תחת הכישוף שלך

חלק ראשון

פרק 1

הינה תובנה על חיי כרגע: אחותי עומדת על סף דלתי ובידיה ציפור מתה, וזה אפילו לא קרוב לדבר הכי נורא שקרה לי היום.

"קלֶמי." עיניה של ליל מלאות דמעות, פס האייליינר השחור והעבה שלה כבר מתחיל להימרח בצורה מדאיגה, והיא מרימה את צרור הנוצות השמנוני. "היא עפה ישר לתוך האוטו שלי... נראה לך שהיא תהיה בסדר?"

הסתכלתי על הציפור. הציפור המתה בבירור.

"אני לא חושבת, לא." אני מכוונת לתגובה עדינה, אבל מפספסת בקילומטר לפחות. כמו שאמרתי, עבר עליי יום קשה.

"בשם אלוהים, ליל!" אחותנו, סרינה, הופיעה לידי, לוגמת היישר מתוך בקבוק השמפניה שהביאה איתה. "מה את עושה עם הדבר הזה? זה דוחה!"

ליל תוקעת בה מבט, "אני מנסה להציל את חייו. את חושבת שאפשר לעשות הנשמה לציפור מפה לפה?"

"מפה למקור, התכוונת?" אני מתקנת, בעוד סרינה משמיעה קולות הקאה רמים.

"אני לא יכולה לתת לה למות ככה," ליל מתעקשת, ואני מתייצבת בתקיפות בפתח כי ברור לי שאם אתן לזה חצי סיכוי, הציפור המתה עלולה לגמור בתוך הדירה שלי.

"נראה לי שכבר איחרנו את המועד," סרינה מפנה אצבע מטופחת אל היצור. "די בטוח שהיא לא אמורה להיות שטוחה באמצע ככה."

ליל מביטה מטה. "אוי," היא אומרת. "זה נורא."

"כן, טוב, למה שלא תניחי את הציפור המתה ותיכנסי?" אני מציעה.

"פשוט להשאיר אותה על הקרקע?" ליל נחרדת.

אני כבר רואה לאן זה מוביל, וממש אין לי כוח לארגן לוויה לציפור. אני מציצה בסרינה בייאוש והיא מגלגלת את עיניה בתגובה.

"למה שלא תשימי אותה בפח?" היא מציעה.

"בפח?!" קולה של ליל עולה באוקטבה.

"בקומפוסט," ממהרת סרינה לומר. "לקלמי יש איזה שישה־עשר פחים שונים, לא?" היא מסתכלת עליי.

"יש פח לפסולת גינה," אני מושכת בכתפיי. אף ש'גינה' היא מילה קצת מוגזמת לתיאור חלקת הדשא המרוט שהגיעה עם הדירה. היו לי כוונות לשתול שם פקעות, וראיתי בעיני רוחי את עצמי מרחפת לי בחן, סלסילת נצרים משתלשלת ממרפקי, מחייכת בענווה כשאנשים מהללים את כישרון הגינון המדהים שלי, אבל פשוט לא היה לי זמן לזה. וזה גם לא ממש משנה כרגע.

"הינה, בבקשה." סרינה מנפנפת בשערה. "מושלם. תוכלי להשיב אותה לאדמה." סרינה אלופה בלגרום לאנשים לעשות כרצונה, וכרגע היא משתמשת בנימת קול משדלת, במונחים של ליל עצמה.

ליל מהססת. "זה לא נראה מכובד במיוחד."

"ככה זה בטבע, ליל." סרינה מנופפת בידה. "את יודעת, דום בשן ובטופר."

"זה 'אדום בשן ובטופר',"¹ אני מתערבת. "ולא נראה לי שאישה פצפונת במעיל ורוד ענק שנוהגת בטויוטה יאריס ודורסת ציפור זה מסוג האלימות הפואטית שטניסון ראה בעיני רוחו."

"מה שתגידי," פוטרת אותי סרינה, שרק מתחילה להתחמם. "דום, אדום, הכול חלק מהמחזוריות, לא ככה? כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אפר ואבק. זה גלגל החיים... מטלטל אותנו..."

אני קולטת שעוד רגע היא פוצחת בביצוע לוהט של השיר ממלך האריות, ומרגישה שזה עלול לחבל ברושם שהיא מתייחסת לזה ברצינות שליל הייתה רוצה, וממהרת להתערב. "בואי, ליל, קפוא כאן בחוץ, ובפנים יש פיצה. הפיצה הטבעונית שאת אוהבת, ויין. המון־המון יין."

"טוב," ליל מהנהנת באי־רצון. "אבל נראה לי שאני צריכה לומר כמה מילים."

"תגידי מהר," אומרת סרינה. "קלמי צריכה אותנו יותר מהציפור המתה הזאת. לה יש אולי עוד איזה שביב תקווה."

"היית חייבת?" אני ממלמלת.

סרינה לא עונה, רק גומעת שוב מהמשקה שלה, מרימה אליי גבה, אבל המסר ברור: חיי הם סוג של ציפור מתה אחת גדולה. ואני לא ממש יכולה שלא להסכים עם זה.

חמש דקות לאחר מכן נאספנו כולנו סביב פח פסולת הגינה הפעור.

"פה נטמן פיטר היונה," סופדת ליל ברגש.

אני לא לגמרי בטוחה שהציפור המתה בפח שלי היא אכן יונה אבל זה לא נראה הרגע להתקטנן על סמנטיקה.

"אנחנו לא באמת יודעות כמה זמן חיית," ממשיכה ליל להספיד, "אבל היית חלק מהעולם הגדול והיפה הזה, ועצוב שאינך עוד. אני מקווה שבמקום שאליו הלכת אתה יכול להרגיש את השמש על גבך ואת הרוח תחת כנפיך. אני מקווה שאתה חופשי ומאושר."

אני מרגישה דמעות לא צפויות צורבות בעיניי, ומשתדלת להסתיר אותן מסרינה.

"שתיכן גרועות באותה מידה," היא רוטנת, אבל אני שומעת בקולה חיבה שהיא מנסה להסוות. "עכשיו אפשר להיכנס כבר? קפוא פה, אתן יודעות. עזבו את הציפור המטופשת; עוד שנייה גם אני מתה פה מקור."

ליל טורקת את מכסה הפח, ובאנחת הקלה אני מובילה את כולן פנימה.

"מה קרה פה?" שואלת ליל תוך שהיא סוקרת את חלל הדירה שלי, שיש להודות שאכן נראה מעט סגפני.

סרינה מחמיצה פנים. "לאונרד קרה פה."

"הוא לקח לך את כל הדברים?" מתנשמת ליל. "הספה שלך? והטלוויזיה שלך? ו... איפה כל הדברים של טונה? איפה טונה?"

אה, כן. החתול. אסור לי לחשוב על זה יותר מדי, אחרת אתחיל לבכות שוב.

ליל ממצמצת, מעכלת את העובדות. "הוא לקח את החתול שלך?"

"לן אמר שיהיה לו יותר טוב במקום החדש," אני אומרת, משתדלת לשמור על נימה קלילה. "והוא צודק. זה בית פרטי, רחוק מכבישים ראשיים. הרבה יותר בטוח."

"הוא לקח את החתול שלך!" אומרת ליל שוב, הפעם עיניה הכחולות הגדולות מזרות אימה. "הוא עזב אותך בשביל מישהי אחרת, לקח לך את כל הדברים וגנב לך את החתול?! אני שונאת אותו."

אני מסתכלת סביבי אל החלל הפתוח של המטבח/סלון הכמעט ריקים. אתמול הכול היה מלא במיטב רהיטי איקאה להרכבה עצמית, נקי ומסודר. נכון, העיצוב לא היה בדיוק לטעמי — כל הקווים המודרניים והנקיים והיעדר הבלגן היו קצת חסרי נשמה, אבל הדירה נראתה נחמדה בהחלט; היא נראתה כמו בית. ועכשיו, עם הכורסה היחידה שמצאתי פעם ברחוב (אמרתי ללן שקניתי אותה ביריד עתיקות, אחרת הוא בחיים לא היה מכניס אותה הביתה), כוננית הספרים השקועה המלאה למחצה, ומנורת שולחן בצורת בת־ים המחזיקה צדפה, בלי שולחן להניח אותה עליו, היא נראתה כמו רגעי הסיום של מכירת חצר מאולתרת.

"כל הדברים היו שלו," אני אומרת ומושכת בכתפי. "הוא בחר אותם, הוא שילם עליהם. כנראה פשוט לא שמתי לב עד כמה הכול היה שלו עד שהמובילים באו ולקחו הכול." הם עשו זאת היום, כשהייתי בעבודה. בעבודה שבקרוב כבר לא תהיה לי. והמחשבה עליה גורמת לכאב הראש שניסיתי להכניע להתפרצות מחודשת.

"תמיד ידעתי שהוא נורא," אומרת סרינה בקדרות, נשענת מעל דלפק המטבח ופותחת את מכסה קופסת הפיצה הענקית. "אני אומרת לך את זה כבר שנים."

"אמרת שהוא משעמם," אני עונה, "ואם להיות הוגנים כלפיו, את כבר לא יכולה להגיד עליו את זה יותר."

לן ואני היינו יחד ארבע שנים, ואז, לפני עשרה ימים הוא הודיע לי שלא רק שהוא עוזב אותי בשביל ג'ני, שעובדת איתו בחברת ראיית החשבון שלו, אלא גם ששניהם מנהלים רומן במהלך השנה וחצי האחרונות והיא בהיריון בחודש שלישי. לן, ג'ני, התינוק שלהם והחתול שלי עתידים כולם לעבור לקוטג' בן ארבעה חדרי שינה באוקספורדשייר הכפרית, יחד עם כל הרהיטים שלנו. הוא הואיל בטובו להשאיר לי את הדירה בעיר, שאת שכר הדירה שלה איני יכולה להרשות לעצמי לשלם עוד. הכול מאורגן מאוד.

עד שחוויתי את זה בעצמי הייתי קצת ספקנית לגבי אנשים שאירועים כאלה נופלים עליהם משום מקום. איך הם לא ידעו? חשבתי. אז תקשיבו — לא היה לי מושג. אפילו לא שמץ. אף תחושה, קלה שבקלות, לגבי הדברים לא חלפה ולו לרגע בשיפולי תודעתי.

כשלן שטח בפניי את העובדות, ניצב באורח מבשר רעות לפני האח שלנו, כאילו היה בלש בעיבוד גרוע לאגתה כריסטי שעומד לגלות את זהות הרוצח, הדבר הראשון שעבר בראשי היה שהוא מתלוצץ.

זה לא החזיק הרבה כי לן לא מתלוצץ, ולמען האמת אף מילה שיצאה מפיו לא הייתה מצחיקה במיוחד.

"אני פשוט חושב ששנינו תקועים במין שגרה כבר תקופה ממש ארוכה," אמר, ולמילים הייתה מין איכות נוקשה ומדוקלמת של נאום שתורגל מראש. (נודע לי מאוחר יותר שזה משום שג'ני פשוט כתבה לו תסריט, פשוטו כמשמעו, דבר שהעיד על שכל ישר מצידה, מפני שלן באמת נוטה להיות מעורפל והפרידה שלנו אכן הייתה ברורה וחד־משמעית). "את ואני שונים מדי. זה לא באמת מפתיע בהתחשב ברקע שלך..." הרגשתי שזו הייתה נעיצת סכין אכזרית במיוחד. "אנחנו כבר לא באמת מאוהבים זה בזה, קלמי. אנחנו סתם רגילים להיות יחד. עוד תראי שהכול לטובה."

בשלב הזה, הקאתי ישר לתוך פחית סוכריות ריקה שהחזקתי ביד.

העובדה שהוא לא טעה לא ניחמה אותי במיוחד. לא התגעגעתי אליו, התגעגעתי יותר לתחושה המוכרת של עוד מישהו בסביבה, למנהגים השגורים היטב של חיינו, שנדמו שלובים אלו באלו בצורה כל כך הדוקה. אבל כן התגעגעתי לחתול. ולספה.

"אני מודה שבהתחלה דעתי הוסחה, מרוב שהוא היה משעמם," מהרהרת סרינה עכשיו. "יכול להיות שלא קלטתי שאישיות הביצה הקשה שלו הסתירה למעשה לב של נבל. אבל עכשיו אני רואה." קולה מסוכן, מבשר נקמה, מבטה קפוא. היא מתכבדת במשולש פיצה, נוגסת בו באלימות מיותרת.

ליל מתיישבת בקפיצה על דלפק המטבח ומתחילה לשחרר את סוגר האלומיניום מעוד אחד מבקבוקי השמפניה שסרינה הביאה איתה. "הוא באמת היה נורא משעמם, קלמי." היא חולצת את הפקק מהבקבוק בקול נפץ מיומן. "עכשיו את כבר יכולה להודות."

"הוא לא היה משעמם," אני מוחה. "הוא היה יציב, אמין. אהבתי את זה אצלו."

"אלוהים, קלם," סרינה נאנחת בייאוש. "הוא היה החבר שלך, לא וולבו. מגיע לך הרבה יותר מזה בזוגיות." היא עוצרת כאן בדרמטיות לפני שהיא מנחיתה את המהלומה. "חוץ מזה, כולנו יודעים שכל הסיפור הזה עם לאונרד קשור בעצם לאת יודעת מה."

"זה לא נכון," אני מתרגזת, כל הנקודות הרגישות מייד נלחצות אצלי. "ואל תגידי את יודעת מה."

"אני חייבת להסכים פה עם קלמי," ליל מהנהנת ומוזגת בזהירות שמפניה לשלושה ספלים, למרות העובדה שסרינה עדיין לוגמת בשמחה מהבקבוק הכמעט־ריק שלה. "כשאת אומרת ׳את יודעת מה׳ זה נשמע שאת מדברת על זין."

"איכס." סרינה לוקחת מידיה ספל שמכריז 'רואי חשבון מעולים בהכנסות והוצאות', מתנה ממני שנראה שלן היה קשור אליה רגשית פחות מכפי שהיה נניח, אל הכוסות היפות או אל שואב האבק שלנו.

"אם הייתי רוצה לדבר על זרגים," ממשיכה אחותי בקול מתנשא, "הייתי פשוט מדברת על זרגים. אבל בסדר." היא מכחכחת בגרונה ונועצת בי מבט חמור. "קלמי — את יודעת שכל מערכת היחסים שלך עם לאונרד הייתה קשורה בעצם לאבא."

"אם כבר מדברים על זרגים," אני ממלמלת ושותה לגימה גדולה מהספל שלי. השמפניה צוננת ויבשה, והבועות מתפשטות בדמי. סרינה קונה רק את הכי טוב שיש.

לכל אחת מאיתנו יש מערכת יחסים משלה עם אבא שלנו — במקרה שלי, הכי נכון לתאר אותה יהיה כמעין היכרות שטחית. כשאבא שלך הוא אליל רוק מזדקן שהצליח להכניס להיריון שלוש נשים בטווח של ארבעה חודשים, דברים נוטים להסתבך.

"זה נכון שלן היה אנטי־אבא," מהרהרת ליל. "אין רחוק יותר מרוק־אנד־רול מאשר רואה חשבון מסארי."

"מה את בכלל יודעת על רוק־אנד־רול," מגחכת סרינה.

"אני מוזיקאית," ליל משלבת את זרועותיה. "אני יודעת על כל מיני סוגי מוזיקה."

"רק מוזיקה שיוצרות נשים שנראות כמו רוחות מהתקופה הוויקטוריאנית," מלגלגת סרינה וליל כמעט נחנקת, אף שאכן נראה שהיא לובשת כותונת לילה לבנה וגולשת מתחת למעיל הוורוד הענק שלה.

"הזבל ההמוני הזה שאת מוציאה בחברת ההפקה שלך לא באמת נחשב מוזיקה." ליל נעלבת.

סרינה מנופפת בשיער עם נגיעות בליאז' על כתפה. "פופולריות אינה פשע. באמת חס וחלילה שלשיר יהיה קצב, שאנשים עוד יוכלו לרקוד איתו בטעות."

"אפשר לא?" אני מתערבת בלאות בוויכוח המוכר.

שתי אחיותיי הלכו בעקבות אבא שלנו ופנו לקריירות בתחום המוזיקה, ולמרות זאת, הצליחו לבחור שני מעגלים בקושי משיקים של דיאגרמת וֶן: סרינה היא מפיקה יעילה בטירוף באחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם — מלוטשת, מהממת, ציפורניה מקישות בלי הפסקה על מסך האייפון שלה, בעוד שליל היא פֵיונֶת קטנטנה ומלאכית שכובשת את לבבות הקהל בפסטיבלים בקולה המתקתק־מעושן, מלווה בגיטרה אקוסטית ואנרגיות של ילדת פרחים.

"את לא צריכה להתערב, גברת לא־שמעתי־מוזיקה־חדשה־כבר־שני־עשורים," עוקצת סרינה.

"זה דוקטור לא־שמעתי־מוזיקה־חדשה־כבר־שני־עשורים, תודה רבה," אני משיבה, מסרבת לנגוס בפיתיון. אין טעם שכולנו נשקע בביצת תסביכי האב שלי, כשיש כל כך הרבה דברים אחרים להתעצבן מהם. "והתרשמתי שבאתן לפה כדי לעזור לי בבעיות שלי," אני מסיימת בעגמומיות ומתיישבת על אחד השרפרפים לצד דלפק המטבח.

"נכון!" קוראת ליל. "ברור שזאת הסיבה. ספרי לנו מה קרה? חשבתי שאמרת שהם מתכוונים להאריך לך את החוזה?"

"חשבתי ככה, כי זה מה שמנהל המחלקה אמר לי, אבל היו קיצוצים ו..." אני משתתקת, צובטת בגשר אפי בניסיון לעצור את הדמעות. אני לא יכולה להמשיך לבכות, עוד אתפרק לגורמים.

"אם הם אמרו לך שהם יאריכו לך את החוזה, זה מה שהם צריכים לעשות," מתרגזת סרינה. "את גאונה, מומחית בתחומך וכל הסטודנטים שלך מתים עלייך. זה פשוט קשקוש."

"אני מניחה שלהיות מומחית בתחום של ספרות נידחת מימי הביניים לא אומר שאני מבוקשת כמו שאת חושבת," אני ממלמלת לתוך הספל שלי.

מאז שהגשתי את הדוקטורט שלי לפני חמש שנים, עברתי מחוזה קצר־מועד־בשכר־רעב אחד למשנהו, תמיד נושאת את התקווה שהתפקיד יתפתח למשהו קבוע יותר. כאן, באוקספורד, חשבתי שזה סוף־סוף קורה, אבל נראה שהיקום עוד לא גמר לחרבן לי על הראש. בדיוק כשחשבתי שאוכל לעצור ולנשום רגע, להתחיל באמת את חיי הבוגרים בגיל שלושים ושתיים הבשל, אני מגלה שאני עתידה להיות מובטלת בקיץ, כשהסמסטר ייגמר. חסרת עבודה. חסרת בן זוג. בקרוב גם חסרת בית. איזה יופי של חיים בוגרים.

אני מרוקנת את ספל השמפניה ומושיטה אותו למילוי מחדש. ליל נעתרת בשתיקה.

"אז, אנחנו צריכות תוכנית," פוסקת סרינה. "למצוא לך עבודה חדשה."

"משרות אקדמיות לא מתפנות לעיתים כל כך קרובות," אני אומרת. "ולכן, תמיד יש להן טריליון פניות. תאמיני לי, אני יודעת. וגם אם באמת יצוץ פתאום באורח פלא משהו לשנה הבאה, זה יקרה רק אחרי תחילת סמסטר הסתיו, מה שמשאיר אותי במשך ארבעה חודשים טובים בלי משכורת." אני כבר שוקעת עמוק ברחמים עצמיים.

"מה לגבי הלוואה לטווח קצר?" שואלת סרינה. "רק עד שתמצאי משהו."

אני מייד מנידה בראשי לשלילה. "אני לא יכולה לקחת ממך כסף."

"את יודעת שתמיד יש את אבא," מציעה ליל, ומתכווצת בתגובה למבט שאני תוקעת בה. "אני יודעת שאת לא רוצה, אבל אני בטוחה..."

"אני לא רוצה את הכסף שלו," אני אומרת, מתאמצת לא להישמע רגשנית מדי.

"את מתעקשת בעניין בצורה ממש מיותרת," אומרת סרינה. "הוא אבא מחורבן אם תיקחי ממנו כסף ואם לא, אז עדיף כבר שתיתני לטמבל הזקן לעזור קצת. וחוץ מזה, הוא לא נורא כמו שאת —״

אני קוטעת אותה בהינף יד. אחיותיי מסתכלות עליי רגע ואז נאנחות בצוותא. הן יודעות שהן לא הולכות לנצח בוויכוח.

"אז מה תעשי?" שואלת ליל. "דיברת עם אימא שלך?"

אני מעקמת את פניי. "עדיין לא. היא תרצה שאחזור הביתה."

שלושתנו ממשיכות לשתות מהשמפניה, שותקות ומהורהרות. אני כבר בקושי מרגישה את הבועות, שכרות נעימה מציפה אותי.

"אני יודעת מה אנחנו צריכות לעשות," סרינה אומרת פתאום, קולה מרוח באלכוהול, רך בקצוות.

"מה?" אני שואלת.

היא מחייכת מאוזן לאוזן. "אנחנו צריכות להטיל את כישוף הפרידה."

הערות:

1 שורה משירו של טניסון In Memoriam AHH (1850).

פרק 2

"כישוף הפרידה?" אני מעקמת את אפי. "כמו כשהיינו ילדות?"

משהו שנראה כמו צחקוק מתפרש על שפתיה של סרינה. "האחיות המוזרות מכות שנית!"

אני נאנחת, טומנת את ראשי בין כפות ידיי. האחיות המוזרות היה משחק שנהגנו לשחק כשהיינו בערך בנות עשר, והוא התבסס על הסידור המשפחתי הקצת... חריג שלנו.

זה התחיל מהערה בעיתון שהתייחסה למשפחה שלנו כאל 'מסדר מכשפות', ואימא שלי צחקה ואמרה, "על ראש המכשפה בוער הכובע המחודד!" ואז גם פטי ואווה צחקו, אז שלושתנו, הבנות, הצטרפנו, אפילו שנאלצנו לחפש את המילה במילון אחר כך.

העיתונים כתבו עלינו הרבה בזמנו. כשהתגלה שריפ האריס הכניס להיריון שלוש נשים שונות כמעט בו זמנית, זה היה סיפור עסיסי, מהסיפורים שהתקשורת אוהבת לנעוץ בהם את שיניה. אימא שלי, דִי — בת עשרים ושלוש ומוזיקאית צעירה ומבטיחה בזכות עצמה — זכתה בכבוד המפוקפק והייתה נשואה לריפ באותו הזמן, כך שהיא משכה תשומת לב בלתי פוסקת. מה היא תעשה? שאלו ללא הרף. היא תישאר? האם היא תילחם על הגבר שלה? האם היא תעשה את זה פיזית, פשוטו כמשמעו, ורצוי מול המצלמות, אם שתי הנשים האחרות יהיו קרובות אליה מספיק?

למעשה, אימא שלי לא עשתה דבר מכל זה. היא ארזה את חפציה ועזבה (תוך מחאות מעטות מצד ריפ), וקנתה חווה בהרטפורדשייר בעזרת הסדר הגירושים המכובד שהשיגה.

ואז היא הזמינה את פטי ואת אווה לבוא לגור איתה בחווה, והצהובונים יצאו מדעתם.

האקסית של ריפ מייסדת קומונות תינוקות הייתה הכותרת האהובה על אימא שלי. היא מסגרה את העמוד ותלתה אותו בשירותים בקומה התחתונה. לא היה לנו מושג איך נראית בעצם קומונת תינוקות, אבל חיי היומיום שלנו בהחלט לא היו שערורייתיים או מלהיבים כמו שהפפראצי שעמדו מחוץ לשערים רצו להאמין שהם.

אימא ויתרה על השירה, ותשומת הלב התקשורתית אומנם דעכה, אך מעולם לא כבתה לגמרי. הבית סיפק לנו מפלט בטוח. אימא הפסיקה להופיע וייסדה ארגון צדקה לאומנויות שהיא עדיין מנהלת מהמשרד הביתי שלה. היא ואני גרנו בחלק המרכזי של הבניין הארוך והמוזנח למראה, שנראה כאילו הורכב לו יחדיו לאורך כמה מאות שונות, בזמן שפטי וליל גרו בצידו האחד של הבית המשופץ, ואווה וסרינה בצידו השני. לכל אחת הייתה פינה פרטית משלה, אבל הדלתות נשארו פתוחות בדרך כלל, ונהגנו להתאסף במטבח המרכזי הענק, או בסלון הנעים והמהוה.

אין לי מושג איך אימא, פטי ואווה הצליחו לבסס חברות כזאת, במיוחד בנסיבות כאלה, אבל מאז שאני זוכרת הן היו שלושתן — החברות הכי טובות — והיינו שלושתנו — אחיות — מסתובבות בבתים זו של זו, מתרוצצות ברחבי החווה החקלאית הלא־מעובדת, גדלות יחד במין סבך אוהב ומאושר.

ריפ לא באמת היה נוכח בחיינו. כשהיו שואלים אותו לגבי כל עניין שלושת־התינוקות־בשנה־אחת, היה מושך בכתפיו ואומר רק, "שמע, גבר, אלה היו שנות השמונים", בחיוך מתנצל, כאילו זה מסביר הכול, כאילו נפילת חומת ברלין ושגשוגן של חותלות רגליים פשוט לא אפשרו לו להפסיק לזיין כל מה שזז, להפיץ את זרעו לכל עבר. ("איכס, אל תגידי זרעו," נהגה ליל לומר בכל פעם שביטאתי את המחשבה הזו בקול.)

שלושתנו נולדנו בטווח של ארבעה חודשים זו מזו בשנת 1990, ואף שריפ יכול היה מן הסתם להאשים גם את העשור החדש, לא התברכנו באחים־למחצה נוספים. קצת קשה לא לקחת את זה אישית כשאבא שלך מתראיין לכתבת שער על ניתוח העיקור שעבר שבוע אחרי שנולדת (ריפ עושה סניפ־סניפ!). זה בהחלט סיפק לפסיכולוגית שלי חומר לנעוץ בו את שיניה.

בכל מקרה, הדעה הרווחת הייתה שהבית שלנו היה בעצם שילוב בין כת, קומונה ומוקד עיסוק במאגיה שחורה. המציאות הייתה כמובן הרבה יותר בנאלית, אבל אני ואחיותיי פיתחנו מעין אובססיה לרעיון שהיינו מכשפות — כמו שלוש המכשפות האחיות במקבת.

בתור האחיות המוזרות נהגנו להתלבש בבגדיה של אימא בהשראת־סטיבי־ניקס — מועדות על מכפלתן הארוכה של שמלות שחורות ומנצנצות תוך "הטלת כישופים" מעל סיר ישן של לה קרוסה, מקללות את אויבינו, מעניקות זו לזו יופי קורן, שלל אהובים ובמקרה אחד זכור היטב — "ציצים גדולים יותר."

לאימא ולפטי זה לא הפריע, אבל אווה אמרה שאנחנו צריכות לבקש מוח עסקי חד וטיפים להשקעות בבורסה, כי את כל שאר הדברים אפשר לקנות בכסף, בזכות הפטריארכיה. פטריארכיה הייתה עוד מילה שנאלצנו לחפש במילון, ואחרי זה הכשפים שלנו הפכו הרבה יותר... זועמים.

יותר מאוחר, בגיל ההתבגרות, נהגנו להשיב את המסורת לתחייה מדי פעם, בתקופות של שיברון לב.

"אנחנו כבר לא ילדות," אני אומרת עכשיו, משום שסרינה כבר מפשפשת בתיק היד עצום המידות שלה, שולפת מתוכו קופסת עץ קטנה.

"חשבתי שאולי נצטרך את זה הערב," אומרת סרינה ואני פוערת את פי, המומה.

"אני לא מאמינה!" קוראת ליל. "זאת..."

"קופסת הפרידות?" אני משלימה את המשפט במקומה.

סרינה מהנהנת. "כשפטי שיפצה את הבית של סבתא מאק היא מצאה אותה קבורה בגינה."

ליל פוערת עיניים גדולות. "איזה תזמון מפחיד. זה כמו... גורל."

אני לוקחת מסרינה את הקופסה וליבי נצבט כשאני פותחת את המכסה. יש בפנים כמה מעטפות — מעטפה לכל פעם שמישהי מאיתנו נפרדה מאהבת נעוריה. המעטפה העליונה שחורה ומצויר עליה כוכב כסוף. אני יודעת בדיוק מה יש בפנים... הכישוף האחרון שהטילו האחיות המוזרות. כישוף הפרידה.

זה היה בדיוק לפני שמלאו לי שמונה־עשרה, בתקופה בחיי שאני לא אוהבת להיזכר בה. בדיוק חוויתי פרידה שגורמת לזו הנוכחית להראות כמו פיקניק בפארק, וסרינה וליל שכנעו אותי לערוך לילה של שתייה וכישוף. היינו אז בנורת'מברלנד, בביתה של סבתא של פטי, ואחרי שהטלנו את הכישוף קברנו את הקופסה בגינה. לא חשבתי שאראה אותה שוב.

סרינה שולפת את המעטפה השחורה מהקופסה, ובלי גינוני טקס קורעת את הלשונית ופותחת אותה. "שלוש משאלות וקללה," היא קוראת, ואז מציצה מעלה אליי ואל ליל בחיוך זדוני. "הגיע הזמן להעיר מחדש את השובבים האלה, אתן לא חושבות?"

"כןןןןןן!" צווחת ליל ונופלת מדלפק המטבח.

סרינה מתחילה לפתוח ארונות במטבח בחיפוש אחרי סיר הולם. אין לה קרוסה ישן — אם היו לנו כאלה מלכתחילה, אין לי ספק שהם היו ספונים ובטוחים כעת בביתו החדש של לן — אבל היא מוצאת מחבת חבוטה שנראה שתעשה את העבודה.

"אביא את עשבי התיבול," קוראת ליל, פונה אל הדלת בצעד מעט מתנודד.

"סרינה, זה מגוחך," אני אומרת. "אני לא מאמינה שאת מעודדת את זה."

"למה לא?" אחותי מושכת בכתפיה. "זה הרי לא יזיק. לא יכול להיות לך מזל יותר דפוק."

אני נאנחת שוב.

"נרות?" שואלת סרינה.

"אני נראית כאילו יש לי נרות?" אני מחווה בידי על השממה הריקה שהיא ביתי. לא בדיוק פרסומת לג'ו מאלון.

היא מצקצקת בלשונה, מתחילה לפתוח ולסגור מגירות, ולבסוף פולטת יבבת ניצחון ושולפת כמה נרות יום הולדת חצי־נמסים.

ליל פורצת חזרה פנימה, ידיה עמוסות צמחייה. "אני לא בטוחה מה מכל זה נחשב עשבי תיבול," היא אומרת, זורקת ערימת עשבים שוטים על דלפק המטבח.

"נדמה לי שזו מרווה," סלינה נוגעת באחד העשבים.

"זה סביון," אני עונה.

"לא משנה." סרינה מנופפת יד בביטול. "ליל, שימי הכול בתוך המחבת."

סרינה מדליקה את הנרות ותוקעת אותם בשאריות הפיצה, משווה לה מראה חגיגי מעט, ואילו ליל זורקת את כל העלים למחבת.

"זה מטופש," אני מנסה שוב.

"תגידי את זה למידת החזייה שלך," פולטת סרינה נחרת ביטול.

"קוראים לזה התבגרות מינית, זה לא קסם," אני אומרת.

"דווקא יש לנו היסטוריה של הצלחות," ליל מצחקקת בשכרות. "זוכרות כשקאם וסרינה נפרדו והטלנו את הכישוף ההוא?"

"נכון," אומרת סרינה. "ואז אימא שלה מצאה את מחבוא המרלבורו לייט מתחת למיטה שלה וריתקה אותה לכל הקיץ, והיא פספסה את שאניה טוויין שהופיעה בהייד פארק. ואז מי צחקה אחרונה?"

אני ממצמצת. אולי בגלל הנימוק המשכנע הזה, ואולי זו התמיכה הבלתי־מסויגת מצד אחיותיי, או הנוסטלגיה המציפה, או שאולי בכלל בקבוק השמפניה ששתיתי עכשיו (מי יודע?), אבל האמת היא שרעיון הטלת הכישוף דווקא מתחיל להתחבב עליי.

"זין," אני אומרת. "בואו נעשה את זה."

"ישששששש!" ליל מניפה אגרוף ניצחון באוויר ומאבדת לרגע שיווי משקל, מועדת על קצה כותונת הלילה שלה.

"איך היינו מתחילות?" אני מקמטת את מצחי, מנסה להיזכר.

"אנחנו צריכות מעגל מלח," סרינה כבר מפזרת בנדיבות פתיתי מלח מאלדון ברחבי המטבח. הם אוזלים לה באמצע, ובלי להתבלבל, היא תופסת במטחנת הפלפל ומתחילה לטחון. מהר מאוד שלושתנו מתעטשות בלי היכרה.

"אולי סוכר עדיף מפלפל שחור?" שואלת ליל, עיניה דומעות. "נראה לי שמעגל של מלח וסוכר דווקא ממש, כאילו, מסמל את החיים — מתיקות ו... מליחות, אתן יודעות?"

בשלב הזה אני כבר לגמרי בעניין, ובזכות השמפניה שתוססת בעורקיי, הטיעון של ליל דווקא נשמע הגיוני לגמרי. אני לוקחת שקית סוכר דק ומשלימה את המעגל. "מה עכשיו?" אני שואלת.

ליל לוקחת את מחבת העשבים ומניחה אותה על הרצפה באמצע המעגל העקום.

"אנחנו חייבות מוזיקה." סרינה מקדירה פנים אל הנייד שבידה. "צריך טעינה," היא ממלמלת ומפשפשת בתיקה העצום למצוא מטען, אותו היא מחברת לחשמל. אחרי שהיא מקלידה לרגע על המסך, מתחילים הצלילים המוכרים של 'Sisters of the Moon' של פליטווד מק לעלות מהרמקול הצורמני.

"כןןןן!" קוראת ליל שוב, כבר מתנודדת מצד לצד. "אני זוכרת!" היא מתחילה לזמר עם המילים, וסרינה ואני מצטרפות. אני עוצמת את עיניי, מדמיינת אותנו במטבח הישן שלנו, המוזיקה חורקת מהפטיפון הישן של אימא, ריחות לבנדר ומנטה שסחבנו מהגינה של אווה נישאים באוויר. באותה תקופה, מוזיקה הייתה מבחינתי דבר פשוט. משהו שמילא את ביתנו.

סרינה מנערת את הדף שבידה ומתחילה להקריא מתוכו: "אנחנו האחיות המוזרות, ובאנו לכאן היום לבקש מהאלה להיענות למשאלות שלוש!"

היא מעבירה את הדף לליל, שמקריאה את השורות הבאות: "אנחנו מבקשת גם שתטילי קללה על אויבינו. גבר שגרם עוול לאחותנו האהובה."

"לאונרד," מסננת סרינה, מציינת את שמו במקום השם שרשום בדף. שם שאני ממש לא רוצה לחשוב עליו.

"כן," אני מהנהנת, חולצת פקק מבקבוק יין אדום ומוזגת לספל שלי. "לן, אנחנו מטילות עליך קללה!"

ליל מחזירה את הדף לסרינה. "לאונרד, אנחנו מטילות עליך קללה! מי ייתן ולעולם לא תספק יותר מינית אישה, ומי ייתן ותחטוף פריחה נורא מגרדת שם למטה," היא קוראת בקול.

"זה לא מה שכתוב שם!" אני מזדעזעת.

סרינה מראה לי את הדף, ואני רואה שהמילים אכן רשומות שם, בכתב ידה.

"וואו, היינו אכזריות," ליל מציינת בעליזות.

"ג'ני המסכנה," אני ממלמלת. סרינה מעבירה אליי את הדף ואני מקריאה את השורה הבאה, שרשומה בכתב ידי. "מי ייתן ותכיר בטעות שעשית ותרגיש לעד אשם על איך שהתייחסת אליי." אני מרגישה צביטה בבטן כשאני נזכרת בנערה שהייתי כשכתבתי את זה. "אה, קצת רציני מדי אולי."

"זה לא רציני מדי," קופצת ליל. "זה נכון! לן צריך להרגיש אשם לעד בדיוק כמו..." היא מבחינה במבט שתוקעת בה סרינה ומשתתקת לפני שהיא מזכירה את האקס שאסור־לעולם־לנקוב־בשמו. "אבל גם הקטע עם הפריחה," היא ממהרת להוסיף בבלבול. "לגמרי הקטע עם הפריחה."

במנוד ראש, סרינה קוטפת את אחד הנרות מהפיצה ומשליכה אותו למחבת העלים. שלושתנו מריעות, וסרינה שוב מצחקקת ברשעות.

"עכשיו המשאלות," אני אומרת, מסתכלת בדף.

"שלוש משאלות לקלמי," אומרת ליל. "לרפא את ליבה השבור."

סרינה ממהרת לתלוש עוד נר ולזרוק אותו למחבת. "סקס לוהט!"

"לא הסתכלת בכלל בכישוף," אומרת ליל בהערצה.

"אני זוכרת אותו מצוין," מחייכת סרינה בזחיחות. "בדיוק מה שהיא צריכה. אני לא יודעת אם זה עזר, קלם, אבל בשבילי זה בהחלט התגשם. הרבה."

"אני זוכרת שציינתי שהיית יכולה להקדיש לזה קצת יותר מחשבה בזמנו," אני אומרת.

"זאת הבעיה שלך, קלמי," נאנחת סרינה בלאות. "יותר מדי מחשבה, פחות מדי עשייה, וכשאני אומרת עשייה אני מתכוונת..."

"כולנו יודעות למה את מתכוונת." אני מגלגלת עיניים.

"לא היית עם אף אחד חוץ מלאונרד כבר שנים," מתחלחלת סרינה. "בכנות, קשה לי לדמיין משהו יותר גרוע מזה."

"יעשה לך טוב להתחבר למיניות שלך באמת," אומרת ליל קצת יותר בדיפלומטיות.

"אני מחוברת למיניות שלי," אני נעלבת.

אחיותיי שומרות על שתיקה חשודה.

"אולי קצת להיפתח יותר," מציינת ליל לבסוף בעדינות.

"סקס מזדמן, קלמי... זה נהדר ולא עשית את זה מעולם," אומרת סרינה.

"היה את טום באוניברסיטה," אני מתמרמרת. "זה היה מזדמן."

"הייתם ביחד חצי שנה. הדבר היחיד שהזדמן שם זה שגילית במקרה שהוא תוקע חצי ממועדון הדרמה." נימת קולה של סרינה מצמיתה.

זה לא לגמרי נכון. זה היה מזדמן מבחינתי, עדיין לא התגברתי על אותה פרידה שוברת־לב במיוחד שהוזכרה לעיל, ולכן לא באמת השקעתי עם טום.

"אני רק אומרת שסטוץ קצר יעשה לך ניסים ונפלאות," ממשיכה אחותי.

"אני יכולה ללכת על משהו מזדמן," אני מתעקשת. "אבל אני לא נכנסת לאפליקציות." בפעם האחרונה שהייתי רווקה, סרינה רשמה אותי לכל האפליקציות שיש ופתחה לי פרופיל שתיאר אותי כ"ג'ינג'ית שופעת עם ראש לעסקים וגוף לחטאים", בהנחה מוטעית שזה עתיד למשוך גברים שידעו לצטט מ'נערה עובדת' (טוב) ולא חבורת סוטים מגעילים שחשבו שאפול שדודה לרגליהם בתגובה לדיק פיק שלהם (רע). "תודה לאל שאני לסבית," אמרה אז סרינה בהתנצלות.

עכשיו היא מגלגלת עיניים. "אז איך תמצאי ככה מישהו לשכב איתו? את סוג של נזירה. את מסתובבת בספריות, והגברים היחידים שאת מתקשרת איתם כבר מתים איזה שמונה מאות שנה."

"בלי. אפליקציות," אני מדגישה.

"זה בסדר," מתערבת ליל בניסיון להרגיע את הרוחות. "הכישוף יביא לקלמי מישהו לסקס לוהט. היא לא צריכה אפליקציה. עכשיו, קלמי, תביעי משאלה."

אני מסתכלת על הדף. "אני רוצה עבודה שאוהב," אני קוראת. "וואו. תודה על התזכורת, אני מהעבר. נראה שלא התקדמתי בכלל מאז גיל שבע־עשרה."

"התזמון אכן מצער," סרינה מעקמת את פניה.

"אבל המשאלה תחזיר אותך למסלול," פוסקת ליל נחרצות. "זאת כל המטרה."

בצביטת כאב אני נזכרת שנשארו לי רק חודשים ספורים בעבודה שאני אוהבת. אני תופסת נר ומשליכה אותו למחבת.

בתגובה, ליל קוטפת את הנר האחרון שנותר על הפיצה. היא מקריאה בחיוך קל את המילים הרשומות בכתב ידה המסתלסל: "אני מבקשת אהבה גדולה — מוחלטת, מכל הלב, נפש תאומה. בדיוק מה שמגיע לקלמי."

"בוזזזז!" מריעה סרינה. "שכחתי כמה דפוקות היו המשאלות שלך."

ליל מתעלמת ממנה ומשליכה את הנר למחבת. "שלושתנו צריכות להגיד את השורה האחרונה יחד." היא מראה לנו את המילים.

"לחשיכה אנחנו מציעות את האור, מתוך האפר נשוב לחיים," שלושתנו מדקלמות. וואו, היינו ממש דרמטיות בזמנו.

ואז ליל מסתכלת על שתינו, וכשאנחנו מהנהנות, היא מפילה גם את דף הכישוף לתוך המחבת. הנייר ניצת באש ומתחיל להעלות עשן בשוליו. נשמע פתאום רחש ועננת עשן בוקעת כשכמה מהעשבים היבשים מתחילים לבעור.

"רגע, ליל... יש בפנים זרדים?" אני שואלת.

"אולי?" ליל עונה בשאלה.

הלהבות הזעירות מתעוררות לחיים, נאחזות בדף ומתגברות, משתלטות על כל המחבת בזמן ששלושתנו בוהות בהלם. עשן סמיך מתחיל להיתמר. ואז גלאי העשן מתחיל ליילל מעל ראשינו. שניות לאחר מכן כבים כל האורות.

"מה קורה פה?" צועקת סרינה, ידיה על אוזניה.

"תקעת את הנייד בשקע הדפוק!" אני צועקת חזרה, מועדת בחשכה. "הפיוז קפץ. יש פנס בארון מתחת לכיור."

ליל נעמדת ומנופפת במגבת מטבח ליד גלאי העשן באופן שלא תורם במאומה. סרינה לוקחת את בקבוק היין והופכת אותו מעל לשריפה, מה שאכן מכבה את הלהבות אבל לא מפחית את העשן כלל.

"היין שלי!" אני קוראת בעצב.

"איפה לעזאזל הפנס המזדיין?" נוהמת סרינה מתוך האפלה. נשמעים רעשי קרקוש, כמה חבטות רמות, וליל מצליחה לפתוח את הדלת האחורית. סרינה מוצאת סוף־סוף את הפנס ומשגרת לחלל החדר אלומת אור מסנוורת.

יללת גלאי העשן נפסקת פתאום ומוחלפת בצלצול צורמני.

שלושתנו עומדות ובוהות בבלבול בחורבותיה המעשנות של המחבת.

"זה הנייד שלי," אומרת סרינה לבסוף. היא לוקחת את המכשיר ומסתכלת על המסך.

"היי, אימא," היא עונה. "האמת שזה לא זמן כל כך טוב..." היא משתתקת, ומה שזה לא יהיה שאווה אומרת גורם לה לפעור עיניים לרווחה. "רגע, יותר לאט," קוטעת אותה סרינה. "מי מת?"

"אלוהים, קלמי," לוחשת ליל, עדיין אוחזת במגבת המטבח. "אנחנו באמת מכשפות."