זיכרונות משכרים

"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים

כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי"

שיר השירים א, ו

1

בסוף השבוע שחל בו יום הולדתי התקשיתי להירדם. בדרך כלל, בתקופת הסתיו, בזמן שהיקב שופע ביין לאחר בציר הענבים, העייפות מכריעה אותי.

הפעם לא. עומס המחשבות שלי ניצח, והלב נדרך ונמתח עד שהתנפץ לרסיסי רגשות ערים בארבע לפנות בוקר.

בבת אחת ובאיחור אופייני, רגע לפני גיל ארבעים וארבע, הבנתי שהחמצתי בענק את רכבת האהבה של חיי. היא יצאה לדרכה לפני שבע־עשרה שנים וכנראה לא תשוב יותר.

המעבר למגורים בשטח היקב המשפחתי שלנו בבנימינה היה אחת ההחלטות המאוחרות והטובות ביותר שקיבלתי. המעבר ריכך מעט את סערת הנפש שלי אחרי מותה של סבתי האהובה חוה, כמעט שלושים שנה לאחר פטירתו של בעלה מאיר, סבא שלי.

אחרי שנים של נדודים בין דירות בחיפה אבא עזר לי להגשים חלום, ויחד בנינו לי יחידת מגורים. כך יכולתי לגור לצד היקב ולהשגיח מקרוב על הנעשה בו.

היקב פרנס אותי ונתן לי שקט נפשי וביטחון עצמי שחסרו לי, אחרי כמה מערכות יחסים קצרות ונטולות אהבה שניהלתי לאורך השנים.

הלוואי שיכולתי לבנות קשר יציב עם אבא שלי, כמו היציבות שבנינו לי יחד בשטח היקב.

בתוך כמה חודשים עמדה בקתת עץ מאובזרת בצורת חצי חבית יין מעוגלת, שהורחבה ונתמכה בעמודי ברזל עבים. הבית החדש שלי נבנה על יסודות חדר האוכל שסבא מאיר בנה לפועלים שלו בכרם, לפני יותר מחמישים שנה במקום המבודד והגבוה ביותר ביקב.

פעם צפו ממנו הפועלים אל נופי הכרמים בשעה שאכלו. היום אני צופה ממנו אל אותם הכרמים שהם העבר שלי, ההווה שלי, וכנראה גם העתיד.

ארבע מדרגות בטון רחבות הובילו לרחבת כניסה צרה, שדלת עץ מגולפת נפתחה בה לרווחה, ומשמאלה פינת ישיבה קטנה.

בפינה הרחוקה מהכניסה נשען על הקיר גלשן גלים, זיכרון מהימים שגלשתי, ובהמשך היה סלון קטן ובו ספה זוגית, כורסה, כוורת ספרים מלאה ומערכת הגברה שהתקנתי.

במטבח הפינתי עמד מקרר נמוך צמוד לתנור הישן של ההורים שלי, ומעליהם נפרסו ארונות מטבח ירקרקים. על השיש הכהה עמד מיקרוגל שקניתי במתנה לסבתא חוה. אלא שהיא בעקשנותה שמרה אותו באריזתו המקורית ולא טרחה מעולם לפתוח אותו.

בחדר השינה הייתה מיטה זוגית רחבה וארון בגדים שהרכבתי. מקלחת ושירותים צמודים השלימו את כל מה שאני זקוק לו.

קמתי מהמיטה. ארבע לפנות בוקר או לא, הלב סירב להירדם.

הדלקתי את האור ונכנסתי לחדר המקלחת לענייני הבוקר, אך עיניי צדו את פניי במראה. הלבן שנזרק לאחרונה בשערי, שהלך ודחק את השחור, הבהיל אותי. בהחלטה של רגע גילחתי את שיער הראש שלי.

בארבע וחצי בבוקר אני מביט מהחלון במטבח אל החשיכה שבחוץ, ורק ברקים רחוקים מאירים בדממה.

הלילות הבודדים והגשומים הציפו בי זיכרונות אהבה, וכיווצו לי את הלב על מה שהפסדתי ומה שכבר לא אגשים.

כבר הרבה זמן מקננת בי תחושה מעיקה, שהחיים שלי נעים במעגליות מתסכלת. היו שנים שהדחקתי את החלום להקים משפחה, אבל בתחילת העשור החמישי לחיי ההורים שלי לא החמיצו אף הזדמנות להעיר לי, שאם לא אתפשר גם לא אתחתן.

לשמוע את זה דווקא מהם הרגיז ואכזב אותי מאוד. הם היו האחרונים לשמש לי מודל לזוגיות.

בעוד כמה רגעים תחל הזריחה, השחר יעלה על הכרם וישרה בי שלווה זמנית.

קפקא התעורר והשמיע נהמות קטנות ומתוקות מהכניסה לחבית, בתקווה שאתחשב גם בצרכים שלו. התלבשתי ונעטפתי במעיל חם, ונעלתי את נעלי ההליכה הבוציות שחיכו על מפתן הדלת. כך יצאנו מדי בוקר לנקות את המחשבות לקראת עוד יום עמוס.

כשאנחנו מתקרבים לכרמים, הברקים כבר לא מלווים אותנו. קפקא רץ ומרחרח את עקבות התנים, הדורבנים ושאר אורחי הלילה, ואני בודק את שלמות הגדרות.

לפני שנחזור לחבית להתאמן ולאכול, אני עובר דרך המשרדים והמחסנים. אני אוהב את השקט הזה מוקדם בבוקר. הוא מרגיע אותי.

לאחרונה הציף גל גנֵבות את יישובי הסביבה. מדי כמה חודשים חשפנו פרצה בגדרות של "שועלי אדם" שנכנסו לחמוס ולרמוס. אם הם לא היו מצליחים לגנוב כלי עבודה או ברזל, הם היו רומסים בתסכול ענפים ותולשים ענבים.

באחד הבקרים גיליתי שהטנדר של סבא מאיר נגנב. היו לי זיכרונות ילדות נפלאים מטנדר הפז'ו המאובק. אני עדיין יכול לעצום את עיניי ולהרגיש את ריח ריפודי העור של המושבים, שנמהלו בריח הגפנים והיינות.

סבא נהג לאסוף אותי מתחנת הרכבת בבנימינה כשהגעתי בכל קיץ לעבוד ביקב. לא היה דבר שישווה לגאווה שחשתי כשישבתי לצידו, כשכפות רגליי עוד לא נגעו בריפודי הרצפה של הטנדר. בטנדר הזה נחשפתי לטעמו המוזיקלי של סבא — החלונות הגבוהים, שלישיית גשר הירקון, פרנק סינטרה והביץ' בויז.

למען האמת הוא כמעט לא נהג. הוא הניח לטנדר לנוח מתחת לאיקליפטוס הזקן בקצה היקב, וכשהשתחררתי מהצבא וקיבלתי על עצמי את ניהול היקב, הנחתי לטנדר לנוח על משכבו בשלום.

כל גנֵבה או פריצה הפתיעו אותי מחדש. דווקא בעונת החורף, כשהכרם נכנס לתרדמה ונראה יבש וחסר אונים, ביקשו אלמונים לסלק ממנו כל מה שאפשר.

בכל פעם שאני וקפקא גילינו בבוקר את הנזק, הרגשתי שאנחנו כמו צמד שוטרי מַקּוֹף זקנים מסדרת טלוויזיה אמריקנית — מתואמים אבל לא ממש מועילים.

קפקא מביט אליי וזוקף את אוזני הרועה בלגי שלו, כמבקש אישור להתפנות לענייניו. אני מלטף אותו ונזכר בפעם הראשונה שראיתי את גוש הפרווה המתוק הזה.

לגמרי במקרה, גם זה קרה ביום ההולדת שלי. חזרתי מחגיגות ארבעים שערכו לי חברים באחד הברים בחיפה. בדרך הביתה הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות ועצרתי בצד הדרך. כשפתחתי את החלון להתעורר מהאוויר הקר, שמעתי קולות יבבה דקים שלא נפסקו. יצאתי מהג'יפ והארתי בטלפון הנייד לכיוון היללות, וכך גיליתי גור כלבים מפוחד, מכורבל מתחת לאימו המתה. קרוב אליו שכב גור נוסף ולא זז. חזרתי במהירות לג'יפ, הוצאתי שמיכה ישנה שהייתה זרוקה במושב האחורי, התכופפתי אליו, עטפתי אותו בשמיכה — ולקחתי אותו איתי.

היבבות פחתו והלכו ככל שהתקרבנו הביתה. הסתכלתי עליו, יושב מפוחד על ברכיי, וחשבתי על זה שכמוהו, גם אני שרדתי.

את סיפור ההישרדות שלי גיליתי במקרה בשנותיי בתיכון, כשיצאתי עם מישהי מהשכבה שלי בשם רותם. היא הייתה גבוהה ויפה והיו לה שיער שחור ארוך וחיוך משגע.

ההורים שלי לא אהבו אותה מהרגע הראשון, אבל ייחסתי את זה לכך שהם לא היו מאירי פנים באופן כללי לאף בחורה שהבאתי הביתה. הקשר בינינו לא הבשיל, ונפרדנו.

כשסיפרתי להם, הם נשמו לרווחה. זאת הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן הם לא התווכחו ולא התרגזו זה על זה. באותו ערב סיפרה לי אימא שלי שבזמן ההיריון איתי הם החליטו על שמי. מכיוון שלא ידעו אז מה יהיה מין העובר, הם בחרו בשם תומר אם ייוולד בן, ורותם אם תיוולד בת. כך שמרו על אותן אותיות שביקשו לקרוא בשם.

אלא שחודש וחצי לפני מועד הלידה המתוכנן אימא שלי חשה ברע ודיממה. אבא הבהיל אותה בדחיפות לבית החולים, שם החליטו ליילד אותה מייד בניתוח קיסרי. בניתוח התגלה לא עובר אחד, אלא שניים.

אני נשארתי בחיים והעובר השני לא. זאת הייתה בת, עובָּרה.

כשהגעתי הביתה הסתכלתי על גוש הפרווה השחור והקטן שהנחתי עם השמיכה בתוך ארגז קרטון לידי. ראיתי את הבטן הקטנה שלו עולה ויורדת, וחייכתי בהקלה.

קראתי לו קפקא כי הוא הזכיר לי כפכף גומי שהיה פעם לסבא מאיר, בצבע שחור עם כתמים לבנים שנגרמו משפריץ אקונומיקה לא זהיר.

מאז אנחנו יחד.

2

גוּרַה קַלְוַוארְיַה, פולין 1879

עוד בנערותו, שלמה ורניק, אבא של סבי, היה עילוי בתורה אך ללא ייחוס משפחתי. כשאימו נשאה אותו ברחמה, נדרס אביו על ידי כרכרה חולפת בדרכו לביתם. הוא נותר לשכב גוסס על אם הדרך עד שמת. שלמה איבד גם את אימו כשילדה אותו. משפחה ערירית ודלת־אמצעים בעיירה אימצה את התינוק וקראה לו שלמה.

אף שהוריו המאמצים מעולם לא הקפידו עליו, שלמה השכיל לסמן את דרכו ועד מהרה הפך לנער מחונך ולתלמיד חכם, ומלמדיו הועידו אותו לגדולות.

משפחתה של ציפורה השתייכה לחסידות גור המיוחסת והתגוררה בגוּרַה קַלְוַוארְיַה.

בכל שבת הגיעה ציפורה עם אימה לבית הכנסת. היא הייתה בת שבע־עשרה. בסיום התפילה השקיפה מעזרת הנשים על משכן המתפללים, שהתרוקן עם סיום התפילה. הבחור הצנום בחולצה הצחורה נראה לה כמלאך. הוא ישב כפוף והתנועע בקצה הספסל הראשון של בית הכנסת תוך שקרא בספר. עוד בטרם נחשפה אל פניו, התאהבה בצִדקותו.

בצאת השבת מיהרה ציפורה לביתה של שדכנית העיירה, לברר פרטים על אודות הבחור. היא חייכה בשמחה כשנודע לה ששלמה ורניק בן העשרים פנוי.

משפחתה האמידה של ציפורה ייעדה לה את בנו של אחד הרבנים החשובים בוורשה, בעל שושלת משפחתית מפוארת. את שלמה ורניק כינו "אביי"¹ בנימת זלזול מתנשאת. אך ציפורה בחרה בשלמה והייתה מוכנה לשלם את מחיר העימות עם הוריה.

בערב שבת שלפני ליל הסדר חיכתה שיֵּצא מבית הכנסת. היא עמדה ברחבה ועקבה אחריו מעברו השני של הכביש, מול הישיבה שבה למד והתגורר.

"שבת שלום," קראה לעברו לאחר שחצתה את הכביש.

שלמה הצנום נעצר ונראה מבוהל כשהשפיל את מבטו.

"אני פייגה," קולה נשבר מהתרגשות כשאמרה לו ביידיש את שמה העברי, והשמיטה במכוון את שם משפחתה.

"אני מכיר אותך..." הוא בקושי הצליח לסיים את המשפט.

אט־אט נמוגה המבוכה והם הכירו ודיברו, איש מלבדם לא ידע על מה.

כשהודיעו להוריה של ציפורה על רצונם להתארס התממשו חששותיה. אביה לא קיבל את בחירתה וזלזל בשלמה במופגן. הוא קיבל את פניהם במסדרון הכניסה לביתם, לשם הביא כיסאות קש שהיו בדרכם להיזרק ועליהם הציע להם לשבת.

אימא של ציפורה נותרה בחדרה, וממילא לא התכוונה להציע להם לשתות.

שלמה בתמימותו לא הבין את עומק הזלזול בו, כשאביה שאל אותו שאלות מעמיקות בגמרא ובהלכה כדי לחשוף את בורותו. אלא ששלמה הפגין בקיאות מופלאה. כשהאב גילה שתוכניותיו להביך את שלמה השתבשו, ציין שלא ידע על בואם ושעליו לצאת לפגישה חשובה.

ציפורה פרצה בבכי וברחה לחדרה. שלמה ההמום נותר לשבת על כיסא הקש הרעוע דקות ארוכות, עד שאימה של ציפורה יצאה לבסוף מחדרה לבדוק מה עם ציפורה. שלמה קם לכבודה ובירך אותה לשלום, והיא התעלמה ממנו בהפגנתיות.

הזוג הצעיר עזב את בית הוריה של ציפורה כאוב ואבוד. שלמה מכר את החליפה היחידה שהייתה לו וביקש הלוואה מהמשגיח בישיבה שלימד בה, כדי לקנות טבעת לקדש בה את ציפורה. חודשיים לאחר פגישתם הראשונה הם נישאו בחתונה צנועה בבית הכנסת.

שלושה חודשים לאחר חתונתם החזיר שלמה את ההלוואה שלקח, והם נסעו בכרכרה לקובנה, שם קיוו למצוא את אושרם בלימוד תורה ובמלאכה.

בדרך לקובנה סיפרה ציפורה לשלמה שהיא בהיריון, והוא חייך אליה את חיוכו הביישני.

איש לא קיבל את פניהם בקובנה. גם ייחוסה של ציפורה לא הועיל בקרב הקהילה היהודית המשגשגת של אותם ימים. שלמה מצא ישיבה קטנה, ובה למד ולימד תורה, ובדוחק רב פרנס את אשתו. הוא ידע שהיא עוברת מבית לבית ומציעה את עזרתה בעבודות ניקיון ובבישול. והוא תמיד זכר לה חסד נעורים על חיי הנוחות שוויתרה עליהם למען אהבתם.

כשהרגיש שאינו יכול עוד לשאת את קשייה, והיא כבר הייתה בהיריון מתקדם, הוא הניח את לימודו ופנה לסייע לה. כך הכיר את אפרים גורביץ', חייט זקן וערירי בעיירה, ובמהרה הפך לעוזרו הנאמן.

מהר מאוד הם הפכו לשותפים ושלמה למד ממנו את רזי המקצוע. אפרים ראה בו את הבן שמעולם לא היה לו, ושלמה כיבד אותו כאילו היה אביו.

כשאפרים חלה במחלה שממנה לא נרפא, שלמה סעד אותו ודאג לו לתרופות. לאחר מותו של אפרים, הוא שמר על השם "חליפות גורביץ'" ותרם לבית הכנסת שבו אפרים התפלל פרוכת לעילוי נשמתו.

עד מהרה נודעו חליפות גורביץ' בטיבן, ולא היה חתן בקהילת קובנה שלא לבש "גורביץ'" בבר המצווה שלו או ביום חתונתו. שלמה עבד קשה מבוקר עד ערב לפרנס את ציפורה ואת חמשת ילדיהם. למרות העייפות מהעבודה הקשה מצא זמן ללמוד תורה בלילות לאור הנר עד שכבה.

בכל הקשור לניהול הבית וחינוך הילדים האפיל חוסנה הנפשי ומבנה גופה הגדול של ציפורה על שלמה הרזה והשברירי. היא חינכה את ילדיהם ביד רמה פרט לסבא מאיר, בנם השני. המזל מבחינתם לא האיר להם פנים בחינוכו, ומאיר מרד עוד בטרם מלאו לו אחת־עשרה שנים.

המלמד בחדר שמע אותו מסנן אל חבריו משפטים על חלומו לעלות לארץ ישראל. בתחילה דיבר איתו בנועם ורמז לו שמי שנולד סמוך לראש השנה, מן הראוי שיפשפש תמיד במעשיו. וכשזה לא עזר ומירסק'ה המשיך בסיפוריו הציוניים, גער בו המלמד והכה את קצות אצבעותיו בסרגל עץ ישן, שקצהו המשופשף העיד על תכיפות שימושו הרב של הרב.

מכיוון שמירסק'ה היה חכם ומפולפל כאביו, בחר המלמד שלא לצער את שלמה ולא לספר לו על השטות שאחזה בבנו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו יהודים רבים ובהם משפחת ורניק, מביתם בקובנה אל וילנה, בתקווה ששם המצב יהיה בטוח יותר. במאי 1915, ערב חג השבועות, גורשו שאר יהודי קובנה בפקודה של מצביא צבא רוסיה ורכושם נשדד.

שלושה חודשים מאוחר יותר נכבשה קובנה בידי הגרמנים, והיהודים שבו למקומותיהם. משפחת ורניק שבה אל קובנה ומצאה את ביתה הרוס. רכושם נשדד, ושלמה וציפורה נאלצו להתחיל את חייהם מחדש.

בשנת הבר מצווה שלו, בהפסקות שבין השיעורים בחיידר, נהג מירסק'ה לאסוף את חבריו בחצר ולהרביץ בהם סיפורי ציונות ששמע על ארץ ישראל ביידיש עסיסית. הוא אהב להסתובב בשוק המרכזי בקובנה, ולהתחקות אחרי יהודים שדיברו עברית, כדי לשאול אותם ולשמוע סיפורים על ארץ ישראל. מהם שמע וסיפר על גאולת האדמה והארץ. הוא ניסה ללמוד עברית בכוחות עצמו, אך ללא הצלחה.

ככל שחלף הזמן גבר רצונו לעלות לארץ ישראל. הוריו לא ידעו על כך דבר. הם היו עסוקים בפרנסת המשפחה ובגידול אחיו הקטנים.

וכשמאיר עלה לתורה, הוריו היו מאושרים. עורם של מתפללי בית הכנסת נעשה חידודים־חידודים למשמע קולו הנעים, כשקרא את ההפטרה. בסיום התפילה ערכו הוריו סעודה למתפללים ולאורחים, שלא חדלו להרעיף מחמאות ולברך את הנער.

לאחר הבר מצווה ביקש מאיר להירשם לגימנסיה העברית שפעלה בקובנה. אביו קיבל את בקשתו בתדהמה ובצער. הוא ציפה שמאיר יגדל להיות תלמיד חכם ויהפוך בבוא היום לרב קהילה. אולי כָּרך בכך את חלומו האישי שמעולם לא התממש. עתה ראה בבקשתו של מאיר כישלון חינוכי ודוגמה רעה לאחיו.

דווקא ציפורה לא נבהלה מהבקשה של בנה, ואף ניסתה לשכנע את שלמה לאפשר לו ללמוד בגימנסיה העברית. אך כל ניסיונות השכנוע לא הועילו והדרמה בביתם לא איחרה לבוא.

שלמה גילה שמאיר מסתובב בשווקים ושואל עוברי אורח יהודים שמגיעים לעיירה, על עלייה לארץ ישראל.

החשש שהשידוך של רוּחל, בתם הבכורה בת השש־עשרה, שעמדה להתארס לבחור ממשפחה מיוחסת ייהרס, גרם לו לחרדה של ממש. ברגע של כעס, באחד הוויכוחים עם מאיר, הוא גירש אותו מהבית.

מאיר עבר לגור אצל יחזקאל, הדוד הצעיר של אימו, שהגיע לקובנה לפניהם ובעצמו נודע כמסתבך סדרתי עם הדת והחוק. הוא רשם את מאיר לגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.

לימודי העברית נחשבו בעבורו לשפה זרה, אך היה לו חשוב לדבר ולכתוב בעברית. בד בבד הוא החל לרקום קשרים עם דוקטור אבא לפין, עסקן ציוני וראש הקהילה היהודית בקובנה. כמה חודשים לאחר שמאיר החל את לימודיו בגימנסיה, התרכך שלמה וביקש את קרבתו. הוא קרא לו והציע לו להשתלב בעסקי החליפות, בתקווה שבכך ישוב אל חיק המשפחה. למרות שמשפחתו חייתה ברווחה ואימו מצאה לו שידוך הוגן, החליט מאיר לעזוב את לימודיו ולעלות לארץ ישראל.

הוא קיבל אשרת עלייה (סֶרטִיפִיקָט) בסיוע ההסתדרות הציונית. עוד קודם מכר את כל רכושו שהסתכם בשעון זהב ושלוש חליפות יוקרה. את כובעו לא מכר, אך הוא נעלם אי־שם בקובנה ולא עלה עימו לארץ.

הערות

1 אמורא בבלי. כונה "אביי" לפי ראשי תיבות הפסוק: "אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם".