידיה של תמי, מוחה דמעה, ושבה ונאחזה בגיסתה. תמי הצטופפה אליה מחבקת אותה רגע ארוך־ארוך, מהרהרת בתוך כך בפעם הקודמת שעורר דאגה כזאת בלִבה של ליאורה (החבֵרה שלו, מנעוריו, נפרדה ממנו לאחר שבגדה בו עם גבר המבוגר מהם בעשר שנים; ויחיעם ביקש מיוסי שישמור על הנשק שלו רחוק ממנו במשך כל השבת); ואז נטלה מחדש את כפותיה של ליאורה בידיה, קמה על רגליה מקימה גם אותה.
היא שאלה אם יש לה כעת איזו סיבה לחשוד שיחיעם נתון במצב דומה למה שעבר עליו אז. שתיהן זכרו היטב איך באו יוסי ליאורה ויחיעם באותה שבת אל תמי וארז, איך הסתודדו שתי הנשים במטבח, איך הצליחה תמי מעט־מעט לדובב את יחיעם ולדבר על לִבו עד שנרגעו חששותיהם של יוסי וליאורה והם ויתרו על רצונם להשתגע ולא לאפשר לו לחזור למחרת לצבא. ליאורה לא היתה צריכה לומר לתמי בפה מלא לְמה היא מצפה ממנה גם כעת; ולא, אין לה שום מידע שייתן הסבר משכנע לפגיעה בעצמו אם אכן זה מה שעשה.
משנכנסו בחזרה לחדרו שאלה תמי את יחיעם כמה זמן נשאר לו בעצם עד השחרור. הוא סימן בשפתיו לכלום: החבר'ה מתחַפשְׁשים כבר בשבוע הבא. היא שאלה מאחת עד עשר כמה מצער אותו או מרגיז להשתחרר ככה מהצבא כשהוא פצוע ובבית־חולים. אחת־עשרה. היא הציצה לשבריר רגע בליאורה והחזירה את עיניה אליו: מצער או מרגיז? יחיעם לא היסס: מרגיז אבל גם מצער. תמי ביקשה שיסביר למה. מרגיז מה שקרה ומצער כי כואב לי. מה קרה? הוא צִחקק: נַייְס טְרַייְ. תמי נאנחה.
ארז עקב אחרי המבטים שהחליפה עם ליאורה, מנחש מה הן מנסות לברר, נחלץ לעזרתן: באו כבר לתחקר אותך? יחיעם הנהן. ומה סיפרת? שנפלט לי כדור כשפרקתי את הנשק. אז למה כשתמי שאלה אותך מה קרה לא ענית כך? באתם לבקר אותי או לחפור לי? ליאורה התערבה מיידעת את אחיה שגם חבריו (כל אחד בתורו) נטלו על עצמם את האחריות, מעלה חשד שהם מחפים על מישהו. ארז עִפעף אליה לתודה והחזיר את עיניו אל יחיעם: או על משהו; על מה התערבתם? יחיעם הכחיש.
ליאורה הניחה את כף ידה על זרועו: איך החבר'ה הסבירו לחוקרים את ריבוי הגרסאות? יחיעם הרים גבה: אנא עארף? כל אחד והאמת שלו? הוא הציץ בפניה של תמי כנבהל ונחפז לתקן את עצמו: סוֹרִי־סורי, כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד ונקודת המבט שלו? הם צחקו כולם, מודעים להסתייגות הגורפת של תמי מן הביטוי הזה (אמת שלך? נהגה לשאול בנימה מזלזלת־חצי, לא מכירה חיה כזאת, אמת יש רק אחת, ולאף אחד אין בעלות עליה); גם היא צחקה אִתם לרגע אך הרצינה, מבטיהם עדיין תלויים בה.
תמי דיברה חרש באִטיות כמהרהרת, עיניה מפוזרות: כל אחד והשקר שלו - - הרי רק לאחד מכם נפלט כדור, וכל השאר בעצם משקרים - - אתם מחפים על מישהו שישב על הקרקע, התעסק עם הנשק, ואתה ניגשת אליו, עמדת מעליו, לכן חטפת, ניסית להזהיר אותו שיפסיק, אולי אפילו רצית להוציא את הנשק מידיו - - יחיעם כיסה את פניו בכפותיו, אבל תמי לא הפסיקה, שומרת על האינטונציה האִטית המהורהרת שלה: אם רק נבין למה הרגשת צורך להתערב - - כי משהו לא היה תקין עם הבחור הזה, הוא לא היה כשיר להתעסק עם הנשק באותו רגע - - היא פנתה אל יוסי וליאורה שואלת אם יש בעיה של סמים או של אלכוהול ביחידה של יחיעם.
ביום שני בבוקר, משפגש את דודתו, חלף בלִבו של דרור שבריר רגע של מבוכה. נצנוץ בלבד שכבה בטרם עמד על טיבו. הוא הציץ בפניה של תמי בעין חקרנית, מנענע קלות בראשו שאל: טוב־נוּ־מה. תמי משכה כתפיה כמכחישה, וההרגשה שאך ניצתה בו כבתה. הוא לא האריך להתבונן בה, פניה עוררו בו, כרגיל, תחושה קלה קבועה של אי־נוחות; על אף מראיתה המטופחת נמתח חוט של כאב־עד־עליבות על סִברָהּ; ודרור הצטער משהבחין בו.
כשעלה בדעתו (חודשיים קודם לכן) הרעיון למאמר רִפרף במחשבתו בן־הרהור כאילו כבר חשב על כך פעם, כאילו הרעיון לא תופס אותו כעת לראשונה. הוא פטר את העניין בדז'ה־ווּ מטעֶה התוקף אותו מדי פעם כשהוא מבקש לכתוב, מסיח דעתו מן העיקר ומנסה לרפות את ידיו מלהעלות את הדברים על הכתב.
בשעה שכתב שבה והרתיעה אותו הכרה שדבריו אינם חדשים לגמרי, והוא שב ודחה אותה מלפניו כאילו היתה עצת היצר למנוע אותו מלכתוב ותוּ לא. כשפגש את תמי קמה התלבטותו מאז והזכירה עצמה לפניו, צפה ושוקעת צפה ושוקעת, מציקה לו מעט מעט, ויותר יותר. ביום חמישי עמדו להיפגש שוב, והוא כיוון לִבו לשאול אותה אם קראה את המאמר ומה דעתה, אולי יתגלה לו בתוך כך מה שהציק לו ולמה בא לפניו מחדש דווקא כשפגש אותה. אולם כשנפגשו, עוסקים בענייניהם השוטפים, נשמט ממנו הדבר.
ביום שישי החליט להתקשר אליה במיוחד לשם כך. הוא תהה בינו לבינו אם התת־מודע שלו לא כיוון את השעה כך שידברו בטלפון ולא יצטרך להתמודד פנים אל פנים עם האי־נוחות שעוררה בו מראיתה. הוא אמר, משתדל להקליל את קולו, ששכח עד כה לשאול לדעתה, אבל הנה יש בעיתון השבוע כבר כמה תגובות, ורצה לשמוע מה היא אומרת.
תמי התבלבלה לרגע מהססת. בקול סגור אמרה שהדברים כתובים נהדר ומשכנעים, שיש לו את זה, שהוא מצליח לנסח בפשטות רעיונות עמוקים וחשובים. דרור שמע שהיא כובשת את קולה ושיער את הסתייגותה, שואל: אבל.
תמי צִחקקה: אבל לא הזכרת על מה אתה מסתמך, הִצגת את העניין כאילו אתה כותב מדעתך. הוא שתק. תמי נבהלה מעצמה, כביכול האשימה אותו יותר מן הראוי, מיהרה לסייג מה שאמרה: זה כמובן מאפשר לפשט את כל העסק ומקל על הקורא. דרור עדיין שתק, תוהֶה אם לא זִלזל מדי בתחושת הדז'ה־ווּ שליוותה את כתיבת המאמר.
תמי הציעה לשלוח לו מסה דומה שפרסמה לפני עשר שנים שלא מתעלמת מן הבסיס לדברים, שימצא את ההבדלים. היא קיוותה שבכך תחסוך את הדיון הגלוי, לא תצטרך להתעמת אתו, רק תניח את הנתונים מול עיניו ותשאיר לו לשפוט בעצמו. דרור ענה בחצי פה שתשלח, הוא ישמח לקרוא. הוא ידע שהיא מייחסת למילים - בטח למילה הכתובה - חשיבות רבה מדי לטעמו. אף שכתב מאמרים מעולם לא ראה בהם את העיקר, וגם כעת לא כתב את הדברים לשם עצמם אלא מפני שקיווה לחולל באמצעותם תנועה עממית ושינוי של ממש.
הוא החזיר את שפופרת הטלפון למקומה וחיכך את גב ידו על זקנו. לא, אמר לעצמו, הוא רחוק מלזלזל במילים, הוא בהחלט מעריך את כוחן, הוא רק לא רואה בהן חזות הכל. מותח את גוו ניגש למחשב, המייל מתמי כבר הכריז על עצמו בתחתית המסך. מבוכתו גברה ככל שהוסיף וקרא. ובכל זאת, כמו חָלק לִבו על דעתו, לא חש צער על עצם כתיבת המאמר.
המסה שלה הזכירה לו מה שכתב שנים רבות קודם לכן, מדעתו שלו, ועדיין לא פרסם; מה שהחל לכתוב כספר למדני מקיף, עוד בשנות רווקותו, ומשום מה זנח אחרי כשלושים עמודים. הוא שיער כי כתב־היד הזה שלו הוא שגרם לתחושת הדז'ה־ווּ שתקפה אותו, מתלבט אם לספר לתמי שכתב לעצמו את הדברים הרבה לפני המאמר שלה.
הוא זכר מילדותו היטב את רגישותה הרבה לזולת, אבל לא היה בטוח אם היא רגישה כך גם ביחס לעצמה. האם נפגעה שכביכול השתמש ברעיון שלה בלי לציין זאת, ואז מן הראוי שימהר ויתנצל בפניה - - - בזיכרונו נשמר היטב יום כיף שעשתה אתו בירושלים כשמלאו לו חמש שנים. היא קנתה לשניהם שתי מנות צ'יפס בשקיות נייר לבנות, ועוד בטרם טעמה משלה הבחינה בנער צעיר עומד בסמוך מתבונן בעיניים כלות, בולע את רוקו, ונחפזה להגיש לו בחיוך מזמין את המנה שלה: הנה, זה בשבילך, בתיאבון.
האם מי שרגיש כך לזולתו יהיה ער לא פחות גם לעצמו ולצרכיו שלו. ואולי להפך מי שמוותר על שלו לטובת זולתו בחיי החומר לא יהיה רכושני דווקא בענייני הרוח. הוא התלבט אם להתקשר שוב ולהתנצל באוזניה, לא יודע אם תבין בכלל את התנצלותו ועל מה הוא מדבר או אדרבא תקבל אותה בהוקרה. דרור חיפש בתיקיית הקבצים הישנים שלו עד שמצא, מרפרף על העמודים הראשונים התעכב בעיניו על משפטים אחדים מופתע לגלות שהם עדיין מדברים אליו; שב ושאל את עצמו מדוע לא השלים את הספר שביקש לכתוב, מה ריפה את ידיו; והאם כעת מִשֶּׁבָּגר והשכיל יותר, נשא אישה והעמיד צאצאים, גדלו סיכוייו להתמיד ולהצליח.
באיחור של שבוע כמעט, לאחר ששאלו אותו תלמידיו לדעתו, קרא הרב בֶּני את מה שפרסם בנו. הוא נהנה מצחוּת הלשון ומפשטותה אבל התקשה להשלים עם התכנים. הגם שבלִבו לא החמיר אתו כל כך, ואפילו בטח בו ובאהבת אלוהים שלו, כששוחח עם תלמידיו על המאמר יצאו דבריו מפיו קשים מכפי שהתכוון. הוא הדגיש יותר משרצה את הסכנה הכרוכה בזלזול ביהודִיּוּת הגלותית וברצון להחליף אותה בישראלִיּוּת מקורית מזן חדש. אף שהבחין בפיו ובלִבו שהם אינם שווים לא הצליח לרכך מה שיצא מפיו, וגם כשניגשו אליו תלמידים אחדים להמשיך לשוחח בעניין דיבר בחומרה רבה מכפי שהתכוון.
בֶּני אלדר נולד בירושלים, מקדים את אחותו בשבע שנים. קומתו ממוצעת־עד־די־גבוהה, מבנה גופו רזה, זקנו ושער־ראשו מכסיפים, לובש מכנסיים כהים וחולצה לבנה. אף שזיהה בדבריו של דרור את טביעת אצבעותיה של תמי לא אמר כלום לתלמידיו. הוא הבליע חיוך משתפס כי יותר נוח לו להתעמת עם בנו מאשר עם אחותו, מודע לחולשתו החזקה אליה, ולהרגל המובנה בנפשו לגונן עליה. מְפַשפש בזיכרונו נוכח לדעת כי כששמע מתמי רעיונות זהים לא עוררו בו התנגדות כפי שעורר עתה מאמרו של דרור. הוא התלבט למה. האם משום שהסתמכה על המקורות, נהגה בהם כבוד, ורק אז הניחה על גביהם את דעתה שלה; או שהיחס השונה שלו נובע מפנייה אישית, מפני שהציפיות שלו מבנו והתקוות שתלה בו הן אחרות.
בדרכו הביתה נזכר איך ביקשה שיקרא את המאמר שלה לפני פרסומו ויאמר לה מה דעתו עליו. הוא שמח שהתייעצה אתו למרות המתח שנפער ביניהם בתשע השנים האחרונות (בֶּני נאנח למחשבה שהתשע הפכו כעת כבר לתשע־עשרה, מֵאֵט את פסיעותיו לרגע). כשקרא אז חשב שזה נועז מִצִּדה לומר שהרב קוק טעה בהערכתו את העתיד, שהיה אופטימי מדי ולא צפה את כל הקשיים שאנחנו חווים היום; אבל זכר היטב שההעזה שלה מצאה חן בעיניו, ולא עוררה את התנגדותו כפי שעוררה ההעזה של דרור כעת, אולי מפני שנוסחה בעדינות ובזהירות (בשֶׁמא ובאולי) ומתוך אהבה וכבוד.
היא עקבה אחריו כשקרא, עיניה מושפלות־חצי, כאילו ביקשה את הסכמתו כבר בקריאה ראשונה ועם זאת ניסתה להסתיר את להיטותה, והוא הבחין במתח שלה חושב בלִבו שזה בלתי רגיל. חדשנים (שלא לומר מהפכנים) כמותה צִפצפו בדרך כלל על דעתם של בני הפלוגתא שלהם. הוא התלבט אם החשיבות שייחסה לדעתו נבעה מן הענווה הטבעית שלה או מפני יחסה המיוחד אליו כאחיה. שִׂמחתה בתגובתו מצאה חן בעיניו, והוא תפס עצמו מתענג על גילוי הלב שלה, מבסוט שלא ניסתה להסוות את התרגשותה. לרגע קצר אף קיווה אז שהפער ביניהם יצטמצם וילך מעתה.
הוא חיטט בניירותיו, תכף שנכנס לביתו, עד שמצא; מתיישב על מחצית הכיסא כמי שמשהו מאיץ בו, קרא את המאמר של תמי עוקב אחרי ההבדלים בינו לבין מה שכתב עכשיו בנו. הוא הציץ בשעון מתלבט אם לא מאוחר והחליט שיתקשר אליה כבר מחר. הוא דרש בשלומו של יחיעם, ותמי השיבה שהשתחרר וחזר הביתה, מספרת בקיצור איך גילו מה באמת עמד מאחורי פליטת הכדור, ממעטת למינימום את חלקה שלה בגילוי.
הוא שאל אם קראה את המאמר של דרור. כן בטח, הרגע גמרה לדבר אתו עליו. הוא סיפר שקרא אתמול בערב שוב את המסה שלה מלפני עשר שנים. תמי שתקה נדרכת. קשה לו לומר מה מפריע לו כל כך בדברים של דרור, ולמה אותם רעיונות במאמר שלה כן התיישבו על לִבו. תמי צִחקקה, מאוכזבת שלא אמר כלום על השימוש שעשה בְּנו ברעיון שלה בלי לציין זאת. ככל שהוסיף ומנה נימוקים נגד השינוי שהציע דרור כך גברה אהדתה למאמר שלו והלכה, כמו תפסה בבת אחת מה עוד צפוי לו לדרור אם ינסה להגשים מה שהציע, וכי שׂוּמָה עליה - דווקא עליה - לתמוך בו ולא להתקטנֵן על מתן קרדיט או לא.
גם בדַברו עם אחותו חש רֶבּ בֶּני כי פיו מחמיר עם דרור יותר מִלִּבו, וכשאמרה לו: אוי בֶּני באמת אל תגזים, מי כמוך יודע שהוא מכוון לשם שמיים, שהוא אוהב אלוהים - - נשתתק כמו נסתתמו טענותיו. מאז ומתמיד ידעה לדבר אליו בלשונו שלו חשב, להניח אצבע מדויקת על נקודות התורפה. הוא חייך אל שפופרת הטלפון, והצטער על מיעוט הפגישות פנים אל פנים ביניהם. הוא אִפשר לגעגועיו אליה למלא את לִבו עד שחש כאב פיזי, אז מיהר להעמיק את נשימתו ולהרפות את שריריו, מֵקל מעט על הכאב. אף שגם הוא, כבנו, זיהה בדרך כלל בסבר פניה של תמי דוק של עלבון שלא נעם לו, רצה לפגוש בה פנים אל פנים, כאילו תַּקהה התבוננותו בה וכביכול השתתפותו עִמה את עצם עלבונה או כאבה. לרגע שקל לנצל את ההזדמנות ולהציע לה שייפגשו וימשיכו לדבר בארבע עיניים. משער את תגובתה ויתר על האפשרות, אבל חמיצות מילאה את קִרבו.
ארז נכנס למטבח מציץ בעיניה של תמי. היא שוחחה בטלפון מְפַרצֶפת לו פנים של ייאוש כביכול. הוא ידע שדחתה את כל הבישולים ליום שישי, בתנועת ראש קלה לעבר הירקות שעָרְמה על השיש שאל אם הוא יכול להתחיל בעבודה, והיא חייכה אליו בתודה מנידה שפתיה ללא קול: עד חצי המלכוּת. כשסיימה החזירה את השפופרת למקומה והצטרפה אליו. הם עבדו רגע בשתיקה אבל בתיאום; הוא מקלף במהירות, היא פורסת לאִטה; ארז הרגיש שֶׁלִּבה עוד נתון לשיחת הטלפון. הוא שאל חרש: כְּבוד הרב? תמי פינקה את קולה: תפסיק. סוֹרִי.
היא נשאה אליו את עיניה: הוא קרא אתמול בערב שוב את המאמר שלי. וְ? היא נענעה ראשה ללאו: נָדָה, הוא רק לא הבין למה הדברים שכתבתי אז לא הקפיצו אותו כמו המאמר של דרור עכשיו, על לקיחת הרעיון או על מתן קרדיט לא אמר כלום. ארז צִקצק בלשונו מניע את ראשו לצדדים: הדוסים האלה - - - תמי צִחקקה רומזת לו בעפעפיה שלא יתחיל. הוא הצמיד את צִדו לצִדה ממשיך לקלף ירקות בזריזות, והיא חשבה (מתרפקת קלות על צִדו) שיותר משהיא שמֵחה בהשתתפותו במטבח היא שמֵחה בעמידתו כך לצִדה.
כמו עוקבת בזהירות אחרי בן־הרהור סמוי או מקוטע, חשה חיוך פנימי עולה בה. היא ישבה נחבאת (או כך לפחות דימתה בלִבה) מעיני המסתובבים בקמפוס בין כמה סלעים בקצה־החורשה, אבל הוא הבחין בה. היא מחתה את דמעותיה משראתה אותו מתקרב, מצֵרה בלִבה על ההפרעה. הוא שאל בקול רך עמוק־ענוג אם היא בסדר, והיא נענתה מהנהנת בולעת את הדמעות בגרון. הוא שאל אם הוא מפריע; והיא החוותה בידה בתנועת נימוס מזמינה, מחכָּה שהדיבור ישוב אליה. הוא התיישב על סלע מולה, המתין כמו הבין.
תמי החטיפה עין חפוזה לעברו תוהה אם יזכור. ארז הרגיש בה קימט את מצחו בשאלה. תמי גיחכה נבוכה־חצי: סתם, נזכרתי בשיחה הרצינית הראשונה שלנו. ההיסוס שלו היה קצרצר: בחורשה? בחורשה. מה עכשיו; מה פִּיתִי־פתאום? היא משכה בכתפה מחייכת, מתענגת על הבס הרך שלו, שָׁבה ומתרפקת על צִדו. הוא שטף את הקישואים הקלופים והחל לפרוס אותם לאורכם, מעביר בראשו במהירות את התאריכים העבריים, אולי החמיץ משהו, למרות השנים הארוכות יחד לא הסתגל עדיין ללוח השנה העברי, אבל לא העלה בדעתו שום יום ראוי לציון. הוא הנמיך את ראשו אל אוזנה לוחש: אמרתי לך פעם שכבשת אותי כבר אז? תמי הפשילה את ראשה לאחור צוחקת, והוא טמן לשבריר רגע את אפו בצווארה.
היא אספה את הבצל הבטטה הקולרבי והקישואים שחתכו לתוך תבנית פיירקס, ויצקה שמן זית מעל; הוא קילף כמה שִׁני שום והוסיף אותן שלמות לשאר הירקות. כבר כשהתיישב על הסלע מולה והמתין בסבלנות ידעה שלא תוכל למרוח אותו, אבל קיוותה שלא תצטרך לתת הסבר מלא לדמעותיה ותצליח להתמקד בחלק מן האמת. לא היו לה אז שום כוונות לכבוש אותו, רק לחזור הביתה בשלום.
ארז עקב אחרי המבע המהורהר שנתיישב על פניה, מרַכֵּך את הקו הדק הנחוש שהמליך עצמו על סִברָהּ בדרך כלל. הוא אהב להתבונן בה, מוצא בנחישותה יותר אומץ או כוח או נכונות להתמודד מאשר כניעה לכאב או עליבות מפניו. הוא חייך אליה: פֶּנִי פוֹר יוֹר ת'וֹטְס. תמי צִחקקה: סתם נתקעתי בפגישה שלנו אז בחורשה.
הוא חשב על מעיל הזמש שלבש באותו היום, תוהה לרגע היכן הוא כעת, מתי הפסיק להשתמש בו; מופתע לזהות געגועים גואים בלִבו - - - למעיל? לאוניברסיטה? לתקופת חייו כסטודנט? לתקופת החיזור אחרי תמי? הם היו סטודנטים מבוגרים יחסית, כמעט בני שלושים, והוא ידע מראש לְמה הוא מכניס את עצמו. תמי לא זיהתה אותו עם הנער שפגשה בקורס רשג"דים של הנְהָגת ירושלים (ואולי לא השאיר שום חותם בזיכרונה); הוא אכן השתנה מעט בשלוש־עשרה השנים שחלפו מאז הקורס ועד שנפגשו באוניברסיטה, תספורת קצוצה הֵמירה את השיער המלא הארוך־יחסית שנפל על עורפו על מצחו על צִדי פניו, ותנועת היד האִטית החיננית הגברית־משהו שובת־הלב שאפיינה את נעוריו מזיחה את שערותיו אחורה, חדלה אף היא.
תמי לא נשתנתה, השיער השחור שגלש על שכמותיה נתארך אך במעט, עיניה הירוקות שמרו על זַכּוּתן ועם זאת גם על הזיק שהשתובב בהן. הוא זיהה אותה מיד כי נחקקה עמוק בזיכרונו בגלל אחיו הבוגר, אבל לא אמר לה כלום עד אחרי השיחה הרצינית הראשונה שלהם בחורשה. אחיו סיפר לו לפני הקורס כי בראיונות המקדימים שערך למועמדים, כְּרַכַּז ההדרכה של הנְהָגת ירושלים, התלהב מהפוטנציאל שלה, וכי הצליחה בדקות ספורות לשבור את הסטיגמה ואת הדעות הקדומות שהיו לו על הדוסים האלה.
כשזיהה את עצמו לפניה נזכרה בנער שהיה, בתנועת ידו בשערותיו, גם הודתה שקולו העמוק הנעים (שהפליא ושיגע את שומעותיו כנער, ורק נָעם להן כמבוגר ורגיל) נשמע לה מוכר כל פעם מחדש אבל לא ידעה עד כה מאיפה. כשסיפר לה שזכר אותה בגלל אחיו הפשילה ראשה לאחור וגִלגלה צחוק חם. ברור שהיא זוכרת את אמיר, הזהירו אותה מפניו לפני הריאיון, גם אחיה הגדול היה בין המזהירים, אמרו לה שהוא אנטי־דתי וקיצוני שמאלני; היא לא זוכרת מה אמרה בריאיון שמצא חן בעיניו, אבל ראתה שרשם משהו והעביר את הפתק לעמיקם, מרַכֵּז ההנְהָגה, אשר רִאיין אותה יחד אִתו; בסוף הריאיון עמיקם קרא לי מה שאחיך כתב - - היא השתתקה לרגע סוֹכֶרת את פיה באצבעה כמו נבהלה מעצמה, חוזרת בה: עזוב, לא חשוב, אני מתביישת לספר. ארז התעקש עד שנענתה, בחצי פה, לחייה סמוקות: תן לי עשרה רשג"דים כמוה - ואני מקים לך הנְהָגה חדשה. ארז השתבח במחמאה של אחיו, יודע מראש לְמה הכניס עצמו ואיך חיי הרווקות הפשוטים־הנוחים־הקלילים שלו עומדים להסתיים.
לאחר שסיים את שיחת הטלפון עם אחותו יצא בֶּני לחצר, מעמיק את נשימותיו, מנסה לגבור על געגועיו ועל המהומה בקִרבו. הוא סבב בגינה בוחן את מצבה ואם היום עוד לא חם מדי, והחליט להפשיל שרוולים. הוא חזר פנימה לשאול את שָׁני אם היא זקוקה לעזרתו בבית לקראת שבת, לקראת דרור ומשפחתו שיגיעו, או שהוא משוחרר לטובת החצר.
היא ביקשה שיתמרח לפני שֶׁיֵּצא לשמש; הודפת אותו קלות אל ארון המעילים בכניסה, פותחת את דלתותיו שלפה מן המדף העליון את כובע הקש שלו. היא חבשה אותו על ראשו מלכסנת מעט בתנוחה גברית־גנדרנית־משהו, וסובבה את בֶּני לעבר המראה, מציצה מֵעבר לכתפו. הוא קד כלפיה בתנועה קטנה כמו תיאטרלית, כמו משתף אִתה פעולה, מקמט את אפו כאומר סתלבט על חשבוני, למה לא; והזיח את כובע הקש לאחור כאילו היה מגבעת של אברך־משי ליטאי, מחמיר את סבר פניו בהתאם, מלטף את זקנו; גובר על החיוך המטפס בו למראה בבואתה של שָׁני המתרעמת־מעֻשָּׂה על השינוי שהעז ועשה. עיניה־כחולות־אפורות שמרו על צבען ולא כהו כמו מאשרות לו.
הוא החליף לבגדי עבודה (ציצית שהצהיבה, כיפה ששולי סריגתה נפרמו, מכנסיים כהים וחולצה לבנה שיצאו זה מכבר משימוש יומיומי), נוטל מידיה של שָׁני בקבוק מים קרים בצאתו. היא שיערה כי משהו בשיחת הטלפון עם תמי גרם לו; לוּ תכנן מראש לעבוד בגינה היה משכים קום כפי שעשה מדי פעם בבוקרי יום שישי. היא קיוותה שהמאמץ הפיזי והאוויר החופשי ייטיבו עמו.
הוא גזם קלות את שיחי ההדסים של הגדר החיה מסביב לחצר הַקִּדמית כדי לשוות לה חזות אחידה, והעמיק לגזום את שיחי הגרניום בצִדי השבילים שלא יפריעו למעבר. הוא אסף את רוב הגזם בתוך כדי עבודתו לסל בד גדול העשוי לכך, מתכוון לטאטא ולאסוף את השאר כאשר יסיים ללכלך.
הוא נהג לעבוד בגינה מוקדם בבוקר לא רק בגלל שהיום עוד לא התחמם, כפי שחשבה שָׁני, אלא מפני מיעוט העוברים והשבים ברחוב; וכעת הרגיש חשוף מדי. הוא דיבר על לב עצמו שהכובע מסתיר אותו, ראית פעם פיל מסתתר מאחורי פרח, ושממילא רוב החולפים על גבו נתונים ראשם ורובם במכשירי הסלולרי שלהם; אבל עדיין קיווה לסיים בזריזות את מעשיו בגינה הַקִּדמית, ולהתקדם לאחורית.
הוא הרים את עיניו למשמע קול נשי שבירך אותו לשלום, והשיב בניד ראש נוגע־אוחז בשולי כובעו בתנועה של ג'נטלמן אירופי מן המאה הקודמת, כמו ממשיך לשחק את התפקיד שהועידה לו שָׁני מול המראה. השכנה צִחקקה והמשיכה בדרכה. ותיקי היישוב, שהכירו אותם מצעירותם כשעוד רק עברו לגור בשילֹה, הוסיפו לקרוא לו בֶּני לשמחתו גם אחרי שתלמידיו משחוהו לרב. הוא נזכר כיצד נרתעה שָׁני לאחור במבוכה רבה בפעם הראשונה שראתה מישהו מתרומם מעט מכיסאו דרך כבוד לקראתו.
הוא כיסח את חלקת הדשא בצד הבית, וקיצר בחרמש את השוליים שהמכסחה לא יכלה להם. גבו החל להציק לו, אבל ריח הדשא הקצוץ שיכר אותו מטריף ומרמה את כוח הסבל. הוא פנה לגינה האחורית, עודר בזהירות מסביב לעצי הפרי להעמיק מעט את הגומות שלהם שנפגמו בגשמי החורף, ולא הספיק לתקן לפני פסח.
אולי משום שרחק מן הניחוח (ריח קיץ קרא לו, נושא אותו אל ימי השדה בל"ג בעומר ביער ירושלים ומִשְׂחק האיילה שחניכיו בתנועת הצופים אהבו כה בין הסלעים במדרון שם, אל מחנות הקיץ ביער בן־שמן ביער חולדה ביער חרובית והמאמץ הפיזי בהקמת מִגדלים צופיים בהקמת בית־כנסת וארון קודש דמוי מגן דויד במרכז המאהל - שהאחריות להקמתם תמיד איכשהו נפלה עליו - מֵחֲבָלים בעֳבָיִים שונים ומִסֶּנָדוֹת או מִבּוּסים שקטפו בכוחות עצמם עד שנפלו מהרגליים) ועייפותו גברה עליו, הניח את המעדר מידו, והתפרקד לו על קצה־הדשא הריחני בַּצל שהטילו עצי הרימון והתפוח, נוטה מעט על צִדו, מְכסה את פניו בכובעו.
מתחת לְכובע דומה שכב במסע פסח לצפון כשעצרו הוא וחניכיו לנוח. הוא שמע אותם מתווכחים בסמוך לו בקולות מהוסים אם נרדם או רק נִמנם קצת בחסות הכובע, והופתע לקלוט קול לא מוכר, פעמוני, שואל: נראה לכם שאפשר להירדם ברעש הזה שלכם, תנו לבנאדם לנוח רגע בשקט. הוא פקח עין תורנית, מסיט מעט הַצִּדה את כובעו לראות מי הדוברת השומרת על שנתו, וחייך לעצמו למראה תלתלי הנחושת הכהים שנפלו ארוכים וכבדים על שכמותיה מתחת לקסקט שחבשה.
הוא הבחין בה בבוקר מוקפת בחבר'ה שהגיעו מחיפה אבל עדיין לא הספיק להתוודע אליה כיאות, ולא ידע מה תפקידה בכוח. הוא שמע שחבריה קוראים לה שָׁני, אבל לא הכיר אותה כפי שהכיר את המדריכים האחרים, גם לא ראה חניכים פונים אליה כפי שפנו לאחרים. הוא דמיין בלִבו, בחסות הכובע, איך יודה לה תכף שֶׁיָּקום על דאגתה לו בלי להביך אותה יותר מדי, ואיך יציג את עצמו ויתעניין מי היא בדיוק.
השכיבה יישרה את גבו, והכאב חלף. הוא התנער וקם על רגליו נוטל שוב את המעדר. הוא תיקן את גומות העצים שנותרו, תוהה בלִבו מדוע עשו את מחנות־הקיץ עם הנְהָגת ירושלים ואת מסעות־הפסח עם עֲדת הצופים, מתפלא על עצמו שלא נתן דעתו על כך בנעוריו; האם בגלל הפסח לא רצו להסתבך עם חבר'ה שאולי יאכלו חמץ בחג והעדיפו להצטרף לשבטים הדומים להם מתלאביב ומחיפה. הוא החזיר את המזמרה המכסחה החרמש והמעדר למקומם וריסס את העשבים השוטים ברחבי הגינה.
אחרי שהתקלח התאושש לגמרי; שָׁני ביקשה שיאכל משהו, אבל הוא רצה להקפיץ קודם למשפחה מסוימת את פאי האגוזים ואת האגסים האפויים ביין שהכינה להמתיק להם את השבת. שָׁני אפילו לא ידעה מי הם. כשסיפר לו ראש המשפחה שנקלעו לקשיים כלכליים וירדו מנכסיהם, הבטיח בֶּני לדאוג להם בלא שאיש ביישוב יֵדע. הוא רתם לעניין כמה מחבריו ומאמידי היישוב בלי לגלות באיזו משפחה מדובר, כמו גם חלֶק ניכר ממעשר הכספים שנהג לתת בעצמו. הוא קיווה שהביקורים שלו אצלם מדי שישי (עוטף היטב את הקינוחים של שָׁני) לא יסגירו את סודם.
בשבת אחר־הצהריים הציע ארז שיקפצו לדורית ונִסים, ותמי נענתה בשמחה. דורית נראתה קורנת, ותמי תהתה בלִבה על מה ולמה. היא התיישבה על הספה לצִדה והמתינה, מציצה בעיניה בסקרנות גלויה. דורית הרגישה בה, הופכת את כפות ידיה כלפי מעלה בשאלה. תמי הזדקפה מעט: למה זה אַת זורחת קצת לפני השקיעה? נִסים הושיט את ידו אל העיתון על השולחן הפינתי בין שתי הספות, פתח במקום שפתח והגיש לתמי: הנה, זה למה. היא רפרפה במהירות על הכתוב, משמיעה: פִּי־יָה וואוּ ואיזה יופי. ארז קם והתיישב על משענת היד של הספה לצִדה, ותמי הצטופפה אל דורית מְפנה לו מקום.
היא העבירה את העיתון לידיו משסיימה, מתבוננת בדורית: הרשי לי ללחוץ את ידך; עיניה נוצצות, שאלה: זה באמת ספר כל כך טוב? דורית הנהנה. והעֲריכה שלך - - כמה משמעותית? דֵּי. תמי סימנה לה בכף ידה בתנועה מזמינה כמצפה לפירוט, ודורית כבשה את קולה: בואי נאמר שהתחלנו בארבע מאות וחמישים עמודים וסיימנו בשְׁלוש מאות. מחקת לו כל כך הרבה? לא מחקתי לו, זאת היתה עבודה משותפת. תמי החמיקה חיוך ממזרי: אני מניחה שעכשיו אַת פחות מצטערת שהחלטת להישאר בהוצאה - - - דורית קימטה את אפה במענה לעגני כאומרת מצחיק מאוד, ונִסים וארז החליפו חיוך כמו חשאי.
היא עסקה בעריכת פרוזה מגיל צעיר יחסית, וחוותה את המהפכה שעברו הוצאות הספרים מאיכות לכמות. בישיבות מערכת חזרה ודרשה, פעם אחר פעם אחר שוב־פעם, להתמקד בספרים טובים, לדחות את המתחזים, לא להצטרף למחול סביב עגל הזהב; אבל ככל שהפקת ספר הפכה קלה יותר התחזקו קולותיהם של המצדדים בכמות, והיא שקלה בכובד ראש אם לפרוש או בכל זאת להשתלב. מטבעה היתה עורכת אנינה, דקת אבחנה, אכזרית, אכפתניקית־עקשנית־ונודניקית המסוגלת - בעבודה צמודה מול סופר - להפוך כתב־יד לא רע למושלם. בהוצאה הכירו בסגולותיה והעבירו לידיה את כתבי היד האיכותיים יותר. כשנתמעטו אלה ונעשו נדירים יותר ויותר, וכתבי יד שאין בינם לבין ספרוּת אלא מילים הנכתבות מימין לשמאל תפסו את מקומם, חששה שלא תצליח להשתלב.
כאשר התייעצה אז עם תמי הודתה שכתבי יד טובים נדחים לפעמים מפני שיקולי שיווק, ונאלצה להסכים עם תמי שמישהו צריך להילחם עליהם שכן יֵצאו לאור. אם אַת עוזבת אַת מפקירה את השטח לספרים גרועים. דורית הגביהה מעט את כתפה הימנית מסובבת בתוך כך את כף ידה בחיקה כלפי מעלה כאומרת מה לעשות. תמי כמו התעלמה, מהורהרת, עיניה מפוזרות: אולי תציעי להם לערוך סִדרת איכות קטנה מעוטת כותרים, מובחנת משאר ספרי ההוצאה, בלי שיקולי כדאיות מסחריים - - - דורית התבוננה בה מופתעת, היא אהבה את המראה השברירי הרך והתמים שלה שהִטעה במיוחד כאשר זרקה רעיון חדש תובנה מהפכנית או אמירה שנונה נועזת איזושהי. תמי הנמיכה את קולה מהססת: הם יכולים לממן את זה מהרווחים של שאר ספרי ההוצאה, ככה לפחות תהיה הצדקה להוציא לאור ספרים גרועים למטרות רווח.
כשסיפרה לתמי כי הצעתה נתקבלה והיא אכן תערוך את הסדרה, הגבילו אותה לשבעה ספרים בשנה, אמרה לה תמי שאם היא רוצה להחזיק מעמד היא חייבת לדאוג שלפחות חמישה מהם יהיו לא רק איכותיים אלא גם מרתקים. דורית עיקמה את אפה: אויְש אל תתחילי אִתי עודְפַּם. תמי הבליעה חיוך: כבר התחלתי. שתיהן זכרו את הוויכוח הקודם, דורית השאילה לה ספר שערכה לפני שתים־עשרה שנים, ותמי התלוננה שהוא משעמם; דורית אמרה: גם תומס מאן משעמם לפעמים, גם עגנון. תמי חייכה: אבל הם תומס מאן ועגנון.
דורית הודתה אז שבתנועת מלקחיים - מצד אחד למחוק או לקצר פסקאות אִטיות או כבדות מדי, ומצד שני להוסיף עניין ומתח בעלילה ובין הדמויות - היא אכן יכולה להפוך ספר למרתק בלי לפגוע באיכויות הספרותיות שלו. היא הסכימה ששמירה על ריתוקו של הקורא לא מלמדת בהכרח על זילות הטקסט ואדרבא צריכה להיות אינטרס של כל ספר.
עכשיו שָׁאלה תמי אם הספר המהולל גם מרתק, היא התקשתה להחליט על פי הביקורת. דורית הבטיחה לה שכן, לא במובן הזול של המילה, לא מתח פּוּשְׁטִי אלא עניין עמוק, עבדנו על זה הרבה בעריכה. תמי הנהנה בשביעות רצון, היא תשמח לקרוא. היא התרווחה מעט אחורה במקום־מושבה מבקשת שיספרו על לונדון, איפה הייתם ומה ראיתם, שואלת אם הדפיסו כבר תמונות או שהכל במחשב. דורית הבטיחה לשלוח לה במייל את המעניינות, נִסים הזמין את ארז בקריצה ובניד ראש לחדר־העבודה שלו.
דורית סיפרה שבעלת הפנסיון בו שהו שמעה אותם מדברים עברית והזדהתה בפניהם כבִתם של בלש בריטי ששירת בארץ בתקופת המנדט ושל ישראלית שחקר בחשד להשתייכות למחתרת; למחרת הראתה להם תמונות מצהיבות של הוריה במקומות שונים בירושלים, ואת כתב- הפנינים של אִמה בעברית על גב התמונות. לשאלותיהם ענתה שאִמה חיה עדיין, אביה נפטר לפני שנתיים, שחיו יחד באהבה כל השנים; שעד מותו הוסיף וטען שהוא לא יודע אם היתה חברת מחתרת או לא, שהוא חושד כי ניצלה את קשריה אתו כדי לעזור לחבריה; שאִמה עצמה, גם אחרי מותו, עונה בחיוך מסתורי ותוּ לא לשאלות על עברה. תמי צִחקקה: סופר טוב יוכל לרקוח לך רומן לא רע מהסיפור הזה, דורית הניעה קלות את גבותיה כמפקפקת.
חכי, יש המשך לסיפור, בשבת בבוקר באה אישה מבוגרת להתארח בפנסיון, ושמענו את בעלת המקום קוראת לה אמא. התיישבנו בשולחן סמוך ודיברנו עברית כאילו בינינו לבין עצמנו, נִסים אמר שקשה לו להאמין שיוצאת מחתרת תתחתן עם קצין בריטי ותרד מהארץ, אני טענתי שאולי היו לה נקיפות מצפון על שניצלה אותו ולכן הסכימה לנסוע אתו לארצו; נִסים לא הבין למה סירבה לגלות והמשיכה לנהוג במסתוריות, אני שיערתי שאולי האמינה שהמסתוריות שלה תופסת אותו קצר ומשמרת איזה מתח בריא ביחסים שלהם. בִּרברנו ופזלנו מדי פעם אל הגברת הזקנה, אבל היא לא הנידה עפעף. במוצאי שבת דיווחנו לבת שלה שניסינו כמיטב יכולתנו, אפילו התגרינו באמא שלה בתקווה לדובב אותה, אבל היא שמרה על שתיקתה; בעלת הפנסיון צחקה, כן, חמותה סיפרה לה על הישראלים שקשקשו בעברית לידה הבוקר, והיא לא הבינה מילה ממה שאמרו.
נִסים הראה לארז את הצילומים שהספיק להעביר למחשב, אומר שהלכו הפעם בעיקר על ארמונות וטירות ועל גנים ופארקים; לא יודע, אולי בהשפעת אחוזת דאונטון, זה מה שהכי התחשק לנו לראות. ארז צִחקק: תמי תתחרפן, היא ראתה איפשהו באינטרנט שהסדרה חוזרת לעונה שישית ואחרונה כי השחקנים לא רוצים לחדש את החוזים שלהם, והצטערה כל כך, היא קיוותה כל הזמן שאם התחילו במלחמת העולם הראשונה יסיימו בשנייה; היא אפילו אמרה שצריך להציע להם לקחת איזה עשר שנים הפסקה, לתת לשחקנים להתבגר קצת, להתגעגע, ואז לחזור לעוד שתיים־שלוש עונות על תקופת מלחמת העולם השנייה באנגליה.
הלוואי, אני בֶּטח אשמח; נִסים הצביע על צג המחשב: הנה, תראה את התקרה האליפטית הגבוהה הזאת - - ארז קטע אותו בצקצוק לשון: אוֹ־אוֹ, ואתה במקום ליהנות ממראה עיניך חישבת בראש כל הזמן איזה עובי צריך כדי להעמיד את זה ואיך בנו את ההוא שלא יקרוס ברעידות אדמה (נִסים חייך בהתחטאות כמודה באשמה: אתה יודע איך זה, לגלגלים האחוריים של המוח יש חיים עצמאיים משלהם), ארז נד בראשו כמו על מקרה אבוד: אני מקווה שדורית הפליקה לך מדי פעם ופתחה לך את העיניים לראות גם את הבשר מעל השלד, תסתכל, תראה איזה גימורים מושלמים, רַבַּכּ איזה יופי. נִסים שר חרש מסלסל (במבטא תימני מאַנְפֵּף־חצי): כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל־גָּדוֹל, צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל (...) וּבְחַיַּי וּחְיַאת־חַיַּי, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כְּדַאי - -
במשך רוב רובה של השבת התאפק רֶבּ בֶּני ולא אמר לדרור דבר וחצי דבר על המאמר שפרסם. הוא נתן לִבו אליו כמו מתחַקֶּה אחרי מעשיו משהגיעו ביום שישי, אך לא העלה בפניו את טענותיו נגד מה שהציע מעל דפי העיתון. דרור הרגיש בו שהוא עוקב אחריו ושיער על שום מה אבל גם הוא כאביו שמר את הדבר בלִבו. אף שקיווה כי הדברים שכתב כעת לא יעוררו את התנגדותו, לא הופתע לנחש את ההסתייגות כמו צפה אותה מראש.
בסעודה שלישית, יושבים זה בצד זה, שאל אותו אביו איך הולכים הלימודים בבית־המדרש עם תמי. דרור הנהן בראשו לאות שהוא מבסוט. רֶבּ בֶּני הגיש לו את פשטידת הקישואים: דיברתי אִתה אתמול בטלפון על המאמר שלך. דרור צִחקק, מניח פרוסה בצלחתה של תָּרֹן לצִדו ואז גם אחת בצלחתו: אה באמת, גם אני. אביו שמר על סבר קול רציני: קראתי ביום חמישי בלילה את המאמר שלה מלפני עשר שנים. דרור הופתע־חצי, מתעשת: היא שלחה לי אותו אתמול במייל. לא קראת אותו בזמנו? כנראה שכן. חבל שלא הבאת דברים בשם אומרם, המאמר של תמי עורר הרבה פחות אנטגוניזם ממה שמעורר עכשיו המאמר שלך. דרור ניחש שהוא רומז לתלמידים שלו.
הוא התלבט עד כמה חשובה לו תמיכתם והאם יש סיכוי בכלל לצרף אותם ואת שכמותם למהלך העממי שהוא זומם. הוא תהה בלִבו מה ייטיב יותר עם המהלך, והאם לא סביר שדווקא התנגדות שלהם תעורר עניין ותקרב אליו רבים אחרים; נבהל לרגע מן החשיבה התחמנית של עצמו. מחייך אל אביו ניסה להקליל את סִברו: התלמידים שלך באים אליך בטענות עלי? רֶבּ בֶּני התרצה מפשיר חיוך: מה עוד חדש. דרור צחק שמֵח על הַקִּרבה הפתאומית שחש אל אביו. רֶבּ בֶּני הנמיך את קולו שואל לשלומה של תמי. דרור נענע בראשו לאות שבסדר.
הוא התפלא שאביו המשיך ושאל על אחותו, איך הולך לה שם בדַעַת, מה היא מלמדת, האם היא נראית לו שלֵמה עם עצמה, מאושרת? גם כששאל אביו, גם כאשר ענה לו, הרגיש בגעגועיו אליה: אתם צריכים להיפגש יותר. קל לומר. דרור לא הבין: מה הקושי? רֶבּ בֶּני משך בכתפו, הוא לא התכוון לשתף אותו בכל. דרור שאל מתי הזמין אותם לאחרונה לשבת. עזוב, הם לא רוצים לבוא, ארז לא יחזיק כאן מעמד שבת שלמה.
אתה יודע, אפשר להיפגש בארבע עיניים, בירושלים איפשהו. רֶבּ בֶּני נענע בראשו ספק לשלילה ספק לאי־רצון, חושב בלִבו הלוואי שזה היה כל כך פשוט. דרור התלבט אם הוא מכסה על פער עמוק יותר ממה שנדמה לו, אותת לאִמו בגבותיו זקופות ובשפתיו מושפלות מעט מטה כמו בהתפעלות על סלט האורז והסלק ואגוזי המלך החדש שהצליח לה; תרון הצטרפה לשבחיו, אבל הילדים סירבו להתנסות.
במוצאי שבת, בעודם עושים את דרכם בחזרה מן התפילה, שב רֶבּ בֶּני לדבר עם בנו על המאמר שכתב. דרור היה גבוה מאביו בשלושה או בארבעה סנטימטרים, מבנה גופו דומה, זקנו הקצר ושער־ראשו חומים־ערמוניים. כשהיה ילד קטן שמע פעם את אביו אומר לחברותא שלו על צבע שערו שהוא־הוא צִבעה של פרה אדומה, ולמרות גילו הרך אז נשתמר הדבר בלִבו. רֶבּ בֶּני שאל אותו אם הוא מודע לסכנות הכרוכות בהצעה שלו; איך תבטיח שהחילון שאִפיין חלק נכבד משיבת ציון לא יחזור על עצמו?
דרור האמין שאם מלכתחילה יהיה ברור שדוחקים את רגליה של הדתִיּוּת הגלותית כדי להעמיד במקומה תכנים אלוהיים של ישראלִיּוּת מקורית - - אם הדברים ייעשו בתום לב בניקיון כפיים ומתוך אהבת ה' והתכוונות כנה לשם שמיים - - לא תצא תקלה מתחת ידיו. רֶבּ בֶּני שתק רגע ארוך כשוקל את דבריו. בלבבו שמח שלפחות כעת בדַברו ישירות עם בנו לא החמיר פיו יותר מלִבו. ובכל זאת לא נחה דעתו. הוא חושש שהתכוונות לשם שמיים לא תספיק, שצריך לנקוט אמצעי זהירות מעשיים. דרור הקשיב.
כאשר נפגשו ביום שני סיפר דרור לתמי שעשו את השבת אצל הוריו, ושאחיה דרש - ממש בתוקף - בשלומה. היא הציצה בעיניו, מעין תחינה בעיניה, כמבקשת שלא ייכנס לזה, אבל הוא התעקש: מישהו אשכרה מתגעגע אלייך. תמי השפילה את ראשה חושקת שפתיה לרגע, ושבה והביטה בו במבט גלוי כמו שווה־נפש, שותקת. הוא הִפנה את עיניו הַצִּדה כמנסה להתעלם מהאי־נוחות שגרם לו מַבָּעָהּ, אבל הוסיף ושאל: מתי נפגשתם פנים אל פנים לאחרונה? תמי הקשיחה את מבטה זוקפת את אצבעה כמו לסמן לו שיעצור או שייזהר. הוא נאנח.
היא שאלה אם אמר לו משהו על המאמר שלו. הוא הנהן: אבל רק בסוף השבת; אני שוקל לכתוב מאמר נוסף שיתקן בין השאר גם את העוול שעשיתי למסה שלך (הוא החליט להתנצל בלי להתבַּחְבֵּש במי הגה את הרעיון קודם, קטן עליו; תמי סימנה בשתי כפות ידיה שאין צורך, מעווה קלות את פניה); חשבתי לתקוף את הנושא מכיוון אחר, גם לפרסם כתובת אי־מייל שיוכלו להגיב ולפתוח פורום באתר שלי שיאפשר דיון פתוח. תמי שאלה אם היו הרבה תגובות למאמר שכבר פרסם. המון. הוא מתלבט אם לנסות לרַצות את המתנגדים; יכול להיות שדווקא אם ארגיז אותם, ויהיה בלגן, זה יעורר עניין ותמיכה של ציבור רחב יותר ממה שאני בכוחות עצמי יכול לגייס.
הוא לא הבחין בדורית קרֵבה מאחוריו עד ששמע את קולה: תַּחְמַנוֹבִיץ' - - הוא הסתובב אליה: תַּחְמַנוֹף גם יספיק לי. היא פנתה אל תמי כאילו מתעלמת ממנו: תגידי לי, איך, איך יצא לך אחיין פרחח כזה (היא אמרה פֶּרְחָח גששית). תמי התאפקה לא להניח את כף ידה על שכמו. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת פולו אפורה בהירה. דרור פנה לדורית: אדרבא, בואי תגידי אַת לי, האם הסיכויים שתצטרפי לא יגדלו אם יתקיפו אותי ויהיה רעש? דורית התלבטה אם לומר לו שאין סיכוי שתצטרף לפני שייתן קרדיט לדודתו, היא הציצה בתמי חוששת שלא תאהב את התערבותה.
היא אמרה שלדעתה הוא לא צריך להתחנף לקיצוניים ולרַצות אותם, אבל גם לא להקצין את עצמו כדי להרגיז ולעורר התנגדות; אל תכתוב משהו שאתה לא שלם אתו ולא תוכל לעמוד מאחוריו לאורך ימים; אם אתה רוצה דיון אמִתי עם אנשים רבים ומגוונים אתה חייב לדייק מאוד בדבריך, לכתוב כך שתוכל לתת דין וחשבון על כל מילה, בלי שיקולי כדאיות מניפולטיביים. הוא כיווץ את שפתיו מהנהן בראשו כשומע. תמי שאלה את עצמה עד כמה היו דבריה ספציפיים אליו ועד כמה עצה ידידותית של עורכת לכל כותב.
אף שמצא חן בעיניה אופן החשיבה המניפולטיבי של דרור ועצם יכולתו לשקול שיקולי כדאיות ותִחמוּן, הסכימה עם דורית. בלִבה חשבה כי אהבה אותו מגיל צעיר בגלל הדמיון שלו אליה, והֶעריכה אותו והתפעלה ממנו בגלל השוני, בגלל מה שייחד אותו ממנה. היא חשה חיוך פנימי מתחַיֶּה בה כמו רוקד למחשבה כי את ארז היא אוהבת בגלל השוני ממנה ומעריכה ומכבדת בגלל הדמיון. ו - - ואת אחיה? את בֶּני היא אוהבת בגלל הדמיון ושונאת את השוני.
היא התנערה, מנענעת בראשה כמביעה את הסכמתה עם דורית. לרגע התלבטה אם להציע לו שיכתבו ביחד את המאמר הנוסף, גם לה התחדשו בעשר השנים שחלפו מאז פרסמה את המסה שלה כמה תובנות שיכלה לחלוק עם קוראים, אבל חשְׁשה שהצטרפותה תכביד עליו, תעכב אותו, שייענה להצעתה רק כדי שלא תיפגע ולא מפני שהוא זקוק לה באמת. ניע קל הרעיד את גבותיה מסגיר עניין איזשהו מתהרהר בראשה, ודרור עקב אחריה במצח קמוט כשואל מה. תמי משכה בכתפה כמכחישה.
הוא שאל אם יש סיכוי שישתתפו שתיהן בדיונים בפורום, הוא ישמח (הוא פנה אל תמי) אם תוכל לתמצת שם את המסה שלה, זה בטח יגביה קצת את הדיון. תמי נענעה את ראשה בנכונות: אני יכולה גם לעבור על המאמר הנוסף שלך לפני שתשלח לעיתון, לסמן לך מה עלול להרגיז. הוא הודה לה. היא שאלה את עצמה אם תודתו אמִתית כפי שהיא נשמעת או רק מחווה ריקה של נימוס. בלִבה תהתה אם תעז להציע לו לכלול בדבריו את התובנות החדשות שלה, ואם יסכים - האם לא תרגיש צביטת לב כשתקרא את דבריה בעיתון תחת שמו.
דורית הציצה בעיניו של דרור: היה לך קשר עם אסף לאחרונה? לא, לא ממש, למה? דבֵּר אתו, הוא זקוק לחברים שלו כעת. דרור ניסה להוציא ממנה מה קרה, אבל דורית העדיפה שישמע ישירות ממנו. דרור היה מי שקשר ביניהם, אסף חיפש קורא מבין עניין לסיפורים הקצרים שלו, ודרור שאל את דורית אם תסכים. היא זיהתה את הכישרון שלו כמו גם את חוסר הביטחון הרגישות והעדינות ועודדה אותו בזהירות, מתאמצת להתאים עצמה לריתמוס שלו. אסף היה חברו הקרוב של דרור מן השירות הצבאי, גם בעיניו מצאו חן היושר והענווה שלו, והם שמרו על חברותם אף כשהתבגרו והקימו משפחות.
