חולות נודדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חולות נודדים
מכר
אלפי
עותקים
חולות נודדים
מכר
אלפי
עותקים

חולות נודדים

4.7 כוכבים (208 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 511 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 31 דק'

שרון צוהר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

תקציר

רוני אדלמן
היו לי סיבות להיעלם מעל פני האדמה, אך לא רק לי – לכל אחד מאיתנו בחוות מור יש סיבה טובה להיות כאן. יום אחד גבר מחוסר הכרה מושלך בוואדי הסמוך, חבול ומוכה על סף מוות. הגבר הזה הוא טיראן והוא עומד להפוך לי ולכל החברים שלי את החיים.
אני לא מכירה את טיראן ואני לא יודעת במה הוא מעורב, אבל ביקשתי ממנו לא להביא את זה לפה. לא להביא את זה אלינו. 
 
טיראן עילם
הייתי רוצה להבטיח לה ששום דבר רע לא יקרה לה או לחברים שלה, שהשלווה המדברית הזאת תישמר, אבל אני לא מסוגל לבטא את המילים האלה. כל מה שאי פעם הבטחתי לעצמי, לא קיימתי. חשבתי שעשיתי טוב ורק קלקלתי. נלחמתי למען הצדק ולמען האנשים שאני אוהב ורק סיבכתי אותם. הדבר האחרון שאני רוצה זה להרוס גם את המקום הזה. אני חייב להמשיך להתמודד עם המצב לבד עד שאתפוס את המנוול הזה, או שהוא יתפוס אותי. 
מישהו מאיתנו יהיה חייב למות. 
 
חולות נודדים הוא רומן סוחף וקצבי המשלב מתח ורומנטיקה שיתפסו אתכם בבטן ולא ישחררו עד לדף האחרון. הספר הוא על דמויות מתוך האמת שבפנים אך אפשר לקרוא אותו גם כספר בודד.
 
זה ספרה השנים־עשר של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, שכתבה בין היתר גם את כשהגלים מתחזקים, מלאכים מעל העיר, דואט רבות הדרכים ואדר
 

פרק ראשון

פרולוג
 
הצליל הקצוב של טיפות המים המטפטפות על הראש שלי הוא הקול היחיד שאני שומע. הוא מהדהד מהקירות ורועם באוזניי כמו אלף תופים.
מנורת הניאון הקבועה בתקרה הגבוהה שמעליי מהבהבת ללא הפסקה, אבל אני בקושי רואה את הבזקי האור מבעד לעיניי העצומות.
אני מנסה לפקוח אותן אך מצליח בקושי לפקוח עין אחת לכדי סדק. השנייה נפוחה מדי. אני תוהה כמה זמן עוד ישאירו אותי ככה, עירום ואזוק לשרשרת המשתלשלת מהתקרה.
אני כבר לא מרגיש את הידיים. את תחושת המתיחה הבלתי אפשרית ואת הכאבים בשרירים החליפה תחושת נימול מלווה בהבזקי כאב חד מהאזיקים שחותכים את העור שלי, שאותם אני מרגיש ברגעים שההכרה חוזרת אליי.
אני שב ושוקע בערפול. הכול מתערבל לחזיונות ולזיכרונות, שלפתע צפים לתוך ההכרה שלי; ריח הדם מזכיר לי את ריח החלודה בגדר שמקיפה את החווה. אני שומע קולות של צחוק, רואה את פניה של צאלה מחייכות אליי לפני שהיא מפנה לי את גבה ורצה יחפה בשדות החרציות.
אני מושיט יד כדי לתפוס אותה וכאב חד במפרקי ידיי ובכתפיי מנער אותי ומושך אותי בחזרה אל המציאות. אני גונח ומרים את ראשי אל הטפטוף הבלתי נלאה שלצליליו ניסיתי להיזכר בשירים שמקצבם דומה, רק כדי לשמור על השפיות.
טיפות המים מחליקות על מצחי המדמם ועל לחיי המוכות, נעות לעבר שפתיי הנפוחות והמבוקעות.
אני צמא, אבל לא מסוגל לבלוע. גרוני ניחר. אני אוסף את טיפות המים בפי ויורק את הדם אל השלולית הנקווית לרגליי. בהונותיי בקושי נוגעות באריחים הקרים וכבר הפסקתי לנסות להתייצב עליהן כדי להקל על זרועותיי. אני שומט את ראשי אל חזי ועוצם את עיני הפגועה פחות, שוב מאבד את ההכרה לכמה דקות.
״תתעורר, כלב!״ מסנן קול בערבית. סטירה בפנים מושכת אותי מתוך שרעפיי. אני בקושי פוקח את עיניי. ״תתעורר, אמרתי לך!״
אני חוטף אגרוף לבטן ודלי של מי קרח נשפך על ראשי. אני פוקח עין לכדי חרך כדי להביט בדמות המטושטשת שניצבת לפניי ועוצם אותה שוב.
אצבעות אכזריות נשזרות בשערי ומושכות בו, מרימות את פניי לעבר אורות הניאון המסנוורים. אני שומע צליל חריקה של בריחי מתכת חלודים, ושק שחור ומסריח מולבש על הראש שלי. אני שומע קולות של צעדים המתקרבים אליי, נעצרים ממש מולי. אני חלש מכדי להרים את הראש ולהחזיק אותו זקוף.
אני לא יכול לראות אותו, אבל אני מריח אותו. ריח של אפטרשייב יקר ושל סיגריות. הצעדים נעצרים ממש מולי. אני משתדל, אבל לא מצליח להשתלט על הרעידות של גופי, שנשטף במי קרח.
״אתה צריך להיות הבן־אדם הכי אידיוט שאי פעם ראיתי,״ קול עמוק ומזלזל אומר. אני קופא לרגע בתדהמה, עיניי נאבקות להיפקח אך איני רואה דבר באפלה שתחת השק. אין בקולו מבטא ערבי. הוא נשמע ישראלי.
״אנחנו נראה לגבי זה, חתיכת חרא,״ אני מסנן בתיעוב, ״זה עוד יעלה לך ביוקר.״
אגרוף ננעץ בבטן שלי ואני מתקפל וגונח בכאב, ואז יורק את הדם המצטבר בפי.
״זה מספיק,״ אומר בערבית הקול העמוק, כנראה למי שהכה אותי, ואז משיב אליי את תשומת ליבו. ״אתה לא בדיוק במצב המתאים לאיים עליי,״ הוא אומר, שעשוע מובחן בקולו. הוא מתקרב אליי עוד עד שאני רואה במטושטש מול רגליי היחפות את נעלי העור המצוחצחות שהוא נועל. הן יפות ויקרות, ניגוד משווע לשלוליות המים שנקוות לרגלינו, ורודות מדמי. ״נראה שאתה שוכח שאתה בצד הלא נכון של הגבול ופה האיומים שלך שווים לתחת. זו סיני, אהבל, לא ישראל, פה זה השטח שלי. החוקים שלי.״
אני מרגיש משהו קר מוצמד לחזה שלי, בדיוק מתחת לעצם הבריח, ואז כאב שורף כמו כוויה, כשהוא חותך אותי לאט בסכין. אני מרגיש נוזל חם זולג על חזי לעבר בטני. ״ויש לך חתיכת חוצפה, לרדוף אחריי. מה חשבת שיקרה, הא?!״ הנעליים נעלמות מזווית הראייה המוגבלת שלי. ״חשבת שתוכל לברוח לנצח, חשבת שתוכל להתעסק ללא הפסקה בעניינים שלי ושאני לא אתעסק בעניינים שלך?״
״אני לא יודע על מה אתה מדבר.״
צחוק עמוק נשמע מולי, צחוק מלא סרקזם. ״אני יודע שאתה שוטר,״ הוא אומר בלגלוג, ״ואני יודע את כל מה שאני צריך לדעת עליך. רוצה לדעת מה אני יודע עליך?״
אני שותק.
אגרוף מוטח בלסת שלי ואני רואה כוכבים לפני שהכול משחיר שוב. ״שאלו אותך שאלה, כלב,״ קול נוסף מסנן בערבית. זה הגבר שכלא אותי פה אתמול והכניס לי מכות ללא רחמים.
בעל נעלי העור לא מחכה לתשובה. הוא מתקרב אליי שוב. אני מרגיש את הבל הפה שלו על השק, מחמם את האוזן שלי. ״אם אתה באמת חושב שתצליח לצאת מפה בשלום, אתה באמת דפוק כמו שאומרים עליך.״
כמו שאומרים עליי? זה גורם לי להרים את הראש.
״אתה מופתע?״ הוא צוחק ומשתעל קלות, ״אמרתי לך שאני יודע עליך הרבה. אני יודע שאתה משוגע שלא רואה בעיניים ועושה מה שבא לך. לי ולך יש חשבון פתוח, אבל הוא ייסגר הלילה. בכל זאת היה חשוב לי לומר לך באופן אישי שאף אחד לא פוגע בי ככה. אף אחד.״
״אני לא יודע על מה אתה – ״
אני אפילו לא גומר את המשפט וחוטף בבטן עוד אגרוף מעוור בעוצמתו. אני משתנק ומתקפל, בקושי מסוגל לנשום.
״אני רוצה שתדע שאני אדאג שגם האנשים שחשובים לך ישלמו לאחר שתמות. כן, אתה תמות פה, ואף אחד לא ידע איפה אתה קבור.״
״אתה תשלם על זה,״ אני מסנן.
״איך?״ הוא פורץ בצחוק מזלזל, ״החוקים שלכם לא תופסים פה, פה אתה שום דבר. זה השטח שלי. הבית שלי. האנשים שלי.״
״אם אתה כל־כך בטוח שאני הולך למות פה למה אתה לא מראה לי את הפנים שלך? ממה אתה מפחד? למה אתה מסתתר?״
האוויר סביבי כאילו קופא. הפעם הוא לא צוחק. הוא מתקרב אליי, אני מרגיש את הנוכחות שלו מולי, את האוויר החם שהוא נושף על הפנים שלי. ידו מתהדקת על גרוני, מפסיקה את אספקת החמצן שלי. ״אני לא מסתתר, כלב. שלא תחשוב שאני מפחד ממך,״ קולו לוחש באוזני. ״עשית טעות שחזרת מאוסטרליה. היית צריך להישאר שם, אבל אתה טיפש ושיחקת ישר לידיים שלי. הלילה נגמור עם זה אחת ולתמיד.״
מתנפלים עליי באגרופים ובמכות עד שאני נחנק מהדם שמבעבע מפי וריאותיי מסרבות לתפקד.
שרשרת הברזל משתחררת ואני קורס לרצפה, מוטל בשלולית המים והדם. השק נמשך מעל פניי ואני חוטף כמה אגרופים לפנים ובעיטות כשאני מקופל על הרצפה. יד גדולה תופסת בשערי ומושכת את ראשי למעלה, אך אינני יכול לראות כלום, עיניי נפוחות מדי. ריח האפטרשייב שלו מסתנן לנחיריי. שערי נתפס בטבעת הגדולה שעל ידו. ״קח אותו מפה," הוא מסנן בערבית, "תחזיר אותו לחור שממנו הוא בא. תזרוק אותו בשטח שלהם, כמו שדיברנו." היד משחררת את שערי וכל מה שאני מצליח לראות זה קעקוע קטן של כתר על שורש כף ידו, מוסתר למחצה על ידי רצועת המתכת של שעונו.
אני שומע קול ממלמל בתגובה, "לא נהרוג אותו קודם, בוס?"
"הכלב הזה ימות," הוא מסנן, "אבל לאט. תן לו לגסוס במדבר. ככה מגיע לו. ככה גם כולם יראו וייזהרו ממני." אחיזתו בשערי מתהדקת. "ברוך שפטרנו,״ הוא מסנן בעברית ומטיח בכוח את ראשי ברצפת הבטון. הכול מחשיך ויותר אינני מרגיש דבר.
 
1
 
רוני
 
"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה.
צהוב להם מדי, שקט שאפשר להשתגע.
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.
אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות.
אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.
אלה, יישארו כאן".
חיים גורי
 
אני מניחה את המכחול הלח על פחית הצבע הפתוחה. המכסה שלה נפל והתגלגל אל רגבי האדמה הטרשית, מותיר את לועה פעור לעברי ומדמם באדום ארגמני.
אני מקנחת את מצחי המזיע בגב אמת ידי, מנגבת את כפות ידיי המלוכלכות בסרבל העבודה ומתרחקת כמה צעדים לאחור כדי לבחון את תוצאות עמלי. מילותיו של המשורר חיים גורי, שאותן ציירתי במשיכות מכחול עבות על הקיר של המבנה המרכזי שלנו, קוראות לי, נוגעות בי, מדברות אליי.
אף פעם לא חשבתי שאוכל להרגיש כך כלפי המדבר. מעולם לא דמיינתי שאני, בחורה נתנייתית ממוצעת שאת מספר הפעמים שהדרמתי מעבר לבאר שבע אפשר לספור על יד אחת, אמצא את עצמי מתגוררת בקומונה נידחת וסחופת רוח במדבר הר הנגב, בנקודה שאינה מסומנת על אף מפה, נצרבת מחום בימים ורועדת מקור בלילות, ונהנית מכל רגע.
הכתובת שעל הקיר יפה, אך נראה שחסר לה משהו. אולי עליי לפתוח עוד כמה פחיות של צבע ולהוסיף סביב כמה קישוטים אוריינטליים, בדומה לקישוטים שבהם עיטרתי בשבוע שעבר את קיר הצימר החדש שבנינו.
עדת זבובים מעיקה מעופפת מעליי. אני מנופפת בידי בהיסח הדעת, משיבה מעט רוח על עצמי באותה הזדמנות. זו תקופת האביב אך החמסינים הגיעו מוקדם השנה והחום היום כבר גורם לזיעה להצטבר על עורפי ולזלוג במורד גבי. שערי הכבד אסוף על עורפי בפקעת גדולה, אך קווצות ממנו השתחררו ונדבקו לפניי המזיעות.
אופיר עובר לידי, עוצר לרגע, מניח את דלי המתכת המלא בחלב עיזים על ספסל העץ שלידי. הוא משלב את ידיו על החולצה המשובצת והמכופתרת שלו, מעביר יד בתלתליו השחורים ומיטיב את משקפיו בעודו מתבונן ביצירה שלי.
״אף פעם לא הבנתי למה התכוון המשורר.״ הוא מחייך, מכווץ את אפו ונועץ את מבטו בכתוב על הקיר מבעד למשקפיו. ״מה זה אומר, 'אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות'?״
״אני מבינה טוב מאוד למה הוא מתכוון.״ אני מתיישבת על שולחן העץ ומרימה את כפות רגליי על הספסל. ״בשבועות הראשונים שלי כאן, זה בדיוק מה שחוויתי. השקט העצום הזה שאופף אותך, מכריח את המוח שלך להיכנס לפעולה. אין הפרעות, אין הסחות דעת. זה רק אתה והמחשבות שלך. המדבר הגדול הזה מסביב – ״ אני מרימה את עיניי לעבר המרחבים הצהובים המשתרעים לפניי עד לאן שהעין מסוגלת לראות, ״כשאתה לבד בלילה עם המחשבות שלך, זה לא משנה כמה המדבר גדול – הוא סוגר עליך, חונק אותך, מכריח אותך לחשוב. והמחשבות שלך...״ אני עוצרת לרגע כדי לבלוע את הרוק. ״והמחשבות שלי – כשיש שקט, הן לא מדברות, הן צועקות. אבל מה שהוא כתב אחר כך,״ אני מצביעה על המשפט הבא בשיר. ״זה הכי מדבר אליי. עכשיו אני מהאנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.״
״זה מקסים, רוני.״ אופיר אומר, מהורהר. ״לא חושב שהתנסיתי עדיין בקטע של המחשבות הצועקות.״ אני מביטה בפניו, מחפשת את הלגלוג, אבל אין בפניו ובקולו אפילו טיפת ציניות. ״אבל אני שמח לשמוע שדברים קצת נרגעו אצלך. את יודעת שאני עוד מחכה שתספרי לי קצת מהסודות שלך.״
״אין לי סודות, אופיר.״ אני מחייכת. ״אני כמו ספר פתוח, שום דבר להסתיר. פשוטה כמו קו.״
אני לוקחת שוב את המכחול ומציירת קו ארוך ופשוט על הקיר, מלמעלה למטה.
״את ספר פתוח, מלא בסודות,״ הוא עוקץ בחיוך, מנער את שפעת תלתליו השחורים. ״וכל קו, הכי פשוט שיהיה, עשוי מאות נקודות קטנות ומסתוריות. אבל את יודעת – ״ הוא מרים את ידיו בהכנעה לפני שהוא מרים שוב את דלי החלב. ״הכול בקצב שלך, את לא חייבת לשתף אותנו אם את לא רוצה. הסכמנו כבר מזמן שאנו מכבדים כל אחד את הפרטיות של האחר.״
אני נושמת עמוק, מהנהנת באיטיות ובוחנת שוב את הכיתוב שעל הקיר. אופיר מתרחק כמה צעדים ואז פונה אליי שוב. ״את יודעת, אני חושב שאכין עבור הנערים איזשהו מערך שיעור בנושא שעליו דיברנו הרגע. הייתי שמח אם תצטרפי ותסבירי להם את מה שהסברת לי הרגע. זה יהיה טוב עבורם, תרגיל מחשבתי על שחרור מחשבות.״
אני חושבת על קבוצת הנערים שאופיר מדריך. בחודשים האחרונים הקבוצה גדלה ועתה מונה כבר עשרה נערים שנזרקו ממסגרות חינוך אחרות או מהבתים שלהם מכל מיני סיבות, ואצלנו בחווה הם עובדים בכרם ומכינים גבינות עיזים, ובין לבין הם משתתפים בשיעורים לחיים עם אופיר. לאחרונה הצטרפה אלינו גם בחורה שלומדת בפנימייה, לא רחוק מפה. היא עובדת פה בסופי השבוע בתור חדרנית, וגם לנה אצלנו.
אני מחבבת את אופיר – הוא חכם מאוד. פעמים רבות במשך החודשים שאני פה הוא עזר לי להתמודד עם העבר שלי וזאת מבלי שאצטרך ממש לשוחח עליו. יש לו דרך להגיע לאנשים, דרך ייחודית לגעת ולהתחבר בלי לדרוך על יבלות ובלי להכאיב. הוא מדהים. אם יש מישהו שיכול לקבץ סביבו חבורת נערים מוכי גורל, לסחוב אותם לחוות בודדים בנגב הצחיח ולגרום להם לחזור ולהיות גורם תורם וחיובי בחברה, זה אופיר.
אופיר גדל בפנימייה פה בנגב והוא מקים הקומונה כאן, בחוות מור. כשפגשתי אותו ואת אורסולה, חברתו השוודית, בדרמסלה שבהודו, הוא סיפר לי שמאז ומעולם החלום שלו היה להקים כפר נוער לנערים שאין להם בית לחזור אליו, ועתה, בגיל עשרים ושמונה, החלום מגשים את עצמו, לאט אבל בטוח.
שם, בבית הקפה שכוח האל בדרמסלה, כשאופיר סיפר לי על החווה שלו במדבר, שבה הוא נטע כרם קטן ובוסתן של עצי פרי ושהוא מתכוון להקים כפר נוער, כבר ניחשתי שהוא יהיה הגאולה הפרטית שלי. אף על פי שהוא לא ידע את זה וגם לא הייתה לי שום כוונה לספר, גם אני הייתי בדרכי נערה מוכת גורל שחיפשה מקום מפלט, ואופיר היה עבורי מתנה מאלוהים. מלאך משמיים.
״אני לא יודע מה עובר עלייך,״ הוא אמר לי אז, ישוב לצידי על המזרנים המלוכלכים בבית הקפה הצופה אל הנוף המיוער של דרמסלה, ״אבל ברור לי שאת עוברת משהו. אנחנו מסתובבים פה כבר שבוע ואני רואה אותך פה בכל ערב, מעשנת ובוכה. אני יודע שאת לא סומכת עליי, ולמה שתסמכי? את לא מכירה אותי בכלל, אבל אם תרצי לדבר – אני פה.״
אני זוכרת שהנהנתי במהירות, מחיתי את הדמעות מפניי וניסיתי להעמיד פנים כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל לא הצלחתי, אז רק נשכתי את השפה התחתונה והנהנתי שוב. מאוחר יותר באותו ערב, שמעתי נקישה על דלת החדר שלי, שהייתה לא יותר מחתיכת עץ דיקט רעוע שהפריד בין החלל שהיה החדר שלי בגסט־האוס לבין המסדרון והחדרים האחרים. פתחתי את הדלת בהיסוס.
אופיר נדחק אל חלל חדרי הצר והתיישב על המיטה הסגפנית. המאוורר הישן והמלוכלך הסתובב בקושי מעל ראשינו וניסה לצנן במעט את האוויר החם. ״תקשיבי, רוני. אולי אני נדחף מדי וקרוב לוודאי שזה ממש לא ענייני, אבל גם אני עברתי חרא בחיים, ומה שזה לא יהיה שאת עוברת כרגע, אני בטוח שכבר הייתי שם בעצמי, ואם לא בעצמי, אז שמעתי עליו. עברתי כבר כל־כך הרבה חרא, שקשה להפתיע אותי. אני באמת חושב שאני יכול לעזור לך, אבל אני לא יכול להכריח אותך לדבר איתי, לצערי. אולי בכל זאת תשתפי אותי?״
התיישבתי בכבדות על המיטה לצידו, נאנחתי אנחה כבדה ועצובה, אבל שתקתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. המילים פשוט חנקו לי את הגרון, הכבידו לי על הנשימה. הכרתי את אופיר בסך הכול כמה ימים, אבל הרגשתי קרובה אליו, הרגשתי בטוחה איתו, ועדיין – לא יכולתי לדבר.
הוא נטל את ידי בידו. ״אורסולה ואני ממשיכים לצפון הודו מחר, ובשבוע הבא אנחנו חוזרים לישראל. החווה הזאת שלי, זו שסיפרתי לך עליה – היא בהר הנגב, איפה שהוא בין שדה בוקר למצפה רמון. חור אמיתי. דומה מאוד לדרמסלה, אבל ירוק פחות.״ הוא צחק ואני חייכתי מבעד לדמעות. ״אנחנו מגדלים שם כרם ועצי פרי. יש לנו כבשים, עיזים ופרה. אורסולה ואני גרים שם עם עוד כמה חבר׳ה. כל אחד הוא טיפוס מיוחד,״ הוא חייך. ״אני לא יודע מה הסיפור שלך ולמה ברחת להודו, אבל כשתחזרי לארץ – אם תרצי, תבואי לבקר אותנו. תוכלי לגור אצלנו אם יתחשק לך. לא אגיד לך להתקשר אליי כי אין לנו שם טלפון,״ הוא שוב חייך כשהוא ראה את עיניי נפערות בהלם. ״פשוט תגיעי.״
הוא רכן לעברי וחיבק אותי, ואני, באינסטינקט, התכווצתי בפחד. הוא הרגיש את הרתיעה שלי, אבל הוא לא שחרר. זרועותיו, שנכרכו סביב כתפיי, אימצו אותי אליו בעדינות, ואז חיבקתי אותו בחזרה ונרגעתי. הוא לא התכוון לפגוע בי.
״נתראה,״ הוא אמר, קם ויצא מהחדרון שלי.
למחרת הם נסעו למנאלי ואילו אני נשארתי עוד כמה ימים בדרמסלה, אבל כבר הרגשתי טוב יותר. הרגשתי שיש לי לאן להגיע כשאחזור לארץ כי ידעתי שהביתה כבר לא אוכל לחזור. לא רציתי לחזור.
חודש לאחר מכן, כשחזרתי לארץ, תפסתי רכבת היישר משדה התעופה אל באר שבע, ומשם נסעתי באוטובוס למצפה רמון. הנהג הוריד אותי באמצע שום מקום, ליד שלט עץ על גדר תיל חלודה שהכריז שהגעתי ל'חוות מור – כפר נוער, כרם ואירוח כפרי'.
צעדתי בשביל אבני הגיר המתפתל עד שהגעתי למבני החווה. מאז נשארתי. מאז עברה כמעט שנה.
״אשמח לבוא ולהסביר להם, אופיר,״ אני מסכימה בחיוך, ״אין שום בעיה בכלל. רק תגיד לי מתי.״
״טוב, כדאי שאזוז, הם מחכים לי, אנחנו מכינים גבינות עיזים היום,״ הוא קורץ לי. ״אורסולה מכינה תבשיל רועים, ניפגש בארוחת צהריים?״
״מה זה בכלל תבשיל רועים?״ אני צוחקת, השמש הקופחת עלינו מכריחה אותי להרים את כף ידי ולהצל על עיניי, מבטי מלווה אותו במורד השביל.
״אל תשאלי אותי,״ הוא קורא מעבר לכתפו כשהוא מתרחק, ״עוד אחד מהתבשילים השוודים הלא ברורים שלה.״
״אולי כדאי שבדרך אעבור בבוסתן ואקטוף כמה משמשים ואפרסקים,״ אני קוראת אחריו, מחייכת, ״אחרת באמת לא יהיה לנו מה לאכול לצהריים.״
״רעיון טוב!״ הוא קורא לפני שהוא נעלם בפתחו של האוהל הבדואי בעל כנפות הבד השחורות הכבדות, המשמש אותנו כמקום הכינוס המרכזי בקומונה שלנו.

שרון צוהר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 511 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 31 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
208 דירוגים
167 דירוגים
30 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
28/4/2024

מושלם ומדהים אחרי שנטשתי לאחרונה עשרות ספרים… יצאתי ממחסום קריאה לתוך הספר המושלם הזה, מייד אחרי שקראתי את הקודם האמת שבפנים חבל שאי אפשר לתת יותר מחמישה כוכבים… מומלץ מומלץ מומלץ!!!

2
13/5/2024

ספר סוחף מהמילה הראשונה ועד האחרונה. וואווו

1
11/2/2024

על אף שצפוי. מהנה, מענג, כתוב היטב! רומנטי, סקסי, ארצישראלי... בקיצור .. ספר של שרון צוהר.

1
5/10/2023

אהבתי מאוד , אין ספק שזו אחת הסופרות הטובות שיותר שכותבות בישראל , כתוב נהדר סוחף ( למרות שהסוף צפוי ) אין ספק שטיראן מהמם , מומלץ בחום

1
30/9/2020

ספר מרתק, מפתיע, סוחף. לא לפספס!!!

1
17/7/2025

סוחף מרגש אהבתי מאוד!!

6/6/2025

פשוט מעולה. עלילה מושלמת, סוחפת, מלאת רגש.

19/4/2025

אהבתי

17/4/2025

ספר מושלםםםם ,סוחף סופר ממליצה

5/2/2025

מקסים מקסים מקסים. פשוט לא רציתי שהספר יסתיים.

7/1/2025

מושלם!!!!! לא יכולתי להפסיק לקרוא. שרון סופרת בחסד עליון. מתבאסת כל כך שנגמר

19/11/2024

אחלה ספר. למעט ההתחלה שהייתה קצת איטית, שאר הספר היה זורם ומעניין. גם שמחתי שלא היו בו יותר מדי עלילות סקס כי זה היה הופך לספר פורנו משעמם. כיף היה להיתקל בדמויות מספר שקראתי לפני איזה שנה (ממליצה לקרוא קודם את הספר של הסופרת עם הדמויות עדי, צאלה וכו'. לא חושבה אבל ייתן רקע על חלק מהדמויות בספר הזה).

19/10/2024

מרתק

3/9/2024

מדהים וסוחף

19/8/2024

מהמםםם אי אפשר להוריד מהידיים אז להתחיל לקרוא רק אם יש לך 24 שעות פנוית

28/6/2024

ספר סוחף ומרגש

22/5/2024

כמו כל הספרים של שרון צוהר הספר זורם ורומנטי. כיף לקרוא.

21/4/2024

מושלם! נהנתי בטירוף

14/4/2024

ספר מעולה

7/4/2024

אהבתי ממש!! סוחף, מרגש ומעניין מומלץ ❤️

30/12/2023

מעולה ממליצה

11/11/2023

מעולה ומושלם. נהנתי, מומלץ!!!

10/9/2023

ספר מרתק!

19/8/2023

הספר הכי טוב של שרון בעיניי!

10/8/2023

ספר סוחף ופשוט מדהים! וואו!

31/7/2023

מהמם. רגש הכי ישראלי שיש

25/7/2023

עוד ספר מוווווושלם של שרון צוהר. מומלץ בחום

17/7/2023

ספר מאוד מעניין ויפה כיף לקראו אותו

27/6/2023

ספר מהמם כמו כל הספרים של שרון

25/5/2023

ספר שמשלב אקשן, דרמה משפחתית וגם רומנטיקה, עם דמויות מעניינות ואמינות, קורטוב מתח וגם אהבת הארץ... העלילה אולי לא מאוד מפתיעה, אבל לא הצלחתי להניח מהיד, וזה היה אסקפיזם מושלם ❤️

16/4/2023

מהמם

7/4/2023

מתח ורומנטיקה, סיימתי את הספר עם חיוך גדול

7/4/2023

מקסים, מרתק

1/3/2023

מסקרן,מותח,מרגש, קשה מאוד להניח לספר, הסיפור בנוי בצורה שאתה רוצה להגיע לעוד חלק ועוד חלק, מומלץ ביותר

12/2/2023

מקסים... מותח ... מפתיע ... מצחיק .. בהחלט מומלץ לקרוא

11/2/2023

וואו, שוב עוד ספר מדהים של שרון צוהר.... סיפור מרתק של רוני וטיראן עם מתח ורומנטיקה והכי כייף שזה בנופים המקומיים. מומלץ בחום

27/11/2022

מעולה! כתיבה סוחפת ומרתקת, מתחברים לדמויות מהרגע הראשון.

23/10/2022

מהמם! אי אפשר להפסיק לקרוא.

1/10/2022

ספר מושלם

19/9/2022

וואו, מושלםםםםםם

30/8/2022

מושלם

13/5/2022

נהדר כרגיל!

24/4/2022

נהניתי מאוד מהספר מעניין וסוחף.

21/3/2022

ספר נחמד משלב נושאים אקטואליים רלוונטיים עם מתח , תעלומה (לא ממש- שקוף מההתחלה) , אהבה ( פחות מדי דגש על היחסים והתפתחותם ). סהכ ספר מעניין ומהנה - רמת שפה ותוכן מעל הממוצע בז’אנר הזה . סופרת טובה מגוונת בנושאים חברתיים שונים הקשורים לארץ .

16/3/2022

סוחף ומרגש!! קראתי בלילה אחד, אי אפשר היה להפסיק!!

10/3/2022

ספר נפלא, לא הורדתי מהיד עד שסיימתי לקרוא.

2/3/2022

ספר מדהים כתוב בצורה קולחת הייתי שמחה אם היה גם פרולוג

21/2/2022

המשך יפה ומרתק לסדרה

8/1/2022

כמו יתר הספרים של שרון שלא מאכזבת...גם כאן לא הצלחתי להוריש את הספר מהיד. מושך סוחף ומהנה

13/12/2021

ספר נפלא, עוד אחד מסדרת הספרים הנפלאים של שרון צוהר, דמויות בסיפור ישראלי, מרתק מעניין,מרגש סקסי,דמויות חזקות מיוחדות עם עומק, סיפור מתח וקצב מסחרר, אהבתי את צאלה ועדי ושמחתי לפגוש אותם גם בסיפור הזה של טיראן ורוני. כיף שיש בסיס לדמויות ולסיפור תקראו אותו קודם.האמת שבפנים, אבל לא חובה. ספר תענוג קשה להוריד מהיד, שרון כותבת בצורה קולחת ישירה נעימה . בלי שפה מליצית ומתנשאת.תענוג לקרוא את הספרים שלה כולם מצויינים והרמה רק הולכת ומשתבחת הדמויות מדהימות מתוארות כך שאתה מרגיש שאם תרד עכשיו למדבר או לנתניה. תפגוש אותם. תודה ענקית על שעות של הנאה צרופה.

23/10/2021

מרתק, אי אפשר להניח מהיד

12/10/2021

מושלם מושלם !

25/8/2021

וואו, כתוב כל כך מצויין לשרון צובר יש כישרון אדיר!!! קראתי אותו ביממה וקצת !

11/8/2021

סיפור נהדר סוחף מותח עם סיפור אהבה מהמם סוף הספר לא מפתיע במיוחד אך נכלל ברשימת הספרים שלא עוזבים מהיד כמו ששרון צוהר יודעת לכתוב.

5/7/2021

ספר מעולה! נהניתי מכל רגע

30/6/2021

מעולה, כמו כל ספר של שרון צוהר

11/5/2021

נהנתי מאוד. סוחף ומעניין, גם אם טיפונת צפוי. אהבתי.

11/4/2021

מרתק ומומלץ מאוד

6/4/2021

ספר סוחף ומעולה , מומלץ בחום

12/3/2021

הרבה מאוד זמן נמנעתי מלקרוא את הספר, חשבתי שהוא לא בשבילי. כמה טעיתי!! נהנתי מכל מילה ששרון צוהר כתבה.

2/3/2021

ספר מקסים וסוחף. ממליצה לקרוא!

17/2/2021

ספר טוב, הלוואי והיה המשך

12/2/2021

סיפור אהבה יפה, כתיבה קלילה, סוף צפוי אבל לא פוגם בהנאה.

29/1/2021

מומלץ ביותר, גם האמת שבפנים וגם חולות נודדים.

17/1/2021

אהבתי את החלק המותחן בסיפור והחלק המענג

12/1/2021

ספר מעולה.

2/1/2021

מעולה, כרגיל....

19/12/2020

מושלללםםם.השאיר ללא אויר לנשימה

16/12/2020

פשוט מהממםםםם......!!!💖💖

13/12/2020

ספר מעולה

13/12/2020

פשוט ספר כיפי לקריאה!! מושך, מרתק. אי אפשר להניח מהיד... כל הכבוד שרון צוהר! עשית זאת שוב!!

8/12/2020

סופרת מדהימה ספר 3 שלה שאני קוראת ברצף

5/12/2020

שרון צוהר עושה זאת שוב. לאחר שנהניתי מהסיפור של אלה ועדי, שרון מביאה את הסיפור של טיראן, אח של אלה ששזור בסיפור שלהם. בסוף היה דיי צפוי, אבל המתח, הסיפר, הדמויות. הכל מרגיז סיפור נהדר. ממליצה בחום

21/11/2020

אהבתי מאוד! לא יכולתי להניח את הספר מהידיים, כתוב יפה, מותח וכיפי.

31/10/2020

נהדר, צפוי אבל גורם לחיוך בסוף

29/10/2020

ספר מקסים,מותח נקרא במהירות.

8/10/2020

ספר מקסיםםםםםםםםםם מומלץ בחום

6/10/2020

ספר מקסים, כתוב מדהים, ונקרא בשקיקה אחת

19/9/2020

ואוו, מושלם! סוחף כל כך, נקרא בנשימה

7/9/2020

ספר מושלםםםםםםםםםםם

31/8/2020

מרגע שניכנסתי לסיפור לא יכולתי להניח את הספר עד לסופו.

27/8/2020

מצוין, אמיתי, לא מתיימר להיות סיפור אהבה קלישאתי, אהבתי כל רגע בספר, כל פיתול בעלילה, מומלץ בחום!

9/8/2020

ספר מעולה לא הפסקתי לקרוא !

21/7/2020

נהניתי מאוד לקרוא אותו

20/7/2020

וואוו וואו וואו ועוד פעם וואווו אחד הספרים הטובים שקראתי! וקראתי המוון עלילה סוחפת מסקרנת מותחת מלאה באהבה ותשוקה! הקצב של העלילה נרקם באופן נכון ומרתק סוף סוף ספר טוב! אהבתי את ״האמת שבפנים״ אבל חולות נודדים התעלה אפילו יותר! שרון צוהר המשיכי כך אני מחכה לעוד ספרים כאלו❤️

17/7/2020

ספר מצויין, מומלץ מאד

10/7/2020

פשוט מדהים

10/6/2020

ספר מדהים! מותח, מצחיק ומרגש! ממליצה בחום❤

6/6/2020

ספר מעניין ומהנה.

2/6/2020

מושלם! אחרי הרבה זמן שלא קראתי ספר "ישראלי" נהניתי מכל שנייה. כיף גדול

31/5/2020

מושלם!מרתק!

16/5/2020

הספר אוחז אותך עד הסוף . מרתק ,הדמויות מענינות והכל בתוך מציאות ישראלית מוכרת . ממליצה בחום כמו תמיד עם ספריה של שרון צוהר המוכשרת .

7/5/2020

ספר מרתק, מרגש, חווית קריאה צרופה

6/5/2020

ספר טוב אהבתי מאוד לקרוא אותו.

6/5/2020

כמה קל היה להתאהב בספר - הכתיבה, הדמויות, העלילה.. מושלם!

4/5/2020

ספר להיט ! העלילה חזקה ביותר

4/5/2020

לא הצלחתי להפסיק לקרוא. שרון צוהר כתובת מדהים!!

2/5/2020

ספר מקסים... אהבתי לקרוא..

17/4/2020

ספר מושלם, עלילה בנויה כמו שצריך,דמויות מענינות, נהנתי מאוד

16/4/2020

שרון אף פעם לא מאכזבת!!! ספר מדהים! היא אלופה בלחבר אותך לדמויות, למיקום ולהכל... מומלץ!

13/4/2020

ספר מהמהם! יש בו הכל, מתח, דרמה, רומנטיקה.. סוחף בכל פרק ופרק לא מצאתי את עצמי משתעממת לרגע. הכתיבה של שרון מדהימה בעיני ויפה שהיא כותבת סיפור ישראלי. קל מאוד להתחבר למקומות, לדמויות מרגיש הכי ישראלי. סיפור אהבה מקסים. מומלץ בחום לכולם.

9/4/2020

מקסים. ספר ישראלי וסוחף

29/3/2020

ספר מעולה, אי אפשר לעצור לקרוא!

22/3/2020

נהנתי מכל רגע

14/2/2020

שאפשר לעשות סרט מדהים מהספר....

12/2/2020

מעולה,כמו כל הספרים של שרון

9/2/2020

ספר מדהים! נכנסתי לתוך הספר וממש חייתי את כל הסיפור. שרון מדהימה

9/2/2020

ספר מעולה, המשך לאווירה של הספר "האמת שבפנים" שגם אותו אני מאוד אוהבת.

3/2/2020

דמויות מרתקות

2/2/2020

כתוב בשפה רהוטה. מלא מתח מיני ואקשן. לא הצלחתי להוריד מהידיים. תודה שרון על עוד ספר מדהים❤️

29/1/2020

ספר מקסים ❤ כרגיל שרון צוהר יודעת לכתוב על דמויות שמיד מתאהבים בהן ותמיד סוחפות.

26/1/2020

ספר מדהים .מומלץ ביותר.

20/1/2020

כרגיל עוד ספר מדהים שלך!!!! ♡♡

19/1/2020

כמו תמיד.תענוג

19/1/2020

מומלץ בחום

17/1/2020

מקסים, ספר המשך שרון צוהר כותבת נפלא

11/1/2020

נהנתי מאוד מהדמויות , מהכתיבה , ומהחיבור בין הדמויות. מעט צפוי אבל שווה לקרוא עד סופו.

31/12/2019

קריאה זורמת, מותח ומרתק, איכותי כמו שאר הספרים של שרון צוהר.

31/12/2019

מצויין

29/12/2019

מעולה אחד הטובים ברגע שמתחילים לקרא קשה להפסיק מומלץ ביותר

28/12/2019

כתוב יפה וזורם, מרגש ומפתיע. מומלץ בחום.

28/12/2019

ספר מעולה.

27/12/2019

מדהים!!!

27/12/2019

מדהים מדהים!!!! עוד ספר מעולה של שרון צוהר המדהימה! מחכה כבר לספר הבא....

24/12/2019

מושלם, מושלם, מושלם. כיף לקרוא סיפור ישראלי, ספר שנקרא בנשימה אחת.

18/10/2021

סיפור נחמד מאד. פחות מדי רומנטיקה ואירוטיקה לטעמי.

1
1/11/2024

לא רע בכלל...התחלה טובה אבל באמצע הסיפור לא ממש זרם לי - ולקראת הסוף ועד הסוף היה ממש טוב - תרתיי משמע 😊

11/4/2023

איזה ספר... כל כך שונה משאר הספרים של שרון. הרבה יותר אקשן, כאב אבדן והגשמה עצמית. מקסים!

2/2/2023

קליל, נחמד וזורם

3/2/2022

הספר נחמד מרגש מותח

13/1/2022

כתמיד קולח.מאד ארצישראלי אבל מלא סיפורים דימיונים והזויים.מצד זני סיפור אהבה משמח.

9/6/2021

נהנתי לקרוא, כבר מחפשת עוד ספרים של שרון צוהר..

5/5/2021

הסיפור טוב, הכתיבה (יחסית) טובה, למרות שהסוף צפוי, הסיפור לא אמין ומלא דברים מופרכים שהורסים את הסיפור, לוחות הזמנים שדנים בהם לא אחידים, הכתיבה לא אחידה (אם הם מדברים בשפת רחוב, למה הם משתמשים ב"האם" ו"מדוע" ומילים גבוהות אחרות, באותו משפט עם אחי ולך תזדיין?). בקיצור, נחמד

28/11/2020

חמוד, רומנטי, קצב טוב

19/4/2020

נחמד.

28/12/2019

ספר טוב מאוד של שרון. מהנה. כמשהי שגרה בנגב, היא אכן עשתה תחקיר אמין ומעמיק, וכתוצאה מכך כייף יותר לקרוא אותו

24/12/2019

אין ספק ששרון מספקת את הסחורה, שילבה יפה דמויות מספר אחר שלה, יצרה עלילה של אקשן, משהו שונה. מעריצי שרון צוהר ישמחו לקרוא את הספר.

19/5/2021

נחמד. לא מתקרב ל-״כשהגלים מתחזקים״ של אותה סופרת (אם לא קראתן מומלץ!!!) שבגללו נתתי צ’אנס לספר הזה שלה.

15/4/2022

צפוי. מטופש.

8/7/2021

נחמד.אבל קצת מייגע. שוב הבעיה שחוזרת, בספרחם שלה, של שפה לא אחידה גבוה/נמוכה

4/3/2021

כבד מאד מאד ,הספר הקודם הרבה יותר זורם.

15/3/2021

גרוע!

19/2/2020

רומן רומנטי אירוטי עם עלילה רדודה על סופרמן מתיסר ומתחבט . לא מומלץ אפילו לטיסה

חולות נודדים שרון צוהר
פרולוג
 
הצליל הקצוב של טיפות המים המטפטפות על הראש שלי הוא הקול היחיד שאני שומע. הוא מהדהד מהקירות ורועם באוזניי כמו אלף תופים.
מנורת הניאון הקבועה בתקרה הגבוהה שמעליי מהבהבת ללא הפסקה, אבל אני בקושי רואה את הבזקי האור מבעד לעיניי העצומות.
אני מנסה לפקוח אותן אך מצליח בקושי לפקוח עין אחת לכדי סדק. השנייה נפוחה מדי. אני תוהה כמה זמן עוד ישאירו אותי ככה, עירום ואזוק לשרשרת המשתלשלת מהתקרה.
אני כבר לא מרגיש את הידיים. את תחושת המתיחה הבלתי אפשרית ואת הכאבים בשרירים החליפה תחושת נימול מלווה בהבזקי כאב חד מהאזיקים שחותכים את העור שלי, שאותם אני מרגיש ברגעים שההכרה חוזרת אליי.
אני שב ושוקע בערפול. הכול מתערבל לחזיונות ולזיכרונות, שלפתע צפים לתוך ההכרה שלי; ריח הדם מזכיר לי את ריח החלודה בגדר שמקיפה את החווה. אני שומע קולות של צחוק, רואה את פניה של צאלה מחייכות אליי לפני שהיא מפנה לי את גבה ורצה יחפה בשדות החרציות.
אני מושיט יד כדי לתפוס אותה וכאב חד במפרקי ידיי ובכתפיי מנער אותי ומושך אותי בחזרה אל המציאות. אני גונח ומרים את ראשי אל הטפטוף הבלתי נלאה שלצליליו ניסיתי להיזכר בשירים שמקצבם דומה, רק כדי לשמור על השפיות.
טיפות המים מחליקות על מצחי המדמם ועל לחיי המוכות, נעות לעבר שפתיי הנפוחות והמבוקעות.
אני צמא, אבל לא מסוגל לבלוע. גרוני ניחר. אני אוסף את טיפות המים בפי ויורק את הדם אל השלולית הנקווית לרגליי. בהונותיי בקושי נוגעות באריחים הקרים וכבר הפסקתי לנסות להתייצב עליהן כדי להקל על זרועותיי. אני שומט את ראשי אל חזי ועוצם את עיני הפגועה פחות, שוב מאבד את ההכרה לכמה דקות.
״תתעורר, כלב!״ מסנן קול בערבית. סטירה בפנים מושכת אותי מתוך שרעפיי. אני בקושי פוקח את עיניי. ״תתעורר, אמרתי לך!״
אני חוטף אגרוף לבטן ודלי של מי קרח נשפך על ראשי. אני פוקח עין לכדי חרך כדי להביט בדמות המטושטשת שניצבת לפניי ועוצם אותה שוב.
אצבעות אכזריות נשזרות בשערי ומושכות בו, מרימות את פניי לעבר אורות הניאון המסנוורים. אני שומע צליל חריקה של בריחי מתכת חלודים, ושק שחור ומסריח מולבש על הראש שלי. אני שומע קולות של צעדים המתקרבים אליי, נעצרים ממש מולי. אני חלש מכדי להרים את הראש ולהחזיק אותו זקוף.
אני לא יכול לראות אותו, אבל אני מריח אותו. ריח של אפטרשייב יקר ושל סיגריות. הצעדים נעצרים ממש מולי. אני משתדל, אבל לא מצליח להשתלט על הרעידות של גופי, שנשטף במי קרח.
״אתה צריך להיות הבן־אדם הכי אידיוט שאי פעם ראיתי,״ קול עמוק ומזלזל אומר. אני קופא לרגע בתדהמה, עיניי נאבקות להיפקח אך איני רואה דבר באפלה שתחת השק. אין בקולו מבטא ערבי. הוא נשמע ישראלי.
״אנחנו נראה לגבי זה, חתיכת חרא,״ אני מסנן בתיעוב, ״זה עוד יעלה לך ביוקר.״
אגרוף ננעץ בבטן שלי ואני מתקפל וגונח בכאב, ואז יורק את הדם המצטבר בפי.
״זה מספיק,״ אומר בערבית הקול העמוק, כנראה למי שהכה אותי, ואז משיב אליי את תשומת ליבו. ״אתה לא בדיוק במצב המתאים לאיים עליי,״ הוא אומר, שעשוע מובחן בקולו. הוא מתקרב אליי עוד עד שאני רואה במטושטש מול רגליי היחפות את נעלי העור המצוחצחות שהוא נועל. הן יפות ויקרות, ניגוד משווע לשלוליות המים שנקוות לרגלינו, ורודות מדמי. ״נראה שאתה שוכח שאתה בצד הלא נכון של הגבול ופה האיומים שלך שווים לתחת. זו סיני, אהבל, לא ישראל, פה זה השטח שלי. החוקים שלי.״
אני מרגיש משהו קר מוצמד לחזה שלי, בדיוק מתחת לעצם הבריח, ואז כאב שורף כמו כוויה, כשהוא חותך אותי לאט בסכין. אני מרגיש נוזל חם זולג על חזי לעבר בטני. ״ויש לך חתיכת חוצפה, לרדוף אחריי. מה חשבת שיקרה, הא?!״ הנעליים נעלמות מזווית הראייה המוגבלת שלי. ״חשבת שתוכל לברוח לנצח, חשבת שתוכל להתעסק ללא הפסקה בעניינים שלי ושאני לא אתעסק בעניינים שלך?״
״אני לא יודע על מה אתה מדבר.״
צחוק עמוק נשמע מולי, צחוק מלא סרקזם. ״אני יודע שאתה שוטר,״ הוא אומר בלגלוג, ״ואני יודע את כל מה שאני צריך לדעת עליך. רוצה לדעת מה אני יודע עליך?״
אני שותק.
אגרוף מוטח בלסת שלי ואני רואה כוכבים לפני שהכול משחיר שוב. ״שאלו אותך שאלה, כלב,״ קול נוסף מסנן בערבית. זה הגבר שכלא אותי פה אתמול והכניס לי מכות ללא רחמים.
בעל נעלי העור לא מחכה לתשובה. הוא מתקרב אליי שוב. אני מרגיש את הבל הפה שלו על השק, מחמם את האוזן שלי. ״אם אתה באמת חושב שתצליח לצאת מפה בשלום, אתה באמת דפוק כמו שאומרים עליך.״
כמו שאומרים עליי? זה גורם לי להרים את הראש.
״אתה מופתע?״ הוא צוחק ומשתעל קלות, ״אמרתי לך שאני יודע עליך הרבה. אני יודע שאתה משוגע שלא רואה בעיניים ועושה מה שבא לך. לי ולך יש חשבון פתוח, אבל הוא ייסגר הלילה. בכל זאת היה חשוב לי לומר לך באופן אישי שאף אחד לא פוגע בי ככה. אף אחד.״
״אני לא יודע על מה אתה – ״
אני אפילו לא גומר את המשפט וחוטף בבטן עוד אגרוף מעוור בעוצמתו. אני משתנק ומתקפל, בקושי מסוגל לנשום.
״אני רוצה שתדע שאני אדאג שגם האנשים שחשובים לך ישלמו לאחר שתמות. כן, אתה תמות פה, ואף אחד לא ידע איפה אתה קבור.״
״אתה תשלם על זה,״ אני מסנן.
״איך?״ הוא פורץ בצחוק מזלזל, ״החוקים שלכם לא תופסים פה, פה אתה שום דבר. זה השטח שלי. הבית שלי. האנשים שלי.״
״אם אתה כל־כך בטוח שאני הולך למות פה למה אתה לא מראה לי את הפנים שלך? ממה אתה מפחד? למה אתה מסתתר?״
האוויר סביבי כאילו קופא. הפעם הוא לא צוחק. הוא מתקרב אליי, אני מרגיש את הנוכחות שלו מולי, את האוויר החם שהוא נושף על הפנים שלי. ידו מתהדקת על גרוני, מפסיקה את אספקת החמצן שלי. ״אני לא מסתתר, כלב. שלא תחשוב שאני מפחד ממך,״ קולו לוחש באוזני. ״עשית טעות שחזרת מאוסטרליה. היית צריך להישאר שם, אבל אתה טיפש ושיחקת ישר לידיים שלי. הלילה נגמור עם זה אחת ולתמיד.״
מתנפלים עליי באגרופים ובמכות עד שאני נחנק מהדם שמבעבע מפי וריאותיי מסרבות לתפקד.
שרשרת הברזל משתחררת ואני קורס לרצפה, מוטל בשלולית המים והדם. השק נמשך מעל פניי ואני חוטף כמה אגרופים לפנים ובעיטות כשאני מקופל על הרצפה. יד גדולה תופסת בשערי ומושכת את ראשי למעלה, אך אינני יכול לראות כלום, עיניי נפוחות מדי. ריח האפטרשייב שלו מסתנן לנחיריי. שערי נתפס בטבעת הגדולה שעל ידו. ״קח אותו מפה," הוא מסנן בערבית, "תחזיר אותו לחור שממנו הוא בא. תזרוק אותו בשטח שלהם, כמו שדיברנו." היד משחררת את שערי וכל מה שאני מצליח לראות זה קעקוע קטן של כתר על שורש כף ידו, מוסתר למחצה על ידי רצועת המתכת של שעונו.
אני שומע קול ממלמל בתגובה, "לא נהרוג אותו קודם, בוס?"
"הכלב הזה ימות," הוא מסנן, "אבל לאט. תן לו לגסוס במדבר. ככה מגיע לו. ככה גם כולם יראו וייזהרו ממני." אחיזתו בשערי מתהדקת. "ברוך שפטרנו,״ הוא מסנן בעברית ומטיח בכוח את ראשי ברצפת הבטון. הכול מחשיך ויותר אינני מרגיש דבר.
 
1
 
רוני
 
"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה.
צהוב להם מדי, שקט שאפשר להשתגע.
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.
אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות.
אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.
אלה, יישארו כאן".
חיים גורי
 
אני מניחה את המכחול הלח על פחית הצבע הפתוחה. המכסה שלה נפל והתגלגל אל רגבי האדמה הטרשית, מותיר את לועה פעור לעברי ומדמם באדום ארגמני.
אני מקנחת את מצחי המזיע בגב אמת ידי, מנגבת את כפות ידיי המלוכלכות בסרבל העבודה ומתרחקת כמה צעדים לאחור כדי לבחון את תוצאות עמלי. מילותיו של המשורר חיים גורי, שאותן ציירתי במשיכות מכחול עבות על הקיר של המבנה המרכזי שלנו, קוראות לי, נוגעות בי, מדברות אליי.
אף פעם לא חשבתי שאוכל להרגיש כך כלפי המדבר. מעולם לא דמיינתי שאני, בחורה נתנייתית ממוצעת שאת מספר הפעמים שהדרמתי מעבר לבאר שבע אפשר לספור על יד אחת, אמצא את עצמי מתגוררת בקומונה נידחת וסחופת רוח במדבר הר הנגב, בנקודה שאינה מסומנת על אף מפה, נצרבת מחום בימים ורועדת מקור בלילות, ונהנית מכל רגע.
הכתובת שעל הקיר יפה, אך נראה שחסר לה משהו. אולי עליי לפתוח עוד כמה פחיות של צבע ולהוסיף סביב כמה קישוטים אוריינטליים, בדומה לקישוטים שבהם עיטרתי בשבוע שעבר את קיר הצימר החדש שבנינו.
עדת זבובים מעיקה מעופפת מעליי. אני מנופפת בידי בהיסח הדעת, משיבה מעט רוח על עצמי באותה הזדמנות. זו תקופת האביב אך החמסינים הגיעו מוקדם השנה והחום היום כבר גורם לזיעה להצטבר על עורפי ולזלוג במורד גבי. שערי הכבד אסוף על עורפי בפקעת גדולה, אך קווצות ממנו השתחררו ונדבקו לפניי המזיעות.
אופיר עובר לידי, עוצר לרגע, מניח את דלי המתכת המלא בחלב עיזים על ספסל העץ שלידי. הוא משלב את ידיו על החולצה המשובצת והמכופתרת שלו, מעביר יד בתלתליו השחורים ומיטיב את משקפיו בעודו מתבונן ביצירה שלי.
״אף פעם לא הבנתי למה התכוון המשורר.״ הוא מחייך, מכווץ את אפו ונועץ את מבטו בכתוב על הקיר מבעד למשקפיו. ״מה זה אומר, 'אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות'?״
״אני מבינה טוב מאוד למה הוא מתכוון.״ אני מתיישבת על שולחן העץ ומרימה את כפות רגליי על הספסל. ״בשבועות הראשונים שלי כאן, זה בדיוק מה שחוויתי. השקט העצום הזה שאופף אותך, מכריח את המוח שלך להיכנס לפעולה. אין הפרעות, אין הסחות דעת. זה רק אתה והמחשבות שלך. המדבר הגדול הזה מסביב – ״ אני מרימה את עיניי לעבר המרחבים הצהובים המשתרעים לפניי עד לאן שהעין מסוגלת לראות, ״כשאתה לבד בלילה עם המחשבות שלך, זה לא משנה כמה המדבר גדול – הוא סוגר עליך, חונק אותך, מכריח אותך לחשוב. והמחשבות שלך...״ אני עוצרת לרגע כדי לבלוע את הרוק. ״והמחשבות שלי – כשיש שקט, הן לא מדברות, הן צועקות. אבל מה שהוא כתב אחר כך,״ אני מצביעה על המשפט הבא בשיר. ״זה הכי מדבר אליי. עכשיו אני מהאנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.״
״זה מקסים, רוני.״ אופיר אומר, מהורהר. ״לא חושב שהתנסיתי עדיין בקטע של המחשבות הצועקות.״ אני מביטה בפניו, מחפשת את הלגלוג, אבל אין בפניו ובקולו אפילו טיפת ציניות. ״אבל אני שמח לשמוע שדברים קצת נרגעו אצלך. את יודעת שאני עוד מחכה שתספרי לי קצת מהסודות שלך.״
״אין לי סודות, אופיר.״ אני מחייכת. ״אני כמו ספר פתוח, שום דבר להסתיר. פשוטה כמו קו.״
אני לוקחת שוב את המכחול ומציירת קו ארוך ופשוט על הקיר, מלמעלה למטה.
״את ספר פתוח, מלא בסודות,״ הוא עוקץ בחיוך, מנער את שפעת תלתליו השחורים. ״וכל קו, הכי פשוט שיהיה, עשוי מאות נקודות קטנות ומסתוריות. אבל את יודעת – ״ הוא מרים את ידיו בהכנעה לפני שהוא מרים שוב את דלי החלב. ״הכול בקצב שלך, את לא חייבת לשתף אותנו אם את לא רוצה. הסכמנו כבר מזמן שאנו מכבדים כל אחד את הפרטיות של האחר.״
אני נושמת עמוק, מהנהנת באיטיות ובוחנת שוב את הכיתוב שעל הקיר. אופיר מתרחק כמה צעדים ואז פונה אליי שוב. ״את יודעת, אני חושב שאכין עבור הנערים איזשהו מערך שיעור בנושא שעליו דיברנו הרגע. הייתי שמח אם תצטרפי ותסבירי להם את מה שהסברת לי הרגע. זה יהיה טוב עבורם, תרגיל מחשבתי על שחרור מחשבות.״
אני חושבת על קבוצת הנערים שאופיר מדריך. בחודשים האחרונים הקבוצה גדלה ועתה מונה כבר עשרה נערים שנזרקו ממסגרות חינוך אחרות או מהבתים שלהם מכל מיני סיבות, ואצלנו בחווה הם עובדים בכרם ומכינים גבינות עיזים, ובין לבין הם משתתפים בשיעורים לחיים עם אופיר. לאחרונה הצטרפה אלינו גם בחורה שלומדת בפנימייה, לא רחוק מפה. היא עובדת פה בסופי השבוע בתור חדרנית, וגם לנה אצלנו.
אני מחבבת את אופיר – הוא חכם מאוד. פעמים רבות במשך החודשים שאני פה הוא עזר לי להתמודד עם העבר שלי וזאת מבלי שאצטרך ממש לשוחח עליו. יש לו דרך להגיע לאנשים, דרך ייחודית לגעת ולהתחבר בלי לדרוך על יבלות ובלי להכאיב. הוא מדהים. אם יש מישהו שיכול לקבץ סביבו חבורת נערים מוכי גורל, לסחוב אותם לחוות בודדים בנגב הצחיח ולגרום להם לחזור ולהיות גורם תורם וחיובי בחברה, זה אופיר.
אופיר גדל בפנימייה פה בנגב והוא מקים הקומונה כאן, בחוות מור. כשפגשתי אותו ואת אורסולה, חברתו השוודית, בדרמסלה שבהודו, הוא סיפר לי שמאז ומעולם החלום שלו היה להקים כפר נוער לנערים שאין להם בית לחזור אליו, ועתה, בגיל עשרים ושמונה, החלום מגשים את עצמו, לאט אבל בטוח.
שם, בבית הקפה שכוח האל בדרמסלה, כשאופיר סיפר לי על החווה שלו במדבר, שבה הוא נטע כרם קטן ובוסתן של עצי פרי ושהוא מתכוון להקים כפר נוער, כבר ניחשתי שהוא יהיה הגאולה הפרטית שלי. אף על פי שהוא לא ידע את זה וגם לא הייתה לי שום כוונה לספר, גם אני הייתי בדרכי נערה מוכת גורל שחיפשה מקום מפלט, ואופיר היה עבורי מתנה מאלוהים. מלאך משמיים.
״אני לא יודע מה עובר עלייך,״ הוא אמר לי אז, ישוב לצידי על המזרנים המלוכלכים בבית הקפה הצופה אל הנוף המיוער של דרמסלה, ״אבל ברור לי שאת עוברת משהו. אנחנו מסתובבים פה כבר שבוע ואני רואה אותך פה בכל ערב, מעשנת ובוכה. אני יודע שאת לא סומכת עליי, ולמה שתסמכי? את לא מכירה אותי בכלל, אבל אם תרצי לדבר – אני פה.״
אני זוכרת שהנהנתי במהירות, מחיתי את הדמעות מפניי וניסיתי להעמיד פנים כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל לא הצלחתי, אז רק נשכתי את השפה התחתונה והנהנתי שוב. מאוחר יותר באותו ערב, שמעתי נקישה על דלת החדר שלי, שהייתה לא יותר מחתיכת עץ דיקט רעוע שהפריד בין החלל שהיה החדר שלי בגסט־האוס לבין המסדרון והחדרים האחרים. פתחתי את הדלת בהיסוס.
אופיר נדחק אל חלל חדרי הצר והתיישב על המיטה הסגפנית. המאוורר הישן והמלוכלך הסתובב בקושי מעל ראשינו וניסה לצנן במעט את האוויר החם. ״תקשיבי, רוני. אולי אני נדחף מדי וקרוב לוודאי שזה ממש לא ענייני, אבל גם אני עברתי חרא בחיים, ומה שזה לא יהיה שאת עוברת כרגע, אני בטוח שכבר הייתי שם בעצמי, ואם לא בעצמי, אז שמעתי עליו. עברתי כבר כל־כך הרבה חרא, שקשה להפתיע אותי. אני באמת חושב שאני יכול לעזור לך, אבל אני לא יכול להכריח אותך לדבר איתי, לצערי. אולי בכל זאת תשתפי אותי?״
התיישבתי בכבדות על המיטה לצידו, נאנחתי אנחה כבדה ועצובה, אבל שתקתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. המילים פשוט חנקו לי את הגרון, הכבידו לי על הנשימה. הכרתי את אופיר בסך הכול כמה ימים, אבל הרגשתי קרובה אליו, הרגשתי בטוחה איתו, ועדיין – לא יכולתי לדבר.
הוא נטל את ידי בידו. ״אורסולה ואני ממשיכים לצפון הודו מחר, ובשבוע הבא אנחנו חוזרים לישראל. החווה הזאת שלי, זו שסיפרתי לך עליה – היא בהר הנגב, איפה שהוא בין שדה בוקר למצפה רמון. חור אמיתי. דומה מאוד לדרמסלה, אבל ירוק פחות.״ הוא צחק ואני חייכתי מבעד לדמעות. ״אנחנו מגדלים שם כרם ועצי פרי. יש לנו כבשים, עיזים ופרה. אורסולה ואני גרים שם עם עוד כמה חבר׳ה. כל אחד הוא טיפוס מיוחד,״ הוא חייך. ״אני לא יודע מה הסיפור שלך ולמה ברחת להודו, אבל כשתחזרי לארץ – אם תרצי, תבואי לבקר אותנו. תוכלי לגור אצלנו אם יתחשק לך. לא אגיד לך להתקשר אליי כי אין לנו שם טלפון,״ הוא שוב חייך כשהוא ראה את עיניי נפערות בהלם. ״פשוט תגיעי.״
הוא רכן לעברי וחיבק אותי, ואני, באינסטינקט, התכווצתי בפחד. הוא הרגיש את הרתיעה שלי, אבל הוא לא שחרר. זרועותיו, שנכרכו סביב כתפיי, אימצו אותי אליו בעדינות, ואז חיבקתי אותו בחזרה ונרגעתי. הוא לא התכוון לפגוע בי.
״נתראה,״ הוא אמר, קם ויצא מהחדרון שלי.
למחרת הם נסעו למנאלי ואילו אני נשארתי עוד כמה ימים בדרמסלה, אבל כבר הרגשתי טוב יותר. הרגשתי שיש לי לאן להגיע כשאחזור לארץ כי ידעתי שהביתה כבר לא אוכל לחזור. לא רציתי לחזור.
חודש לאחר מכן, כשחזרתי לארץ, תפסתי רכבת היישר משדה התעופה אל באר שבע, ומשם נסעתי באוטובוס למצפה רמון. הנהג הוריד אותי באמצע שום מקום, ליד שלט עץ על גדר תיל חלודה שהכריז שהגעתי ל'חוות מור – כפר נוער, כרם ואירוח כפרי'.
צעדתי בשביל אבני הגיר המתפתל עד שהגעתי למבני החווה. מאז נשארתי. מאז עברה כמעט שנה.
״אשמח לבוא ולהסביר להם, אופיר,״ אני מסכימה בחיוך, ״אין שום בעיה בכלל. רק תגיד לי מתי.״
״טוב, כדאי שאזוז, הם מחכים לי, אנחנו מכינים גבינות עיזים היום,״ הוא קורץ לי. ״אורסולה מכינה תבשיל רועים, ניפגש בארוחת צהריים?״
״מה זה בכלל תבשיל רועים?״ אני צוחקת, השמש הקופחת עלינו מכריחה אותי להרים את כף ידי ולהצל על עיניי, מבטי מלווה אותו במורד השביל.
״אל תשאלי אותי,״ הוא קורא מעבר לכתפו כשהוא מתרחק, ״עוד אחד מהתבשילים השוודים הלא ברורים שלה.״
״אולי כדאי שבדרך אעבור בבוסתן ואקטוף כמה משמשים ואפרסקים,״ אני קוראת אחריו, מחייכת, ״אחרת באמת לא יהיה לנו מה לאכול לצהריים.״
״רעיון טוב!״ הוא קורא לפני שהוא נעלם בפתחו של האוהל הבדואי בעל כנפות הבד השחורות הכבדות, המשמש אותנו כמקום הכינוס המרכזי בקומונה שלנו.

המלצות נוספות

עוד ספרים של שרון צוהר