אילו נולד איטלקי

ויקטור

אבא מת כשהייתי בן עשר. רגע אחד הוא היה, ורגע אחר כך כבר לא, כמו קצף גלים שנספג אל החוף.

בשנות נעוריי, וגם בחופשות מן הצבא, נהגתי לפתוח בגנבה את אלבום התמונות שהוטמן באחת המגירות שליד מיטתה של אימא. דקות ארוכות הייתי מדפדף בתצלומי השחור־לבן שבהם הוא עומד לצידה, או מחזיק אותי ואת אורי, שנולד שלוש שנים אחריי, ומחנק עומד בגרוני.

הייתה עוד תמונה אחת שעוררה את סקרנותי, אבל היא הייתה תלויה במטבח של סבתא חאלו — תמונה של ילד קטן, שכל השנים הייתי בטוח שצולם בה עמוס, אחיה הצעיר של אימא, שעבר לאוסטרליה לפני שנים רבות. פעם אחת, כשהייתי בן חמש או שש ואימא ואבא נסעו והשאירו אותי ואת אורי אצל סבתא חאלו, שאלתי אותה מי הילד שבתמונה. "זה הדוד שלך," אמרה ולא הוסיפה, וכשאבא בא לקחת אותנו משם ושאלתי אותו על זה, הוא סירב לומר על כך מילה נוספת.

כזה הוא היה, שתקן גדול, אבל לפעמים הביא על עצמו צרות.

כשבגרתי והתקרבתי לגילו הנצחי, התחיל אבא להגיע לביקורים קצרצרים. בדרך כלל זה קרה בזמן שהתגלחתי או בזמן שישבתי מאחורי ההגה, ופתאום היו עיניו החומות ננעצות בי מן המראה. הן נשארו שם לרגע דק מן הדק, אך במהרה נבלעו ונספגו בפרצופי הנוקשה והמרוקן מבשר.

גם היום, ארבעים ואחת שנה אחרי התפוגגותו, מתגנבות לעברי מדי פעם תמונות נוספות. הן מגיחות מתוך הרִיק החשוך כמו תנשמת שדואה בדממה אל טרפה, ומכות בי לפני שידהו ויותירו אחריהן שובל של עצב. לפעמים אני רואה אותו יושב בסלון הדירה הישנה ושותה קפה שחור, לפעמים שוחה איתי בים ומצמיד אותי אל חזהו השעיר; ולפעמים, בהבזק נוסף, בבית הכנסת ביום הכיפורים, פורש מעליי ומעל אורי את הטלית בברכת הכוהנים, והבל פיו החמוץ מרחף באוהל שהקים לשלושתנו לכמה רגעים של קדושה.

ויש גם הזיכרון הכואב והממאיר ההוא, שמה לא הייתי נותן כדי לקבור אותו במחילות התת־קרקעיות של הנשייה, אך דווקא הוא חרות בי כצלקת שאין לאחותה. לא בכל יום הוא מכה בי — בכל זאת, הזמן עושה את שלו — אבל כשהוא צף בפתאומיות מתוך מעמקיי אני חש את הדקירה בסרעפת, את החמיצות הבזויה, את הנשימה השורקת, כאילו גוש עלה בגרוני. הנה, גם עכשיו הוטלתי אל המקום והזמן שאבא עוד היה בהם, ואיש מאיתנו לא העלה אז על דעתו שכעבור שבועות אחדים כבר יהיה לאבק נישא ברוח.

באותו היום שיחקתי כדורגל במגרש החול בשיכון הולדתי. שעת צהריים מאוחרת הייתה, ושובצתי בקבוצה של פליקס הקטן (שנקרא כך לא מפני שהיה קטן, אלא כדי להבדיל אותו מבן דודו, פליקס הגדול), ואחרי שהחמצתי מול שער ריק, חטפתי ממנו מכות רצח. אני זוכר באופן מוחשי כמעט את המוחטה הצהבהבה שעיוורה אותי לכמה רגעים, צמיגית ודביקה, את הבעיטה המדויקת לביצים שקיפלה אותי לשניים, ולבסוף — את האגרופים שתקע לי בבטן בזמן שגהר מעליי בגופו המגודל והפלגמטי, כמו תרנגול הודו עצום שפוחלץ במעופו. לא ניסיתי להחזיר לו, רק שכבתי שם, מתפתל מכאבים ומבושה. תבשיל הקציצות שאכלתי שעה קודם לכן טיפס במעלה גרוני, וניסיתי להגן על פניי שדבקו בהן גרגירי חול ורוק. כשסוף־סוף נמאס לו, ברחתי משם לקול צחוקם של מי ששמחו לאידי.

כשנכנסתי הביתה, אימא קיפלה כביסה בסלון. היא הסתכלה עליי ומיד הבחינה בעיניי האדומות ובחולצתי המוכתמת. מה קרה, שאלה, ואני, אף שנשכתי את שפתיי, כבר חשתי ברעדה החלולה של הבכי הממשמש ובא. היא ידעה מיהו פליקס הקטן: משפחתו, כמו משפחתה, הייתה מוותיקות השיכון, עוד מהתקופה שהיה מַעבָּרה בשולי העיר הרצלייה.

"שוקה!" צעקה אימא אל עבר המטבח, ששם אבא אכל ארוחת צהריים מאוחרת. הוא היה חשמלאי עצמאי, ובאותו יום — כן, דווקא באותו יום — חזר מוקדם יחסית.

כשנעמד מולנו, עדיין לועס בליל של אורז וקציצות, הביט בי מופתע ושאל למה אני בוכה. אימא, שהייתה נסערת מאוד, חזרה על מה שסיפרתי לה ודרשה ממנו ללכת למגרש ולהעמיד את פליקס הקטן במקומו. אבא, איש שקט ועדין נפש שהעדיף תמיד להימנע מעימותים, אמר שילדים צריכים להסתדר בעצמם.

"הוא לא ילד, הפליקס הזה!" צעקה, "כבר היה לו בר מצווה!"

הלכנו לשם, אבא ואני, וכשהגענו אחז בידי וביקש שאראה לו מי הכה אותי. יכולתי פשוט לומר לו שפליקס הקטן כבר לא במגרש, כך חשבתי פעמים רבות מאז. אילו נהגתי כך, היינו חוזרים הביתה ודבר ממה שאירע אחר כך לא היה קורה. אבל פליקס כן היה שם, ואני הצבעתי עליו. ואיך יכולתי לצפות את מה שיקרה?

"הגבוה עם החולצה האדומה?" שאל אבא כלא מאמין. רק אז הבין סוף־סוף שפליקס הקטן אינו קטן כלל. הנהנתי וראיתי שמשהו בפניו משתנה. חרון שטף אותו, דמותו הבהמית והגסה של הנער שברה את כללי המשחק. אבא פרץ אל המגרש כאחוז אמוק, כפי שמעולם לא ראיתי אותו עד אז, ואני דלקתי בעקבותיו. הוא תפס את פליקס הקטן בדש החולצה. נשימתי נעצרה.

"א... אם עוד פעם..." המילים של אבא נתקעו פתאום בגרונו, דבר שלא קרה בנוכחותי מעולם. הן יצאו רק בקושי, ואיתן נתזי רוק זעירים שנחתו על פרצופו המבוהל של פליקס. "אם עוד פ... פעם... אתה נוגע בילד שלי, יהיה... יהיה לך עס... עסק איתי."

המגרש הוכה בדממה, אך אט־אט היא התחילה להיפרם בקצותיה. תחילה נשמע רחש צעדים קטנים מתרחקים מאיתנו במהירות, אחר כך קול זעקה מאחד מבנייני הרכבת, ולבסוף נהמות וקול צעדים הולכים וקרבים אלינו. רק כשחשבתי לאחור על אותם רגעים, הבנתי שאחד הילדים רץ להזעיק את פליקס הגדול מחנות הירקות של אביו, מרחק מאתיים מטר מאיתנו. הוא היה אז כבן שלושים ונהג להסתובב בקיץ ובחורף בגופייה שחשפה זרועות עם קעקועים, שבאותם ימים נקשרו בעינינו רק לאנשי העולם התחתון.

עוד לפני שאני ואבא הספקנו להסתלק משם הוא הגיע, חצי הולך־חצי רץ, בלוויית שניים מחבריו, שנהגו לשבת על הברזלים שעל שפת הכביש, מול חנות הירקות, ולחכות שם שמשהו יקרה. אחד מהם — תימני שדוף ושחור כמו גחל הנקרא בפי כול "הכושי" — החזיק אלה וצעק מילים גסות כדי לשלהב את עצמו, ועל אגרופו הענקי של האחר, הר אדם שמאחורי גבו כונה "עמלק", הולבש אגרופן בצבע זוהר. קהל הנערים נקרע במרכזו כדי לפנות את הדרך לראש החץ שבראשו פליקס הגדול, והוא, עוד לפני שנעצר לברר או לשאול את בן דודו מה בדיוק קרה שם, הניף את זרועו והטיח סטירה מצלצלת על לחיו השמאלית של אבא.

כל הנוכחים קפאו במקומם, וגם אני הייתי כמשותק. מחלונות בניין הרכבת הסמוך, מעל לחבלי הכביסה שחולצות ותחתונים התנופפו עליהם, השקיפו על המאורע כמה סקרנים. רחש הולך ומתגבר עלה מן המגרש. ראיתי על פרצופו של אבא את סימני האצבעות. בעיניו הייתה לחלוחית, שפתו התחתונה רעדה.

אחרי כמה רגעים של דריכות התחיל פתאום פליקס הקטן, שצבר ביטחון משינוי מאזן הכוחות, לחקות באופן מכוער את אבא. "אם... אם... אתה... אתה... נו... נו... נו... נו... נוגע..." צחוק חלוש התחיל לעבור בקהל הילדים, והסכר נפרץ כשאחד הנערים קרא לאבא קונילמל.

פליקס הגדול, במכנסי ג'ינס קצרים ובגופיית סבא לבנה, הביט בנו בעיני עוף טורף, וחיוך חסכוני התעקל בזווית פיו. ניכר בו שהוא רק מתחיל ליהנות מהאירוע. הכושי ועמלק עמדו דרוכים מאחוריו, מחכים להוראות. שפתו של אבא המשיכה לרעוד. עמידתו לא הייתה יציבה, ופחדתי שיאבד את שיווי משקלו וייפול. פליקס הקטן המשיך לחקות אותו, אבל פתאום נשמעה צעקה נשית מאחד מבנייני הרכבת.

"פליקס, תעזבו אותו. זה הבעל של ג'וליה זנזורי!"

בבת אחת השתנתה ארשת פניו של הגברתן, שעמד שם כאדון המגרש, ופתאום לא נראה עוד כשש אלי קרב. אחרי שהתייעץ בלחש עם שני שומרי ראשו, התקרב אל אבא ודרש לדעת את שמו.

מבטו של אבא היה מושפל. הוא ענה בלחש.

"שוקה?!" צעק פליקס. "טוב שלא אמרת לי שקשוקה!"

צחוק איום וקטלני כמו חרב בלב עבר בקהל. פליקס הקטן געה בצחוק, כאילו שמע את בדיחת המאה, ואפילו על פניהם הקפואות בדרך כלל של הכושי ושל עמלק, שמעולם לא ראיתי עליהן הבעה כלשהי, נראו באותו רגע חיוכים מדודים. פליקס נתן לכולם ליהנות כמה רגעים, עד שהרים את כף ידו, כנואם כריזמטי שמסמן לקהל המשולהב שברצונו להמשיך לדבר. אצבע אחת זקף מול עיניו של אבא.

"עכשיו תקשיב לי טוב־טוב אדון שוקה. אני... אני יש לי הרבה כבוד למשפחת זנזורי על כל מה... על כל הדבר שקרה פעם, באמת שלא נדע... אז עכשיו אני מוותר לך. אבל," הרים את קולו ונופף באצבעו הזקורה, "אם אני שומע עוד פעם אחת! פעם אחת שהרמת יד על איזה ילד פה, אני שובר לך את הרגליים ואת הידיים. הבנת אותי?"

אבא עדיין רעד ועורו לבן כשל פגר. נדמה לי שהנהן.

לא נתתי את דעתי אז למה שאמר פליקס הגדול בתחילת דבריו. הייתי מזועזע מדי מכל מה שראיתי — מהגמגום, מהסטירה, מהחיקוי המשפיל, מהאיום, מהצחוק הגדול שפרץ כשאבא כונה קונילמל — ולא יכולתי לחשוב בהיגיון. רק כעבור יותר מעשור, כשאהיה בחופשת השחרור משירותי הצבאי, אבין לראשונה מה גרם לפושטק הזה לבלום את עצמו כשהוזכר שם נעוריה של אימא.

אבא הניח אז יד על כתפי והלכנו משם בשתיקה, ולראשונה בחיי הוא לא נראה עוד בעיניי כענק. כשיצאנו מטווח ראייתם של הנוכחים הרפה מכתפי, וידעתי שהוא כועס עליי. רציתי לומר לו משהו, לנסות לעודד אותו, לבקש סליחה, אולי אפילו לחבק אותו. אבל לא עשיתי דבר מכל אלה, רק המשכתי לצעוד לצידו, מנסה להדביק את צעדיו המהירים, ונשימותיו הקולניות ליוו את שנינו.

כעבור כמה ימים נסע לשירות מילואים. אני לא זוכר את הרגע שבו נפרד מאיתנו, אבל לימים סיפרה אימא שהוא תלה על כתפו קיטבג, נישק את שלושתנו והבטיח שיחזור אחת־שתיים.

כמעט שבועיים אחרי נסיעתו, ביום שישי 25 באוגוסט 1978, באו במקומו שני גברים במדים. השעה הייתה שלוש וחצי אחר הצהריים, ואימא לא הייתה בבית, היא עזרה לסבתא חאלו לבשל ולנקות את הבית שלה לקראת שבת. אני ואורי ישבנו בסלון. הוא צבע באחת מחוברות הצביעה שלו, ואני הכנתי שיעורים בחשבון, כשנשמעה דפיקה חלשה על הדלת.

קמתי ושאלתי מי זה, ומבעד לדלת נשמע קול עמוק ורחוק, כאילו נשלח לעברנו מתוך צינוק.

"לקרוא לאימא!"

פתחתי חרך, סגר הביטחון של הדלת לא אפשר לה להיפתח מעבר לזה, וראיתי שני חיילים. הראשון והצעיר מן השניים היה בלונדיני עם קוצים בשיער, וגופייה אדומה בצבצה מתחת לחולצתו הצבאית, כאילו הוזעק מדיסקוטק כדי לבשר לנו את הבשורה. הגבר השני היה גבוה מאוד, והיה לו זקן ארוך לבן, כמו של רב.

אמרתי שאימא לא בבית. הם שאלו אם אני יודע איפה היא. חשבתי רגע ועניתי שהיא אצל סבתא שלי. הם שאלו איפה סבתא גרה. אמרתי את שם הרחוב ושאלתי אם הם מהצבא של אבא. הנפיל עם הזקן הלבן הסתכל על הפעמון, שנכתב עליו שם המשפחה שלנו, זאב, ואמר שכן.

הצעתי להראות להם איפה סבתא גרה, ולהפתעתי הם הסכימו. ביקשתי שיחכו למטה ומיהרתי להביא את המפתח שהיה תלוי במטבח על שרוך אדום ואת הסנדלים שלי. נעלתי אותם בזריזות, ואורי עשה כמוני. כשירדנו למטה, הבלונדיני הציע שניסע לשם במכונית, ואף על פי שמשך אותי הרכב הצבאי, חששתי לנסוע עם אנשים שאינני מכיר. הובלתי אותם במורד הרחוב ועברנו אל הצד של חורשת האורנים, שלא פעם הייתי אוסף בה מהקרקע אצטרובלים ותולש מהם את קשקשיהם.

הקיץ התקרב אז לסופו, אבל עדיין היה חם מאוד. אני זוכר שעבר על פנינו שושן העגלון, שמכר בערבים תפוחים מסוכרים על מקל ואת אלה שלא הצליח למכור נתן לסוסו, וזכורים לי גם שלושה קשישים חבושי קסקטים שישבו יחד על אחד הספסלים וחיכו בוודאי שתעבור עוד שעה וכבר יוכלו ללכת לתפילת ערבית של שבת בבית הכנסת. כשעברנו על פניהם, הם הנמיכו את קולם והביטו בנו במבט קדורני, כאילו איננו ילדים מלווים בשני אנשי צבא, אלא נידונים למוות שמובלים אל הגרדום.

הייתי אז צעיר מאוד ולא הבנתי את מה שאולי כבר הבינו שלושת הקשישים. לא העליתי על דעתי מה צופנים המבטים האלה. זו לא הייתה שנת מלחמה, כזאת ששומעים בה מדי יום על הרוגים בחזית, ולא יכולתי לדמיין שבאותן דקות ממש שבהן צעדתי בתחושת חשיבות ברחובות השיכון כבר השתנו חיי ללא תקנה. ובכל זאת, אף שלא חשדתי במאום, זכורה לי עד היום ההליכה הקצרה ההיא כמייגעת ומתישה, כאילו חש הבשר באסון לפני הרוח, כמו שהטרף חש את נוכחותו של הטורף המתקרב עוד לפני שנגלה לעיניו.

כשהגענו לבניין הרכבת של סבתא חאלו, שכולם קראו לו הבלוק של הטריפוליטאים, הסברתי לענק עם הזקן הלבן, ששני עיגולי זיעה התפשטו בבתי השחי שלו, על איזו דלת לדפוק. הוא נגע לי בכתף והודה לי כמו לאדם מבוגר וביקש משנינו לחכות למטה. התיישבנו זה לצד זה על דשא קשה ומצהיב בחזית הבניין, לא הרחק משלוש זקנות, שאחת מהן — ג'ינה גואטה — גרה בדירה שמעל סבתא. שלושתן ישבו על כיסאות נמוכים ליד הכניסה לבניין, פיצחו שקדים חיים ופלטו את הקליפות אל תוך ארגז קרטון.

קולות התחילו להתגבר מאחוריי, וכשהסתובבתי ראיתי כמה אנשים מתקבצים שם. ואפילו אז, כששני מבשרי הבשורה היו בדרכם לדירה ומישהו מאחור לחש: "קצין העיר," לא העליתי על דעתי מה באו לבשר. שמעתי גם מישהו אומר בשקט: "מסכנה, לא מספיק מה שקרה אז, ועכשיו גם זה?"

שיחקתי באצבעותיי בדשא הקשה ופתאום בקע מאחד החלונות קול שבר מקפיא דם. זו הייתה אימא.

ג'ינה גואטה, שפעם סבתא סיפרה לי שיש לה שמונה ילדים, תקעה בי מבט חסר הבעה ומלמלה משהו אל חברותיה, אבל רק כשאחד המתקהלים שמאחורינו אמר את מה שאמר, נעתקה נשימתי והרגשתי את גופו המאובן של אחי הצעיר נצמד אליי.