תיזהרי במה שאת מבקשת

פרק 1

"דוד?" לחשה חלי אל תוך הקרביים הפעורים של המשאית, היא מנסה למצוא אותו בין גיבוב של חפצים, מקווה שאולי הוא נח שם בין המזרנים לארגזים.

ארבעת הסבלים חיכו לא רחוק. סלאבה הגדול ישב בצל ונתן פקודות, שאר השלושה עמדו בשמש, מחו זיעה, שתו מים, והמתינו בעצבנות לרגע שיינתן האות ויהיה אפשר להיכנס אל תוך הקבינה הממוזגת של המשאית, להיגאל ולו לזמן מה מהחום. חלי תפסה את תמר בזרוע ומשכה אותה אליה. "איפה דוד?" תמר לא ענתה, רק גלגלה עיניים אל השמיים ונעצה אצבע לכיוון מרפסת הקומה האחרונה של הבניין המתקלף.

ראשים הופיעו מאחורי חלונות, כמו קהל רב המתקבץ לצפות בהצגה יומית שפרצה להם אל תוך סוף הבוקר, והיו גם כאלה שהציצו מאחורי חרכים סגורים למחצה.

"דוד, בוא תרד, כולם מחכים רק לך, תגיד יפה שלום וניסע," שידלה חלי. היא ויסתה את קולה כך שיהיה גבוה מספיק כדי שדוד ישמע אבל מספיק רגוע כדי לא ללבות את סקרנותם המתגברת של השכנים.

דוד עמד במרפסת הבית של בת־אל. היא הייתה החברה הכי טובה שלו, כמו עיוור הוא הלך אחריה, מה שהיא אמרה לו, עשה. ועכשיו עמד שם באגרופים קפוצים ומשך בכתפיים, הביט באימא שלו, שנראתה לו מרחוק קצת פחות גדולה.

"בוא חמוד, יהיה לנו כיף בבית החדש," קראה חלי, הגבירה את הקול ועיגולי זיעה התפשטו לה מתחת לזרועות. דוד לא אמר מילה, רק משך בכתפיים.

"דוד, תרד. תראה, כולם מחכים, סלאבה צריך לנסוע, יש לו עוד דירה להעביר, חבל לעכב אותו, בוא תרד." השכנים בחלונות גילו עצמם, פתחו חלונות לרווחה, שיפרו עמדות, יש שהתיישבו במרפסת בציפייה.

"דוווווויד", תמר אחותו הרעידה את השכונה. "יאללה, תפסיק לעשות בעיות, תרד כבר." גם אצלה בצבצו אגלי זיעה.

דוד התעלם, כאילו לא שמע אותה, בדיוק כמו שכאילו לא שמע את אימא שלו. הוא הודיע כבר לפני שבוע שהוא החליט להישאר. הוא יגור אצל בת־אל, היא הזמינה אותו לגור אצלה. גם אימא שלה אמרה שהיא לא מתנגדת, הוא יוכל לישון בחדר של אבי, הבן החייל. הוא בצבא כל השבוע והמיטה שלו פנויה.

מושיקו ישב עם עצמו על שפת המדרכה ברגליים כפופות, הקפיד על מרחק סביר מהבית, שמבחינתו כבר היסטוריה, שיחק בטלפון, אדיש לצעקות. כמו תמיד, התעסק בענייניו וכל היתר לא עניין אותו; לא השכנים שמילאו את האוויר של השכונה ברכילות זולה, לא הצעקות שהפרו את שלוות הצוהריים, ואפילו לא החום שהתגבר מרגע לרגע והרתיח את ההתרחשות שמסביב.

תמר נעמדה מולו ואחרי רגע חטפה לו את הטלפון מהיד, "מושיקו, דבר עם דוד, מה אתה כזה אדיש, תגיד לו לרדת. נמאס לי לחכות."

"תמר, תביאי ת'טלפון," נבח מושיקו. היא לא התכוונה להחזיר לו, רק שיפרה את עמידתה, קפצה אגרופים ושילבה ידיים על הבטן, שאיימה לפוצץ את החולצה שהיא התעקשה ללבוש לכבוד היום המיוחד הזה; חולצה שחלי קנתה לה לכבוד איזו חתונה משפחתית בחורף.

"תביאי ת'טלפון, יה דֵבה."

"תגיד לו שירד למטה ואני מחזירה לך."

"תביאי ת'טלפון, תמר."

"אז תקרא לו!"

מושיקו קם, תמר לקחה צעד אחורה. "אני לא אומר לך עוד פעם, את מביאה?" הוא נעמד מולה, גבוה ממנה בשני ראשים. היא הסתכלה עליו מלמטה, מבינה שאבוד לה, אבל הכבוד שלה גרר אותה להתעקשות – היא לא מחזירה לו ויהי מה.

"אימא," היא צווחה, "מושיקו רוצה להרביץ לי."

מושיקו שלח יד לטלפון. תמר השתתקה. היא ידעה שהיא הרוויחה ביושר את המכה שהוא הולך להנחית עליה, כבר באמצע ההתעקשות שלה היא כבר ידעה שהגזימה. מושיקו חטף את הטלפון והתיישב בחזרה. תמר נשארה לידו עוד כמה רגעים, הביטה בו בעיניים המומות ואז התרחקה במהירות, מביטה מדי פעם לאחור מחשש שישנה את דעתו, חוששת שאולי הוא עושה לה איזה תרגיל.

"מה קרה, תמרי?" חלי ניסתה להזיז את תמר שנצמדה אליה, אבל היא כמו בוואקום, נדבקה וסירבה לזוז. חלי ידעה בדיוק מה קרה. תמר תמיד חיפשה תשומת לב והפעם היא ניסתה לתפוס טרמפ על מושיקו, אבל מושיקו לא נפל בפח שלה והתוכנית שלה ירדה לטמיון.

"הכול בסדר?"

תמר הנהנה בראשה וגלגלה אחורה את השתלשלות הדברים, בודקת איפה קרתה התקלה, איך מהומה פוטנציאלית כמעט ודאית הפכה למשהו דליל ואנמי.

"דוד, תרד תכף ומייד, מספיק עם השטויות, תראה איך כולם מסתכלים עליך, זה יפה ככה? לעשות בושות ליד השכנים? תכף אבא יבוא, הוא לא יאהב את זה, יאללה דוד."

היא עוד לא סיימה ועמוס יצא מהמכונית עם שקית לחמניות שהביא מהמאפייה והסתכל על הסצנה, לא מאמין. "דוד, אם אתה לא יורד עכשיו אני עולה ולוקח אותך למטה בכוח." הוא הסתכל על חלי. "את עם הפינוקים שלך." הוא שלח אצבע ארוכה כלפיה והיא הרגישה את האצבע ננעצת בה.

דוד עמד שם עם הסנדלים החדשים שחלי קנתה לו וחולצת הפסים שפעם הייתה של מושיקו, שתי רגליים בתוך הריבוע של המרצפת, לא זז מילימטר. כאילו הדביקו אותו לרצפה. אבל הכתפיים הסגירו אותו, הן רעדו. הוא התאמץ לעצור את הדמעות, הוא לא ילד, הוא גבר ויש לו מילה. הוא אמר שהוא לא בא, אז הוא לא בא.

אבל לדמעות של דוד היו חיים משלהן, הן היו חזקות ועכשיו הן החליטו בעצמן מתי להגיע והתגנבו לו מתוך העיניים. הוא ניסה להחזיק, לעצור אותן בפתח, אבל הן טפטפו ולבסוף התפרצו בשטף, הרטיבו את החולצה שהוא הכי אהב. הוא ניגב את הדמעות בשולי החולצה והמשיך לעמוד.

בשכונה שיחקו פינג-פונג דמיוני – המבטים נשלחו מן המרפסות ונעו במהירות מחלי אליו, ממנו לעמוס, מעמוס אליו, ושוב אל חלי.

עמוס הלך נחוש לעבר הכניסה וחלי סימנה לדוד עם הידיים לרדת. היא ידעה שאם עמוס עולה, זה לא ייגמר טוב. היא כבר ראתה איך כל הדרך צפונה היא תצטרך להתמודד עם הפרצופים של עמוס ועם הבכי של דוד. גם תמר ידעה איך זה עומד להיגמר. היא נשארה צמודה לאִימהּ, מה שבטוח בטוח.

מושיקו התרומם, הכניס את הטלפון לכיס, סידר את עצמו והלך גם הוא אל עבר הכניסה של הבניין.

"מושיקו, לאן אתה הולך?" שאלה חלי, אבל לא כדי לשמוע תשובה, אלא כדי לעצור אותו לפני שתהיה התנגשות בינו ובין עמוס, זה מה שחסר לה עכשיו, גם ככה הכול רגיש.

בין דוד למושיקו היה קשר שהיא לא ידעה להסביר. מהיום שדוד נולד מושיקו היה על המשמר, וזה לא רק בגלל ששניהם נראו כמו שכפול גנטי, היה משהו בדוד שכבש אותו מהרגע הראשון. לפעמים נדמה לה שהאבא האמיתי של דוד הוא מושיקו ולא עמוס. היא דווקא שמחה על הקשר הזה, אבל כאב לה על תמר שנשארה תמיד מאחור ונאלצה להפעיל מניפולציות רק כדי לקבל קצת תשומת לב ממושיקו או מדוד, מניפולציות שבדרך כלל פעלו דווקא כנגדה וחיזקו את הקואליציה הגברית. לא פעם קרה שחלי חשבה לעשות עוד ילד, בעצם ילדה, ואז גם לתמר תהיה נפש תאומה והיא לא תצטרך להרגיש לבד, אבל בכל פעם שהמחשבה עלתה היא מייד התמוססה מאיזה חשש שמשהו רע יקרה. היו לה שלושה ילדים בריאים וזה הספיק, למה להתגרות בגורל. היא כבר הכירה את המשחק של הגורל וידעה שהוא לא משחק לטובתה אף פעם.

השכנים עדיין היו בחלונות. הצגה כזו מזמן לא הייתה, לא מאז שרוחמה מהקומה הרביעית זרקה את כל הבגדים שלה מהחלון באמצע לילה חורפי אחד וניסתה לקפוץ אחריהם. אז גם חלי עמדה בחלון, כמו כולם. היא אפילו חשבה שיש נחמה בידיעה שאצל אחרים הצרות גדולות יותר, מורכבות יותר, יצירתיות יותר. ובשכונה הזו, צרות היו בשפע. "ברוך שפטרנו," היא מלמלה לעצמה עכשיו, מנגבת זיעה מהמצח עם מגבת קטנה דהויה שמהבוקר לא נפרדה ממנה.

"גברת, אין לנו כל היום," צעק סלאבה מרחוק וסימן לה באצבע על השעון. כאילו שהיא לא ידעה, כאילו שהיא לא רצתה שהסיוט הזה ייגמר כבר ושהשכנים האלה יתחפפו לה מהעיניים; כאילו שהיא לא זכרה שיש עוד נסיעה של כמעט שלוש שעות ואז שבועות של פריקת ארגזים. בא לה לצעוק עליו שהיא יודעת, שהוא לא צריך להוסיף לה ושלא יתערב, הם שילמו לו על כל היום אז שישב בשקט ויחכה בסבלנות, אבל היא רק חייכה בנימוס. "עוד מעט נצא, אולי אתם רוצים לאכול משהו בינתיים?" היא הציעה, וכבר כעסה על עצמה על שהיא לא מסוגלת לעמוד על שלה, אפילו לא עם מישהו שעד מחר יתפוגג.

חלי החזירה את מבטה אל המרפסת. דוד כבר לא היה שם. מה היא פספסה? מה קרה? היא ניסתה לשמוע אם יש צעקות או בכי. כלום. עברו כמה דקות והשכנים התחילו לאבד עניין, חלקם סגרו תריסים, נעלמו בבתים. היו עוד כמה עקשנים שנשארו וחיכו לסוף ההצגה.

ראשון יצא עמוס מפתח הבניין, מסמן לחלי להיכנס למכונית. אחריו יצאה רוחמה, אימא של בת־אל. היא חיבקה את חלי חזק חזק, וחלי התמסרה. היחידה בכל העולם שהבינה לליבה זו רוחמה, לה היא יכלה לספר הכול. רוחי היא קראה לה.

"תשמרי על עצמך חלי, ותתקשרי אליי."

"כן, כן, אני אתקשר."

"וגם תבואי, את יודעת שברכבת זה צ'יק צ'אק, את יכולה לבוא ברכבת."

"כן, אני אבוא," מלמלה חלי וידעה כמעט בוודאות שזה לא יקרה. והיא גם ידעה שזה סוף החברות שלהן ושלא תהיה לה יותר חברה טובה כזו, שהיא יכולה לספר לה הכול ולדעת שהסודות שלה מוגנים כמו בתוך כספת.

"אני יודעת מה את חושבת חלי. את לא נוסעת ללוס אנג'לס, בסך הכול שלוש שעות וברכבת עוד פחות, אני לא מתה, רק קצת מתרחקת."

"כן, כן, אני אדבר איתך כשנגיע," אמרה חלי, העיניים שלה לא זזות לרגע מפתח הבניין.

"ואני מצטערת שהעניין עם דוד לא עבד, חשבתי שברגע האחרון הוא יתקפל. עקשן הילד הזה שיהיה בריא."

"כן, עקשן."

הן המשיכו לעמוד שם עוד רגע, מחובקות, ופתאום הם התפרצו החוצה – דוד על הכתפיים של מושיקו, מפזר חיוכים, ומושיקו בפנים חתומות כמו תמיד, ואחריהם עמוס עם מבט שהיא לא הצליחה לפענח.

השכנים שנשארו לסצנה האחרונה הסתלקו מאוכזבים והשכונה חזרה אט אט לאפרוריות היומיומית ולשגרת החמסינים של אמצע אוגוסט.

בדרך צפונה ניקרה בחלי השאלה לגבי מה שהתרחש שם למעלה, הרחק מעיניה, אבל היא רק שמחה שהכול נגמר טוב, שאף אחד לא בכה, שעמוס לא הרים את הקול ושבסך הכול מצב הנזקים סביר. יכול היה להיות גרוע יותר, היא חשבה לעצמה.

המשך הפרק בספר המלא