היהלום הכחול 3 - עמנואל

1

סטילר

שק האִגרוף הקטן מיטלטל באוויר במהירות שמערפלת את הראייה שלי, טיפות זיעה רותחות שורפות את פניי, כפות הידיים שלי כבר חסרות תחושה, השרירים בכתפיי ובזרועותיי מאיימים להיקרע, והמוזיקה הבוקעת מהרמקולים בווליום גבוה לא מצליחה להשתיק את הקול שמהדהד לי בראש. אותו קול טורדני שמסרב להניח לי מאז שג'וקר וסנייפר חטפו את הסמוי.

אני ממשיך להטיח אגרופים בשק, מדמיין שהוא השטן בכבודו ובעצמו.

מדמיין שהוא אנדרו מקליסטר.

שתי חבטות מהירות ביד ימין, שתיים ביד שמאל.

ימין.

שמאל.

ימין.

שמאל...

אבל שום דבר לא מצליח לעצור את סרט האימה שמתנגן לי בראש בהילוך מהיר. אין לי שליטה על זה, המוח שלי כבר כתב את התסריט במלואו.

הוא מטורף. הוא מבעית. הוא מושלם.

המוזיקה נפסקת בפתאומיות, ואני לא צריך להסתובב כדי לדעת שג'וקר עומד בפתח חדר הכושר.

אני תופס בשק ובולם אותו, אבל אין לי כל יכולת לבלום את התמונות שבהן עמנואלה חטופה וכלואה בגיהינום שהייתי מוכן לשלם הון כדי לגלות את מיקומו. הן ממשיכות להתפרץ לדמיון המטורלל שלי. אני שונא את עצמי.

"מתי התכוונת לספר לי שקיבלנו הזמנה חדשה?"

"לא התכוונתי," אני עונה חד וחלק לג'וקר וחוזר לחבוט בשק. "מי הממזר שהלשין?"

"סנייפר."

שתי חבטות ביד ימין, שתיים ביד שמאל.

"סטילר?"

ימין.

שמאל...

"סטילר!" ג'וקר מתייצב מולי ובתנועה אחת מהירה, תופס את השק ומרחיק את ראשו לפני שיקבל בטעות אגרוף בפנים.

מי שיקבל אגרוף בפרצוף יהיה אני. הקלף היחיד שיש לי כדי לשכנע את ג'וקר ללכת על המבצע הזה הוא מכה מלוכלכת מתחת לחגורה, וג'וקר יחזיר לי כהוגן. ההבדל היחיד הוא שאני אכה אותו נפשית והוא יכה אותי פיזית. ולשותף שלי יש אגרוף קטלני.

"הסתגרת פה מהרגע שחזרתם ממונטריאול. מה קורה? למה אתה לא מספר לי?"

החזה שלי שורף עם כל נשימה כבדה שיוצאת ממני. אני לוקח מגבת נקייה מהמדף ומוחה את הזיעה מפניי. "כי ברגע שאגיד את המילים בקול, לא תהיה דרך חזרה. נהיה חייבים ללכת על זה."

ג'וקר בוחן אותי. עיניו סורקות ביסודיות את פניי, מחפשות תשובות. "אתה פוחד," הוא קובע, לא שואל. "מה הבן זונה המטורף הזמין מאיתנו הפעם?"

אני לא שולט בתגובה הפיזית שלי — כתפיי נדרכות ושיניי נחשקות בחריקה. ג'וקר קולט את זה ומטה את הראש. "למען השם, דבר כבר!"

"הוא יודע על היפני, הוא יודע על הבולשת והוא יודע על המלך דוד."

הגבות שלו מתרוממות בהפתעה גמורה. "הוא איים עלינו?"

"לא מפורשות," אני מרכין את הראש אל תחבושות הבד שעל ידיי ומסיר אחת מהן בסיבובים מהירים. "אבל אם נסרב, האיום שלו יגיע."

"אם נסרב למה? מה הוא הזמין?"

"כל ילדה ונערה שהיפני מחזיק, בלי יוצאת מן הכלל." אני שותק, מסיר את התחבושת מידי השנייה ומאפשר לג'וקר לעכל את הפצצה שהטלתי. ואז, אני זורק עוד אחת, "והוא רוצה שנעשה את זה בגדול."

דממת אלחוט נופלת. השותף שלי בוהה בי בעיניים רחבות, אפילו מפוחדות, עד שלבסוף הוא ממצמץ ומנער את ראשו, "הוא מטורף."

"או שיש לו את הביצים לעשות את מה שאנחנו לא מעיזים."

"בולשיט! הוא מצפה מאיתנו לעשות את העבודה. הוא לא יעשה כלום חוץ מלשבת בצד ולשפוך עלינו ערמות של מזומנים."

"שקלנו את המבצע הזה הרבה לפני ההזמנה שלו, ועוד על חשבוננו."

"וירדנו מזה ברגע שהבנו שהתסריט היחיד שאולי יוביל אותנו למקום שבו הן מוחזקות הוא לגרום ליפני לחטוף נערה ו —" הוא משתתק מייד כשהאסימון נופל לו. "פאק, סטילר. אתה לא רציני."

אני לא עונה, רק מביט בו, ומגייס כוחות אדירים כדי לא להראות לו שאני נחנק מעצם המחשבה. שאני נגעל מעצמי כי אני לא מצליח לחסום את הרעיון הזה. שאני מת לדפוק את הראש בקיר כי שום תסריט אחר לא עולה בי.

"סטילר, לעזאזל איתך! תגיד לי שאתה צוחק!"

"איזו ברירה יש לנו?" אני שואל ביובש.

"לא לעשות כלום!" הוא מטיח אגרוף בשק, "זאת הברירה הנכונה."

"אנחנו עם הגב לקיר, אתה לא מבין? היפני מחזיק במלך דוד —"

"האקר פרץ לכל מחשב אפשרי," הוא קוטע את דבריי בקול גבוה, "וסנייפר רחרח בכל מקום. אין להם על היפני כלום חוץ מכמה עסקאות סמים!"

"אם זה היה כל הסיפור, הוא לא היה יורד למחתרת. אתה יודע את זה!"

הוא מעביר יד על פניו ונושף בתסכול. "אם יעצרו אותו, לא משנה על מה, הוא לא יבלה אפילו לילה אחד במעצר. וגם אם כן, הוא לא ימסור להם יהלום בשווי של מעל חמישים מיליון דולר."

הנה היא — השאננות. האויבת המסוכנת ביותר שלנו.

אני מצמצם אליו עיניים רושפות, "יש לי פאקינג דז'ה וו."

ג'וקר נרתע לאחור מהמילים שלי. הן כמו בעיטה בביצים עבורו, אבל הן עדיין לא המכה הקשה ביותר שאני עומד להנחית עליו בעוד... דקה בערך.

"אתה עדיין מאשים אותי?" ג'וקר שואל.

"זה לא בדיוק מה שאמרת אז? כשהתעקשתי שאנחנו צריכים להתכונן למלחמה? 'הוא לא יודע איפה אנחנו גרים... וגם אם כן, הוא לא יתפרץ לכאן... הוא לא יהרוס את העסקים איתנו בשביל זונה עלובה...'" אני מחקה את טון קולו ואת הביטחון שבו דיבר בזמנו. "והנה! הוא פאקינג הצליח לאתר את היז, ליצור איתה קשר, לבלות איתה בלי שהיה לנו שמץ של מושג — ולגלות איפה אנחנו גרים. הוא התפרץ לכאן, והוא פאקינג הרג לנו אנשים וכלבות בשביל הזונה העלובה שלו!"

"לא ידענו מי היא הייתה!" הוא צועק חזק יותר, "לא ידענו לאיזו צרה אנחנו מכניסים את עצמנו, ולא היה לנו מושג שיש לו תסביך רציני נגדך, סטילר. אמרת בעצמך שאם היית יודע, לא היית גונב אותה ממנו!"

"ואנחנו עדיין לא יודעים כלום! מה שאנחנו כן יודעים זה שסמוי מהבולשת מסר מידע על כמה עסקאות סמים, וזה עד כדי כך איים על היפני שהוא ירד למחתרת. יש משהו אחר, אני אומר לך. אני מרגיש את זה כאן!" אני מכה בחוזקה על הבטן שלי. "אם יתפסו אותו והוא ירגיש מאוים עוד יותר, הוא ימסור לבולשת את המלך דוד ואת כל המידע שיש לו עלינו כדי להשתחרר."

"סטילר —"

"מה אם זאת הייתה מלכודת, אה? מה אם הוא הזמין מאיתנו את היהלום כי הוא ידע שלא נגנוב אותו בשקט, כי הוא ידע שיחפשו אחרינו ורצה להחזיק בו כדי לקבל הזדמנות לנקום בנו? חשבת על זה?"

ג'וקר פוצה את פיו ומייד סוגר אותו. הצלחתי לערער אותו, אם כי אני בעצמי לא מאמין לגרסה הזאת. אבל אני חייב לעורר אותו ואני מעדיף לא לשלוף את הקלף האכזרי שברשותי.

"ילדונת שדדה את היהלום," אני מוסיף. "הוא לא רק קו ישיר אלינו, הוא קו ישיר אליה. אני לא מוכן לסכן אותה."

ג'וקר נוחר בבוז מוחלט, "אז אתה זורק אותה לגוב האריות?"

"לפחות שם תהיה לי שליטה עליה. אני אוכל להגן עליה."

"אלוהים אדירים, אתה שומע את מה שאתה אומר? כיסינו את התחת שלה בכל דרך אפשרית. אם — ורק אם — יחקרו אותה, הם לא יוכלו להוכיח שום דבר."

"מה אם — ורק אם — עשינו טעות?"

"אז הפתרון פשוט, אנחנו גונבים שוב את היהלום. כשהוא כבר לא יהיה ברשותו, לא תהיה לו שום דרך להוכיח שהוא מכיר אותנו חוץ מסיפורים שאף אחד לא יאמין להם."

אני נועץ בו מבט מצמית. "אתה רוצה למצוא את המקום הזה לא פחות ממני. היינו נחושים אז. ערכנו חיפושים במשך חצי שנה, אני מזכיר לך."

"כי רצינו לנקום!"

אני מניד בראשי לשלילה. "זה לא נכון. אתה יודע שזה לא נכון. מהרגע ששמענו את הסיפורים של טמפטיישן, שנינו רצינו להגיע לילדות האלה. יש לנו יותר משאבים היום, יותר ניסיון. ויש לנו את הנערה..." קולי נסדק מרוב מחנק, "המושלמת לתפקיד הזה."

"אני לא מאמין שאתה שוקל את זה. אנחנו לא מדברים על סתם נערה שהיפני יחטוף ויכלא השד יודע איפה, אנחנו מדברים על החברה שלך, למען השם!"

הלב שלי מזנק לגרון. אני לא נושם.

"היא יכולה לעשות את זה," אני מתעקש. "היא היחידה שיכולה לעשות את זה. היא חזקה נפשית והיא חזקה פיזית."

"סטילר —"

"אנחנו נשנה את תסריט 'הנערה' לתסריט 'אשתי'," אני קוטע אותו. "הוא כבר כתוב במלואו בראש שלי. אספר ליפני שהיא אשתי, שהיא גנבה ממני ושאני צריך את העזרה שלו. הוא יכניס אותי לשם ואוכל להגן עליה."

"אתה לא יודע את זה! רוב הסיכויים שהוא יבגוד בך."

"נשתול בה שבבים בכל מקרה, כמו שהתכוונו לעשות בתסריט 'הנערה'."

"תקשיב לי רגע —"

"וטמפטיישן?" אני לא נותן לו לדבר, ממשיך הלאה והולך על נקודת התורפה שלו.

הוא ממצמץ בבלבול, "מה איתה?"

"היא לעולם לא תהיה חופשייה באמת כל עוד הבן זונה בחוץ. לא תהיה לה סגירת מעגל אמיתית כדי להתחיל מחדש אם לא נהרוס אותו."

טמפטיישן היא הפרויקט של ג'וקר. ברגע שהיא נכנסה לכאן, הייתי חדור מטרה לשקם אותה. אבל ג'וקר היה — הוא עדיין — נחוש להעניק לה חיים חדשים. הוא רואה בה הזדמנות להצליח במשהו שנכשל בו בענק בעבר. הוא רואה בה פיצוי על האובדן הגדול ביותר בחייו. ג'וקר לעולם לא יודה בזה, אבל טמפטיישן היא התיקון שלו.

"אז בוא נהרוג אותו," הוא פוסק.

"אם נעשה את זה, לא נמצא את הבנות. הן יהיו אבודות לנצח."

"אתה פשוט לא מקשיב לי," הוא מתנשף בייאוש ומעביר את ידו בשיער. "אני מציע שתתרענן ותישן על זה. מחר תבין שנפלת לגמרי על הראש. כרגע אתה יותר מדי מושפע מהשיחה שהייתה לך עם הלקוח."

הוא עוקף אותי ומתכוון לצאת מחדר הכושר. הזלזול בקולו על אופן החשיבה שלי מרתיח לי את הדם.

אני. לא. מושפע. מאף. אחד!

"טמפטיישן הייתה בת שש כשאנסו אותה בפעם הראשונה. תזכיר לי בן כמה אתה היית כשאנסו אותך בפעם הראשונה?" הנה היא, המכה מתחת לחגורה.

הצעדים של ג'וקר נבלמים באמצע הדרך. כל גופו קופא. מתאבן. נדרך.

לא סיימתי להכות.

"ותזכיר לי, בת כמה הייתה אלישבע..." שמה של אחותו הקטנה יוצא מפי בקול מורעל, "כשהיא נאנסה בפעם הראשונה? או בכל הפעמים האחרות שבאו אחריה? אתה יודע... כשאתה ישבת בצד ולא עשית שום דבר כדי לעצור את זה."

אני רע. רע מאוד. ג'וקר היה קטן וחלש מכדי לעשות משהו, אבל הוא תמיד הרגיש אשם. האשמה הזאת מעולם לא עזבה אותו, והיא לעולם לא תעזוב. ואני, בן זונה שכמוני, משתמש בזה כקלף נגדו.

ידיו נקפצות לאגרופים ואט־אט, השותף שלי מסתובב אליי. אש זועמת יוקדת מעיניו, הלסתות שלו מהודקות בחוזקה, פניו מאדימות לנגד עיניי ווריד בולט מופיע על המצח שלו.

הוא מוכן.

וגם אני מוכן לקבל כל אגרוף. מגיע לי.

"הבנות האלה נאנסות מדי יום, אפילו מדי שעה," אני מצמצם את הפער בינינו בצעדים איטיים ומתגרים. "מכל האנשים בעולם, אתה הראשון שאמור לרצות להילחם עליהן." אני עוצר מולו, מרכין מעט את הראש כך שאנחנו פנים אל פנים, "או שגם הפעם אתה תשב בצד ותמשיך לתת לזה לקרות?" חיוך ארסי מתפשט על פניי, "אני מציע שתישן על זה."

 

 

 

2

עמנואלה

האקר, סנייפר ומג'יק שוכבים על מיטות השיזוף ונהנים מהבריזה הלילית כשאני נכנסת אל החצר. הם נראים מותשים לא פחות ממני.

"היי," אני אומרת לכולם ומישירה מבט לסנייפר, "חזרתם."

הוא מחייך אליי חיוך עייף. "לפני שעתיים בערך."

למה סטילר לא הודיע לי שהוא הגיע הביתה? הייתי יוצאת מהלימודים מוקדם יותר אם הייתי יודעת. נסעתי לקולומביה ישירות מנמל התעופה, ואחרי השיעור האחרון הלכתי לספרייה ונשארתי שם עד הסגירה כדי להשלים פערים. פספסתי כל כך הרבה חומר בגלל המבצע האחרון, שכואב לי הראש רק מלחשוב על זה.

"איפה סטילר?" אני מעיפה מבט אל חלון הדירה שלו. היא חשוכה.

"בחדר כו —"

אני קופצת במקומי כשבום נשמע מכיוון חדר הכושר. "מה זה היה?"

"סטילר וג'וקר," עונה האקר ממקומו על מיטת השיזוף. "הם בטח הולכים מכות."

"מה?!" אני נבהלת, אבל נראה שלאף אחד לא אכפת.

האקר שוכב עם עיניים עצומות, סנייפר מרוכז במסך הטלפון שלו ומג'יק עם הפנים קבורות במגזין.

"בן זונה!" הצעקה של ג'וקר מגיעה עד אלינו ואז בום נוסף. הוא רועם יותר מהקודם, כאילו משהו כבד נפל על הרצפה.

"אתם לא מתכוונים לעצור אותם?" אני שואלת בפאניקה. בפעם האחרונה שסטילר הלך מכות, היה נדמה שהוא לא שולט בעצמו ועוד רגע יהרוג את דרייבר.

"לא," מגחך סנייפר. "סטילר כנראה התגרה בג'ו —"

התנפצות מרעישה קורעת את האוויר. הפעם כולם מזדקפים. סנייפר והאקר קמים וממהרים אל חדר הכושר, ומג'יק ואני בעקבותיהם.

האקר פותח את הדלת, אבל לא נכנס. גם סנייפר לא. אני הודפת אותם קלות, משחילה את גופי ביניהם ו...

"אוי, אלוהים!" אני מניחה יד על הפה אל מול הכאוס המוחלט שנגלה לעיניי. חלק גדול מהמראה הענקית שתלויה על הקיר מנופץ ורסיסים מפוזרים על הרצפה.

סטילר שוכב עליהם, ומעליו גוהר ג'וקר.

"תחזור בך!" צועק ג'וקר.

"לא."

ג'וקר מטיח אגרוף בפניו של סטילר, וסטילר...

צוחק?

"סטילר והמניפולציות הדפוקות שלו," ממלמלת מג'יק בכעס מאחוריי.

אני מעיפה אליה מבט מעבר לכתפי והיא מגלגלת עיניים ברוגז, מסתובבת והולכת. ברור שזו לא הפעם הראשונה שהיא עדה למחזה הזה, וברור עוד יותר שנמאס לה.

סנייפר והאקר נכנסים לחדר הכושר רק כדי לעמוד מהצד ולהסתכל עליהם. הם לא מתכוונים להתערב? נראה שהם בכלל לא מתרגשים לראות את שני המנהיגים שלהם רבים מכות.

כבר תשעה חודשים שאני כאן ומעולם לא ראיתי את ג'וקר ואת סטילר במצב הזה. אבל מי שמפחיד אותי באמת הוא ג'וקר. יש לו מבט מוטרף בעיניים ונראה שהוא מוכן לרצוח את סטילר.

"תעשו משהו!" אני צועקת על האקר ועל סנייפר כשאגרוף נוסף מוטח בפניו של סטילר. הוא לא מתנגד, אפילו מקבל אותו בברכה. ושוב צוחק.

סטילר נראה נינוח מדי, בשונה מהפעם הקודמת שבה הלך מכות עם דרייבר. אז הוא היה על סף איבוד עשתונות, זועם ומאיים כמו שמעולם לא ראיתי אותו. עכשיו הוא בשליטה מלאה, מחושב לגמרי, מוכן ומזומן לכל מכה.

אני מתנגשת בסנייפר כשמישהו נכנס לחדר ודוחף אותי. דרייבר. הוא ממהר אליהם ו"פאק!" עצבני נורה מפיו כשהוא מושך את ג'וקר מעל סטילר ומרחיק אותו ממנו.

הזרועות של סטילר מדממות מחתכים ואני משוכנעת שרסיסים מהמראה נעוצים בעורו, אבל זה לא מפריע לו לקום על רגליו ולשלוח חיוך אל ג'וקר.

חיוך!

מה נסגר איתו?

"קדימה, תן עוד אחד," הוא מצביע על פניו המדממות מאגרופיו של ג'וקר, "ככה תרגיש יותר טוב."

"תפסיק להתגרות בו!" דרייבר צועק על סטילר וממשיך להחזיק בג'וקר.

המבט שג'וקר מחזיר לסטילר מפחיד אותי על לשד עצמותיי, ואז הוא מסובב את הראש. עיניו הירוקות פוגשות בעיניי לשנייה בלבד לפני שהוא פונה לדרייבר. "שחרר אותי," הוא פוקד עליו בקול יציב וסמכותי כל כך, שצמרמורת עוברת בי.

"הוא משחק לך בראש," יורה דרייבר בכעס. כעס שמופנה כולו אל סטילר. "אל תיתן לו להטריף אותך."

המבט של ג'וקר שוב נשלח אליי. "שחרר. אותי." הוא חוזר באיטיות, ברוגע מפחיד, כשבכל אותו זמן הוא לא מוריד ממני את העיניים. ואז, ג'וקר מחייך אליי. חיוך של פסיכופת.

קשר העין שלנו מתנתק כשדרייבר משחרר את ג'וקר. סטילר מזדקף, כמי שמוכן לקבל עוד מכות, אבל ג'וקר מרים את ידיו באוויר. "אין בעיה," הוא אומר לסטילר ובמקום להתקדם לעברו, מתרחק אחורנית. "אתה רוצה לשחק..."

אני זועקת בהפתעה כשגבי מתנגש בקיר וידו של ג'וקר נסגרת סביב צווארי.

"...אז בוא נשחק."

וואט דה פאק?

"תוריד את היד שלך ממנה," מצווה סטילר בפנים קפואות. כל גופו דרוך ובקולו אין זכר ללעג שהיה בו קודם.

"או שמה?" חיוך גדול ומפחיד נפרש על פניו של ג'וקר. אני משתנקת כשידו נסגרת חזק יותר סביב הצוואר שלי. לא חזק מספיק כדי לחנוק אותי, אבל מספיק כדי שהאקר, דרייבר וסנייפר יזדקפו במקומם.

"וואו, בוס," נבהל סנייפר, "מה אתה עושה?"

"כמו מה זה נראה?" ג'וקר צוחק ומלכסן אליי את עיני האמרלד שלו, אבל המבט שלו... הוא שונה. מבט שחושף צד אחר של ג'וקר. צד מרושע ואכזרי שלא הכרתי קודם. זה הצד שהיה נחוש להרוג אותי אחרי שצותתי לשיחה מאחורי הדיינר. "בא לי לשחק עם ילדונת," הוא מוסיף עם אותו חיוך פסיכי ומקרב אליי את פניו. שפתיו מרפרפות על הלחי שלי, "אל תדאגי, ילדונת. מתברר שלסטילר אין שום בעיה עם זה, הוא מוכן לחלוק אותך עם כל מי שרק רוצה."

"ס...טילר," אני אומרת בנשימה מקוטעת, "על מה... הוא... מדבר?"

 

המשך הפרק בספר המלא