תנו לי להסביר

פתח דבר

זאת רק תחילת הדרך
 

כששכבתי חודשים ארוכים בבית החולים, אחרי שנפצעתי מטיל קורנט של חיזבאללה בלבנון, השאלה שהטרידה אותי כל הזמן היתה: למה דווקא אני שרדתי? איבדתי חברים רבים, בהם מפקדים וחייל שלי. למה אני נשארתי בחיים?

אני יודע שקוראים לזה אשמת הניצולים. כנראה לאלוהים או לגורל (תלוי במה אתם מאמינים) היו עבורי תוכניות אחרות. הם רצו שאעמוד שוב על הרגליים, כולל הרגל שנקטעה. הם רצו אותי חי ובועט.

כל דבר שעברתי במסע שלי עד כה - מהילדות בנצרת, דרך מגרש הכדורגל בקריית אליעזר, ההתנדבות לצבא, השירות בגולני, המלחמה, הפציעה והשיקום הארוך ועד מסע ההסברה - הוביל אותי להבין שיש לי שליחות: לשנות, להשפיע, להביא קול אחר, כזה שלא היה במדינה עד היום, אבל הגיע הזמן שיהיה.

אני מאמין שכנראה זאת הסיבה ששרדתי, כדי להיות בין אלה שסוללים כאן דרך ומעצבים מחדש את המדינה ואת החברה הישראלית, מבפנים ומבחוץ. מבפנים דרך שותפות אמת ובניית גשר בין יהודים וערבים־ישראלים, ומבחוץ דרך הסברה חזקה, משפיעה ומנצחת. שתי החזיתות האלה, החברתית וההסברתית, הן קריטיות לעתידה של מדינת ישראל. אם יש לי שליחות בעולם, שבגללה אני חי, אני מאמין שהיא להשפיע בשתי החזיתות.

הספר שלפניכם אינו ביוגרפיה ואינו סיכום קריירה. הוא גם לא יומן זיכרונות. בכל זאת, מעולם לא כיהנתי בתפקיד רשמי ואני רק בן 39. הספר הזה הוא למעשה ההפך, הוא ספר על תחילת הדרך. אני מאמין שמדובר בדרך מיוחדת, שונה ומאתגרת, ויש לי צורך גדול לשתף אתכם בה.

חלקכם אולי עוקבים אחרי ברשתות או מכירים אותי מהמסך, אבל לא יודעים מה עברתי, מה הוא עבורי הדלק לעשייה, מה הן החוויות שעיצבו אותי, במה אני מאמין ומהו החזון שלי למדינה טובה, חזקה ומאוחדת יותר.

עם זאת, הספר עובר בתחנות משמעותיות בחיי, בעיקר כאלה שסיפקו לי תובנות חדשות - החל מהילדות בנצרת, דרך השירות הצבאי ועד הדלקת המשואה ביום העצמאות 2024 והעימותים בלב הפגנות אנטי־ישראליות בעולם, תוך סיכון חיים והתקפות, שבין השאר הגיעו גם למשפחתי ולסביבתי הקרובה ביותר.

נכון, אני לא פוליטיקאי ולא מדינאי, עוד לא "קרעתי זוג נעליים" כפי שאומרים בכדורגל, אבל בכל זאת עברתי דבר או שניים בחיים. הגעתי מלמטה, מהשטח. אני חי את החברה הערבית וגם את החברה הישראלית. אני חי את השותפות, את ההסברה, את האתגרים, מבפנים ומבחוץ, ומכל הידע והניסיון שצברתי בדרך גיבשתי חזון משלי.

החזון נוגע בתדמית של ישראל, איך שרואים אותה מבחוץ, האויבים שלנו והעולם המערבי והערבי, והוא נוגע גם בנושאים הכי רגישים מבפנים. אני תמיד אומר שצריך לפעול חזק הסברתית למען המדינה כאילו הכול טוב בפנים, ובתוך המדינה צריך לפעול חזק לקידום חברה משותפת ולפתרון האתגרים הפנימיים כאילו הכול טוב בחוץ. רק כך, לדעתי, תהיה ישראל שלנו לחזקה, טובה ומאוחדת יותר עבור כולנו.

מלבד סיפור חיי עד כה ושילוב התובנות שהביאו אותי לגבש חזון, אפשר לראות בספר גם מדריך להסברה. בין הסיפורים תמצאו לא מעט מידע שיכול לשמש כל אדם שעוסק בהסברה לטובת ישראל. אני חושף את השיטות שאני נוקט כדי לנצח בעימותים. יש לי תקווה קטנה שגם מי שלא עוסק בהסברה יקרא את הספר ויצטרף למאמץ ההסברתי, כי אנחנו צריכים כמה שיותר אנשים.

כמובן, לא יכולתי שלא להתייחס לטבח שבעה באוקטובר. מדובר באסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, במחדל שבעקבותיו הכול צריך להשתנות מהיסוד, מהקונספציה המוטעית, דרך היחס לטרור ועד להגדרת המדיניות הישראלית. לטענתי, הגיע הזמן שייתנו לצה"ל "לדבר בערבית", ובספר אני מסביר כי לא מדובר רק בסיסמה.

אני מניח כי חלקכם רגילים לקרוא טקסטים שאני מעלה ברשתות החברתיות. אכן, אני רגיל להיות מתומצת יותר ומותאם לציוץ ב-X (לשעבר טוויטר) או לפוסט בפייסבוק. גם בטלוויזיה, לא משנה אם מדובר בריאיון או בפאנל, תמיד יש זמן מוגבל לדבר עד שהמגיש או המראיינת עוברים הלאה. הספר הוא ההזדמנות שלי לשפוך על הדף הכול, בלי פילטרים.

יש הרבה אנשים שמתנגדים לי, אנטי־ישראלים ובדלנים, כאלה שרוצים להשתיק אותי ולעצור אותי. אבל אם טיל קורנט של חיזבאללה לא הצליח, גם אף אחד אחר לא יצליח.

כאמור, אני מאמין שנשארתי בחיים כדי להשפיע ולהוביל לשינוי אמיתי, והספר הוא עוד כלי חשוב ומשמעותי עבורי בדרך לכך. באופן אישי, אני מזמין כל אחת ואחד להצטרף אלי למסע. אני מבטיח שיהיה מרגש, מפתיע, לפעמים מצחיק, לפעמים מאתגר, אבל בסופו תבינו בוודאות שני דברים. הראשון - אני משוגע. אינני מסתיר זאת. השני - אני גאה להיות ערבי וגאה להיות ישראלי.

רגע לפני שאתם צוללים פנימה, רק עוד אזהרה קטנה: אם אתם לא פטריוטים ישראלים, תעצרו כאן. ראו הוזהרתם.

ועכשיו, תנו לי להסביר.

פרק 1

אל תצטער, תלמד ערבית
 

יש שאלה אחת שאני נשאל כמעט בכל מקום ובכל זמן: למה אני עושה את זה? מה גורם לבחור ערבי־ישראלי מנצרת לקום ולהגן על ישראל ברחבי העולם? מה גורם לו לפעול למען גישור על פערים בין יהודים וערבים ולשלם על כך באופן קבוע בקללות ובאיומים, שלעתים גם גולשים לאלימות פיזית של ממש?

כדי לענות על השאלה הזאת אני צריך לחזור בזמן לילדותי הרחוקה. נולדתי ב־1985 בחיפה, העיר המעורבת הגדולה בישראל, למשפחה ערבית־נוצרית ישראלית, בן ראשון אחרי בת אחת. אחרי נולדו עוד אחות ואח. אבא שלי הוא כומר מהזרם היווני־קתולי ומשמש בתפקיד זה בנצרת. אנשים שלא בקיאים ברזי הנצרות לא תמיד מבינים איך לכומר יכולים להיות משפחה וילדים. בנצרות יש אינספור גוונים ואפיונים וזרמים (יווני־אורתודוקסי, יווני־קתולי, מרוני,¹ רומי־קתולי ועוד), וקיימים בתרבות לא מעט דימויים וייצוגים שלה שנתפסו חזק בתודעה, חלקם נכונים וחלקם מוטעים. במקרה של אבי, הוא נעשה לכומר אחרי שהיה נשוי ואב לילדים. הדבר אפשרי בזרם היווני־קתולי, שהמשפחה שלי משתייכת אליו, אבל קיים רף שהוא לא יכול לעבור: הוא יכול לשמש כומר, אבל לא להתקדם מעבר לכך, למשל לדרגה של בישוף. בזרמים אחרים בנצרות, גבר נשוי לא יכול בשום אופן להיות כומר.

נוסף על היותו כומר, אבי הוא גם טייס אזרחי. הוא יכול להיות קשוח, אבל ניחן בכריזמה של מנהיג והוא האדם הכי חכם שהכרתי. לעומתו, אמי היא עדינה, רגישה ומעט נחבאת אל הכלים. היא עבדה כמורה עד שהחליטה להקדיש את חייה לגידול ילדיה. היא העניקה לנו את החינוך הכי ערכי שיש, המבוסס בין היתר על כבוד לזולת, למקום שנמצאים בו ולמדינה ששייכים אליה.

ההורים לימדו אותנו לתקן את מה שדורש תיקון ולקחת אחריות. למשל, כילד, כשהייתי רב עם אחותי ומאשים אותה, אבי אמר לי שכאשר אני מפנה אליה אצבע מאשימה, תמיד שלוש אצבעות מופנות אלי. במילים אחרות, עלי להסתכל קודם כול איך אני אחראי לריב, איך אני אשם בו, לפני שאני מאשים אחרים.

הוא עצמו ספג את הערכים הללו מאבא שלו, סבא שלי חנא. ב־1948, במלחמה, קיבל סבא החלטה משותפת עם מנהיגי הכפר ג'יש לא לעזוב את המקום, למרות דרישת ההנהגה הערבית. הם לא עזבו גם אחרי שהמלחמה הסתיימה בניצחון של ישראל. כבר אז הוא השתלב ודגל בשותפות. לימים הוא קיבל מנשיא המדינה עזר ויצמן אות הצטיינות על התנדבות במשך שנים רבות במשטרת ישראל.

בכל אופן, כמה חודשים אחרי שנולדתי עברנו לנצרת, שם גדלתי ושם העברתי את מרבית חיי עד כה. בעיר הזאת התחנכתי והתבגרתי, אם כי לעולם לא אשכח את חיפה. אף על פי שחייתי שם כפעוט, יהיה לה תמיד מקום בלבי.

בילדותי, הפעם היחידה שיצאנו מגבולות הארץ היתה לטאבה. היינו אז שלושה ילדים, אחי הקטן טרם נולד. הייתי בערך בן עשר, ואני זוכר שבדרך שיחקנו משחקי מחשבה ודיברנו כל הנסיעה הארוכה. בעיקר זכורה לי תחושת המשפחתיות הצמודה.

אני גם זוכר שאף על פי שלא היינו משפחה עשירה, אמא היתה מכינה כמויות אדירות של אוכל ותורמת למשפחות נזקקות דרך הכנסייה. כך למדתי את ערך הנתינה לזולת. כך למדתי שגם כשאין לך הרבה, אתה עדיין יכול וצריך לתת לאחרים.

בראייה לאחור, היתה לי ילדות מדהימה. לא היה חסר לנו בבית כלום. קיבלנו מההורים הכול, אבל לא חיינו חיי מותרות. לא טסנו לחו"ל, לא קנו לנו כל דבר שרצינו, בטח ובטח לא מותגים. בכלל, הכסף לא היה מרכז החיים. כמו לכל ילד, גם לי היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. לא הצטיינתי בלימודים, אבל כשהיה תחום שעניין אותי - הלכתי איתו עד הסוף. מאז ומתמיד התעניינתי בפוליטיקה, מאז ומתמיד חלמתי לחולל שינוי, להשפיע על הסביבה. והחלום הזה לא עזב אותי לרגע.

בחטיבת הביניים אבן סינא הייתי אחד משני הערבים הנוצרים היחידים בין ערבים מוסלמים, אבל לא הרגשתי חריג. אפילו נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים. במסגרת התפקיד לא הפסקתי לחפש היכן אפשר לשנות דברים לטובה ואיך אפשר להפוך את בית הספר למקום טוב יותר.

היו לי לא מעט חברים מוסלמים. עם זאת, כבר אז נחשפתי למה שאני מכנה "המיעוט הקיצוני" - מספר קטן של תלמידים מוסלמים שהתנכלו לי רק בגלל היותי נוצרי. הייתי הולך הביתה בסוף יום הלימודים, ושניים־שלושה תלמידים היו נטפלים אלי, מתסיסים זה את זה ומציקים - קללות, הקנטות, לפעמים דחיפות. הם לעולם לא העזו לעשות את זה כשהייתי יחד עם חברים, רק כשהייתי לבד, ותמיד היו רבּים ממני. אבל הם לא השפיעו עלי, לא נתתי למיעוט הזה יחס. התעלמתי ככל יכולתי והמשכתי הלאה. כבר אז לא נתתי לקולות הקיצוניים להשפיע עלי, על הזהות שלי ועל מה שהאמנתי בו - שכולנו צריכים לחיות יחד בשותפות ושיש לנו את הכוח להשפיע ולשנות. בדיעבד, זה היה שיעור משמעותי עבורי.

ההורים שלי חינכו אותי לאהוב ולכבד כל אדם וגם את המדינה שלי. אני זוכר היטב את העצב ששרר בבית כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח. אני זוכר לא פחות טוב את האווירה הקשה בתקופת הפיגועים בשנות ה־90, אחרי הסכמי אוסלו. אני זוכר את העצב שחשתי אחרי פיגועי 11 בספטמבר. אני זוכר את העצב שחשתי אחרי כל טרגדיה, גדולה כקטנה, שקרתה לכל אדם, בין שהוא יהודי ובין שהוא מוסלמי, נוצרי או דרוזי.

◼◼◼

לא מעט יהודים בארץ חשים כי יש הבדל בין ערבים נוצרים וערבים מוסלמים מבחינת היחס למדינה והרצון להשתלב בה, אבל תחושתם לא משקפת את המציאות: נוצרים ומוסלמים גדלים יחד, לומדים יחד וחיים יחד, למרות הבדלי הדת ומנהגי הקהילה. יתרה מזאת, היהודים משוכנעים כי המוסלמים הם המסוכנים ביותר מבין הערבים, אבל מבט חטוף בהיסטוריה מגלה שהמציאות מעט שונה.

עזמי בשארה, למשל, היה חבר כנסת ובגד במדינה, ריגל לטובת חיזבאללה, ביקר בין היתר גם בסוריה וברח מהארץ ב־2007. הוא נוצרי. גם באסל גטאס, חבר כנסת לשעבר מטעם בל"ד, שהבריח מכשירים סלולריים למחבלים בכלא ב־2016 עד שנשלח לשם בעצמו, הוא נוצרי. גם עאידה תומא סלימאן (שעוד אתייחס אליה בהמשך), חברת כנסת מטעם חד"ש שלא פעם עולה לכותרות בגלל דברים קשים שהיא אומרת נגד המדינה, היא נוצרייה. מנגד, בקרב הקהילה הערבית המוסלמית יש לא מעטים שהם סמל להשתלבות ולשותפות, כמו למשל חיילי הגדס"ר הבדואי, אנשי צוות רפואי, מתנדבים לשירות לאומי ועוד.

כמו שראינו, הגישה והיחס למדינה אינם עניין דתי. חשוב עוד לציין בהקשר זה כי בתיכון שלמדתי בו לא נלמדו תכנים אנטי־ישראליים ולא היתה הסתה נגד המדינה. לא התחנכתי לשנוא יהודים. מצד שני, גם לא היו תכנים שדחפו אותי לאהוב את המדינה ובטח שלא להיות פטריוט. למדנו בעיקר מה שלומדים ברוב התיכונים - עברית, ערבית ואנגלית, מתמטיקה ועוד מקצועות לבגרות, וגם ספורט, שהיה המקצוע האהוב עלי. תמיד הצטיינתי בו, ובמיוחד בכדורגל.

כבר כילד אהדתי את מכבי תל אביב. בוודאי תשאלו, איך אדם שנולד בחיפה נהפך לאוהד של הצהובים? ובכן, במקרה הזה יש תשובה טובה: בעונת 1996-1995, בהיותי ילד חולה כדורגל בן עשר, מכבי חיפה ומכבי תל אביב רצו ראש בראש לאליפות. אבי החליט לקחת אותי איתו למשחק העונה: קריית אליעזר, מחזור 26. מי שתנצח כנראה תהיה האלופה. עד אותו רגע הייתי חובב כדורגל ניטרלי והגעתי למשחק מלא התלהבות ועם לא מעט פרפרים בבטן. לא ידעתי מה מצפה לי ולעולם לא אשכח את הרגע שבו נכנסנו ליציע וראיתי מולי עשרות אלפי אוהדים צהובים וירוקים. רוב אוהדי הכדורגל זוכרים היטב את הפעם הראשונה שלהם.

במחצית הראשונה הובילה מכבי חיפה 0:1, אחרי שמשה גלאם בעט מחוץ לרחבה כדור חזק שפגע בראש של רוני לוי. איכשהו הכדור נכנס לשער של שורה אובארוב, שוער הצהובים. הקהל הירוק שאג באקסטזה. ואז הגיעה השריקה למחצית.

כבר בתחילת המחצית השנייה, אחרי שמאמן הצהובים דרור קשטן "שטף" את חניכיו בהפסקה במשך שתי דקות בערך ופשוט החזיר אותם למגרש, שם הם המתינו דקות ארוכות לשחקני חיפה, שעלו רק בסוף ההפסקה, היה אפשר להרגיש שמשהו משמעותי השתנה: הצהובים יצאו כמו מלוע של תותח. אלי דריקס, ניר קלינגר ואבי נמני הפכו את הקערה על פיה, ומכבי תל אביב ניצחה 1:3 ולאחר מכן זכתה באליפות.

התאהבתי מיד ונעשיתי צהוב לנצח. לאהדה הזאת, יחד עם האהבה הגדולה שלי לכדורגל שנהפך לחלק מרכזי בחיי, היה תפקיד חשוב. היא ליוותה אותי, עזרה לי לעצב את הזהות שלי והשפיעה עמוקות על גישתי לשותפות הישראלית.

אהדה נוספת פיתחתי לנבחרת ישראל בכדורגל, והיא גרמה לי לאורך השנים לא מעט אכזבות ומפחי נפש וגם רגע אופורי אחד - הניצחון 0:5 על נבחרת אוסטריה ב־1999 באצטדיון רמת גן. צפיתי במשחק בכפר מעיליא, ועד היום אני זוכר כל שער בו, ובעיקר את השער האחרון של נג'ואן גרייב. כבר אז הלהיב אותי לראות יהודים וערבים מביאים יחד את המדינה להצלחות ולרגעי אושר. הרגשות האלה נהפכו עם הזמן לגאווה על עצם היותי ערבי וישראלי ולהבנה שאין שום סתירה בין הזהויות הללו.

*המשך הפרק בספר המלא*