תנסה אותי

פרק 1

ליבי

"חייכי, ליבי," אמרה ג'ני בעליצות ולחצה על כפתור המצלמה. חייכתי חיוך גדול ומזויף ומייד התחרטתי. העינית הקטנה הבהבה, ג'ני סובבה את המסך לכיווני, והראתה לי את התמונה שצילמה עבור כרטיס העובד החדש שלי. הפה שלי היה פתוח במין מחווה לא ברורה ונראה שיש לי פזילה.

"אוי," הקול העליז של ג'ני התרכך בזמן שבחנה את המסך במבט מוטרד.

"בואי ננסה שוב." היא ניגשה למכשיר שתפעל את המצלמה ולחצה על אחד הכפתורים. "נראה לי שאני צריכה להפעיל מחדש את המחשב."

"אוקיי," אמרתי ונשענתי על הקיר הקריר מול המצלמה, משתדלת להסתיר את הבחילה שעמדה לי בגרון. הרגשתי שאני עומדת להקיא. חזרתי הביתה בארבע בבוקר אחרי לילה מלא בג'ין ובקוקאין. היה לי כאב ראש מגיהינום. הסחרחורת האיומה גרמה לי להרגיש שהמוח שלי הופך לעיסה דביקה, שמנונית ובלתי מתפקדת, בסך הכול מצב גופני "נפלא" ליום הראשון שלי בעבודה. כל הכבוד, ליבי, תמיד מלכת ההחלטות הנכונות.

לא רציתי לדפוק את הראש עד אובדן הכרה, אבל גם לא רציתי לחזור לדירה הריקה שלי ולחכות שאולי אירדם. שינה הייתה כמו רולטה רוסית בשבילי. לפעמים נרדמתי בקלות ולפעמים סבלתי מקוצר נשימה ומדפיקות לב חזקות עד כדי כך שחשבתי שהלב שלי עומד לצאת מהמקום. אלה היו התקפי חרדה מגיהינום. הדרך היחידה שלי להתמודד איתם הייתה להטביע את עצמי בסמים ובאלכוהול ולשכוח מעצמי לחלוטין. אם מערפלים את הגוף, אפשר לערפל גם את המחשבות.

"את בסדר?" שאלה ג'ני בדאגה. ג'ני, הבחורה העליזה ביותר שפגשתי, הייתה אחראית על החפיפה שלי ב'אייריס'. היא זו שפתחה לי את דלת הכניסה הבוקר עם חיוך לבבי, סידרה את שולחן העבודה שלי, הפעילה את המחשב והציגה אותי בפני שאר העובדים. האדם היחיד שעדיין לא פגשתי הוא המנכ"ל, זה שהייתי אמורה להיות המזכירה שלו. ג'ני אמרה שהוא בניו יורק ושהוא צפוי לחזור בשבוע הבא.

"כן, הכול בסדר," אמרתי לג'ני שהמשיכה לבחון אותי במבט מודאג, "אני קופצת רגע לשירותים," מלמלתי והסתובבתי לכיוון הדלת.

"בטח, חמודה, קחי את הזמן," אמרה ג'ני והמשיכה להקליד, כשעיניה נעוצות במסך המחשב שהיה מחובר למצלמה.

פתחתי את הדלת ורצתי לאורך המסדרון בחיפוש אחר השירותים. קיוויתי ששאר הימים שלי במקום הזה יהיו מוצלחים יותר. זה לא שתכננתי להישאר כאן יותר משלושה חודשים או לפתח קריירה של מזכירה, רציתי לעבוד על הציורים שלי, להציג אותם בכל העולם ולמכור כמה שיותר מהם. אבל המציאות ברגע שסיימה להתגלגל מצחוק, הזכירה לי לקחת מספר ולעמוד בתור. הייתי צריכה לשלם שכר דירה, אחרי הכול.

נכנסתי לחדר השירותים הראשון שמצאתי וטרקתי את דלת התא מאחוריי. התכופפתי לכיוון האסלה והקאתי את נשמתי. זה היה נורא, אבל הרגשתי טוב יותר. כאב הראש שלי התעמעם. הורדתי את המים, הזדקפתי ונשמתי נשימה עמוקה. אני יכולה לעשות את זה, נותרו רק עוד כמה שעות. אני יכולה לעבור את היום הזה.

"הכול בסדר?" שאל פתאום קול של גבר.

קפצתי מבהלה בתוך תא השירותים הנעול. מי זה, לעזאזל, ומה הוא רוצה?

"כן," אמרתי בהיסוס. זה בטח אחד העובדים ששמע אותי מקיאה.

הוא לא ענה, גם לא שמעתי צעדים שיעידו שהוא יצא מהשירותים. קיללתי בשקט וכרעתי על ברכיי כדי להציץ דרך הפתח שבין דלת התא לרצפה. ראיתי זוג נעלי סניקרס גדולות ויקרות להחריד בצבע קאמל.

"יש לי הנגאובר, זה יעבור," כפיתי על הקול שלי להישמע יציב ואמין. "אני צריכה כמה דקות." התחיל להיות חם בתוך התא הקטן, הייתי חייבת לצאת משם.

"אני לא מכיר אותך, את חדשה?"

"כן, זה היום הראשון שלי פה," הרגשתי שאני עומדת להתעלף. רק זה חסר לי. זה בכלל לא ימשוך את תשומת הלב של כולם.

"ברוכה הבאה," הוא אמר. "את מוכנה לצאת? אני רוצה לראות שאת בסדר."

פאק! הוא חושב שהוא המלאך השומר של השירותים? ומה אם השיער שלי התלכלך מהקיא? למה הוא לא יכול להניח לי?

"אתה יודע שאלה שירותי נשים?" שאלתי בעוקצנות, מקווה שזה יגרום לו ללכת.

"את יודעת שהפלת את הטלפון שלך כשרצת לפה?" הוא השיב בקור רוח.

חיפשתי בכיסים, הטלפון לא היה שם. לעזאזל, נשפתי בכעס. בסדר, אם ככה הוא רוצה את זה, שיהיה. גם ככה לא יכולתי להישאר בתא השירותים המחניק שנייה אחת נוספת. פתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי עומדת פנים אל פנים מול החטטן העקשן, או יותר נכון פנים אל חזה. הוא היה גבוה ממני לפחות בעשרים סנטימטרים.

הרמתי את עיניי למעלה, כשהחיוך המעושה כבר מרוח על פניי. העיניים החומות הכהות שלו החזירו לי מבט חודר. היה לו שיער שחור, חלק ופרוע. החיוך הזחוח שלו היה עטוף בזיפים שחורים. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טי לבנה דקה שליטפה את חזהו השרירי. גופו המוצק נשען על השיש באדישות כאילו הוא הבעלים של המקום.

הלב שלי התחיל לפעום במהירות. זה בן. בן אייזן, החבר הראשון שלי מחטיבת הביניים, הראשון והיחיד שאת ליבו שברתי. הגבר היחיד שקיוויתי שלא אצטרך להסתכל לו שוב בעיניים. אלוהים אדירים, מה הוא עושה כאן?

מתי בפעם האחרונה חשבתי עליו? לא הצלחתי להיזכר. אבל ידעתי מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה לפני שתים־עשרה שנים.

"היי, בן," אמרתי בחשש.

עיניו התכווצו, גם הוא זיהה אותי.

"ליבי," הוא אמר בחוסר התלהבות, סוקר אותי במבטו מכף רגל ועד ראש. "מה את עושה פה?"

"התחלתי לעבוד פה. זה היום הראשון שלי, זוכר?" החוויתי בידי לכיוון תא השירותים שממנו יצאתי והתנדנדתי במקום במבוכה. לרגע חשבתי שנתחבק כמו זוג מכרים ותיקים, אבל הוא המשיך להישען על הכיור והביט בי באכזבה מהולה בבלבול.

"מה אתה עושה פה?" ניסיתי להתגבר על המבוכה בזמן שעקפתי אותו וניגשתי לאחד הכיורים. פתחתי את הברז והתזתי מים על הפנים הלוהטות שלי. הוא לא זז. הדאגה שהפגין כשהייתי בתוך התא, נעלמה כלא הייתה.

"את המזכירה החדשה," הוא נראה מהורהר.

הבטתי במראה, חוץ מזה שהשיער שלי היה מבולגן וסתור, נראיתי טוב.

"כן, איך אתה יודע?" ניגשתי להוציא מגבת נייר מהמתקן שתלוי על הקיר. "אתה עובד פה או ש-"

"אני הבעלים של החברה," הוא קטע אותי והתרחק מהשיש.

עיניי נפערו. הוא לא צעיר מדי בשביל לנהל חברה בסדר גודל כזה? ואיך זה שמכל האנשים בעולם, הבוס החדש שלי הוא האדם היחיד שנתתי לו את כל הסיבות לשנוא אותי? הסתכלתי עליו במבט מופתע, השפתיים שלו התעקלו בחיוך לגלגני.

"זה מצחיק," לחשתי, אבל אף אחד מאיתנו לא צחק. הוא הדיף ריח שזכרתי היטב. זה היה הריח שהכריז על בואו עוד לפני שראיתי אותו, כשהיה מתגנב מאחוריי במסדרון בית הספר, תופס אותי במותניים ומחבק אותי מאחור.

"כן, טוב, הינה הטלפון שלך," הוא הניח את הטלפון בידי בלי גינונים מיותרים, הסתובב ופנה לכיוון הדלת. אחזתי חזק בטלפון וקברתי את מבטי בשרוכי הנעליים שלי.

"אגב, ליבי," הוא הסתובב אליי. הרמתי את מבטי וראיתי אותו נשען על דלת הכניסה לשירותים ומצביע על אייקון הגבר המשופם שהוטבע עליה.

מובן שאלה היו שירותי הגברים, רק לי זה יכול לקרות. המשכתי להביט בו, חיכיתי בכניעה לעקיצה שהייתי בטוחה שתגיע, אבל הוא כנראה החליט שהושפלתי מספיק ליום אחד והסתפק בחיוך הלגלגני המתנשא שלו.

"בהצלחה," הוא אמר והלך.

הלב שלי הלם במהירות, הוא לא הפסיק להשתולל מאז שהבנתי שזה בן.