פרולוג
זו הדירה, ביתה של אסתר קַרְפְּפֶן. זה הבית שהם אהבו כל כך. פלדלת ששלוימלה הזמין בסוף שנות השמונים, שלא התאימה מי־יודע־מה לעיצוב הכללי של הדירה, נפתחת אל מבואה קטנה שממנה יוצאים אל פינת האוכל והסלון. זה הבית שהם שנאו כל כך. כשרק עברו לגור כאן, באמצע שנות השישים, עיצבה לה את הדירה שושנה שְלוֹנג, לא פחות, עוד לפני שנהפכה לאופנאית צמרת בעצמה והלכה וגנבה לאסתר איזה לקוחות. אוֹה, היא לא סלחה לה על הבגידה הזאת. הצבעים השולטים בדירה הם כתום זרחני, צהוב־חרדל וחום מזעזע על כל גווניו; צבעים שאמנם דהו פה ושם - בבדי הריפוד ובווילונות או בטפטים שעל הקירות - אך נשמרה בהם עוקצנותם. הרהיטים - בהזמנה מיוחדת - מחודדים גם הם, אבל קלילים ומשעשעים לדעתה (ומאוד לא נוחים לדעת לאה'לה), הועתקו אחד לאחד ממגזין שהביאה משבוע האופנה בפריז כדי להוציא לקולגות את העיניים. את סגנון הדירה לא שינתה מעולם: הסטייל של שנות השישים מאוד התאים לאופייה הצבעוני, הקוסמופוליטי. נקודה. על המזנון בסלון עוד נובלים איזה שושנים צחורים (הפרחים האהובים על אסתר), ובמאפרות - בדלי הסיגריות שלה. את המראָה בכניסה כיסה מישהו בסדין, שמא ישתקפו בה המתים עוד לפני שתסתיים השבעה. אבל רָקֶל לא הסכימה, מפני שהבית מלא במתים של הגיבֶּרת אסתר, בעצמה ראתה אותם, על התקרה ובמקרר ואפילו בדוגמאות של הטפטים על הכתלים. נו, בנימין שלח אותה לפיצוצייה בירמיהו, לקנות איזה עוגות ושתייה קלה, שיהיה במה לכבד את המנחמים. מתים בראש שלה. את המגלשה והטרמפולינה החביאו בחדר של הקטנה ונעלו את הדלת. המוות אינו אוהב תינוקות, כמו שהבכי אינו אוהב את הצחוק. אבל לאה'לה היתה בטוחה שהצחקוקים ששמעה הם של אסתר, שהחליטה בחוצפתה להרוס להם את הצער ולייבש להם את הדמעות. אמא'לה, תפסיקי עם השטויות שלך! חדר השינה של אסתר'קה בגון הלילך ועומד בניגוד גמור לכתום בסלון ולחוּם בפינת האוכל, ובארון הגדול תלויות שמלות וחצאיות שעיצבה בעצמה או שהביאה מרחוב פוֹבּוּר סַנְט הוֹנוֹרֶה - בָּלֶנסְיָאגה, שאנֶל, דִיוֹר ומי לא. בלילות הם היו בטוחים שהשמלות יוצאות מהארון ורוקדות בסלון ובפרוזדור ובמרפסת היוצאת מן המטבח. כן, הם אהבו ושנאו את הבית הזה. אנחנו הרי סך כל המתים שלנו, סך כל הזמנים שלנו, ובלילות הנצחיים יוצאים להילחם בזמן, להכחיד אותו, לספר לעצמנו משהו על הנצח.
